תרבות גרמניה
התרבות הגרמנית החלה הרבה לפני צמיחתה של גרמניה כמדינת לאום. בשל ההיסטוריה התרבותית העשירה שלה, המדינה מוזכרת לעיתים קרובות בתור das Land der Dichter und Denker ("ארץ המשוררים וההוגים").[1] גרמניה, במשך מאות שנים, הניבה מספר רב של אישי אשכולות, גאונים ואנשים בולטים במיוחד בכל תחומי התרבות; ביניהם: איינשטיין, בטהובן, קפלר, גתה, קאנט, באך, מרקס, וגנר, לותר, ניטשה, בנץ, אוהם, דיזל, לייבניץ, גוטנברג, שטראוס ועוד רבים אחרים שעיצבו את התרבות הגרמנית לדורות.
אישים היסטוריים רבים, אף שלא היו אזרחי גרמניה במובן המודרני, נתפסו בכל זאת כ"גרמנים" כיוון שהיו לחלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית של גרמניה. דוגמאות לאישים מעין אלה הן וולפגנג אמדאוס מוצרט, פרנץ קפקא וסטפן צווייג.
ההתייחסות הספציפית ל"גרמנים", המציינת היווצרותה של אומה גרמנית כלשהי, הופיעה רק אחרי המאה ה-11.[דרוש מקור] גרמניה אוחדה ב-1871 בהנהגתו של ביסמרק, ורק מעתה ניתן היה להגדיר את תרומותיהם של הגרמנים תחת גבולותיה הרשמיים של גרמניה. אף שהמורשת התרבותית ארוכת שנים וקרובה לאלף שנות קיום, במאה ה-18 חלה פריחה תרבותית מקיפה, שהפכה את הגרמנים משבט נרדף של חנוונים וסוחרים לקהילה משגשגת של סופרים, משוררים, מחזאים, מוזיקאים, מדענים ופילוסופים שמובילים את התרבות האירופית. עם היווסדה הפכה גרמניה למעצמה אירופית שצמחה ושיגשגה עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה.
הגוף הממלכתי לייצוג השפה והתרבות הגרמנית ברחבי העולם והפצתם קרוי "מכון גתה" (Goethe-Institut). בגרמניה קיימים ששה־עשר סניפים, ובשאר העולם – בכ־93 מדינות – 149 נוספים.
אומה תרבותית
גרמניה היא המדינה המתועשת המאוכלסת ביותר באירופה, הנודעת, בין היתר, בזכות ההישגים הטכנולוגיים אותם פיתחה. גרמניה הניבה מהמלחינים, הפילוסופים והמשוררים המפורסמים ביותר באירופה. עד היום, כמה מן האמנים המשפיעים ביותר שצמחו בגרמניה הם מהגיבורים של תרבות העולם המערבי.[2]
גרמניה מצויה על פרשת דרכים בלב אירופה. המדינה היא פדרציה, המורכבת מ-16 מדינות, שכל אחת מהן מספקת את חלקה בהיסטוריה התרבותית של הגרמנים עוד מימי קדם.
התרבות הגרמנית עוצבה על ידי זרמים אינטלקטואלים ופופולריים עיקריים באירופה, דתיים וחילונים כאחד. כתוצאה מכך, הישגיה האומנותיים צריכים להיראות במסגרת רחבה יותר של תרבות אירופאית גבוהה, תרבות פופולרית מערבית ותת התרבות הגלובלית.[3]
רק במהלך המאה ה-19, עם איחוד גרמניה, ניתן היה לבסס את המונח על התרבות של הגרמנים ועל תרומתם בתוך שטחיה המוגדרים. עם התפשטות תקשורת ההמונים במאה ה-20 המדינה זכתה להכרה בתרבות הפופולרית של החברה הגרמנית מחדש. חדירת האינטרנט במאה ה-21 הובילה הבחנה של הנוף התרבותי של האומה בתרבויות השונות של אפריקה ואת השינויים בזירת התרבות שלהם.
בגרמניה 33 אתרי מורשת עולמית שהוגדרו ככאלה בידי ארגון אונסק"ו.[5]
משחתומה גרמניה על אמנת מאסטריכט משנת 1993, לעובדי האיחוד האירופי כוחות משמעותיים בתחום זכויות היוצרים. הפצת השפה והתרבות הגרמנית בעולם שרויה באחריותו של מכון גתה, עם כ־130 סניפים ב־90 מדינות.
היסטוריה תרבותית של גרמניה
לפני גרמניה המאוחדת
אף שהשפה והתרבות הגרמניות ותחושת ה"גרמניות" קיימות כבר יותר מאלף שנים, המדינה הידועה כיום כגרמניה אוחדה כמדינת לאום מודרנית רק בשנת 1871, עם כינון הקיסרות הגרמנית ביוזמתה של המדינה הדומיננטית דאז, ממלכת פרוסיה.
הגרמאנים הובחנו כישות מובחנת מבחינה אתנית ולשונית כבר החל מ-1000-500 לפנה"ס. מושבות הגרמאנים היו בדרך כלל ביחידות קטנות יחסית, המבוססות על קלאנים – חמולות משפחתיות. קבוצות של קלאנים אורגנו במחוזות (גָאוּ), שהופרדו זה מזה באמצעות שטחים לא מעובדים. בראש השבט הגרמאני עמד מלך, בן אצולה שטען למוצא מפואר המתייחס אל האלילים. טענות דומות היו למשפחות האצולה, שגם שימשו במשרות הבולטות ביותר בשבט: מנהיגי צבא, בעלי רכוש, כהנים לקיום פולחן וענישה. הגרמאנים האמינו במספר רב של אלילים, שמשכנם נקבע על – ידיהם במקומות "מקודשים" כמו חורשות, מעינות, אבנים ועצים. מקדשים פרימיטיביים שבהם פסילי עץ או מתכת התקיימו גם כן, בעיקר בתקופות מאוחרות יותר. האלילים כובדו בחגיגות פולחן בתקופות מסוימות בשנה או אחרי ניצחונות גדולים. בחגיגות הוקרבו בעלי חיים ולעיתים, לפי טקיטוס, גם בני אדם.
בין המאה ה-4 למאה ה-9 לספירה נדדו הגרמאנים באירופה.
בימי הקיסרות הגרמנית
בימי הקיסרות הגרמנית (1871 – 1918) המדיניות הפנימית שהנהיג ביסמרק בגרמניה שיחקה תפקיד חשוב ביצירת התרבות הפוליטית האוטוריטרית של הרייך השני. לאחר האיחוד ב-1871 פחת העיסוק הגרמני בפוליטיקה היבשתית, במה שאפשר לממשלה הפרלמנטרית-למחצה להעביר באופן חלק למדי שורת רפורמות מדיניות וכלכליות – בבחינת "מהפכה מגבוה" – אשר הפכו את המדינה החדשה למעצמה התעשייתית המובילה בעולם בן הזמן.
לא זו בלבד שהתוצרת המקומית הגרמנית דחקה את מוצרי הייבוא הבריטיים מהשווקים הגרמניים - בשנות השבעים של המאה ה-19, היצרנים הבריטים כבר חוו תחרות ממשית מול מוצרים גרמניים בשווקים בינלאומיים. התיעוש התפשט במהירות בגרמניה כמו גם בארצות הברית, ואפשר להן לגבור על כלכלותיהן המיושנות של צרפת ובריטניה. לאחר שהשיג את האיחוד הרשמי ב-1871, הקדיש ביסמרק את עיקר מאמציו לשימור האחדות הלאומית, וזאת עשה באמצעות טיפוח אידאולוגיית הפרוסיאניזם.
האימפריה הגרמנית חוקקה מספר תקדימים מתקדמים, כגון הקמת מערכת הרווחה החברתית הראשונה באירופה (עדיין במקומה היום), רפורמות חברתיות אחרות, וכן הבטחת חופש העיתונות. תופעלה מערכת בחירות מודרנית לפרלמנט הפדרלי, הרייכסטאג, אשר ייצגה כל אדם מבוגר על חודו של קול. זה איפשר לסוציאליסטים ולמפלגת המרכז הקתולית למלא תפקידים רבים בחיים הפוליטיים של האימפריה למרות העוינות התכופה של האצולה הפרוסית.
בתקופה זו החל לצמוח בעיקר בברלין, אך גם בערים נוספות, מעמד חברתי מיוחד, בורגנות הבילדונג (Bildungsbürgertum), בורגנים אשר הודות לחינוך אקדמי רחב וצריכת תרבות (בעיקר ספרות ומוזיקה) הגיעו לניעות חברתית ויצרו סוג של אליטה אינטלקטואלית ואריסטוקרטיה של "בעלי תרבות", שהייתה מנותקת מן האצולה המסורתית (מעמד היונקרים). בורגנות הבילדונג נטתה לליברליזם, למודרניזם ולקפיטליזם, אך לא נעדר ממנה גוון לאומני עז. קבוצה זו עודדה פריחה תרבותית בהיקף גדול.[6]
האימפריה זכורה היטב בהיסטוריה של גרמניה כתקופה של מרץ תרבותי ואינטלקטואלי רחב היקפים. תומאס מאן פרסם את "בית בודנברוק" ב-1901 שנחשב לאחד הספרים החשובים ביותר בתולדות הספרות הגרמנית;[7] תאודור מומזן זכה בפרס נובל לספרות שנה לאחר מכן בזכות עבודתו המונומנטלית "דברי ימי רומא"; קבוצות הציירים "הפרש הכחול" ו"הגשר" תרמו משמעותית לאמנות המודרנית; המכונית הראשונה בעולם נבנתה על ידי קרל בנץ ב-1886. הגידול העצום של הייצור התעשייתי והפוטנציאל התעשייתי הובילו גם עיור מהיר של גרמניה, שהפך את הגרמנים לעם של תושבי העיר.
ההצלחות החברתיות, הכלכליות והמדעיות בקיסרות הובילו את עידן הווילהלמינה להיחשב לפעמים כתור הזהב בהיסטוריה של הגרמנים.
בימי רפובליקת ויימאר
בימי רפובליקת ויימאר (1918 – 1933) תרבותה של גרמניה פרחה, בעיקר בתחומי האמנויות והמדעים. רפובליקת ויימאר סימלה יותר מכל את התקופה שבין שתי מלחמות העולם – כלכלתה במשבר, היפר-אינפלציה שוררת באוויר והאבטלה מרקיעה שחקים; החברה במעמד בינוני-בורגני בלתי יציב, והעם מתקשה לקבל את הדמוקרטיה; עם זאת, תקופה זו מצוטטת לעיתים קרובות כזו עם הרמה הגבוהה ביותר של הייצור האינטלקטואלי בהיסטוריה האנושית והקשיים הכלכליים דווקא הביאו לפריחת תרבות הדוניסטית סוערת. גרמניה הייתה המדינה המתקדמת ביותר בימים אלה מבחינת המדע, הטכנולוגיה, הפילוסופיה, הספרות והאמנות.[8] ברלין של שנות ה-20 הייתה המרכז התרבותי העמוס ביותר בימי הרפובליקה. מחברים אחדים מאוסטריה, ובייחוד מווינה, נוטלים חלק בלתי נפרד מהתרבות הוויימארית.
הפריחה התרבותית ברפובליקה הייתה בכל התחומים, ובתקופה הקצרה בה היא פרחה, עלו אנשי תרבות אשר יצרו יצירות בלתי נשכחות בכל תחומי החיים. במדע, ורנר הייזנברג ניסח את עקרון האי-ודאות המפורסם, ויחד עם פסקואל יורדן ומקס בורן הצמיחו משמעותית את מכניקת הקוונטים;[9] פאול קלי השווייצרי חולל מהפכה באמנות הציור והרצאותיו על אמנות מודרנית בבית הספר הגרמני באוהאוס הושוו בחשיבותם ל"מסה על הציור" של לאונרדו דה וינצי ול"היסודות המתמטיים" של אייזק ניוטון, המהווים את ספרו, "Principia Aesthetica" כעידן חדש של אמנות;[10] מבית הספר באוהאוס של ולטר גרופיוס צמחה האדריכלות המודרנית; בפילוסופיה, אדמונד הוסרל ומרטין היידגר היוו את הבסיס לזרם פילוסופי שנקרא מאוחר יותר דקונסטרוקציה, אותו פיתח ז'אק דרידה; התיאטרון האוונגרדי של ברטולט ברכט ומקס ריינהרדט היה המתקדם ביותר באירופה, שהתחרה רק עם זה של פריז; רודולוף פון לאבן ומרי ויגמן, מהדמויות הבולטות של ההיסטוריה של המחול וכסמלי תרבות ויימארית ככלל, הניחו את היסודות לפיתוחו של המחול המודרני. בוויימאר נוצר זרם הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, שהשפעתו על הקולנוע העולמי הייתה גדולה – ובראייה היסטורית ניתן לראות בו הדים לתקופה רבת האירועים והסוערת בה נוצר, כמו גם לאימי התקופה העתידה לבוא.
לכל אלו הושם סוף עצוב עם נפילת הרפובליקה – עליית הנאציזם ואדולף היטלר לשלטון ב-1933. אינטלקטואלים ואנשי תרבות גרמנים רבים עקרו מהמדינה לטורקיה, ארצות הברית, בריטניה, ולמקומות אחרים בעולם. אלה שנשארו מאחור נאסרו לעיתים קרובות, או נעצרו במחנות ריכוז. אינטלקטואלים הקשורים למכון למחקר חברתי (אסכולת פרנקפורט) ברחו לארצות הברית והקימו מחדש את המכון בבית הספר החדש למחקר חברתי בניו יורק. רפובליקת ויימאר הייתה פרץ של יצירתיות שנבע מריכוז של חוויות קשות – חווית המלחמה והתבוסה שבעקבותיה, חווית המאבק המעמדי האלים בין השמאל והימין לאחר המלחמה, חווית אי הביטחון האישי והכלכלי בימי האינפלציה הגבוהה, והשחרור האישי והפוליטי מהרוח הצרה של המיליטריזם הפרוסי של ימי הקייזר אל חופש יצירתי, תרבותי ואף מיני.
מרקוס בולוקס, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת מילווקי שבוויסקונסין התייחס לנוף התרבותי של רפובליקת ויימאר כמייצגת בולטת של מודרניות ביחס למצבה של המדינה –
מרשימה הדרך בה היא הגיחה מקטסטרופה, אך מרשימה עוד יותר הדרך שבה היא נעלמה לקטסטרופה גדולה עוד יותר – העולם של ויימאר מייצג את המודרניות בהתגשמות החדה ביותר שלה
בימי גרמניה הנאצית
 |
ראו גם – התעמולה הנאצית |
.jpg)
בימי גרמניה הנאצית (1933 – 1945) המשטר הנאצי ניסה לשחזר את הערכים המסורתיים של התרבות הגרמנית. האמנות והתרבות שבאו להגדיר את רפובליקת ויימאר בימיה הודחקו: האמנות החזותית נוטרה בקפדנות תוך התמקדות בהמחשת הגרמניוּת – הגזע הארי, מיליטריזם, גבורה, כוח, עוצמה וצייתנות. אמנות מופשטת מודרנית ואמנות אוונגרדית הוסרו מהמוזיאונים והוצגו בתערוכה "אמנות מנוונת", שם היא הייתה ללעג. זרמי אמנות שנחשבו כמנוונים היו דאדא, קוביזם, אקספרסיוניזם, פוביזם, אימפרסיוניזם וסוריאליזם. ספרות שנכתבה בידי יהודים וגזעים "לא ארים" אחרים שהתנגדו לנאציזם, הושמדה בידי המשטר. חורבן ידוע לשמצה של הספרות היה שריפת ספרים בכיכר בבל בשנת 1933.
את התרבות ברייך השלישי אפיינה התעמולה הנאצית, שהייתה חובקת כל – היא כללה שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים לזמנם – הרדיו והקולנוע, כמו גם בעצרות המונים, בדגלים ובסמלים, ליצירת שפה חזותית ורעיונית ייחודית לנאציזם, שמטרתה – השלטת אורח המחשבה הנציונל-סוציאליסטי על כל הכפופים למרות הרייך השלישי, בכל היבט של חייהם.
למרות הניסיון לעצב תרבות גרמנית טהורה, באזור מרכזי בודד של האמנות – האדריכלות – תחת הנחיותיו האישיות של היטלר, עוצבה בזרם אדריכלות נאו-קלאסית שהתבססה על האדריכלות הרומית העתיקה. סגנון זה בלט בהתנגדות מוחלטת, חדשה, ליברלית יותר, וסגנונות אדריכליים פופולרים אחרים, כמו אר דקו. מבנים שונים בסגנון רומי נבנו בידי אדריכל המדינה (וכן האדריכל האישי של היטלר) אלברט שפר.
רוב הסרטים הגרמניים של התקופה נועדו בעיקר לבידור. ייבוא של סרטים זרים הוגבל כדין לאחר 1936, והתעשייה הגרמנית, שהולאמה רק ב-1937, פיצתה על מחסור בסרטים זרים, בעיקר של הפקות אמריקאיות. הבידור הגרמני גבר בחשיבותו יותר ויותר בשנים המאוחרות של מלחמת העולם השנייה, כאשר הקולנוע סיפק הסחת דעת מן ההפצצות של בעלות הברית וממחרוזת התבוסות של גרמניה הנאצית. הן ב-1943 וב-1944 הכנסותיו של הקולנוע הגרמני עלה על מיליארד גולדמארקים.
על הספורט פיקחה הליגה הלאומית הרייך סוציאליסטית לחינוך גופני (NationalsozialistischerReichsbund für Leibesübungen) שהוקמה ב-1936. שני מפגנים עיקריים של האמנות הגרמנית והתרבות הנאצית בהם הציגו הנאצים את הישגיהם לעיני העולם כולו היו אולימפיאדת ברלין (1936) והתערוכה העולמית של פריז (1937). האולימפיאדה הציגה לעולם את עליונות הגזע הארי של הגרמנים למדינות אחרות. ספורטאים גרמנים נבחרו בקפידה – לא רק על פי כוחם, יכולתם או כישרונם, אלא בעיקר לפי המראה הארי.
בימי גרמניה המפולגת
בעקבות תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה ותחילה של המלחמה הקרה, פוצלה גרמניה לשתי מדינות, מערב גרמניה ומזרח גרמניה, למשך כ-40 שנים, פיצול שסימל את חלוקתה של אירופה לגוש המזרחי ולגוש המערבי. רק בשנת 1990, לאחר נפילת חומת ברלין בשנת 1989, גרמניה התאחדה מחדש.
גרמניה המזרחית, שהייתה נתונה לשליטתה של ברית המועצות שילבה בתרבותה לאומיות גרמנית עם עקרונות הריאליזם הסוציאליסטי בהשפעת התרבות הסובייטית. התרבות שימשה במידה רבה ככלי של המדינה להפיץ את האידאולוגיה הסוציאליסטית והקומוניסטית ופחות לביטוי האישי. מנגד, הושפעה התרבות בגרמניה המערבית רבות מהתרבות באירופה המערבית ובצפון אמריקה. הדבר ניכר בסופו של דבר בהבדלים משמעותיים שניתן היה לראות בתרבות המדינות לאחר 40 שנה של הפרדה.
גרמניה המזרחית
ערך מורחב – תרבות גרמניה המזרחית
בימי גרמניה המזרחית (1949 – 1990) תרבותה השתנתה לאורך השנים עקב האירועים הפוליטיים וההיסטוריים שהתרחשו במאה ה-20, בפרט כתוצאה מהנאציזם והקומוניזם. השתקפות על ההיסטוריה של האמנות והתרבות במזרח גרמניה חושפת קשרים מורכבים בין האמנים לבין המדינה, לבין המתנגדים ולבין האמנות הקונפורמית. בתוך ארבעה עשורים בלבד, גרמניה המזרחית פיתחה תרבות נפרדת בין ענפיה ויצרה ספרות, קולנוע, אמנות חזותית, מוזיקה ותיאטרון שזכו להכרה בינלאומית.
בשנות ה-50 סוגת האמנות שעידדה הממשלה הייתה הריאליזם הסוציאליסטי, שנועדה לתאר את החיים היומיומיים תחת הסוציאליזם בצורה שמראה את היתרונות של החיים והעבודה במזרח. במוזיקה, להקות רוק היו אמורות לשיר בגרמנית בלבד. זה היה נראה כמו אילוץ לוגי בידי מנהיגי המפלגה, וזה לא התקבל בקרב הדור הצעיר. השפעות מהמערב נשמעו בכל מקום, משום שהטלוויזיה והרדיו היו אויבי המעמד. התיאטרון המזרח גרמני נשלט בשנותיו הראשונות בידי ברטולט ברכט, שהחזיר אמנים רבים מן ההתנגדות האנטיפאשיסטית ופתח את התיאטרון שלו מחדש. בגישה תיאטרונית פורצת דרך ביים ברכט שורה של מחזות ששינו את פני התיאטרון של המאה העשרים. תעשיית הקולנוע בגרמניה המזרחית הייתה אקטיבית למדי – מלבד סרטים עממיים, היא נודעה ברחבי העולם בהפקות שלה, במיוחד בסרטי ילדים. הספרות של גרמניה המזרחית הושפעה גם היא, במידה רבה, מהריאליזם הסוציאליסטי. אי לכך, במשך עשרות שנים הספרות נדחתה אך היא נגישה יותר עבור חוקרים מערביים הנחשבים לאמינים ביותר במקורות של גרמניה המזרחית.
גרמניה המערבית
העשור הראשון של גרמניה המערבית (1949 – 1990), מלבד יוצאים מן הכלל, מייצג תקופה של קפאון תרבותי כללי, בין השאר בשל דגש המוצב על התאוששות כלכלית וחברתית, והעובדה שתפקידים בולטים רבים נלקחו בידי הדור המבוגר. בנוסף, פנתה גרמניה המערבית מן הייצור המקומי והתמקדה במבט לכיוון מוצרים תרבותיים מהעבר.
אחד ממאפייני התרבות החזקים שהתפתחו בגרמניה המערבית היה פיתוח הכדורגל והשקעה בענף ספורט זה, שהיה ענף הספורט הגדול ביותר במדינה מימים אלה ועד היום. נבחרת גרמניה בכדורגל שהוקמה ב-1908 המשיכה את מסורתה ברפובליקה הפדרלית וניצחה במונדיאל 1954, במה שזכה לכינוי "הנס של ברן". המדינה אירחה את מונדיאל 1974 על ערייה השונות וכן בברלין המערבית. לאחר שהובסו בידי עמיתיהם המזרח גרמנים בסיבוב הבתים הראשון, המערב גרמנים זכו פעם נוספת. מינכן אירחה את אולימפיאדת הקיץ ב-1972 בה התרחש טבח הספורטאים הישראלים. גרמניה המערבית זכתה ב-40 מדליות באולימפיאדה זו לעומת 66 של גרמניה המזרחית.
במדינה התעורר עניין רב בדור הישן של כותבים שצמחו בתחומי גרמניה המערבית, בעיקר תוך התמקדות במאן, ברכט, גתה, קפקא, הסה ובן, במקום סופרים עכשוויים. במהלך 40 שנות הפירוד, סטייה כלשהי שחלה בחיי התרבות של שני חלקי העם ניתקו. הן בגרמניה המזרחית והן בגרמניה המערבית עקבו אחר שבילים מסורתיים של התרבות הגרמנית הנפוצה, אך המערב, שהושפע מן הסתם מהתרבות המערבית, הפך קוסמופוליטי יותר.
האיחוד והשפעתו
גרמניה התאחדה מחדש ב-1990 לאחר נפילת הקומוניזם. האיחוד היה למעשה הבלעה של גרמניה המזרחית, שלאור נפילת הקומוניזם לא יכלה לתפקד כישות נפרדת, אל גרמניה המערבית. עבור רוב הגרמנים שחיו בגרמניה המערבית לפני האיחוד השינוי בחיי התרבות הוא מזערי. לעומת זאת, עבור המזרח גרמנים היקף השינוי היה משמעותי בכל תחומי החיים. תושבי מזרח גרמניה נחפזו לאמץ את אורח החיים המערבי. בשלב הראשוני, כל המותגים ממזרח גרמניה נעלמו מן המדפים לטובת מוצרים "מערביים", ללא קשר לאיכותם של המוצרים. ככל שעבר הזמן החלו חלק מתושבי מזרח גרמניה לשעבר לחוש נוסטלגיה להיבטים מסוימים של חייהם במזרח גרמניה. למרות תנועות כמו "אוסטלגיה" (הלחם של Ost - מזרח ונוסטלגיה) שקיימת מתוך ניסיון לחגוג ולשמר חלקים של התרבות המזרח גרמנית, אורח החיים המערבי ששולט בגרמניה משפיע על חיי היום יום שלהם.
בנוסף, האיחוד גבה מחיר כבד מכלכלתה של גרמניה והגביר את המיתון בו הייתה נתונה הכלכלה הגרמנית מזה שנים מספר. אחת הסיבות למחיר הייתה ההחלטה ששער ההמרה של המארק המזרחי ייקבע, מסיבות פוליטיות, כשווה לזה של המארק הגרמני, וגרמניה אולצה להזרים השקעות לכלכלה המזרחית החלשה. רוב העסקים המזרח גרמנים לא יכלו לעמוד בתחרות עם המערב, ונסגרו. התעשייה המזרח גרמנית, שבעבר נתמכה על ידי ממשלת מזרח גרמניה, הופרטה ופורקה. כתוצאה, נסקה האבטלה במזרח גרמניה לשיעור גבוה בהרבה מזו שבמערב, וחלק גדול מכוח העבודה המזרח גרמני, במיוחד העובדים המיומנים ביותר, היגרו למערב.
העובדה שהאיחוד נעשה על ידי הצטרפות של מדינות מזרח גרמניה ולא של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית כיחידה שלמה, הביאה לרגשות התמרמרות במזרח ולראייה של תהליך האיחוד כ"סיפוח" או "כיבוש".
החיים במזרח גרמניה גם זכו לתיאור נוסטלגי במספר סרטים שזכו לפופולריות בגרמניה, כמו סרטו של וולפגנג בקר, "להתראות לנין!" העוסק בצעיר המנסה לשחזר את החיים בגרמניה המזרחית לטובת אימו החולה.
חברה
גרמניה היא ארץ מודרנית, רב-תרבותית ויצירתית, שעוצבה מסגנונות חיים רב־גוניים והבדלים אזוריים.[11] רוב האנשים – צעירים ומבוגרים כאחד – משכילים ונהנים מאורח חיים גבוה, וכן בעלי חירות מספקת כדי לתכנן את חייהם כפי שהם עצמם רואים לנכון.[11] המדינה מבססת רמה גבוהה של שוויון מגדרי ומקדמת זכויות לבעלי מוגבלויות.
בעשור האחרון של המאה ה-20 שינתה גרמניה את יחסה כלפי מהגרים. עד אמצע שנות ה-90 הדעה הרווחת הייתה כי גרמניה אינה מדינה של הגירה, אף על פי שכ-20 אחוזים מאוכלוסייתה היו ממוצאים שאינם גרמניים (ראו גם: מישלינג). היום, הממשלה ומרבית החברה הגרמנית הגיעו להכרה שמהגרים מרקעים של מגוון תרבויות אתניות אחרות הם חלק מהתרבות הגרמנית ושהגירה מבוקרת צריכה להיות ביוזמתם בהתבסס על תקנים הגבלתיים.[12]
משאירחה גרמניה את גביע העולם בכדורגל ב-2006, ההערכה הפנימית והחיצונית כלפי תמונתה הלאומית השתנתה.[13] בשאלון הסקרים הגלובלי הנערך מדי שנה בשם "Nation Brands Index" גרמניה מדורגת בשיטתיות במקומות גבוהים יותר באופן משמעותי מאז הטורניר. אנשים בכ-20 מדינות שונות מעריכים שהמוניטין של גרמניה עלה מבחינת התרבות, הפוליטיקה, הייצוא, אנשיה וכוח משיכתם כלפי תיירים, מהגרים והשקעות. גרמניה כונתה כאומה המוערכת השנייה בעולם בקרב 50 מדינות בשנת 2010.[14] עוד סקר דעת קהל גלובלי מאת ה-BBC מצא שגרמניה מוכרת כמדינה עם ההשפעה החיובית הגדולה ביותר לשנת 2010. לרוב של 59% יש דעה חיובית על המדינה, ואילו ל-14% יש השקפה שלילית לגביה.[15][16]
אמנות
לאמנות הגרמנית מסורת ארוכה ומכובדת באמנות החזותית, מהעבודות הידועות המוקדמות יותר של הציורים הפיגורטיביים ועד לתפוקה הנוכחית של האמנות העכשווית. מפני שגרמניה אוחדה לכדי מדינת לאום רק במאה ה-19, והגדרת גבולותיה היה לתהליך קשה וכואב לשמצה, כך גם הגדרת האמנות הגרמנית כולה מעורפלת – ונתונה למחלוקות רבות. באשר לתקופות מוקדמות יותר, מקובל להכליל במה שנקרא "אמנות גרמנית" גם יצירות שהופקו באזורים הדוברים גרמנית, כמו אוסטריה ואלזס וכן חלקים גדולים משווייץ, בעיקר בערים דוברי גרמנית או באזורים ממזרח לגבולות גרמניה המודרנית.
אמני רנסאנס גרמנים חשובים כוללים את מתיאס גרינוואלד, האנס הולביין, והנודע ביותר מהם אלברכט דירר. אמנים נודעים אחרים, שלהם חלק בעיצוב האמנות הגרמנית הם קספר דוד פרידריך – מחלוצי הזרם הרומנטי באמנות ומקס ארנסט הסוריאליסטי.
מוריץ דניאל אופנהיים זכה לכינוי "הצייר היהודי הראשון" – בהיותו הראשון שזכה להכשרה אקדמית בציור וצייר הפורטרטים הבולט ביותר של בני המעמד הבינוני היהודים בגרמניה ושל עשיריה היהודים של גרמניה ואירופה. ספרו של הצייר וילהלם בוש, "מקס ומוריץ" נחשב לאבי ה"קומיק-סטריפ" של ימינו. פרנץ מארק היה ממייסדי "הפרש הכחול", תנועת האקספרסיוניזם הגרמני שירשה את מקומה של קבוצת "הגשר". הרמן שטרוק היה מחשובי האמנים היהודים בגרמניה, שעיקר יצירתו היה עשייה גרפית בטכניקות הדפס שונות. גרהרד ריכטר הוא מחשובי האמנים בעשורים האחרונים של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, שזכה בפרס וולף בשנת 1995. יצירתה של קתה קולוויץ נותנת ביטוי אישי עז לסבלם של פועלים ושל אנשים קשי היום שחיו בגרמניה בתקופת הרייך השני ובין שתי מלחמות העולם.
הלמוט גרנשהיים היה היסטוריון של הצילום, אליו מיוחס גילוי התצלום הראשון בהיסטוריה, "נוף מחלון בלה גרא". צילומיו של אוגוסט זנדר היו פורצי דרך וזכו להתייחסות בכתביהם של ולטר בנימין ואלפרד דבלין.
אדריכלות
לאדריכלות הגרמנית היסטוריה ארוכה, עשירה ומגוונת. האדריכלות מתאפיינת ברמה גבוהה של גיוון אזורי, שנגרמה בשל פיצול גרמניה לנסיכויות וממלכות במהלך ימי הביניים – שיחדיו מרכיבים סגנון אדריכלי הטרוגני ומגוון למדי, עם הבדלים אדריכליים בולטים מעיר לעיר. כיום, בזכות ההיסטוריה האדריכלית המפוארת של גרמניה, היא עשירה באתרי מורשת עולמית שהוגדרו בידי ארגון אונסק"ו.
מגרמניה, בין היתר, צמח זרם האדריכלות האקספרסיונסטית שמתאפיינת באימוץ מודרניסטי-מוקדם של חומרי בנייה חדשים, חדשנות עיצובית, מיקום חריג של עיקר מסת הבניין, מבנים השואבים לעיתים השראתם מצורות שבטבע, ניצול שיטות בנייה חדשניות המאפשרות ייצור המוני של לבנים, קורות פלדה ובמיוחד זכוכית. ולטר גרופיוס, מחלוצי הסגנון הבינלאומי, ייסד בית הספר לאדריכלות באוהאוס, שהוא גם סגנון אדריכלי בפני עצמו. בית הספר הוביל לפיתוח הסגנון הבינלאומי, שהיה לסגנון השולט ברחבי העולם משנות ה-30 ועד שנות ה-60 לערך.
האדריכל והמעצב לודוויג מיס ון דר רוהה נמנה עם אבות הסגנון המודרניסטי ועם מייסדי הסגנון הבינלאומי, ובזכות הגותו התאורטית והמבנים שתכנן הוא נחשב לאחד האדריכלים המשפיעים ביותר במאה ה-20. "מטבח פרנקפורט" הוא טיפוס מטבח שהומצא בשנת 1926 והפך לאבטיפוס הראשון של עיצוב המטבח המודרני, שהיווה פריצת דרך משמעותית בתכנון בתי מגורים מאז פיתוחו והיו לו השפעות רבות גם על תפקודן של נשים עובדות במאה ה-20.
בגרמניה מספר מן הקתדרלות הנודעות והעתיקות בעולם; כך, למשל, קתדרלת קלן נחשבת לאחת הקתדרלות החשובות והידועות באירופה והיא אתר תיירות פופולרי המושך מיליוני מבקרים מדי שנה.
מדע וטכנולוגיה
גרמניה הייתה לביתם של גדולי הממציאים, המדענים והמהנדסים שהניבה האנושות; לזכותו של יוהאן גוטנברג נרשם פטנט על המצאת מכונת הדפוס; הנס גייגר המציא את מונה גייגר; קונראד צוזה בנה את המחשב הראשון; שמו של אלברט איינשטיין, מגדולי הפיזיקאים של כל הזמנים, הפך מילה נרדפת לגאונות; ורנר פון סימנס המציא את הגנרטור החשמלי וייסד את חברת האלקטרוניקה הגדולה בעולם לנושאים הנדסיים. תעשיינים, ממציאים ומפתחים גרמנים מהפכנים נוספים כצפלין, דיימלר, דיזל, אוטו, בראון ובנץ סייעו לעצב את כלי הרכב המודרני וטכנולוגיות תחבורה אווירית, כולל את ראשיתו של המסע בחלל.[17]
עבודותיהם של איינשטיין ופלאנק הכריעו את יסודותיה של הפיזיקה המודרנית, שוורנר הייזנברג וארווין שרדינגר פיתחו מאוחר יותר. הם הוקדמו בידי אנשי מפתח בפיזיקה כהלמהולץ, פראונהופר ופרנהייט לצד רבים נוספים. וילהלם רנטגן גילה את קרני X, הישג שהביא אותו לזכייה, בפעם הראשונה, בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1901. עבודתו של היינריך הרץ בתחום ה אלקטרומגנטיות יצרה את התשתית להתפתחות התקשורת האלחוטית המודרנית. מדע האווירודינמיקה נוצר בגרמניה, בידי לודוויג פרנדנטל, שנחשב למייסדה. בין חוקרי הטבע הגרמנים ניתן למנות את אלכסנדר פון הומבולדט הנודע שעבודתו תרמה למדע הביוגאוגרפיה, ואלפרד וגנר, הוגה תאוריית נדידת היבשות שלאחר מכן פותחה לתאוריה הגאולוגית של לוחות טקטוניים.
מהנדס האווירונאוטיקה ורנר פון בראון פיתח את הטיל הבליסטי הראשון בעולם – V-2, ולאחר מכן היה חבר בולט בנאס"א ופיתח את משגר הלוויינים סטורן 5, שסלל את הדרך להצלחת התוכנית האמריקאית של אפולו. עבודתו של הפיזיקאי היינריך רודולף הרץ בנושא הקרינה האלקטרומגנטית הייתה הכרחית להתפתחותה של התקשורת המודרנית.[18] באשר לפטנטים, גרמניה נמצאת במקום השלישי לאחר ארצות הברית ויפן. עם למעלה מ-25,000 פטנטים רשומים שהוגשו למשרד הפטנטים האירופי, גרמניה היא האומה האירופית המובילה בתחום זה.
מתמטיקאים דגולים רבים נולדו בגרמניה, כגון גאוס, הילברט, רימן, ויירשטראס, דיריכלה, וייל ועוד רבים אחרים. לייבניץ, פילוסוף גרמני חשוב, פיתח באופן בלתי תלוי את החשבון האינפיניטסימלי במקביל לניוטון.
גרמניה היא ביתם של כמה מן המרכזים האקדמיים המשובחים באירופה. חלק מן האוניברסיטאות המפורסמת כוללות הן את אלה שבמינכן והן את אלה שבברלין: אוניברסיטת טיבינגן, אוניברסיטת גטינגן, אוניברסיטת הומבולדט, אוניברסיטת היידלברג, בקרב רבות אחרות.
ברובה של המאה ה-20 הגרמנים זכו בפרסי נובל יותר מכל אומה אחרת.[19] כ-103 גרמנים סך הכול זכו בפרס נובל לדורות, מה שמקנה לה את מעמד האומה השלישית עם הכי הרבה זכיות.
מקדש ולהאלה עבור "גרמנים מכובדים וראויים לשבח" מציג פסלים רבים של מדענים גרמנים הראויים למעמד.[20]
מוזיקה
- ערך מורחב – מוזיקה גרמנית
המוזיקה בשפה הגרמנית כוללת מגוון רחב של סגנונות, הכוללים זרמים ו"גלים חדשים" שהתפתחו עם השפה. מוזיקה קלאסית גרמנית היא מהשכיחות ומהמבוצעות בעולם; המלחינים הגרמנים נודעו בקרב המלחינים המוכשרים והפופולריים בהיסטוריה, ששמם הפך לשם-דבר; ביניהם: יוהאן סבסטיאן באך, לודוויג ואן בטהובן, פרנץ שוברט, יוהנס ברהמס וריכרד וגנר. וולפגנג אמדאוס מוצרט, שנולד בזלצבורג (כיום אוסטריה) היה בקרב מלחיני אופרה רבים שיצרו את האופרה הגרמנית.
את ההתחלה של מה שנחשב כיום מוזיקה גרמנית, ניתן לייחס לקומפוזיציות של המאה ה-12 של המלחינה והמשוררת הילדגרד מבינגן שכתבה מגוון של מזמורים וסוגים שונים של מוזיקה נוצרית.
נכון ל-2006, גרמניה היא תעשיינית המוזיקה החמישית בגודלה בעולם[21] עם השפעה חזקה בעוצמתה, כמקור תרבותי, לסגנונות מוזיקליים שונים, כגון טכנו, רוק וטראנס. אמנים מודרניים כדוגמת סקורפיונז, רמשטיין, ננה, טוקיו הוטל, קסקדה ומודרן טוקינג זכו לתהילה בינלאומית. מוזיקאים גרמנים, ובייחוד הלהקות החלוציות בסגנונן, כמו קרפטוורק סייעו באופן ניכר לפיתוחה של המוזיקה האלקטרונית.[22]
מאז שנת 1970 לערך, גרמניה משגשגת בתרבות הפופולרית, וכיום היא מובלת יותר ויותר בידי ברלין והמבורג, תעשיית מוזיקה פורחת וכן סצנת אמנות מצליחה. גרמניה מוכרת היטב בזכות בתי האופרה הרבים והנודעים שלה גם כן, כדוגמת זמפר-אופרה שבדרזדן – מבתי האופרה המפורסמים בעולם.
גרמניה מארחת פסטיבלים מוזיקליים מדי שנה. הרוק אם רינג הוא פסטיבל המוזיקה הגדול ביותר בגרמניה, ובין הגדולים ביותר בעולם. כמו כן, אמנים גרמנים מהווים אחוז ניכר בהכנסותיה של המוזיקה התעשייתית. גרמניה מארחת כמה מהפסטיבלים הגותיים הגדולים בעולם כולו באופן שנתי, המושכים אליהם עשרות אלפי מעריצים.
| יוהאן סבסטיאן באך טוקטה ופוגה ברה מינור |
לודוויג ואן בטהובן הסימפוניה החמישית |
ריכרד וגנר דהרת הוולקירות |
|---|---|---|
ספרות
- ערך מורחב – ספרות גרמנית
ספרות גרמנית היא סך כל היצירות הספרותיות שנכתבו בשפה הגרמנית לשלביה בגרמניה, אך גם יצירות ספרותיות שנכתבו בשפה הגרמנית באוסטריה, בשווייץ או בצ'כיה עשויות להמנות עליה. מחברים גרמנים שונים זכו למוניטין רב בשל גאונותם, כדוגמת יוהאן וולפגנג פון גתה ופרידריך שילר. אסופת המעשיות של האחים גרים הפכו לפולקלור גרמני מובהק ברמה בינלאומית.
ספרות גרמנית עשויה להשתייך עוד לימי הביניים. האפוס הקדום שירת הניבלונגים נחשב ליצירה מכוננת בתרבות הגרמנית והחשוב שביצירותיה בימי הביניים, שכותבו אינו ידוע.
התאולוג מרטין לותר שתרגם את התנ"ך לראשונה לגרמנית, מקבל קרדיט נרחב לאחר שהגדיר את הבסיס למונח "גרמנית גבוהה" המודרני. בקרב הסופרים והמשוררים המוערכים ביותר יכללו לסינג, גתה, שילר, קלייסט, הופמן, ברכט והיינה. תשעה גרמנים זכו בפרס נובל לספרות: תאודור מומזן, פאול הייזה, גרהרט האופטמן, תומאס מאן, נלי זק"ש, הרמן הסה, היינריך בל, גינתר גראס והרתה מילר.
פילוסופיה
- ערך מורחב – פילוסופיה גרמנית
המונח "פילוסופיה גרמנית" מתייחס לפילוסופיה בשפה הגרמנית ו/או לפילוסופים גרמנים. גרמניה מהווה חלק בלתי נפרד בהתהוות התחום, והשפעתה עליו בעלת משמעות היסטורית רבה. הפילוסופים הגרמנים נודעו בקרב הפילוסופים הגאונים והמשפיעים בהיסטוריה של הפילוסופיה; רבים מהם עיצבו את הפילוסופיה המערבית, עוד מימי הביניים, כדוגמת אלברטוס מגנוס. בפילוסופיה של המאה ה-17 שיחק תפקיד מרכזי איש האשכולות גוטפריד וילהלם לייבניץ. עמנואל קאנט, מהוגי הדעות החשובים והמשפיעים אי־פעם, שיחק תפקיד מרכזי בהיסטוריה של הפילוסופיה. הפילוסופיה שהגה, קאנטיניזם, היוותה מקור השראה לעבודותיהם של ארתור שופנהאואר ופרידריך ניטשה כמו גם לאידיאליזם הגרמני (אסכולות בפילוסופיה של גרמניה במאה ה-17 וה-18, שבראשן עמדו יוהאן גוטליב פיכטה וגיאורג וילהלם פרידריך הגל). הגותו של הגל, שהיה ממייסדי האסכולה, תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה במאה ה-19, עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה. רעיונותיו זכו לדיון ממושך והייתה לו השפעה מכרעת על שורה ארוכה של הוגים.
קרל מרקס ופרידריך אנגלס פיתחו תאוריה קומוניסטית בהשפעת הגל בשם "מרקסיזם" במחציתה השנייה של המאה ה-19. תאוריה זו הייתה הראשונה בתחום המטריאליזם הדיאלקטי ואחת מבין כמה תאוריות סוציאליסטיות שהתגבשו באמצע אותה מאה. מתאוריה זו נולדה אסכולת פרנקפורט בראשית המאה ה-20, שכללה קבוצת אנשים שעסקו בהגות ובמחקר בין תחומי.
גוטלוב פרגה ותלמידו, לודוויג ויטגנשטיין נחשבים, בין היתר, כאבות המייסדים של זרם הפילוסופיה האנליטית המאופיינת בלוגיקה, שניסתה בראשית דרכה לנתח את האמירות הפילוסופיות עצמן כדי לקבוע לאילו מהן יש משמעות ומובן ואילו אמירות הם נעדרות משמעות ונוצרו בגלל שימוש לא נכון בשפה. פילוסופיה זו הפכה לזרם הפילוסופי המרכזי במדינות דוברות האנגלית ולעיתים היא אף מוגדרת כפילוסופיה של העולם האנגלו-אמריקני במאה העשרים.
במקביל, עסק אדמונד הוסרל בפיתוח זרם הפנומנולוגיה – הוסרל רצה לתאר כיצד העולם מורכב ומנוסה דרך הכרתנו ללא קשר לתאוריות ודעות קדומות. מרטין היידגר והאנס גאורג גדמר רדפו אחר הפילוסופיה הגרמנית המסורתית של המאה ה-20. מספר של אינטלקטואלים גרמנים היו בעלי השפעה ניכרת בסוציולוגיה, שמהגדולים ביניהם ניתן למנות את אדורנו, האברמאס, הורקהיימר, זימל, תוניס וובר. הוסרל והיידגר נחשבים, במידה רבה, לאבותיה של הפילוסופיה הקונטיננטלית.
בפילוסופיה של המאה ה-20 ושל המאה ה-21 נחשבת גרמניה כמדינה חשובה להתפתחותן הן של הפילוסופיה האנליטית העכשווית והן של הפילוסופיה הקונטיננטלית, יחד עם מספר מדינות נוספות באירופה.
שפה
- ערך מורחב – גרמנית
.svg)
גרמנית היא השפה המדוברת הרשמית השולטת בגרמניה, אחת מ-23 השפות הרשמיות של האיחוד האירופי, וכן אחת משלוש השפות המדוברות בנציבות האירופית, יחד עם אנגלית וצרפתית. שפות מיעוט מוכרות של ילידי גרמניה הן דנית, סרבית, רומאני ופריזית, שמוכרות על ידי האמנה האירופית לשפות אזוריות או מיעוטיות. שפות המהגרים הנפוצות ביותר הן טורקית, כורדית, פולנית ורוסית.
גרמנית סטנדרטית המדוברת כיום היא גרמאנית מערבית והיא קשורה באופן הדוק ומסווגת לצד אנגלית, הולנדית, ושפות פריזיות. במידה פחותה, הגרמנית קשורה גם לגרמאנית מזרחית (נכחדה) ושפות צפון גרמאניות. אוצר המילים הגרמני, ברובו, נגזר מן השפות הגרמאניות של משפחת השפות ההודו-אירופיות. מיעוטים משמעותיים שאולים מלטינית ויוונית, עם כמות קטנה יותר מהצרפתית וגם, לאחרונה, מאנגלית. גרמנית נכתבת באמצעות האלפבית הלטיני. בנוסף ל-26 האותיות הלטיניות הרגילות, בגרמנית 3 תנועות אומלאוטיות – ä, ö, ו־ü וכן את האסצט (או s ארוכה) שנכתבת ß.
ניבים גרמניים נבדלים מסוגים של גרמנית סטנדרטית. הניבים הם זנים מקומיים מסורתיים הנעוצים בשבטים הגרמאניים השונים. רבים מהם לא מובנים בקלות לדובר גרמנית סטנדרטית, שכן לעיתים קרובות הם נבדלים בלקסיקון, הפונולוגיה והתחביר.
ברחבי העולם, כ-100 מיליון איש דוברים את הגרמנית כשפת אם ו-80 מיליון דוברים נוספים שזו אינה שפת אמם. גרמנית היא השפה השפה הראשית של כ-90 מיליון איש (18%) באיחוד האירופי. 67% מאזרחי גרמניה טוענים שהם מסוגלים לתקשר בשפה זרה אחת לפחות, ו-27% בשתי שפות שאינן שפת אמם.[23]
מטבח
- ערך מורחב – המטבח הגרמני
המטבח הגרמני הוא שם קיבוצי למספר מטבחים אזוריים הנפוצים באזורים שונים בגרמניה, שלהם כמה מאפיינים משותפים. לכל אזור בגרמניה המאכלים האופייניים לו, הנובעים מתנאים גאוגרפיים (כגון קרבה לים או להרים, או תנאי אקלים) והיסטוריים-חברתיים. האזורים השונים בגרמניה מושפעים מן המדינות הגובלות בהם. כך, מושפע המטבח בצפון גרמניה לא רק מן האקלים והקרבה לים, אלא גם מהמטבח ההולנדי ומהמטבח הסקנדינבי. בגרמניה המערבית (ובעיקר באזור חבל הריין), ניכרת השפעת המטבח הצרפתי. בדרומה של גרמניה, בעיקר בבוואריה ובשוואביה, קיימת השפעה הדדית עם המטבחים האוסטרי והשווייצרי. במזרח המדינה קיימת השפעה סלאבית, מן המטבחים הפולני והצ'כי, כמו גם השפעה של התנאים הכלכליים-היסטוריים בגרמניה המזרחית, שפיתחו מאכלי "צנע" אשר עדיין פופולריים בחלקים אלה של גרמניה. תושבי האזורים שהשתייכו לגרמניה לפני תום מלחמת העולם השנייה (שלזיה, פרוסיה המזרחית, דנציג וכדומה), היגרו ברובם לשטחים שנותרו בידי בעלות הברית המערביות וניסו להמשיך - במידות שונות של הצלחה - את המסורת של המטבח האזורי שאבד.
בנוסף להשפעות אלה, גרמניה היא כיום (אם כי באופן לא רשמי) מדינת הגירה ובערים הגדולות מוצאים תכופות דוכני מזון מהיר בסגנון טורקי או וייטנאמי (לעיתים אף בתדירות גבוהה יותר מדוכני מזון מהיר גרמני "מסורתי", כגון נקניקיות). מהגרים מטורקיה ומווייטנאם פיתחו במקרים רבים סוג מטבח חדש במולדתם החדשה, המשלב אלמנטים מן המטבח המקורי, אך מותאם לחך הגרמני. גם המהגרים ממוצא גרמני מברית המועצות לשעבר משפיעים על דמותו של המטבח הגרמני; כמו גם מגמות גלובליות.
בירה
המשקה הגרמני הבולט הוא, ללא עוררין, הבירה, שמהווה חלק אינטגרלי מתרבות החיים הגרמנית. קיימים בגרמניה מספר סוגי בירה, השונים זה מזה בריכוז האלכוהול ובאופן הבישול. עם זאת, חוקים ממשלתיים בגרמניה אסרו בעבר על הוספת מרכיבים לבירה שאינם לתת, שמרים טבעיים ומים. כך, למשל, בירות הדובדבנים הבלגיות לא היו יכולות להיות משווקות כבירות על ידי מבשלה גרמנית. כיום, למרות שחוקים אלה כבר אינם קיימים (ולא היו קיימים במזרח גרמניה), הם עדיין משפיעים על צריכת הבירה בגרמניה: הגרמנים עדיין מעדיפים שהבירה תהיה נקייה מגורמים זרים.
הגרמנים נמצאים מאחורי רק הצ'כים והאירים מבחינת כמות הצריכה לנפש של בירה.[30]
פסטיבל הבירה הגדול בעולם הוא האוקטוברפסט שנערך במינכן בבוואריה, בסוף חודש ספטמבר ותחילת אוקטובר מדי שנה. פסטיבל זה השפיע רבות על פסטיבלי בירה ברחבי העולם המנסים לחקות אותו. בגרמניה מתקיימים מספר פסטיבלי בירה נוספים, כגון פסטיבל הבירה של שטוטגרט, אולם, מרבית פסטיבלים אלה מהווים חיקוי לפסטיבל הנערך במינכן ואף נקראים לרוב בשמו.
מדיה
שוק הטלוויזיה בגרמניה הוא הגדול ביותר באירופה, עם 34 מיליון משקי בית שבהם טלוויזיה. השידורים הציבוריים על מחוזותיה השונים של גרמניה מאורגנים בקנה אחד עם המבנה הפוליטי הפדרלי. 90% ממשקי הבית הגרמניים לערך מחזיקים טלוויזיה בכבלים או בלוויין, והצופים יכולים לבחור מתוך מגוון של ערוצים ציבוריים מסחריים ללא תשלום. שירותי טלוויזיה הניתנים בתשלום לא זכו לפופולריות או להצלחה רבה, בעוד ששדרני הטלוויזיה ZDF ו-ARD מציעים מגוון של ערוצים דיגיטליים בלבד.[2]
גרמניה היא ביתם של כמה מתאגידי התקשורת הגדולים בעולם, ביניהם ברטלסמן.
מוציאים לאור של ספרים בגרמנית מייצרים כ-700 מיליון עותקים מדי שנה של כ-80 אלף כותרים שונים, מתוכם כמעט 60 אלף פרסומים חדשים. גרמניה נמצאת במקום השלישי של הסטטיסטיקה הבינלאומית לאחר שוק הספרים בארצות הדוברות אנגלית ושל הרפובליקה העממית של סין.[31]
יריד הספרים של פרנקפורט נחשב ליריד הספרים החשוב בעולם עבור עסקאות בינלאומיות ומסחר, ובעל מסורת המתפרשת על פני 500 שנה. חדשות המדינה עבור דוברי אנגלית מתפרסמות במגזין דר שפיגל עם תפוצה של מיליון עותקים מדי שבוע ובידי התחנה הבינלאומית דויטשה ולה.
דת
| |
ראו גם – יהדות גרמניה |
כ-64.1 אחוזים מאוכלוסיית המדינה משתייכים לזרמים נוצריים. מהם, כ-31.4 קתולים ו-32.7% פרוטסטנטים.[32] בצפון ובמזרח הקהילה היא פרוטסטנטית ברובה, ואילו בדרום ובמערב היא קתולית למדי. כיום יש רוב חילוני בהמבורג ובמדינות מזרח גרמניה.
גרמניה פיתחה חלק ניכר של הכנסייה הקתולית באימפריה הרומית ה"קדושה", אך היא גם המקור של הרפורמציה הפרוטסטנטית – אותה ייסד מרטין לותר במאה ה-16. מבחינה היסטורית, בגרמניה חייתה אוכלוסייה יהודית משמעותית. אלפים בודדים של יהודים נותרו בגרמניה לאחר השואה, בעוד שכיום אוכלוסייתה נאמדת על כ-100,000 איש, רובם מברית המועצות לשעבר. בגרמניה יש גם מיעוט מוסלמי גדול, רובו מטורקיה.
האבידות הבולטות שחלו בכנסיות הפרוטסטנטיות בגרמניה המזרחית, הן במידה רבה בשל מדיניות אתאיסטית בצל המשטר הקומוניסטי.
גרמניה הביאה לעולם מספר אנשי דת נודעים; תאולוגים כלותר ושליירמאכר; מיסטיקנים כמייסטר אקהרט ורודולף שטיינר, ואף את האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר.
חגים ומועדים
בחגים ציבוריים בגרמניה, החקיקה ניתנת, באופן עקרוני, לתחומי סמכותיה של כל מדינה. רק יום האחדות הגרמנית נחוג כחג לאומי ב-3 באוקטובר, שנקבע בצורה יוצאת דופן במסגרת הסכם על ידי הממשלה. כל ימי החג האחרים נקבעים על ידי המדינות, להוציא שמונה חגים שתקפים בכל 16 המדינות. בנוסף, תשעה חגים לאומיים נקבעו ב-11 מדינות כלהלן.
| טבלת חגים ומועדים בגרמניה – לפתיחה הקישו "הצגה" משמאל | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ראו גם
- מכון גתה
- בונדסליגה
- רשימת גרמנים
- תרבות גרמניה המזרחית
- פוליטיקה של גרמניה
- כלכלת גרמניה
- היסטוריה של גרמניה
- אתרי מורשת עולמית בגרמניה
- תחבורה בגרמניה
- דמוגרפיה של גרמניה
לקריאה נוספת
- משה צימרמן, דרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה, מאגנס ספרות ירושלים, 1989
- שולמית וולקוב, איחוד וחירות בגרמניה - מנפוליאון עד ביסמרק, משרד הביטחון - ההוצאה לאור (אוניברסיטה משודרת), תל אביב, 1997
- בעז נוימן, להיות ברפובליקת ויימאר, עם עובד, 2007
- גדעון ראובני, לקרוא את גרמניה, מאגנס ספרות ירושלים, 2007
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Spätzle Westerns, באתר Spiegel Online International, 6 באפריל 2006
- ^ 2.0 2.1 Germany Country Profile – פרופיל מדינת גרמניה, אתר ה-BBC
- ^ תרבות גרמניה המודרנית, אתר scribd
- ^ Unbelievable Multitude, אתר study-in-germany (בגרמנית)
- ^ אתרי מורשת עולמית בגרמניה
- ^ הנרי וסרמן, אך גרמניה היכן היא?, האוניברסיטה הפתוחה תל אביב, 2001 - פרק ג': "בורגנות הבילדונג"
- ^ עשרים הרומנים החשובים בשפה הגרמנית בעריכת מרסל רייך רניצקי
- ^ מכתב מגיא דבורד (אנ') לספור גרופ (אנ'), 18 באפריל 1962
- ^ היסטוריה של מבנים קוונטיים ולידת מכניקת הקוונטים
- ^ הרברט ריד (1959) היסטוריה של אמנות הציור המודרנית, London, p.186
- ^ 11.0 11.1 החברה הגרמנית - המשלחת הגרמנית לארצות הברית
- ^ פרידריך הקמן (2003), האינטגרציה של המהגרים בתוך החברה האירופית: ההבדלים הלאומיים ומגמות ההתכנסות, מסת"ב 9783828201811
- ^ כיצד גרמניה זכתה בגביע העולמי של אומת המיתוג, באתר BrandOvation, 25 בנובמבר 2007
- ^ סקר ה-Nation Brands Index, 12 באוקטובר 2010
- ^ ההתחממות העולמית של ארצות הברית תחת אובמה, כך עולה מסקר ה-BBC, 19 באפריל 2010
- ^ שירות הסקרים העולמי של ה-BBC, 19 באפריל 2010
- ^ הצפלין, באתר ועדת הטיסות הסנטניאלי של ארצות הברית, 12 בינואר 2007
- ^ דמויות היסטוריות בתחום התקשורת, באתר איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי, 14 בינואר 2004
- ^ מניות המדע הלאומי של פרס נובל, לפי אזרחות בזמן הפרס ולפי ארץ לידה. ראו גם אבולוציה של מניות פרס נובל הלאומי במאה ה-20
- ^ ולהאלה, היכל התהילה והכבוד (בגרמנית)
- ^ שווי שוק המוזיקה - 32 מיליארד דולר, באתר P2pnet.net,7 באפריל 2004
- ^ BBC Radio 1 Documentary, 10 בדצמבר 2006
- ^ סקר השפות האירופיות, מאתר Europa, 3 בפברואר 2007
- ^ לני ריפנשטאהל, באתר Filmbug Movie Stars, 13 באפריל 2007
- ^ הפדרציה הבינלאומית של אגודות מפיקי הסרטים 2006 – מדריך מועדי הפסטיבלים, 11 בדצמבר 2006
- ^ 26.0 26.1 26.2 Germany.info: תרבות ואורח חיים: ספורט, באתר שגרירות גרמניה בוושינגטון הבירה, 28 בדצמבר 2006
- ^ טבלת המדליות של אולימפיאדת בייג'ינג 2008, באתר הרשמי של משחקי הקיץ האולימפיים של בייג'ינג 2008, 8 בספטמבר 2008
- ^ מיכאל שומאכר – סופו של עידן, האתר הרשמי של פורמולה 1, 10 בספטמבר 2006
- ^ דוד אורנשטיין, מה יגרום לנו להתגעגע למיכאל שומאכר, 23 באוקטובר 2006
- ^ צריכת בירה לנפש, אתר Swivel.com
- ^ גרמניה – ארץ של רעיונות, אתר land-der-ideen, 12 בדצמבר 2010
- ^ הכנסייה האוונגלית בגרמניה – נוצרים בגרמניה 2005
23801419תרבות גרמניה