בריאת אדם וחוה
בריאת האדם הייתה ביום השישי לבריאת העולם והיא מתוארת בפרק א' של ספר בראשית, האדם נברא כזכר ונקבה בצלם אלוקים, ראשית יצר ה' את האדם מעפר, ולאחר מכן חיפש לו "עזר כנגדו" ולשם כך יצר את בעלי החיים, עד שלבסוף יצר את האישה מצלעו של האדם.
בתורה
השם חוה מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ג', פסוק כ"א, שם מוסבר כי הוא מלשון "חי", כיוון שהייתה "אם כל חי"[1] מקור שמו של אדם אינה כתובה בתורה, אך על פי חז"ל הוא נקרא על שם האדמה ממנה נברא.
אדם וחוה נבראו יחדיו ביום השישי, לאחר שברא ה' את כל שאר העולם, הטבע ובעלי החיים,והם מיועדים לשלוט על שאר בעלי החיים:
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
ה' יצר את האדם ראשון, ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”, כדי שיעבוד את האדמה וישמור על גן העדן. לאחר מכן, כדי להפיג את בדידותו של האדם, יצר מן האדמה את כל בעלי החיים, אך ”וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ”. לבסוף יצר ה' את האישה מצלעו של האדם:
וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
— בראשית, ב, פסוקים יח-כד
חז"ל קיבלו כי ה' יצר את גוף האדם מבבל, ואת ראשו מארץ ישראל, ואת אבריו משאר ארצות, ואת עגבותיו מאקרא דאגמא[2].
בריאתם של אדם וחוה מתוארת פעמיים, פעם אחת בפרק א', לפיה בעלי החיים נבראו לפני האדם והאישה, ובאופן שונה בפרק ב', בו בעלי החיים נוצרים לאחר האדם, אך לפני האישה.
הרד"ק כתב שמה שנכתב בבראשית, ב', י"ט "וַיִּצֶר" באות י' אחת (לעומת ה'וַיִּיצֶר' של האדם בבראשית, ב', ז'), הוא מפני שה-י' של שורש יצ"ר חסרה, והוא בלשון עבר רחוק.[3] בהתאם לגישה זו, מספר מפרשים כתבו שיצירת בעלי החיים נשנתה בפרק ב', הממוקד באדם, בשביל להנגידה ליצירתו (המוזכרת בפסוק ז') בה הוא מוקדם לאדמה, וכן אינו רק 'נפש חיה' כאמור בחיות ובעופות, אלא ה' נפח באפיו 'נִשְׁמַת חַיִּים'.
רבי דוד צבי הופמן[4] ציטט את מדרש בראשית רבה לפיו הכוונה אינה לבריאה אלא לכיבוש, מלשון מצור.[5] ושבדומה לכך הרש"ר הירש ביאר שהכוונה לאיסוף בעלי החיים כדי להביאם אל האדם. האברבנאל השווה זאת גם ל"יוצר" המוזכר בספר זכריה, פרק י"א, פסוק י"ג.
על פי הכתוב בפרק א' נברא האדם זכר ונקבה, ”וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם” (בראשית א כז) אולם לא מצוין באיזו צורה, ואם בגוף אחד או בשני גופים. בפרק ב', מתואר בפרוטרוט פיצול הנקבה מהזכר, על בסיס אחת מצלעותיו. חז" פירשו צלע זו כפאה (צד), כמשמעות המילה בשאר הופעותיה בתנ"ך. אולם הם נחלקו בשאלת היחס בין אדם לחוה, וניסו ליישב את התיאורים השונים בתורה. דעה אחת נוקטת שאדם וחוה נבראו "שני פרצופין בגוף אחד", כלומר גוף אחד שמצדו האחד זכר ומצדו השני נקבה, ולאחר מכן הפרידם לשני גופים. דעה שנייה נוקטת שחוה נבראה מזנבו של האדם.[דרוש מקור]
על פי המדרש פרקי דרבי אליעזר,[6] חוה נוצרה מצלע ממש, והפעם הראשונה בה בוצעה הרדמה לצורך מניעת כאב, הייתה בעת היווצרה של חוה מגופו של אדם הראשון.
חס הקדוש ברוך הוא על האדם שלא להכאיבו, והפיל עליו שנת תרדימה, וישן לו, ולקח עצם מצלעותיו ובשר מלבו ועשאה עזר והעמידו כנגדו, והקיצו, וראה אותה שהיא עומדת כנגדיו, ואמר: זהו האשה, עצם מעצמי ובשר מבשרי שנאמר ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וכו'
סיפור בריאת העולם, ובכלל זה סיפור בריאת אדם וחוה, הוא סיפור ויזואלי, המופיע פעמים רבות בציורי התנ"ך. בדומה ליתר ציורי התנ"ך, במשך מאות שנים עסקו בנושא זה ציירים נוצרים, ויהודים נמנעו מלצייר את התנ"ך.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- חן מלול, מה מלמדים איורים עתיקים על אדם וחוה?, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אוקטובר 2021
הערות שוליים
- ^ הגר"א מפרש את המילה 'חוה' מלשון חיות בהווה ממושך. זמן (דקדוק) זה ייחודי ואיננו מצוי בשפת הדיבור המקובלת[דרוש מקור].
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח עמוד א'.
- ^ פירוש הרד"ק
- ^ פירוש הרד"צ הופמן
- ^ לצור, דהיינו לרכז למקום אחד, כמו באוצר.
- ^ פרק י"א.
