שביתת פולמן
 | |||
| פועלים מול אנשי המשמר הלאומי של אילינוי בעיר פולמן | |||
| תאריכי המאבק | 11 במאי 1894 – הווה (130 שנה) | ||
|---|---|---|---|
| מקום | פולמן, שיקגו ארצות הברית | ||
| עילה | העלאת המשכורות לעובדים | ||
| מטרה | העלאת במשכורות | ||
| שיטת המאבק | שביתה, מחאה, הפגנות | ||
| תוצאה | ניצחון לשובתים | ||
| הצדדים במאבק | |||
| |||
| דמויות בולטות | |||
| |||
| נפגעים | |||
| |||
שביתת פולמן (באנגלית: Pullman Strike) הייתה שביתה שקיים איגוד פועלי הרכבת של ארצות הברית באביב וקיץ 1894 בראשותו של יוג'ין דבס. השביתה החלה כתוצאה מהרעת תנאיהם של הפועלים במפעל הרכבות של ג'ורג' פולמן, סמוך לשיקגו והתפרסה על פני הארץ כולה. השביתה הוכרעה בכוח צבאי. במסגרת ההשתלטות על השביתה נהרגו 13 פועלים ונפצעו 57.
רקע
בחורף של 1893–1894 שקעה ארצות הברית במיתון עמוק. חברות רבות פיטרו עובדים ושכרם של הנותרים קוצץ. מנהיג פועלי הרכבת, יוג'ין דבס, החל לארגן את איגוד פועלי הרכבת.
פועליו של בית החרושת פולמן לא היו מאוגדים. רובם (כ-10,000 פועלים) התגוררו בעיר פולמן, עיר מיוחדת שהוקמה לצד המפעל ושהונהגה על ידי פולמן כמדינה פרטית. עם זאת פנו פועליו של פולמן לדבס בקריאה להציל אותם מגורלם ולשבש את הטיפול בקרונות פולמן בכל הסדנאות במדינה. במכתב שכתבו לדבס הם תיארו את החיים בעיר פולמן במילים:
שכרנו קוצץ בכמעט 30 אחוז, ושכר הדירה נותר בעינו... פולמן קנה מים מהעירייה [עיריית שיקגו] בשמונה סנט לאלף גלונים ומוכר אותם לנו תמורת רווח של 500 אחוז... גז שעולה 75 סנט לאלף רגל בהייד פארק, צפונית לנו, הוא מוכר לנו ב-2.25$. כאשר אנו באים אליו בטענות הוא טוען שכולנו "ילדיו"... פולמן, האדם והעיירה, הוא סרטן בגוף הציבור.
— הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, הוצאת בבל, 2007, עמוד 375
השביתה
ב-11 במאי 1894 פצחו בין 2,500 ל-3,000 עובדי פולמן בשביתה. ב-26 ביוני הפסיקו כל עובדי הרכבת המאוגדים בארצות הברית לטפל בקרונות פולמן. יוג'ין דבס קרא לשביתה כללית ביולי. במקביל גויסו שוברי שביתה, רובם אפרו-אמריקאים שחרדו שאם ישתתפו בשביתה יהיו אלה שייפגעו ראשונים.
ב-29 ביוני הפכה אספה באילינוי להתפרעות שבמסגרתה הסיטו עובדים שובתים קטר מהפסים. בהמשך נחסמו מסילות רכבת על ידי שובתים וחברי איגודים אחרים שהביעו סימפטיה לשובתים. פולמן פנה לתובע הכללי ריצ'רד אולני ובאמצעותו לנשיא גרובר קליבלנד בבקשה שישבור את השביתה בכוח, מתוך הטענה ששיבוש פעולת הרכבות פוגעת בשירות החיוני של הדואר הפדרלי. אולני נענה, הוציא צווי מניעה ובהסכמת הנשיא שלח לאילינוי 12,000 מאנשי שירות המרשלים של ארצות הברית, אנשי מיליציה מאילינוי וחיילים. בקרבות הרחוב שהתנהלו נהרגו 13 פועלי רכבת ו-57 נפצעו.
לאחר דיכוי השביתה
באוגוסט נשלח דבס לכלא לשישה חודשים לאחר משפט בו הגן עליו הפרקליט קלרנס דרו, שזיכה אותו מאשמת קשירת קשר לפגיעה בשירות פדרלי חיוני.
פועליו של פולמן אולצו לחתום על הסכם לפיו לא ישבתו ולא יחברו לעולם לאיגוד. על מנת לפצות את מעמד הפועלים הוכרז "יום העבודה", כיום חג רשמי.
לקריאה נוספת
- הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, הוצאת בבל, 2007, עמודים 374 - 377.
קישורים חיצוניים
- לוח זמנים מפורט של כל אירועי השביתה (באנגלית)
- על השביתה באוניברסיטת צפון אילינוי (באנגלית)
- ההיסטוריה של יום העבודה, הפרק על שביתת פולמן אתר PBS (באנגלית)
22785599שביתת פולמן