ג'וזף צ'מברלין

ג'וזף צ'מברלין (באנגלית: Joseph Chamberlain‏; 8 ביולי 1836 – 2 ביולי 1914) היה מדינאי בריטי ואיש עסקים משפיע. שימש כשר המושבות בשנים 1895–1903. בתולדות הציונות ידוע כמי שהציע את תוכנית אוגנדה. אביהם של אוסטן ונוויל צ'מברלין.

ביוגרפיה

צ'מברלין נולד ב-1836 בלונדון. בגיל 16, החל לעבוד כשוליה במפעל הנעליים של משפחתו. לאחר מכן, הצטרף כשותף למפעל לייצור ברגים של דודו בברמינגהאם, "נטלפולד את צ'מברלין". המפעל הצליח ובשיא פעילותו ייצר שני שלישים מכל הברגים שיוצרו בבריטניה.

צ'מברלין נישא ב-1861 להארייט שילדה לו בת, ביאטריס, ובן, אוסטן (לימים שר החוץ והאוצר וחתן פרס נובל לשלום). הארייט מתה לאחר הלידה השנייה. ב-1868 נישא צ'מברלין לפלורנס, שילדה לו ארבעה ילדים (בהם נוויל, לימים ראש ממשלת בריטניה) ומתה לאחר לידת החמישי. ב-1888 נישא צ'מברלין בשלישית למארי אנדיקוט בת ה-23, בתו של ויליאם אנדיקוט, מזכיר המלחמה של ארצות הברית.

פעילות פוליטית

צ'מברלין החל בפעילות פוליטית כמנהיג פועלים בברמינגהאם וב-1873 נבחר לראש העיר. כראש העיר נחשב לחדשני - פעל לשיפור החינוך ותנאי השיכון של המעמד הנמוך.

ב-1876 נבחר לראשונה לבית הנבחרים הבריטי ושירת שם עד מותו ב-1914. הוא נבחר מטעם המפלגה הליברלית והיה איש האגף המתקדם שלה (מאז הבחירות הכלליות ב-1886 נבחר מטעמה של המפלגה הליברלית-יוניוניסטית ; ראו להלן).

ב-1880 מונה לתפקיד שר המסחר בממשלת ויליאם גלאדסטון, תפקיד בו שימש עד 1885. לאחר הבחירות שנערכו באותה שנה, ובה הציג צ'מברלין את עצמו כמועמד לראשות הממשלה אך לא נבחר לראשות מפלגתו, מונה צ'מברלין לתפקיד שר השלטון המקומי, אך התפטר לאחר מספר חודשים (27 במרץ 1886) עקב חילוקי דעות עם גלאדסטון, בין היתר בעקבות התנגדותו של צ'מברלין לחוק הממשל העצמי של אירלנד.

ב-1886 פרש והקים את המפלגה הליברלית-יוניוניסטית שכרתה ברית עם המפלגה השמרנית, שתמכה בשמירה על אחדות הממלכה המאוחדת ואף רצה עימה בבחירות (ב-1912 התמזגה המפלגה הליברלית-יוניוניסטית סופית עם המפלגה השמרנית וחדלה מלהתקיים).

צ'מברלין חזר לממשלה רק ב-1895, לאחר התפטרותו של גלאדסטון ומינויו של סולסברי לראשות הממשלה. אחיינו של סולסברי, ארתור בלפור, שסייע לו בהרכבת הממשלה, הציע לצ'מברלין לבחור באיזה תיק שירצה, חוץ ממשרד החוץ ומנהיג בית הנבחרים. להפתעת הכל, דחה צ'מברלין הצעות לכהן כשר האוצר ושר הפנים ובחר בתפקיד שר המושבות, שנחשב פחות אטרקטיבי.

שר המושבות

צ'מברלין תמך בהתפשטותה של האימפריה הבריטית וראה בתפקיד שר המושבות מנוף לקידום רעיונותיו בתחום זה.

הוא נכנס לתפקידו ב-1 ביולי 1895, מספר ימים לפני הבחירות הכלליות, בהן ניצח סולסברי, לאחר שהקים קואליציה עם מפלגתו של צ'מברלין. צ'מברלין נשאר בתפקיד במשך יותר מ-8 שנים והיה השר שכיהן במשך הזמן הארוך ביותר במשרד זה.

מיד עם כניסתו לתפקיד הוא שינה את דמותו של המשרד והתקין בו מנורות חשמליות במקום העששיות שהיו מותקנות בו עד אז, כיאה למשרד הראשי של כל המושבות הבריטיות ברחבי העולם.

הוא החל לפעול בהודו ובאפריקה מיד עם כניסתו לתפקיד, היה בקשר עם מהטמה גנדי, שהיה בראשית דרכו הפוליטית ואף הקים בית חולים למחלות טרופיות בלונדון עבור המטיילים שחזרו מאפריקה. באפריקה הוא פעל לחיזוק מעמדה של בריטניה, דבר שהוביל למלחמת הבורים.

צ'מברלין פעל רבות בתחומים רבים, בהם ניסוח החוקה של אוסטרליה, סכסוכי גבול בוונצואלה ובפורט ארתור ופעל גם במושבות במערב אפריקה ובדרומה, במקביל לניהול שיחות לברית בין בריטניה לגרמניה.

בבחירות 1900 ניהל את הקמפיין של קואליציית המפלגה השמרנית עם מפלגתו הליברלית-יוניוניסטית. הבחירות נערכו במהלך מלחמת הבורים השנייה, וצ'מברלין הוביל לניצחון שבעקבותיו המשיך סולסברי בתפקיד ראש הממשלה, עד פרישתו ב-1902, אז החליפו בתפקיד אחיינו ארתור בלפור. צ'מברלין המשיך בתפקיד שר המושבות.

בדצמבר 1902 יצא צ'מברלין לסיור בדרום אפריקה שנמשך עד פברואר 1903, שם סייע בפיוס בין הבריטים והבורים. בסיור זה סייר גם במזרח אפריקה, וראה באזור זה אדמה המתאימה למיזם הציוני של תיאודור הרצל, דבר שהוביל לתוכנית אוגנדה.

תוכנית אוגנדה

ערך מורחב – תוכנית אוגנדה

בנימין זאב הרצל ביקש לפגוש את צ'מברלין ביולי 1902, כאשר שהה בלונדון כדי להעיד בפני הוועדה המלכותית לענייני הגירת זרים. ב-9 ביולי הבטיח הלורד רוטשילד להרצל כי ידבר עם צ'מברלין על העניין הציוני וב-11 ביולי הכין הרצל עבורו תוכנית מדינית. ב-22 בספטמבר שלח הרצל לצ'מברלין הצעה להתיישבות יהודית אוטונומית באזורים הנתונים תחת שליטה בריטית.

צ'מברלין לא היה שותף לפילושמיות הרומנטית של הכמורה הפרוטסטנטית האנגלית, אלא ככל הנראה דווקא לאנטישמיות של האצולה. ב-1899 אמר למדינאי האיטלקי היהודי-למחצה, הברון סידני סונינו: "מצוי למעשה רק גזע אחד שאני מתעב – היהודים, אדוני. הם פחדנים!".

הרצל וצ'מברלין נפגשו לראשונה ב-22 באוקטובר 1902. הרצל תיאר ביומנו את פניו של צ'מברלין כ"מסיכה קפואה", אך לאחר שסיפר בדיחה "צחקה המסיכה". הרצל דיבר איתו על אפשרות של התיישבות יהודית באזור אל עריש וחצי האי סיני, אך צ'מברלין אמר שהוא יכול לדבר איתו רק על קפריסין, מכיוון שאל עריש וסיני נמצאים תחת אחריותו של משרד החוץ. אך גם בקפריסין הצביע צ'מברלין על מתיישבים מקומיים שלא יסכימו להתיישבות יהודית באי.

צ'מברלין ביקש מהרצל שיצביע בפניו על אזור הנמצא תחת שליטה בריטית שבו אין עדיין אנשים לבנים, שעליו ניתן יהיה לדבר.

הרצל הראה לו את מיקומה של אל עריש באטלס מפות והעיר "למצרים לא נלך. כבר היינו שם". צ'מברלין תיאם להרצל פגישה בעניין אל עריש עם שר החוץ הלורד לנדסדאון למחרת היום, דבר שהוביל למשלוח משלחת של התנועה הציונית לאזור, לבדיקת היתכנות של התיישבות יהודית שם. המשא ומתן עם השלטונות המצרים בראשות הלורד קרומר ובוטרוס ראלי שהתקיים בראשית 1903 נכשל, זמן קצר לפני ששב צ'מברלין מאפריקה.

במהלך מסעו של צ'מברלין באפריקה, הוא ביקר באוגנדה (בשטח קניה של ימינו), שם ראה "ארץ בשביל הד"ר הרצל". בפגישתם השלישית, שנערכה בלונדון ב-23 באפריל 1903, ימים אחדים לאחר פרעות קישינב עדיין ניסה הרצל לשכנע את צ'מברלין לתת לתנועה הציונית את אל עריש וסיני, שתהיינה מושבה תחת השפעת הכתר הבריטי אך צ'מברלין נותר בסירובו. לאחר פגישתם, נפגש צ'מברלין עם לאופולד גרינברג, ציוני בריטי ושליחו של הרצל, ודן עמו בשנית "באזור הקרוב לאוגנדה", שבו יינתן "שלטון עצמי מקומי" לכמיליון יהודים. לאחר מספר שבועות אף הציע צ'מברלין להרצל להגיש הצעה מקדמית לממשל עצמי באוגנדה, לעיונה של הממשלה.

התפטרותו של צ'מברלין מן הממשלה בספטמבר 1903, פגעה בסיכוייה של תוכנית אוגנדה. צ'מברלין שמר על קשר עם התנועה הציונית גם לאחר התפטרותו מן הממשלה, ואף נפגש עם נציגי התנועה, אך לא יכל לסייע לקדם את התוכנית.

התפטרותו מן הממשלה

צ'מברלין התפטר מן הממשלה ב-18 בספטמבר 1903, בעקבות מחלוקת עם ראש הממשלה בלפור על מדיניות המכס בחבר העמים הבריטי. גם לאחר התפטרותו מן הממשלה הוא המשיך להיאבק למען הרפורמה במדיניות המכס והטלת מכס על סחורות שיובאו מארצות שלא היו שייכות לאימפריה הבריטית. צ'מברלין יצא לסדרת נאומים ברחבי בריטניה, על אף שלקה בשיגדון. מחלוקת זו הביאה בסופו של דבר להתפטרותו של בלפור מראשות הממשלה ולבחירות ב-1906, בהן הפסידו השמרנים בראשות בלפור, שרצו שוב עם הליברל-יוניוניסטים של צ'מברלין, את השלטון למפלגה הליברלית. ההפסד בבחירות הוביל את בלפור להתחייב לקבל את דרישותיו של צ'מברלין, אף שמפלגתם הייתה באותה עת באופוזיציה. ההפסד בבחירות 1906 הביא את מבקריו לציין שצ'מברלין היה המדינאי היחיד בתולדות בריטניה שהביא לפילוגן של שתי מפלגות.

ערוב ימיו

ב-13 ביולי 1906, חמישה ימים לאחר יום הולדתו ה-70, התמוטט צ'מברלין בחדר השירותים לאחר שלקה בשבץ מוחי שגרם לשיתוק צידו הימני. השבץ הביא את הקריירה הפוליטית שלו לסיומה, על-אף שהיה עדיין חבר פרלמנט ואף ביקר בו לעיתים. ב-1914, לאחר שהחליט שלא ירוץ שוב בבחירות הבאות, לקה צ'מברלין בהתקף לב ומת ב-2 ביולי, מספר ימים לאחר רצח פרנץ פרדיננד שהביא לפרוץ מלחמת העולם הראשונה מספר שבועות לאחר מכן.

על אף הצעה להיקבר במנזר וסטמינסטר, בו נקברים מנהיגיה הדגולים של בריטניה, העדיפו בני משפחתו לקוברו בעירו, ברמינגהאם.

בנו אוסטן צ'מברלין, ששימש בתפקידים רבים בממשלת בריטניה, עבר למושב הפרלמנט שהיה של אביו, והחזיק בו עד מותו ב-1937, מספר שבועות לפני שאחיו למחצה נוויל צ'מברלין היה ליחיד מבני המשפחה שהתמנה לתפקיד ראש ממשלת בריטניה.

קישורים חיצוניים

• מסמכים הקשורים לג'וזף צ'מברלין, באתר הארכיון הלאומי הבריטי
• ג'וזף צ'מברלין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ג'וזף צ'מברלין31060630