אל סמית'
.png) | |||||
| לידה |
30 בדצמבר 1873 מנהטן, ניו יורק סיטי, ניו יורק | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 באוקטובר 1944 (בגיל 70) מנהטן, ניו יורק סיטי, ניו יורק | ||||
| שם מלא | אלפרד אמנואל "אל" סמית' | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות גבעת הגולגולתא, ניו יורק | ||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||
| דת | נצרות קתולית | ||||
| בת זוג | קתרין אן דאן (1900–1944) | ||||
| |||||
| |||||
אלפרד אמנואל "אל" סמית' (באנגלית: Alfred Emanuel Smith; 30 בדצמבר 1873 - 4 באוקטובר 1944) היה פוליטיקאי אמריקאי ומושל ניו יורק ה-42. סמית' שירת בתפקידו במשך ארבע קדנציות. ב-1928 היה מועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית הוא היה מנהיג עירוני ופרוגרסיבי, והוביל רפורמות רחבות כמושל בשנות העשרים. בנוסף היה מקושר לטמאני הול, המנגנון המפלגתי הדמוקרטי ששלט בניו יורק סיטי. הוא התנגד לחוק היובש, בטענה שלא ניתן לאכוף אותו, והיה המועמד הקתולי הראשון לנשיאות ארצות הברית. מועמדותו זכתה לתמיכת הנשים והקתולים, אולם הוא עורר התנגדות אנטי קתולים בקרב דמוקרטים לבנים שמרנים בדרום.
סמית' היה מועמד שהתנגד לחוק היובש, ומשך מתנגדים אליו ומתנגדים רבים לשחיתות שהופיעה בעקבות החוק. הפרוטסטנטים חששו ממועמדותו, והאמינו שהאפיפיור ישלוט בו. בנוסף, השגשוג הרפובליקני הוביל להפסד גדול של סמית' מול המועמד הרפובליקני הרברט הובר, שאף ניצח בשש מדינות דרומיות. ב-1932, ניסה סמית' להיבחר שוב, אולם הובס בידי פרנקלין דלאנו רוזוולט, יורשו בתפקיד מושל ניו יורק. לאחר מכן נכנס לעסקים בניו יורק סיטי והתנגד לניו דיל של רוזוולט.
תחילת דרכו
סמית' נולד למשפחה ממעמד הפועלים במנהטן, שם התגורר כל חייו. למרות שמשפחתו הייתה ממוצא אירי, גרמני, איטלקי ובריטי, הוא הזדהה עם הקהילה האירית-אמריקאית ובשלב מאוחר יותר בחייו אף הפך לנציגה הפוליטי.
אביו של סמית', ותיק מלחמת האזרחים האמריקנית, מת כאשר הוא היה בן-13 בלבד. סמית' הצעיר נאלץ להפסיק את לימודיו כדי לכלכל את משפחתו, והחל לעבוד בשוק הדגים הוותיק פולטן (Fulton), שהוקם ב-1822. הוא לא למד בתיכון או במכללה. כשרון המשחק שלו הוביל להצלחה בקרב תאטראות חובבים. הוא החל לפתח את סגנון הנאום שאיתו זוהה בקריירה הפוליטית שלו. ב-6 במאי 1900, התחתן עם קתרין אן דון, איתה היו לו חמישה ילדים.
קריירה פוליטית
סמית', במהלך הקריירה הפוליטית שלו, היה נציג מעמד הפועלים והמהגרים. הוא זכה לתמיכת הגוף הפוליטי העיקרי של המפלגה הדמוקרטית בניו יורק שהיה ידוע בשם טמאני הול (אנגלית: Tammany Hall), ובעיקר מהפוליטיקאי צ'ארלי מרפי "השקט". במשך כל חייו הפוליטיים נשאר סמית' נאמן למערך הפוליטי של מפלגת הדמוקרטים בניו יורק אך הצליח להתרחק מהמוניטין של הטמאני הול כגוף מושחת וכוחני. הוא לא היה מושחת באופן אישי ונחשב כפוליטיקאי ישיר ופרוגרסיבי. במשך כל הקריירה שלו, הוא נשאר פופוליסט ונציג העם ומעמד הפועלים. ב-1895 מונה לחוקר במועצת המושבעים של ניו יורק.
המועצה המחוקקת של ניו יורק
ב-1904 נבחר סמית' לבית הנבחרים של ניו יורק, בו הפך למנהיג של השמאל ושל התנועה הפרוגרסיבית בניו יורק. הוא שירת שם עד 1915. בתפקידו ניסה לשפר את תנאי העובדים במפעלים. הוא היה סגן יושב הראש של הוועדה לבחינת תנאי העסקה במפעלים. סמית' לחם כנגד תנאי העסקה מסוכנים ולא בריאים ותמך בחקיקה בנושא. בתפקידו הוביל סמית' חקירות רבות ברחבי המדינה, והעביר שלושים ושמונה חוקים לטובת הפועלים. ניו יורק הפכה למדינה המתקדמת ביותר בנושאי חוקי עבודה. החוקים החדשים הובילו לתקנים נגד שרפות, כהתקנת מטפים והתקנת מערכות אזעקה. בנוסף החוקים הגבילו את מספר שעות העבודה לנשים ולילדים. בין 1911 ל-1913, שישים חוקים חדשים עברו בתמיכת המושל.
ב-1911, הדמוקרטים השיגו רוב במועצה המחוקקת, וסמית' היה למנהיג הרוב. ב-1912, לאחר אובדן הרוב, הפך למנהיג המיעוט. ב-1913, הדמוקרטים שוב השיגו רוב, וסמית' הפך לדובר בית הנבחרים. ב-1914 ו-1915 שוב היה למנהיג המיעוט. בנובמבר 1915, נבחר לתפקיד השריף של מחוז ניו יורק.
מושל (1919–1920, 1923–1928)
ב-1917, מונה סמית' לנשיא וועדת חברי מועצת העיר. ב-1918, נבחר למושל ניו יורק ב-1918, והיה לאירי-אמריקאי הראשון לכהן בתפקיד זה.
ב-1919, נאם נאום כנגד ויליאם רנדולף הרסט, מו"ל דמוקרטי שתמך באגף השמאלי של המפלגה. הרסט, מנהיג האגף הפופוליסטי בעיר, תקף את סמית' על כך שלא הפחית את מחירי החלב לילדים. סמית' הפסיד בבחירות של 1920, אולם חזר לתפקיד המושל ב-1922. הוא נבחר שוב ב-1924 וב-1926. במהלך מסע הבחירות של 1922, התנגד לחוק היובש. הוא הציע אלכוהול לאורחיו באלבני, והתנגד לחוקי אכיפה נגד אלכוהול. הוא היה פרוגרסיבי שתמך ביעילות ממשלתית. סגנו הצעיר, רוברט מוזס, ייסד את מערכת הפארקים המדינית הראשונה והצליח להשיג רפורמה חשובה במערכת שירות האזרחית. סמית' חיזק חוקים שתמכו בפנסיה לפועלים ונשים, ואסרו על העסקת ילדים.
ב-1924, ניסה סמית' להיבחר לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות, כשהוא מתנגד לאלימות הגזענית. הוא ייצג את האגף העירוני והמזרחי של המפלגה, שהתנגד לחוק היובש. יריבו המרכזי, הסנאטור מקליפורניה ויליאם גיבס מקאדו, תמך בכפריים ובחוק היובש. המפלגה התפלגה בין שניהם, הוועידה לא הכריעה, ולבסוף שניהם פרשו והעניקו את המועמדות לג'ון ויליאם דייוויס. דייוויס הפסיד בבחירות לנשיא קלווין קולידג'. למרות זאת, החליט סמית' לנסות להיבחר שוב ב-1928.
הוא המשיך בתפקידו עד שנת 1928, עת הפך למועמד הדמוקרטי לנשיאות.
כמושל, זכה סמית' למוניטין בכל רחבי ארצות הברית כפרוגרסיבי שניסה לחזק את מדיניות הרווחה ולמלא את צורכי התושבים העניים מהמעד החברתי הנמוך. יתר על כן, הוא תמך בהתערבות בכל תחומי החברה. ב-1924 סמית ניסה לקבל את המועמדות הדמוקרטית לנשיאות אבל כשל. לעומת זאת, הוא שם נושאים כמו אלימות גזענית על השולחן לפעם הראשונה. אחד מתומכיו, פרנקלין רוזוולט שלימים ייבחר לנשיאות ארצות הברית, נתן נאום מפורסם שבו הוא קרא לסמית' "הלוחם השמח של שדה קרב הפוליטי."
הבחירות ב-1928
רבים טענו שסמית' הובס במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1928 בגלל "שלושת ה-P": חוק היובש, דעות קדומות ושגשוג (Prohibition, Prejudice and Prosperity). הבחירות התחרשו על רקע שגשוג כלכלי שנחשב לתוצאה של מדיניות המפלגה הרפובליקנית, שבאותן שנים זכתה לפופולריות רבה בקרב הציבור האמריקאי. המועמד הרפובליקני לנשיאות היה שר המסחר הרברט הובר, שזכה אף הוא לפופולריות רבה וניצחונו בבחירות נחשב כוודאי. בנוסף, העלייה באוכלוסייה העירונית לא השתקפה בשינוי מחוזות הבחירה.
בנוסף, ההתנגדות לדתו הקתולית של סמית' גרמה לתבוסתו, לאחר שזכה ב-40.8% בלבד מקולות הבוחרים, לעומת 58.2% של הובר, שזכה אף בחמש מדינות דרומיות. תוצאות הבחירות שמו קץ לקריירה הפוליטית של סמית', כשתבוסתו עוררה ביקורת רבה במפלגה הדמוקרטית.
העובדה שסמית' היה קתולי פגעה בו. העוינות בין הקתולים לפרוטסטנטים הייתה גבוהה, ונפוצו על סמית' דעות קדומות רבות. הפרוטסטנטים חששו מגלי ההגירה הקתוליים מאיטליה ומאירלנד. הם חששו שסמית' יהיה כפוף לאפיפיור. השמרנים הכפריים והלבנים האמינו שתמיכתו בטמאני הול תוביל לשחיתות. בנוסף, תמיכתו בהגמשת חוק היובש פגעה בו בדרום, שתמך בחוק.
סמית' תמך, כהובר, בממשלה יעילה. הוא הצליח לזכות ברוב הקתולים, שהתפלגו באופן שווה בין שתי המפלגות במהלך שנות העשרים. הוא משך קתולים רבים להצביע עבורו בפעם הראשונה, בעיקר נשים. הוא הפסיד במעוזים דמוקרטים רבים בדרום ובצפון הכפרי. הוא אמנם הצליח לנצח בכמה מדינות בדרום, הודות לתנועת כלב דמוקרטי צהוב שפעלה בדרום כנגד המפלגה הרפובליקנית, אולם הפסיד בחמש מדינות דרומיות להובר. הוא זכה בעשר הערים הגדולות ביותר בארצות הברית, והראה את כוחה הגובר של העיר. הוא לא ניהל מסע בחירות יעיל. הוא נחשב לעירוני מדי ולזר מדי עבור הכפריים. הוא הפסיד בהפרש קטן בניו יורק. לעומת זאת, ב-1928, פרנקלין רוזוולט (פרוטסטנטי ממוצא הולנדי), שנאם לכבודו של סמית' ב-1924, החליף אותו בתפקיד מושל ניו יורק לאחר הבחירות.
היסטוריונים רואים כיום בבחירות ב-1928 את תחילת השינוי בפוליטיקה האמריקנית. באותן בחירות הביא סמית' קבוצות רבות לתוך המפלגה הדמוקרטית, שעתידות למלא תפקיד חשוב במערכות הבחירות בעשורים שלאחר מכן: קתולים, מהגרים, פועלים, תושבי הערים הגדולות, מיעוטים גזעיים ודתיים ועוד. סמית' הציג את הכוח העולה של אמריקה העירונית והתעשייתית, שבעתיד תכבוש את השלטון.
התנגדות לרוזוולט ולניו דיל
סמית' הרגיש שרוזוולט המעיט בערכו במהלך כהונתו כמושל. ב-1932 שניהם ניסו להתמודד על המועמדות הדמוקרטית. במהלך הוועידה, עבד סמית' עם יריביו לשעבר, מקאדו והרסט, כדי לנסות לעצור את רוזוולט. כיוון שסמית' לא רצה למצוא מועמד פשרה אלא להיבחר בעצמו, הברית ביניהם התפרקה. ב-1932 תמך ברוזוולט ונאם לטובתו.
סמית' ביקר את הניו דיל והצטרף לליגת החירות האמריקנית שהתנגדה אליו. הוא טען שהניו דיל בגד בעקרונות הממשלה היעילה, שצריכה לשתף פעולה עם עסקים. הליגה טענה שהניו דיל הרס את החירות האישית, אולם לא הצליחה להשיג תמיכה משמעותית.
סמית' תמך באלף לנדון ובוונדל ווילקי כנגד רוזוולט. למרות ההתנגדות לרוזוולט, הוא נשאר קרוב אל אלינור רוזוולט. לאחר שנאם ברדיו כנגד הנשיא, ושהה בוושינגטון, הזמינה אותו הגברת הראשונה ללון בבית הלבן. הוא סירב מחשש להביך את רוזוולט.
לאחר הפרישה מהפוליטיקה
לאחר כישלונו בבחירות ב-1928 התמנה סמית' לנשיא חברת אמפייר סטייט שבנתה וניהלה את האמפייר סטייט בילדינג שנבנה ב-1931. הוא המשיך להיות איש ציבור, אולם ללא שום כוח פוליטי ומעט תשומת לב.
בניית הבניין החלה ב-17 במרץ 1930, ביום פטריק ה"קדוש". ב-1 במאי 1931, נכדיו גזרו את הסרט. הפרויקט הושלם בזמן שיא של 13 חודשים.
ב-1929 נבחר לנשיא וועדת נאמני הקולג' של ניו יורק.
סמית' תמך במעורבות אמריקנית במלחמת העולם השנייה.
ב-1939, קיבל תואר כבוד מהאפיפיור.
סמית' הלך לעולמו ב-4 באוקטובר 1944 בגיל 70, מהתקף לב. חמישה חודשים קודם לכן אשתו מתה מסרטן.
קישורים חיצוניים
| מועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ולסגנות | |
|---|---|
|