ויליאם ג'נינגס ברייאן

ויליאם ג'נינגס ברייאן
	ג'נינגס ברייאן
	ג'נינגס ברייאן
לידה	19 במרץ 1860; סלם (אנ'), אילינוי
פטירה	26 ביולי 1925 (בגיל 65); דייטון (אנ'), טנסי
שם מלא	William Jennings Bryan
מקום קבורה	בית הקברות ארלינגטון, וירג'יניה
עיסוק	עורך דין
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
	5 במרץ 1913 – 9 ביוני 1915; (שנתיים ו־13 שבועות)
תחת הנשיא	וודרו וילסון
	→ פילאנדר נוקס רוברט לנסינג ←

ויליאם ג'נינגס ברייאן (באנגלית: William Jennings Bryan;‏ 19 במרץ 1860 - 26 ביולי 1925) היה פוליטיקאי אמריקאי. הוא היה מנהיג האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית, והתמודד מטעמה במירוץ לנשיאות ארצות הברית שלוש פעמים (ב-1896, 1900 ו-1908). הוא ייצג את מדינת נברסקה בקונגרס של ארצות הברית ושירת בתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית תחת הנשיא וודרו וילסון בשנים 1913–1916.

ברייאן השתייך לזרם הפרסביטריאניזם בנצרות והיה נוצרי אדוק, תומך בדמוקרטיה עממית, יריב של תומכי תקן הזהב, הבנקים ותאגידי מסילות הרכבת, מנהיג תנועת הכסף החופשי, פעיל שלום, תומך בחוק היובש, ומתנגד לדרוויניזם מסיבות דתיות. באמצעות קולו העמוק וסיוריו ברחבי המדינה, הוא נודע בתור אחד מהנואמים המבריקים ביותר של אותה תקופה. בשל אמונתו בטובם ובצדקתם של האנשים הפשוטים, הוא כונה "פשוט העם הגדול".

בבחירות הצמודות של 1896 ו-1900 הוא נוצח בידי ויליאם מקינלי, אולם שמר על שליטה במפלגה הדמוקרטית. כשהוא נואם מעל 500 נאומים ב-1896, ברייאן ביסס את המנהג של מועמדים לנשיאות לנאום ברחבי המדינה, בתקופה שבה מועמדים אחרים נשארו בביתם. בשלוש התמודדויותיו לנשיאות, הוא קידם את מדיניות הכסף החופשי ב-1896, התנגדות לאימפריאליזם ב-1900 וחיסול מונופולים ב-1908, כשהוא קורא לדמוקרטים להילחם נגד התאגידים והבנקים ולאמץ את הרפובליקניזם. הנשיא וילסון מינה אותו להיות מזכיר המדינה ב-1913, אולם מדיניותו של וילסון כלפי גרמניה לאחר הטבעת ה"לוסיטניה" ב-1915 גרמה לו להתפטר במחאה. ב-1920 הוא היה מבין התומכים הגדולים ביותר של התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית, ותקף את הדרוויניזם ואת תורת האבולוציה, במיוחד במשפט הקופים ב-1925. חמישה ימים לאחר שזכה במשפט, ברייאן מת בשנתו.

רקע וקריירה מוקדמת

ויליאם ג'נינגס ברייאן נולד באילינוי, לסילאס לייארד ברייאן ולמריה אליזבת' ג'נינגס ברייאן. אמו של ברייאן הייתה ממוצא אנגלי. אמו הצטרפה לכנסייה הבפטיסטית, כך שברייאן נכח בכנסייה המתודיסטית בבקרי ראשון ובכנסייה הבפטיסטית בצהריים. בגיל 14, הצטרף לפרסביטריאניזם. אביו, סילאס, היה ממוצא סקוטי-אירי, והיה מתומכי הגישה הדמוקרטית של אנדרו ג'קסון. סילאס נבחר לסנאט של אילינוי, אולם ב-1860 לא הצליח להיבחר שוב.

עד לגיל 10, ברייאן חונך בביתו, ומצא בתנ"ך תמיכה בהתנגדות להימורים ולאלכוהול. ב-1874, נשלח לג'קסונוויל כדי ללמוד. לאחר סיום לימודיו, למד משפטים בשיקגו. לקראת סיום התואר שלו, פגש את מרי אליזבת' ביירד, איתה התחתן ב-1884. לאחר שנהיה עורך דין, עבר ללינקולן, נברסקה. ב-1890, לאחר ניצחון הדמוקרטים בבחירות לקונגרס, נבחר לקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית, ונבחר לכהונה נוספת ב-1892. ב-1894, ניסה לרוץ לסנאט, אולם הפסיד.

בחירות ראשונות ב-1896

לברייאן היה כישרון בנאום. בעקבות נאומים ופגישות שערך, נוסדה ליגת הכסף הלאומית. מטרתה של הליגה הייתה להצמיד את הדולר גם למתכת הכסף, על מנת לאפשר הדפסה של יותר דולרים. באותה תקופה, חוואים רבים תמכו בהעלאת כמות הכסף על מנת שיוכלו לקבל מחירים גבוהים יותר עבור התוצרת שלהם, בניגוד לבנקאים שפחדו מאינפלציה. תומכי הכסף החופשי הצליחו להשתלט על כמה סניפים מקומיים של המפלגה הדמוקרטית.

השאלה המרכזית הייתה נושא הצמדת המטבע למתכת, שהייתה נושא חשוב מאז 1873. תומכי הכסף החופשי רצו לאפשר המרת זהב וכסף בשיעור של 16 ל-1, כנהוג לפני 1873, כדי לגרום לאינפלציה שתעלה את כמות הכסף ותקל על אנשים לשלם את חובותיהם. מתנגדי ההליך טענו שהוא יפגע ביציבות המטבע ובסחר הבינלאומי.

ברייאן עצמו לא התעניין בתחילה בעניין, והדמוקרטים המובילים דחו את הרעיון. אולם לאחר היבחרו לקונגרס, הוא התחיל להיות מהתומכים הבולטים בעניין.

כשהנשיא גרובר קליבלנד נכנס לתפקידו, הכלכלה הייתה בצרות. הממשלה קנתה מטבעות כסף ונייר בזהב, שהלך ואזל. מחירי המניות צללו ומיתון התחיל. קליבלנד התנגד לרכישת הכסף, וברייאן תמך בה. התמיכה של קליבלנד בתקן הזהב גרמה לניתוק ממפלגתו שלו, בעיקר לאחר ששלח את הצבא לפזר שביתות. בחירות אמצע הקדנציה ב-1894 היו קשות לדמוקרטים, ואפילו הדרום, שתמך בעיקר בהם, בחר בפופוליסטים.

הפופוליסטים הציעו חזרה לתקן דו-מתכתי, ודרשו את רכישת הכסף. החקלאים וכורי הכסף בדרום ובמערב תמכו בכך, ואילו הבנקאים מהמזרח התנגדו לכך.

הוועידה הדמוקרטית ונאום צלב הזהב

לאחר שחגג את יום הולדתו ה-35, ובכך הגיע לגיל המינימלי עבור מועמד לנשיאות, ברייאן התחיל ליצור בריתות פוליטיות עם תומכי הכסף החופשי כדי להפוך למועמד הדמוקרטי. ברייאן נאלץ להתפשר עם מנהיגים פופוליסטיים כדי למנוע מהמפלגה הפופוליסטית להציב נגדו מועמד. מסע הבחירות שלו לקראת הוועידה היה ללא יחסי ציבור מיוחדים, מלבד נאומיו, עליהם התחיל לגבות תשלום. לא היה לו תקציב בחירות, הוא היה אלמוני, ללא ניסיון ציבורי ושנוא בידי ממשל קליבלנד. בנוסף, הוא בא מנברסקה, מדינה קטנה שמעולם לא תמכה בדמוקרטים. הוועידות המקומיות תמכו בנושא הכסף החופשי ושלחו את תומכי הנושא לוועידה בשיקגו. הצירים מצפון-מזרח המדינה תמכו בזהב. לאחר שהרפובליקנים תמכו בוויליאם מקינלי, הרפובליקנים תומכי הכסף נטשו אותו ותמכו בברייאן.

אף מועמד לא נראה כמועמד מוביל במהלך הוועידה. הנשיא קליבלנד איבד שליטה במפלגה. המשלחת מנברסקה תמכה בברייאן, שהחל להשמיע את קולו. עד עתה שמר על פרופיל נמוך, אולם כעת היה חיוני לאחד מאחוריו את תומכי הכסף החופשי, שרובם היו חדשים בוועידה.

ביומיים הראשונים נאמו בעיקר תומכי הכסף החופשי. ברייאן הלך אל הוועדה שהחליטה על המצע לקראת הבחירות והשפיע עליה לתמוך בהצמדת הדולר לכסף. תומכי תקן הזהב התנגדו, ודרשו מצע שתמך בתקן הזהב.

בבוקר ה-9 ביולי, החל העימות בנוגע למצע. נאומים של תומכי הכסף החופשי לא היו גדולים מדי, שכן הם הציגו את העניין כעניין מקומי ולא לאומי. תומכי הזהב נאמו נאומים בזכות תקן הזהב, ואז ברייאן עלה לנאום. ברייאן הכריז שנושא הכסף החופשי קשור לרווחת האדם. עם כל משפט שסיים, הקהל הריע. הוא טען שאנשי העסקים משתמשים בטיעונים שגויים, ושהעובדים הם אנשי עסקים כמו הבוסים. ברייאן טען שאינו מהפכן, כיוון שהעם יעצור את העריצות, והילל את אנדרו ג'קסון שלחם בבעלי ההון. לטענתו, על המפלגה היה לבחור בין עזרה לבעלי ההון או עזרה להמונים, שהיו הבסיס למפלגה. בסיום הנאום, הכריז ברייאן שבשם הפועלים, על המפלגה להגיד לתומכי תקן הזהב:

"אתם לא תשפילו את מצחה של העבודה בכתר קוצים זה, אתם לא תצלבו את האנושות על צלב של זהב".

לאחר מכן פרש את ידיו לצדדים, והוועידה השתתקה כשחזר למקומו.

מיד לאחר מכן, התחילה התפרעות, כשהצירים הרימו את בריאן על כתפיהם ברחבי האולם. הצירים קראו לבחור בו מיד, אולם ברייאן העדיף לחכות ולראות אם התמיכה בו תימשך. המפלגה אישרה את התמיכה בכסף החופשי ויצאה להפסקה. למחרת היום, ברייאן נשאר במלון ודרש לאפשר חופש הצבעה לצירים. המדינות הדרומיות תמכו בו והעניקו לו 135 קולות בסיבוב הראשון. מועמד שתמך בתקן הזהב הגיע למקום הראשון בסיבובים הראשונים, עד שברייאן לקח את ההובלה בסיבוב הרביעי, כשהמשלחת מאילינוי עברה לתמוך בו. בסיבוב החמישי, מדינות אחרות תמכו בו והוא זכה במועמדות. לסגנו נבחר ארתור סוול, פעיל מפלגתי מהמזרח שתמך בכסף חופשי. הוא היה עשיר ויכול היה לממן את מסע הבחירות. תומכי תקן הזהב סירבו להצביע.

מסע הבחירות

דמוקרטי הבורבון, האגף הפרו עסקי של המפלגה שתמך בנשיא גרובר קליבלנד, נוצחו, והצירים הכפריים ותומכי הכסף החופשי תמכו בברייאן, שנהיה המועמד הצעיר ביותר שהיה מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם מפלגה גדולה: הוא היה בן 36, מבוגר בשנה אחת מהגיל המינימלי שנדרש מאדם כדי להיות הנשיא. דמוקרטי הבורבון הקימו מפלגה עצמאית והעמידו נגד ברייאן את ג'ון פלמר. הממסד הדמוקרטי דחה את ברייאן, וכינה אותו סוציאליסט פנאט ודמגוג. העיתונות הדמוקרטית לא תמכה בו. הדרום, לעומת זאת, תמך בו, וכך גם המערב.

תומכי מקינלי האמינו שנושא מכסי המגן הוא החשוב. בשלושת השבועות מאז היבחרו ועד להיבחרו של ברייאן, מקינלי נאם אך ורק על מכסי מגן ודחה את האפשרות שברייאן יהיה המועמד. הרפובליקנים היו בטוחים שיהיה להם קל לנצח אותו. אולם היבחרו של ברייאן גרמה להתלהבות גדולה. העם האמריקני תמך בהצמדת הדולר לכסף, יותר ממכסי המגן של מקינלי. הרפובליקנים היו בחופש והיו שקועים בשאננות. לאחר שהפופוליסטים תמכו בברייאן, הכרזתו שיערוך סיור נאומים בכל רחבי המדינה, ותמיכה ברעיונות הכסף החופשי במעוזים רפובליקניים, מקינלי נאלץ לפעול.

הפופוליסטים ידעו שהרפובליקנים לעולם לא יתמכו בכסף החופשי, וחששו מניצחונו של ברייאן. הם נאלצו לבחור בין תמיכה בברייאן ואיבוד זהותם, לבין עצמאות בבחירות ופילוג הקולות. תמיכת המפלגה בברייאן חיסלה את המפלגה. בניסיון לשמור על עצמאות, בחרו הפופוליסטים בתומאס ווטסון כמועמד לתפקיד סגן הנשיא, בתקווה שברייאן ינטוש את סוול. התמיכה מצד הפופוליסטים גרמה לחשש מקיצוניותו של ברייאן, ולחשש מחוסר יציבות לאחר ניצחונו של ברייאן. גם רפובליקנים שתמכו בכסף תמכו בברייאן.

בניו יורק

לאחר חזרתו הביתה, ברייאן נח מעט ותכנן את מסע הבחירות שלו. הוא היה זקוק למימון רחב, והארגון המפלגתי לקה בחסר. ללא כסף, ללא ארגון ועם עוינות מצד העיתונות, נאומיו של ברייאן היו הנכס שלו. הוא דרש להגיע אל לב המצביעים באמצעות הנאומים. הוא הגיע למדיסון סקוור גארדן וקיבל את המועמדות שלו. בדרכו לשם נאם 38 פעמים, לפעמים מתוך קרון רכבת, לבוש בכותונת לילה. באוהיו, ברייאן התארח אצל מקינלי. היום היה חם, אולם קהל רב הגיע לשם כדי לצפות בנאום. ברייאן חשש מנאום מאולתר, שאותו תוכל העיתונות לסלף. הוא נאם נאום ממלכתי ומתוסרט, שאכזב את תומכיו. לאחר מכן חזר ברייאן לנברסקה, ובדרך נאם לכבוד יום העבודה בשיקגו, כשהוא תומך ברגולציה על עסקים.

לאחר שפלש לטריטוריה עוינת, ברייאן חזר אל הדרום, למקום בו זכה לתמיכה הרחבה. הוא נחשב למועמד בעל סיכוי רציני לנצח.

נסיעה ברכבת

ברייאן החליט לנסוע ברכבת ברחבי המדינה ולנאום בפני תומכיו. מקינלי סירב לנסות להשתוות על ברייאן, שהיה דובר מעולה ויוכל תמיד להגיע לרחבי ארצות הברית בשיטות עממיות יותר. במקום, מקינלי נאם ממרפסת ביתו, נאומים מתוכננים מראש למבקרים. אנשי העסקים תמכו בכך ומימנו דוברים ועלונים בזכות תקן הזהב. לדמוקרטים היה הרבה פחות כסף. בין תומכיו של ברייאן היה ויליאם רנדולף הרסט.

ב-11 בספטמבר, ברייאן עלה על הרכבת ונסע בה עד 1 בנובמבר. בתחילה נסע בתחבורה הציבורית וארגן את לוח הזמנים שלו, כשהוא אף סוחב את תיקיו מתחנת הרכבת למלון. באוקטובר, הוא כבר היה שחוק, ואחרים ארגנו זאת בשבילו. ברייאן דיבר על נושא הכסף החופשי, ועל עניינים שקסמו למקומיים. הוא לא ערך מסע בחירות בימי ראשון, אולם בשאר הימים דיבר בין עשרים לשלושים פעמים ביום. תומכיו באו לראות אותו שעות מראש. ברייאן דרש מהעם לשלוט שוב בממשלה בתחנה האחרונה שלו. הבוחרים התעניינו במסע הבחירות.

ברייאן כמעט ולא דיבר על נושאים מלבד הכסף החופשי, מחשש לפלג את מפלגתו. באוקטובר הוא דיבר כנגד פסילת מס ההכנסה בידי בית המשפט העליון. הוא הבטיח לאכוף חוקים נגד מונופולים ולתקן את החוקה. הוא הגיע ל-27 מתוך 45 מדינות, כשהוא נוסע 29,000 קילומטרים ונואם 600 נאומים לחמישה מיליון תומכים.

התנגדות

הרפובליקנים טענו שברייאן היה פופוליסט, ואף מטורף. ברייאן התעלם מההתקפות עליו. בנוסף, טענו הרפובליקנים שתעשיות הכסף מממנות את ברייאן. זאת למרות המשבר בתעשיית הכסף שמנע מהם לממן אותו. ברייאן דרש שכל אחד יתרום מה שיוכל.

הדמוקרטים שתמכו בתקן הזהב ניסו לבחור בקליבלנד, שסירב לכך. מטרתם הייתה לגרום לתבוסתו של ברייאן ולהשתלט שוב על המפלגה. הוועידה תמכה בג'ון פאלמר בן ה-79, גנרל בצבא האיחוד לשעבר, וכסגנו בסימון באקנר, שהיה גנרל בן 73 מצבא הקונפדרציה. הרפובליקנים סייעו לדמוקרטים תומכי הזהב, שעצמם טענו שלא יפגעו אם העם יתמוך במקינלי.

הדרום והמערב נחשבו לאזורים בטוחים בעבור ברייאן, לעומת צפון-מזרח המדינה שתמך במקינלי. לכן המערב התיכון היה המקום בו שני המועמדים התמקדו. ברייאן בילה שם את רוב אוקטובר ועצר שם ב-160 מתוך 250 פעמים במסע הרכבת שלו. הסקרים הרפובליקנים הראו שברייאן מוביל, והעיתונות הרפובליקנית התמקדה באזורים הללו. בסוף ספטמבר, התמיכה בנושא הכסף החופשי החלה להיחלש בזכות הארגון המעולה של הרפובליקנים. לאחר מכן, הרפובליקנים חזרו להתמקד בנושא מכס המגן.

בנובמבר, ברייאן חזר לנברסקה כדי לתמוך במועמדים הדמוקרטים לקונגרס. הוא נאם 27 נאומים, והגיע בחזרה לביתו לאחר פתיחת הקלפיות.

תוצאות

מקינלי זכה ב-51% מהקולות (7.1 מיליון) לעומת 47% לברייאן (6.5 מיליון). מבחינת האלקטורים, מקינלי זכה ב-271 אלקטורים לעומת 176 לברייאן. המזרח והמערב התיכון תמכו במקינלי, בעוד ברייאן ניצח בדרום ובמערב. במדינות הגבול, מקינלי הצליח. ברייאן טען שמעסיקים איימו על עובדיהם כדי שיתמכו ברפובליקנים.

ברייאן הצליח בקרב הכפרים, אולם פחות בקרב הערים. הערים התעשייתיות תמכו במקינלי. המקומות החקלאיים תמכו בברייאן. הדמוקרטים שמרו על שליטה מקומית במזרח בעזרת המנגנון המפלגתי ותמיכת הקהילה האירית. ברייאן עלה להם בגרמנים-אמריקנים, שתמכו בעיקר בדמוקרטים, אולם התנגדו לכסף החופשי. ברייאן בירך את מקינלי (המועמד הראשון שעשה כן), בטענה שרצון העם הוא החוק. לעומת זאת, ברייאן טען שהקרב הזה לא יהיה האחרון.

מלחמה ושלום: 1898–1900

עם פריצתה של מלחמת ארצות הברית–ספרד, נאלץ ברייאן לבחון את עמדת מפלגתו בנוגע למדיניות חוץ. ברייאן היה ביקורתי כלפי המיליטריזם מצד אחד, אולם הדיכוי הספרדי בקובה ובפיליפינים נחשב למנוגד לתפיסת עולמו, בה ארצות הברית תקדם דמוקרטיה ברחבי העולם. לכן, ברייאן תמך בהתלהבות בהכרזת המלחמה של מקינלי מול ספרד. רבים טענו שמעטים היו נלהבים מהמלחמה כמוהו.

ברייאן טען ששלום עולמי לא יבוא עד שהצדק ישלוט במדינות העולם, והצדיק את המלחמה. ברייאן התנדב לצבא אך בגלל מחלה לא נלחם.

ברייאן הפתיע רבים מחברי מפלגתו כשתמך באישור הסכם פריז, שהעניק לארצות הברית שליטה בפוארטו ריקו, קובה, גואם והפיליפינים. רבים מתומכיו התנגדו לרצון הרפובליקני להצטרף למירוץ האימפריאליסטי וביקרו את ברייאן על תמיכתו בהסכם. ברייאן הצדיק את ההסכם וטען שלא הקונגרס מוסמך להחליט בנוגע לאימפריאליזם, אלא העם האמריקני בקלפי. אולם כשהחלטה שהציעה להסמיך את הפיליפינים להקים ממשל עצמאי לא עברה, ברייאן התחיל לבקר את האימפריאליזם באופן פומבי.

בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1900, ברייאן נאם כנגד האימפריאליזם. הוא התנגד לסיפוח הפיליפינים, ופקפק בזכותה של ארצות הברית לשלוט על עמים זרים כדי לחזק את כוחה הצבאי. הוא הצהיר שאסור לארצות הברית ללכת בעקבות בריטניה והמעצמות האירופאיות, שהיו בעיצומו של המירוץ האימפריאליסטי באותה התקופה.

הבחירות ב-1900

ברייאן רץ כמועמד אנטי-אימפריאליסטי ב-1900, ומצא את עצמו באותו צד כמו המיליונרים שהתנגדו אליו. הרפובליקנים לעגו לברייאן ואמרו שהוא לא החלטי, ואף קישרו אותו עם דמות האריה הפחדן מהספר "הקוסם מארץ עוץ".

לטענת ברייאן, האימפריאליזם ונושא הכסף החופשי היו קשורים קשר הדוק. האומה, לטענתו, יכולה לנטוש את מסורות העבר, להשתמש בכוח ולא בהיגיון, לחסל את ערכיה, ולכבוש אנשים חלשים, אולם לעולם לא תוכל לברוח מעונש על הפרת זכויות אדם.

ביום רגיל, נאם ברייאן ארבעה נאומים בני שעה, ועוד נאומים קצרים יותר שהצטברו לעוד שעתיים. הוא נאם בקצב של 175 מילים בדקה, 63,000 מילים ביום, ומספיק כדי למלא 52 טורים בעיתונות. פעם אחת בוויסקונסין, נאם 12 נאומים ב-15 שעות.

למרות ההתלהבות של ברייאן, מקינלי והרפובליקנים היו חזקים. המפלגה הרפובליקנית השתמשה בתקציב גדול פי עשרה מהמפלגה הדמוקרטית. ברייאן הכריז שהאימפריאליזם היה העניין המרכזי, אולם התקשה לבדל את עצמו מהמפלגה הרפובליקנית. הוא טען שעל ארצות הברית להגן על הפיליפינים, ואילו הרפובליקנים טענו שהסיפוח של הפיליפינים יוביל לעצמאות עתידית. כשהיחס של שתי המפלגות לאימפריאליזם היה דומה, המצע הכלכלי של הרפובליקנים היה חשוב יותר משאלת הפיליפינים. ברייאן שמר על כוחו בדרום, שהיה מעוז דמוקרטי בו הלבנים הצביעו והשחורים לא, אולם איבד את השליטה בכמה ממדינות המערב. מקינלי שוב ניצח בצפון-מזרח המדינה והצליח לנצח בהפרש נוח. מקינלי זכה ב-296 אלקטורים לעומת 155 לברייאן. ברייאן איבד את שליטתו במפלגה, ובעלי בריתו, הפופוליסטים, נעלמו מהפוליטיקה.

הבחירות ב-1908

ב-1908, ברייאן ניסה שוב לזכות בנשיאות. ברייאן רץ נגד המועמד הרפובליקני, שנבחר בידי הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט - ויליאם הווארד טאפט.

ברייאן הודיע בפני הקונגרס על תמיכתו במס הכנסה ובמס ירושה, פרסום התרומות למסעות הבחירות, והתנגדות לשימוש בצי לצורך איסוף חובות פרטיים. הוא נלחם בשליטה התאגידית, והציע לפרסם את כל התרומות מהתאגידים לפני יום הבחירות, ושאיחור בכך יגרור עונש.

הרפובליקנים הדגישו את ממשל רוזוולט, יצירת שירות הדואר, הכסף היציב, מתן האזרחות לתושבי פוארטו ריקו, הרגולציה לעסקים ומכסי המגן. ברייאן תקף את בזבוז הכספים שנעשה בידי הקונגרס, בחירתו הלא דמוקרטית של טאפט למועמד המפלגה הרפובליקנית, ותמיכת הרפובליקנים במונופולים. הוא השתמש בסיסמה "שהעם ישלוט?". אך בזמן שגשוג, ותחת מדיניות חיסול המונופולים הרפובליקנית, ברייאן זכה רק ב-162 אלקטורים לעומת 321.

בשלוש התמודדויותיו לנשיאות, ברייאן זכה ב-493 אלקטורים - המספר הגדול ביותר עבור מועמד שלא הפך לנשיא מעולם.

סדרת נאומים

לאחר ההפסד בבחירות של 1900 ברייאן היה זקוק לכסף. כישרון הנאום שלו והמוניטין שלו היו יתרונות. עד מותו, הוא היה הנואם המבוקש ביותר בארצות הברית, ונאם אלפי נאומים בתשלום על אירועי היום במאות ערים ועיירות ברחבי המדינה, אפילו במהלך תקופתו כמזכיר המדינה. הוא גבה 500 דולרים לנאום ואחוז מהרווחים. רוב הזמן דיבר על נצרות, אולם גם על נושאים אחרים. ההרצאה הכי מבוקשת שלו, והחביבה עליו, הייתה זו בה קשר את הנצרות ליסודות המוסריות, כבסיס לשלום ולשוויון. הרצאה אחרת קראה לאזרחים לשרת את הציבור.

ב-1905, הזהיר ברייאן מפני תורת האבולוציה של דרווין, שהוא טען שרוצה להגיעה לשלמות בעזרת שנאה, בה החזק הורג את החלש. ברייאן טען שאם התורה נכונה, האדם יחזור אל שורשיו החייתיים וישנא.

ברייאן שירת כמטיף ליברל-נוצרי. ב-1899, ייסד כתב עת בשם "The Commoner", בו קרא לפירוק המונופולים, לפיקוח על תעשיית הרכבות ולתמיכה בקידמה. הוא טען שחקיקת חוקי יובש היא עניין מקומי, ורק ב-1910 תמך בתיקון לחוקה שיאסור על מכירת משקאות חריפים. ב-1906, בלונדון, גיש תוכנית להקמת ועידת שלום שתהיה בוררת בסכסוכים. הוא קרא להלאמת מסילות הרכבת, ולאחר מכן החליט להתמתן ולקרוא לרגולציה גבוהה יותר. ב-1904, המפלגה הדמוקרטית בחרה באלטון פארקר, דמוקרט שמרן, שהפסיד לתאודור רוזוולט. במהלך השנתיים לאחר מכן, ברייאן נאם ברחבי העולם, הטיף, הרצה וברח מהפוליטיקה האמריקנית. הוא דרש מיסוד חוק למשאל העם כדי לתת למצביעים זכות להשפיע באופן ישיר על השלטון.

מזכיר המדינה: 1913–1915

ב-1913 מינה אותו וודרו וילסון, הנשיא שבבחירתו תמך, למזכיר המדינה. למרות מעורבותו והשפעתו על המפלגה הדמוקרטית, השנתיים בהן היה מזכיר המדינה היו השנים היחידות בהן שירת בתפקיד ציבורי בכיר. וילסון הכריע על מדיניות החוץ מהבית הלבן. ברייאן תמך בהתערבות במלחמת האזרחים במקסיקו ב-1914.

ברייאן הצליח להשיג 28 הסכמים שהבטיחו בוררות לגבי סכסוכים בינלאומיים לפני פריצת מלחמה עם ארצות הברית. הוא ניסה להגיע להסכם עם גרמניה, שלא הבשיל. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, תמך בנייטרליות מוחלטת. ניצחון, לטענתו, לא יהיה מוחלט, וממילא יגרום רק למלחמה נוספת.

ברייאן ניסה למנוע הלוואת למדינות ההסכמה אולם לא הצליח. הוא הטיף להימנעות מטיולים בשטחים בריטיים, שיגרמו לתסבוכות בינלאומיות. וילסון דרש מגרמניה אחריות לכל הפרת זכויות אמריקניות, בכוונה ולא בכוונה, לאחר הטבעת הלוסיטניה. ברייאן היה בדילמה, והתפטר ביוני 1915. הוא טען שאנשים נדהמים מהטבעתם של אנשים, אולם אף אחד לא מתנגד להרעבת אומה שלמה.

למרות המחלוקות ביניהם, ברייאן תמך, כאזרח פרטי, בוילסון במהלך הבחירות ב-1916. עם ההצטרפות למלחמה באפריל 1917, ברייאן כתב שזאת חובתם של האזרחים לשאת בנטל המלחמה ולחלוק אותו, והציע את שירותיו לממשלה. וילסון לא אישר לברייאן, בן ה-57, להצטרף שוב לצבא.

תמיכה בחוק היובש, 1916-1925

ברייאן תמך בתיקונים לחוקה שיבטיחו זכות בחירה לנשים ואיסור על מכירת משקאות חריפים. ברייאן עבר לפלורידה, כדי להימנע ממפגש עם גרמנים-אמריקנים שהתנגדו לאיסור על משקאות חריפים. ברייאן נאם רבות לטובת חוק היובש בשם ארגונים נוצריים. הוא סירב לתמוך במועמד הדמוקרטי, ג'יימס קוקס, ב-1920, כיוון שטען שקוקס לא היה "יבש" מספיק ולא התנגד מספיק למכירת האלכוהול. עוינותו הגבוהה לחברה העירונית, היותו נייטיביסט ופרוטסטנטי, גרמו לאמונתו שחוק היובש יתרום לבריאות ולמוסר של האדם.

נאומיו של ברייאן הובילו לחקיקת התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית ב-1918, שאסר החל מ-1920 על מכירת אלכוהול. ברייאן לא פעל למען אכיפת התיקון לחוק. הוא התנגד לגינוי הקו קלוקס קלאן במהלך הוועידה הדמוקרטית ב-1924, בטענה שהארגון ייפול תוך זמן קצר. הוא התנגד בוועידה למועמדותו של אל סמית', מתנגד חוק היובש. אחיו הצעיר, צ'ארלס ברייאן, נבחר להיות המועמד לסגנות הנשיאות לצד ג'ון דייוויס ב-1924 כדי ליצור אחדות מפלגתית. ברייאן תמך באחיו.

ברייאן תמך בחוק למלחמה בסמים, למרות שמסיבות של מחויבות בינלאומיות ולא מסיבות מוסריות.

לאחר התפטרותו מתפקיד מזכיר המדינה, ברייאן תמך בהתיישבות בפלורידה, גם בחודשי החורף. הוא נאם נאומים, פרסם מאמרים ואף נאם ברדיו, והצליח לגרום לפריחה בנדל"ן בפלורידה. כתוצאה מהשקעותיו בנדל"ן, התעשר. הבועה התפוצצה לאחר מותו.

התנגדות לאבולוציה 1918–1925

לפני המלחמה, ברייאן האמין שקידום מוסרי יוכל להשיג שוויון מבית ושלום מחוץ. הוא התנגד לתורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין משתי סיבות: ראשית, מסיבות דתיות ונוצריות. שנית, הוא חשש מדרוויניזם חברתי שיקדם שנאה ועימותים.

ברייאן היה משוכנע שהתורה של דרווין היא האחראית לפגיעה המוסרית בגרמניה ולעליית הגזענות. הוא קרא בספר שאינטלקטואלים גרמנים היו מחויבים לדרוויניזם החברתי, ללאומנות, לחומריות ולמיליטריזם. לאחר מכן החליט להקדיש את עצמו להטפה כנגד האבולוציה.

ב-1920, טען שהאבולוציה היא הדבר הכי משתק שעל החברה להתמודד עמו, ושפרידריך ניטשה גרם בפרשנויותיו לפגיעה בדמוקרטיה, בנצרות ובאלקים, לטובת סגידה לעל-אדם.

ב-1921, כבר סבר ברייאן שהדרוויניזם הוא איום משמעותי. מחקר מאותם שנים דיווח על ירידה במספר התלמידים המאמינים, וברייאן חשש לפגיעה במוסריותם, שתוביל לעוד מלחמת עולם.

באוקטובר 1921, ברייאן נאם על "מוצא האדם", ושאל מה תפקיד האדם ביקום. עבורו, התנ"ך עונה על שאלה זאת, והאחריות המוסרית טמונה באמונה באלקים. עותקים רבים של הרצאה זאת נמכרו.

ברייאן חשש מהשפעת האבולוציה על הכנסייה ועל האוניברסיטאות. התפתחות הטכנולוגיה גרמה לכך שכמרים רבים אימצו את האבולוציה בטענה שאינה סותרת את הנצרות. ברייאן החליט להתנגד לכך. הוא הציע קיצוץ בתמיכה בבתי ספר בהם לימדו אבולוציה. ברייאן עצמו, כך נטען, לא התנגד לחלוטין לאבולוציה, אלא תמך ברעיון כל עוד הוא לא פגע בקדושת התנ"ך.

משפט הקופים, 1925

ערך מורחב – משפט הקופים

ברייאן תמך בחוקים מקומיים שאסרו על לימוד האבולוציה. חלק מהמועצות תמכו בו יותר מהכנסייה והעבירו חוקים כאלו. בטנסי נאסר לחלוטין על לימוד האבולוציה.

המאורע המשמעותי האחרון בקריירה של ברייאן היה השתתפותו במשפט הקופים. הוא התבקש לייצג את הנצרות במשפט. ברייאן תושאל בידי קלרנס דרו, עורך הדין של ההגנה, בנוגע לתנ"ך. שאלו אותו מתי התרחש המבול, וברייאן טען שב-2,348 לפנה"ס. בתגובה שאל אותו דרו האם לא ידע שהתרבות הסינית היא בת לפחות 7,000 שנה, דבר שברייאן לא ידע. כשנשאל האם עוד דת הזכירה את המבול, ברייאן טען שהדת הנוצרית טובה מספיק בשבילו.

התקשורת הציגה את ברייאן כבור מהדרום (על אף שלא היה דרומי) שמתנגד להשכלה. השופט פסל את תשובותיו של ברייאן, וחבר המושבעים פסק שהמורה ג'ון סקופס אשם. בית המשפט העליון הפך את פסק הדין כתוצאה מסיבות טכניות.

ברייאן קישר את הדרוויניזם לתורתו של ניטשה, וטען שחשיבה כזאת היא תירוץ לאי צדק בעולם, לפגיעה בחלש ולמלחמות. ברייאן עצמו הושפע מתורתו של לב טולסטוי.

מותו

בימים לאחר משפט הקופים, ברייאן נסע כמה מאות מיילים, ונאם בערים שונות. ביום ראשון, ה-26 ביולי 1925, הוא חזר לביתו. לאחר שהיה בכנסייה ואכל ארוחת צהריים גדולה, הוא מת במהלך שנתו, חמישה ימים לאחר תום המשפט, מסיבוכים של מחלת הסוכרת. כשמישהו טען בפני דרו שברייאן מת מלב שבור, דרו טען שהוא מת מבטן מפוצצת. העיתונאי ה. ל. מנקן, שתיעב את ברייאן וסיקר את משפט הקופים, התרברב בפני דרו שהם הרגו את ברייאן.

מורשתו

ברייאן נחשב לפוליטיקאי הידוען הראשון, שהיה ידוע יותר בגלל אישיותו ויכולות הנאום שלו, ולא בגלל עמדותיו הפוליטיות. למרות שנאומיו היו בקו פרוגרסיבי ברור, הוא החזיק בעמדה רומנטית לגבי העבר האמריקני, חוכמת האנשים הפשוטים ודבק בעקשנות בכנותו.

היסטוריונים טוענים שברייאן היה אגואיסט ולא יכול היה לקבל את טעויותיו. הוא עצמו חי חיים נוחים יותר מהחיים הפשוטים שהטיף להם, ורבים טענו שהתחזה לנציג האנשים הפשוטים כדי לקושש קולות. בנוסף, נטען שלא היו לו רעיונות מקוריים ושהוא לא היה חכם מספיק כדי להיות נשיא. ההיסטוריונים מחשיבים אותו למזכיר מדינה גרוע, ואף טוענים שהיה מסוגל להעביר חוקים שיאסרו על עבודה בימי ראשון בשל הנצרות שלו. ברייאן מעולם לא התייעץ עם מומחים, מתוך חשש שהמשכילים הם בעלי הממון.

בתוך המפלגה הדמוקרטית, נחשב ברייאן למנהיג אהוד. ב-1962, אמר הנשיא לשעבר הארי ס. טרומן שברייאן הוא אחד מהגדולים ביותר, ושבזכותו הליברליזם קיים בארצות הברית. ב-1900, כשהיה בן 16, נכח טרומן בוועידה הדמוקרטית בקנזס סיטי ושמע את נאומו של ברייאן, וכך הפך לתומך שלו. רבים טענו שמסע הבחירות שלו ב-1896 היה המאבק הראשון של ההמונים במיוחסים. ב-1934, נאם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לזכרו וטען שהיה כנה, ונלחם כל חייו כנגד עוולות.

ברייאן היה מהנואמים הגדולים בתקופתו, ונחשב למנהיג המפלגה הדמוקרטית והאנשים הפשוטים. נאום "צלב הזהב" שלו הכניס את הפופוליסטים למפלגה הדמוקרטית, ופשטותו משכה אליה את השחורים והפמיניסטיות. ברייאן האמין בכוחה של הממשלה לשפר את חייהם של אנשים, וטען ב-1916 שעל הממשלה לקבוע שכר מינימום, לקבוע שעות מקסימום לעבודה, לווסת את שיעורי הריבית, ולאכוף פיקוח על מזון, תרופות ודיור. ברייאן הפך לגשר שהביא קבוצות שונות אל המפלגה, וסלל את הדרך לדמוקרטים ליברלים כרוזוולט עם מדיניות הניו דיל. למרות זאת, רבים טוענים שהיה גזען, כרבים במפלגה הדמוקרטית בתקופה ההיא, ושנחשב לשריד מתקופה של עליונות לבנה שלא הייתה רלוונטית יותר.

ברייאן זכור גם בשל הצהרתו הנבואית לאחר שהפך למזכיר המדינה: "אני מאמין שלא תהיה מלחמה כל עוד אהיה מזכיר המדינה, ואני מאמין שלא תהיה מלחמה כל עוד אני חי".

לב טולסטוי העריץ את ברייאן כל כך עד שתלה את תמונתו על קיר חדר השינה שלו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם ג'נינגס ברייאן בוויקישיתוף

ויליאם ג'נינגס ברייאן באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
ויליאם ג'נינגס ברייאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ויליאם ג'נינגס ברייאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי ויליאם ג'נינגס ברייאן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34146778ויליאם ג'נינגס ברייאן

ויליאם ג'נינגס ברייאן

תוכן עניינים

רקע וקריירה מוקדמת