התנגדות גרמנית לנאציזם
ההתנגדות הגרמנית לנאציזם הקיפה יחידים וקבוצות בגרמניה הנאצית אשר התנגדו למשטרו של אדולף היטלר ולשלטון האימים של המפלגה הנאצית בין השנים 1933-1945. חלק מאנשי התנועה היו מעורבים בניסיונות להדיח את היטלר ותנועתו מהשלטון, ניסיונות שהגיעו לשיא בקשר העשרים ביולי, שבו ניסתה קבוצה מאורגנת, שהתבססה על אנשי צבא בכירים בוורמאכט, להתנקש בחיי היטלר, ולהחליף את שלטון המפלגה הנאצית בשלטון צבאי ואזרחי שבראשו יעמדו הגנרל בדימוס לודוויג בק, וראש עיריית לייפציג, קרל פרידריך גרדלר. כישלונו של הקשר הביא לגל מעצרים והוצאות להורג, אשר חיסל, למעשה, את ההתנגדות המאורגנת למשטרו של היטלר, עד סוף ימי הרייך השלישי, כתשעה חודשים לאחר מכן.
"תנועת ההתנגדות" לא הייתה מורכבת מגוף אחד, דומיננטי, או ממחתרת מאורגנת, בעלת היררכיה בדומה לתנועות מחתרת בארצות הכבושות כדוגמת תנועת ההתנגדות הצרפתית. ההתנגדות הגרמנית הקיפה גופים וארגונים אחדים, קציני צבא, פקידים בכירים בדימוס, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, תנועות סטודנטים, פועלים, תנועות פוליטיות שמאליות, מלוכניות וימניות-מתונות, גורמים דתיים, ופעולתם של יחידים שקצו במשטר האימים. התנועה פעלה במצב שבו רוב העם הגרמני תמך בהיטלר ובמשטרו, באופן פנאטי, עיוור כמעט, ובו עצם הבעת התנגדות למשטר, ולו בשיחה פרטית ובאופן מתון, סיכנה את המשתתפים בשיחה בעונש מוות. בתנאים אלו הייתה ההתנגדות לנחלתן של אליטות מבודדות ומפוזרות בצבא, בכמורה, באקדמיה ובממשל הציבורי, אשר הקשרים שקיימו ביניהן היו אמנם רציפים יחסית אך רצופי מכשולים, קצרים ואי-הבנות.
המתנגדים נכשלו כמעט בכל מטרותיהם. כל ניסיונות ההתנקשות בהיטלר כשלו, תנועת התנגדות עממית, רחבה, לא נוצרה מעולם. עם כל זאת, פעולתו של מיעוט זה מקרב העם הגרמני מועלית כיום על נס כסמל להפגנת אנושיות, עוז רוח וגבורה, גם בתנאים הקשים והאפלים ביותר. יש המבקרים את נתינת הדגש הרב על פעולות ההתנגדות למשטר, משום שבכך מוסתרת שותפותו (האקטיבית והפסיבית) של העם הגרמני בקיום המשטר הנאצי.
זרמי ההתנגדות לנאציזם
תנועת ההתנגדות הגרמנית הייתה מורכבת מזרמים שונים, שייצגו מעמדות שונים בחברה הגרמנית, ושיתפו פעולה לעיתים נדירות. במשך רוב תקופת הרייך השלישי היה מגע מועט, ושיתוף פעולה נדיר, בין זרמי תנועת ההתנגדות.
זרם אחד כלל את אנשי השמאל בגרמניה. ה-SPD, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, ומאנשי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD), שפעילותן נאסרה בגרמניה הנאצית. תנועות אלו ראויות לכינוי "תנועות אופוזיציה" יותר מאשר "תנועות התנגדות", שכן פעילותן הייתה מוגבלת מאוד, וכללה בעיקר הטפה לקיום שביתות ושימורו של המבנה המפלגתי, בתקווה לימים טובים יותר ולשינוי פוליטי עתידי. יוצא דופן בתחום זה היה המנהיג הסוציאל-דמוקרטי יוליוס לבר, אשר ריכז סביבו מתנגדי משטר מכל הזרמים, והיה בקשרים עם גורמים בזרמי התנגדות אחרים, כאנשי "חוג קרייזאו".
זרם אחר כלל את אנשי הדת. התנגדותם של יחידים וקבוצות מאנשי הכנסייה, קתולים ופרוטסטנטים. תפקידם היה סמלי בעיקרו. היו מביניהם כדיטריך בונהופר ומרטין נימולר שהטיפו לצאן מרעיתם כנגד המשטר (נימולר היה בתחילה תומך בהיטלר), ופעילותם היוותה השראה לפעילות קבוצות התנגדות כקבוצת הסטודנטים ממינכן המכונה "הוורד הלבן". היו בכירים בכנסייה הקתולית שהתנגדו בצורה פעילה לפעולות מסוימות של הנאצים, אשר נראו כנוגדות את ערכיה של הכנסייה, כבישוף הקתולי קלמנס פון גאלן אשר התנגד למבצע המתת הנכים שכונה תוכנית T4 - אותנסיה. כמו כן היו אינדיבידואלים מהכנסייה שסירבו לשרת בצבא הנאצי מטעמי מצפון, כפרנץ יגרשטטר. הכנסייה הפרוטסטנטית מעולם לא התנגדה לנאציזם כגוף מאורגן, אם כי יחידים מבין הכמרים נמנו עם המתנגדים. במיוחד ראוי לציין בהקשר זה את דיטריך בונהפר, אחד מידידי האמת המעטים של העם היהודי בקרב הכמורה הגרמנית. אף על פי שבונהפר עצמו החזיק בעברו בדעות אנטישמיות, מיד עם תחילת רדיפת היהודים התייצב במלוא כוחו למען הנרדפים וביקש מתלמידיו להתפלל למענם. כמו כן שיתף פעולה בסתר עם נציגים של ביון בעלות הברית, היה מעורב בהצלת יהודים והברחתם לחוץ לארץ, ובעיקר, נמנה עם חוגי ההתנגדות הגרמנית שהתרכזו בשירות הביון הגרמני (אבווהר). בונהפר תמך בכל ליבו בהתנקשות בהיטלר, ובפעולה אלימה שנועדה למגר את המשטר הנאצי.
זרם שלישי מוגדר כ"ההתנגדות הבלתי מאורגנת" - גרמנים יחידים או בקבוצות קטנות שביצעו מעשי התרסה כנגד המשטר או מדיניות מסוימת שלו, שנתפסו כחתרנים בעיני המערכת הנאצית. כך יש לראות את פעילותם של גרמנים שסייעו ליהודים, עמם נמנים כשלוש מאות גרמנים, כשהבולט שבהם הוא אוסקר שינדלר, וכן קבוצות צעירים שנמנעו מלהצטרף לנוער היטלר והתריסו כנגד מדיניותם של הנאצים בדרכים שונות. בין קבוצות אלה נמנו תנועות נוער מאורגנות למחצה כגון נערי הסווינג והפירטים של אדלווייס וקבוצות נוספות.
הקבוצות והאישים ניהלו את ההתנגדות למשטר הנאצי בתוך מנגנון המדינה הנאצית, שמרכזו בצבא, במשרד החוץ, ובמודיעין הצבאי (האבווהר). קבוצות אלו ניסו להדיח את היטלר עוד בשנת 1938. ניסיון זה היה מאורגן היטב, וכלל אף פלוגות מחץ שהסתתרו במבנים שונים בברלין, חומשו והמתינו ליום פקודה. אולם הניסיון היה תלוי מלכתחילה בשיתוף פעולה בריטי, ונכשל לאחר שהבריטים חתמו עם היטלר על הסכם מינכן הידוע לשמצה. ניסיונות מבודדים שונים להתנקש בהיטלר ולהפיל את המשטר הנאצי התבצעו גם ב-1939, וככל הנראה גם ב-1940 וב-1941. אולם כל הניסיונות נכשלו בשל חוסר שיתוף פעולה מצד גנרלים בכירים, בידודם של הקושרים, ובעיקר- שינויים פתאומיים בלוח הזמנים של היטלר שסיכלו כל ניסיון התנקשות.
לאחר התבוסה הגרמנית בקרב סטלינגרד, בשנת 1942, הצליחו הקושרים לאחד סביבם חלק מן הדמויות המשפיעות ביותר בוורמאכט וביניהם מפקד קבוצת הארמיות מרכז, פילדמרשל גינתר פון קלוגה. בשלב זה היה ברור למרבית אנשי הוורמאכט כי היטלר מוביל את גרמניה לאסון, ועל אף "שבועת החיילים" אותה הכריח היטלר כל איש צבא להישבע לו, הסכימו להשתתף בגלוי בקשר כנגדו. יש להבדיל בין שתי קבוצות עיקריות בקשר: אותם הקושרים שהיו מחויבים אידאולוגית למאבק במשטר הנאצי ושאפו להפסיק את פשעי המלחמה שלו, כמו גם להציל את גרמניה מהתבוסה, וכנגדם- קצינים שהצטרפו לקשר מטעמים צבאיים בעיקר, אך ורק כי ראו שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. בקבוצה הראשונה ניתן למנות בעיקר את המפקדים הזוטרים יותר בקשר- גנרל הנינג פון טרסקו, גנרל האנס אוסטר, גנרל פרידריך אולבריכט, סרן אקסל פון דם בוסשה וקולונל קלאוס פון שטאופנברג. בקבוצה השנייה ניתן למנות מפקדים בכירים כמו פילדמרשל פון קלוגה ופילדמרשל ארווין רומל, שהצטרף לקשר אך ורק ביולי 1944. רוב הקושרים, משתי הקבוצות, באו בעיקר (אם כי לא רק) מכת הקצינים הפרוסית, ומבתי האצולה של המשטר הקיסרי הישן, המעמד היחיד בחברה הגרמנית שאליו לא הצליחה האידאולוגיה הנאצית לחדור באופן מוחלט.
את הבסיס האידאולוגי לפעילות זרם זה נתן "חוג קרייזאו", קבוצת אינטלקטואלים בראשות הרוזן הלמוט ג'יימס פון מולטקה, צאצא לבית האצולה הצבאי מולטקה, אשר הקבוצה התכנסה באחוזתו הקרויה "קרייזאו". מולטקה פעל בשיתוף פעולה עם הרוזן פטר יורק פון וארטנבורג. השניים אספו מסביבם קבוצה מגוונת, שכללה את המשפטן האנס ברנד פון האפטן, אחיו של ורנר פון האפטן שהיה בעל תפקיד מפתח בקשר, את ד"ר יוליוס לבר, את ד"ר אדם פון טרוט צו זולץ, עורך דין ודיפלומט, ואת ד"ר אויגן גסטנמאייר, איש כמורה ופילוסוף. כל אחד מחבורה זו תרם את חלקו בניסיון ליצור דמות של גרמניה הרצויה לאחר המלחמה ולתת לקשר רקע אידאולוגי. נראה כי הם גיבשו צורה מרוככת של סוציאל-דמוקרטיה, הנשענת על יסודות נוצריים. קבוצת קרייזאו הייתה בקשר עם קבוצת הקושרים במטה הכללי, דרך הגנרל בק, ועם גורמים נוספים, דרך קרל גרדלר. כן קיימה הקבוצה קשר עם אלן דאלס, מהמודיעין האמריקני, קשר שאותו קיים הדיפלומט טרוט צו זולץ.
ההתנגדות שלפני המלחמה (1933–1939)
לא הייתה כמעט התנגדות מאורגנת למשטרו של היטלר בתקופה שבין מינויו לקאנצלר גרמניה ובין משבר צ'כוסלובקיה בשנת 1938. עד יולי 1933 הצליח היטלר לדכא את פעילות כל האיגודים המקצועיים ומפלגות השמאל, שלט בתקשורת ההמונים, ברדיו ובעיתונות וניטרל את רוב מרכיבי החברה האזרחית בגרמניה. קונקורדט הרייך עליו חתם עם הכנסייה הקתולית ביולי 1933 הכשיל למעשה את האפשרות להתנגדות מאורגנת מצד הכנסייה הקתולית, ואילו הכנסייה הפרוטסטנטית הגדולה והמאורגנת ביותר, הכנסייה הלותרנית, הייתה בעיקרה תומכת במשטרו, על אף שמיעוט מקרב אנשי הכמורה הביעו התנגדות. שבירת כוחו של ה-SA ב"ליל הסכינים הארוכות" ביוני 1934 שברה את האגף ה"שמאלי" והפופוליסטי של המפלגה הנאצית, והפכה את הרייכסווהר, אשר סייע בטבח ההמוני, לשותף פעיל לפשעי המשטר, ובעל עניין בהמשך קיומו.
לפני הטבח נשמעה עוד ביקורת פומבית על היטלר מצד שמרנים בממשלתו כפרנץ פון פאפן, אך "ליל הסכינים הארוכות" לא היה רק חיסול חשבונות עם ה-SA. היטלר ניצל את ההזדמנות והכה בשמרנים, לרבות חיסולם הפיזי של מקצת ממנהיגיהם כקורט פון שלייכר. אנשים כפון פאפן נדמו, ודרכו האישית של פון פאפן הביאה אותו עד לספסל הנאשמים במשפטי נירנברג.
קיימת הסכמה כי משטרו של היטלר היה בעל פופולריות גבוהה ביותר בתקופה זו. כישלונותיה של רפובליקת ויימאר הביאו לירידה בערכה של הדמוקרטיה בעיני הגרמנים. הצלחותיו של היטלר בתחום הכלכלי, בחיסולה של האבטלה, ובניתוק כבלי הסכם ורסאי, ולאחר מכן בתחום מדיניות החוץ, השבתו של חבל הריין לידי גרמניה בשנת 1936 וסיפוחה של אוסטריה בשנת 1938, הביאו להיטלר פופולריות כמעט ללא תקדים.
האופוזיציה ה"טבעית" נוטרלה. ראשי המתנגדים להיטלר היו במחנות ריכוז או השמיעו את קולם מחוץ לגרמניה. אמנים, שחקנים, סופרים ומשוררים, מדענים מובילים ואחרים (כברטולד ברכט, מרלן דיטריך, קונרד ויידט, תומאס מאן, אלברט איינשטיין ורבים אחרים), יצאו לגלות, וצעירים כוילי בראנדט וריימונד פרצל (סבסטיאן הפנר), פעלו מחוץ לגרמניה כנגד המשטר הנאצי. אנשים אלו היו בעלי השפעה על דעת הקהל העולמית, ופעילותם הייתה חשובה, אך הם איבדו את יכולתם להשפיע ולהשמיע את קולם בגרמניה עצמה.
במהלך תקופה זו שמרו ה-SPD וה-KPD על רשתות מחתרתיות, על אף שהמאבקים שהיו ביניהן בטרם עלו הנאצים לשלטון מנעו את שיתוף הפעולה ביניהן. רשתות מחתרתיות אלו היו נתונות לחדירות של הגסטפו, ומעצרים והוצאות להורג של פעילים היו מחזה נפוץ. למרות עובדה זו המשיכו הרשתות לגייס פעילים חדשים מקרב מעמד הפועלים, שהתנגדו לשיטות הכפייה של המשטר בתחום יחסי העבודה, ולאספקטים אחרים של הנאציזם. לאחר קבלת חוק ההסמכה, שחיסל למעשה את מראית העין הדמוקרטית שהייתה עד אז בגרמניה, יצאו מנהיגי ה-SPD, ובראשם אוטו ולס לגלות, ומשם המשיכו את פעולתם, בתחילה בחבל הסאאר שהיה תחת שלטון חבר הלאומים, ולאחר מכן בפראג ובפריז. מנהיגותה הגולה של ה-SPD בפראג הצליחה להשיג ולהדפיס דו"חות מדויקים בדבר המתרחש בגרמניה. אך מעבר לעצם השמירה על הקיום, ויצירת תסיסה מוגבלת בקרב הפועלים, שהתבטאה בשביתות קצרות מועד, מקומיות ובלתי סדירות, רשתות אלו לא הצליחו להשיג דבר.
אף-על-פי-כן, בעוד שהגופים החוץ-ממשלתיים שניסו להתנגד בצורה כלשהי למשטר דוכאו לחלוטין, בקרב מנגנון הממשלה נותר בסיס ממשי לאופוזיציה כנגד היטלר. המפלגה הנאצית אמנם השתלטה על השירות הציבורי הגרמני, אך לא פירקה אותו ובנתה אותו מחדש, כשם שעשו הבולשביקים בברית המועצות. מוסדות ותיקים בעלי סגל מקצועי, כגון משרד החוץ, שירותי המודיעין, ומעבר לכל, הצבא, נותרו בעלי מידה מסוימת של עצמאות, בעוד שכלפי חוץ הביעו כפיפות ונאמנות למשטר החדש.
מצב זה היה ברור להיטלר ולהימלר, אשר בשנת 1938 הדיחו, בשל שערוריות מפוברקות, שכונו פרשת בלומברג-פריטש, את שני מפקדיו הבכירים של הצבא, ורנר פון בלומברג וורנר פון פריטש. צעד זה הביא לשליטה גוברת של היטלר בוורמאכט, ולהכפפתו לפיקודו, אך הותיר שכבה ממורמרת של קצינים בכירים, שראו כי מעשיו השפלים של המשטר יכולים להגיע גם למקומות שנחשבו בעיניהם כחסינים מפני התערבות פוליטית.
השמרנים, שסייעו להיטלר לעלות לשלטון, התפכחו אף הם, בתקופה שלאחר ליל הסכינים הארוכות, ורבים מהם ראו כי המשטר החדש הוא אסונה של גרמניה. כחלק מן הברית עם השמרנים הותיר היטלר בממשלתו את השמרן הבלתי מפלגתי קונסטנטין פון נויראט. נויראט היה נאמן להיטלר, אך במהלך תקופת כהונתו כשר החוץ, עד לשנת 1938, הפך משרד החוץ, אשר מטבע הדברים היו עובדיו בעלי גישה לחומר רגיש, דיפלומטי ומודיעיני, למקור פעיל להתנגדות להיטלר, בהנהגת תת-שר החוץ ארנסט פון וייצקר. אישים מרכזיים במעגל קושרים זה היו השגריר ברומא, אולריך פון האסל, השגריר במוסקבה, פרידריך ורנר פון דר שולנבורג, והדיפלומטים אדם פון טרוט צו זולץ, אריך קורדט והאנס ברנד פון האפטן. הקושרים המשיכו בפעולתם אפילו לאחר החלפתו של נויראט בנאצי הקנאי יואכים פון ריבנטרופ.
המרכז החשוב ביותר להתנגדות בתוך מנגנון המדינה היה בשירותי המודיעין, שפעולתם החשאית סיפקה מסווה מצוין להתארגנות פוליטית. דמות המפתח היה בריגדיר גנרל האנס אוסטר, מראשי שירותי המודיעין הצבאי, ואנטי-נאצי מובהק משנת 1934. אוסטר נעזר בראש האבווהר, האדמירל וילהלם קנריס. השניים בנו רשת חשאית של מתנגדי משטר בצבא ובשירותי המודיעין. בעל ברית שסייע להם היה האנס ברנד גיזביוס, פקיד בכיר במשרד הפנים. כמו כן הצילו השניים, בשיתוף פעולה עם המשפטן האנס פון דוהנני, מאות יהודים על ידי הברחתם לחוץ לארץ כמרגלים, במסגרת המבצעים החשאיים "אקווילר" ו־"U-7", ולעיתים אף סייעו בחשאי למחתרות אנטי-נאציות בסקנדינביה. הילמאר שאכט, נציב הרייכסבנק, היה אף הוא בקשר עם קבוצה זו. העובדה כי שאכט היה בין הנאשמים הבכירים במשפטי נירנברג (וזוכה בדין), וכי גיזביוס היה אדם בעייתי, ששירת בעבר בגסטפו (אם כי על זכויותיו במאבק האנטי-נאצי אין עוררין), מראה על הקושי שבפעולת הקושרים, ועל העדינות בה הצטרכו לעשות את מלאכתם.
הבעיה שעמדה בפני קבוצות אלו הייתה סדרת הניצחונות שנחל היטלר בשנים אלו. הם הכירו בכך שהתנאים לא אפשרו התנגדות פוליטית גלויה. לא רק בשל מנגנוני הביטחון האפלים שיצר המשטר, שכן אלו ניתנים היו לעקיפה, כפי שהראתה מחאת הקתולים כנגד הפקודה להסיר את הצלבים מבתי הספר בשנת 1941, מחאה יעילה שהובילה לכניעת המשטר בנושא זה, אלא בשל התמיכה האדירה שלה זכה המשטר בקרב העם הגרמני. תנועות התנגדות בארצות כבושות יכולות היו להיראות כפטריוטיות. תנועת ההתנגדות הגרמנית נתפסה מראש כתנועה בלתי פטריוטית, במיוחד בזמן מלחמה. הפקידות הבכירה וקציני הצבא שהשתתפותם בקשר הייתה חיונית להצלחתו נרתעו מפעולות "חתרניות" ו"בוגדניות".
עוד בשנת 1936 הגיעו גיזביוס ואוסטר למסקנה כי משטר הנשלט באופן מלא על ידי אדם אחד יוכל להיות מופל באמצעות חיסולו של אותו אדם, אם באמצעות התנקשות או במרידה צבאית. אך זמן רב עבר עד שמספר משמעותי של גרמנים קיבלו דעה זו. רבים החזיקו בתקווה כי היטלר יתמתן, וכי ניתן לדבר עמו ולשכנעו, או כי במהלך הזמן יוחלף בדמות מתונה יותר מקרב המפלגה. אחרים טענו שאין להאשים את היטלר בפשעי המשטר, וכי יש להסיר ממנו את השפעתם של הימלר ואנשי ה-SS על מנת להשיג תוצאות. אחרים, במיוחד קציני הצבא, נמנעו מלפעול נגד היטלר באופן אישי, שכן היו מחויבים לו בשבועת נאמנות, אותה הנהיג היטלר לגבי כל חייל בצבא, משנת 1934.
האופוזיציה סבלה מחוסר הסכמה על היעדים מעבר לצורך להדיח את היטלר. חלקם היו ליברלים שהתנגדו לאידאולוגיה הנאצית באופן כולל, ורצו להחזיר את הדמוקרטיה הפרלמנטרית. קציני הצבא ואנשי שירות המדינה היו ברובם שמרנים ולאומנים, וחלקם תמכו במעט מזער מרעיונותיו של היטלר עם עלותו לשלטון, וראו חלק ממעשיו באופן חיובי. דוגמה טובה לכך היא אחד מראשי הקשר, קרל פרידריך גרדלר, ראש העיר לייפציג. גרדלר תמך אמנם במשטר סמכותי, אך הצטרף לתנועת ההתנגדות בשל רדיפת היהודים, מדיניות החוץ הרת האסון, השואה ויתר פשעי המלחמה- להם התנגד נמרצות. חלק מהקושרים חלמו על השבתה של שושלת הוהנצולרן, וחלק רצו במשטר אוטוריטרי, אך לא נאצי. אחדים (אמנם מיעוט קטן בתנועת התנגדות) לא התנגדו באמת למדיניות התוקפנית של היטלר ולפשעי המלחמה שלו, והתנגדו לו רק בשל המלחמה האבודה (פילדמרשל פון קלוגה הוא דוגמה טובה לאנשים אלה). בנסיבות אלו לא ניתן היה ליצור חזית מאוחדת, או ליצור קשר עם בעלי ברית אפשריים מחוץ לגרמניה.
ההתנגדות בקרב הצבא (1938–1942)
על אף סילוקם של בלומברג ופריטש, עדיין נותרה לצבא עצמאות מוגבלת, וקצינים בכירים יכלו לדון זה עם זה בעניינים פוליטיים בשיחות פרטיות. במאי 1938 הבינה הנהגת הצבא כי בכוונתו של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה, אפילו במחיר מלחמה עם בריטניה, צרפת וייתכן שאף ברית המועצות. ראש המטה הכללי של ה-OKW, הגנרל לודוויג בק, התייחס לכך כצעד פזיז ומסוכן, והאמין כי במלחמה כזו עתידה גרמניה להפסיד. בק גם הסתייג מהדיקטטורה הנאצית ומרדיפת היהודים, אך בשנים אלו- מניעיו העיקריים נבעו מחששו ממלחמת עולם. אוסטר ובק שלחו שליחים לפריז וללונדון על מנת לייעץ למעצמות המערב לעמוד איתן כנגד דרישותיו של היטלר, ובכך קיוו לחזק את ידם של מתנגדי היטלר בוורמאכט עצמו. וייצקר שלח אף הוא מסרים ללונדון ברוח זו. הבריטים והצרפתים לא ידעו כיצד להתייחס אל המסרים שהגיעו אליהם, ובחרו להתעלם מהם.
באוגוסט הביע בק את התנגדותו לפלישה לצ'כוסלובקיה בפורום פתוח של קציני צבא. הידיעה הגיעה להיטלר, אשר דרש וקיבל את התפטרותו של בק. בק היה בעל עמדה מכובדת בצבא, והתפטרותו הביאה להלם במטה הכללי. יורשו בתפקיד ראש המטה הכללי, פרנץ הלדר, נשאר בקשר עמו, ואף עם אוסטר. באופן פרטי התייחס להיטלר כ"התגלמות הרשע". במהלך ספטמבר, תוכניות להדחתו של היטלר תוכננו, ועתה היה מעורב בהן גנרלפלדמרשל ארווין פון ויצלבן, מפקד האזור הצבאי של ברלין, והאדם המוצב במקום הנוח ביותר לצורכי הקושרים.
אוסטר והאחרים המריצו את הלדר לפתוח בקשר מיידי להדחתו של היטלר, אך קציני הצבא המעורבים טענו שיוכלו להשיג תמיכה נרחבת רק אם היטלר יפעל בגלוי לפתיחה במלחמה. הלדר ביקש מאוסטר להכין תוכניות למקרה כזה. וייצקר וקנריס יודעו על התוכנית המתגבשת. הקושרים לא הסכימו כיצד לנהוג בהיטלר אם יצליח הקשר. לבסוף הסכימו אחדים מהם (בעיקר אוסטר, אך כנראה גם ויצלבן) כי יש להרוג אותו, על מנת לשחרר את הקצינים משבועתם. הוסכם כי הלדר ייתן את האות, כאשר יפתח היטלר בצעדים גלויים למלחמה. הקושרים דאגו להסתיר "פלוגות מחץ" בדירות בברלין, בפיקודו של רב סרן וילהלם היינץ, ולחמש אותן. פלוגות אלו היו אמורות להסתער על לשכת הקנצלר מיד עם מתן האות מהאלדר. לפי הסכמה חשאית בין אוסטר והיינץ, היו אנשי הפלוגות אמורים לירות למוות בהיטלר "בטענה שניסה לברוח".
באופן מפתיע, מפקד הצבא, הגנרל ולטר פון בראוכיטש היה מודע לתוכניות הקושרים. בראוכיטש אמר להלדר כי לא יוכל להשתתף בפעולה מסוג זה, אך לא עשה דבר על מנת ליידע את היטלר בקשר המתרקם נגדו. זו הייתה דוגמה מצוינת ל"קשר השתיקה" שבין קציני הוורמאכט הגבוהים, שהיה עתיד להגן על אנשי הקשר עד יולי 1944, ובמקרים מסוימים גם לאחריו.
ב-13 בספטמבר הכריז ראש הממשלה הבריטי, נוויל צ'מברליין כי ברצונו לבקר בגרמניה על מנת לשאת ולתת עם היטלר לפתרון משבר חבל הסודטים. הקושרים, שהיו בטוחים כי עוד מעט יינתן האות למלחמה ואז יופעלו תוכניותיהם, הופתעו מצעד זה. כאשר נראה, ב-20 בספטמבר, כי המשא ומתן עלה על שרטון, החלו ההכנות לקשר להתקדם, עד לנקודה בה כל שהיה דרוש הוא אישורו של הלדר.
ב-28 בספטמבר הגיעו צ'מברליין והיטלר להסכם מינכן, אשר הביא לביתורה של צ'כוסלובקיה, ולכניסת הוורמאכט לחבל הסודטים מבלי שתיירה ירייה אחת. כל תוכניות הקושרים קרסו באחת. קושרים אחדים הביעו אכזבה מפעולת צ'מברליין, אך סירבו לפעול בתנאים הפוליטיים החדשים שנוצרו. האלדר לא הסכים לשתף עמם פעולה, וגם ויצלבן סבר שהחיילים לא ישתפו פעולה בשל ניצחונו האדיר של היטלר והפופולריות שלו בדעת הקהל. לפיכך, סבורים רבים, ביניהם גם ההיסטוריון טרי פרסינן שכתב ספר על הנושא, כי צ'מברליין הכשיל את הניסיון המבטיח ביותר להפיל את המשטר הנאצי. הימים שלפני הסכם מינכן היו הימים הקרובים ביותר להוצאה לפועל של קשר כנגד היטלר, עד לקשר העשרים ביולי, כשש שנים לאחר מכן.
בשנת 1939 התברר לכל כי צ'כוסלובקיה לא תהא דרישתו הטריטוריאלית האחרונה של היטלר, וכי מעצמות המערב הולכו שולל. הדרך למלחמה הייתה ברורה ופרושה בפני כל. אוסטר עדיין היה בקשר עם הלדר וויצלבן, על אף שוויצלבן הועבר לפרנקפורט, ובתפקידו החדש היה בעל ערך פחות לקושרים. בפגישה עם גרדלר, הסכים ויצלבן ליצור רשת של קצינים בכירים המוכנים ליטול חלק בפעולה למניעת מלחמה כנגד מעצמות המערב, אך רמת התמיכה לה זכו גישושיו הייתה נמוכה בהרבה מזו שלה זכה בשנת 1938. רוב הקצינים הסכימו עם דרכו של היטלר, ואלו מביניהם שהיו מכת הקצינים הפרוסית, בעלי האחוזות במזרח, ראו בעין יפה את רצונו לתקוף את פולין, ואת המטרה לקבל לידי גרמניה את המסדרון הפולני כמטרת מלחמה מוצדקת. נראה כי אם בשנת 1938, ערב הסכם מינכן, יכלו הקושרים לסמוך על תמיכה רחבה בצבא, המונהגת על ידי ראש המטה הכללי הלדר, וייתכן שעל ידי המפקד העליון בראוכיטש, ב-1939 היה עליהם לסמוך על תמיכה מוגבלת בצבא, ותמיכה של חלק מהמנגנון הממשלתי.
מנהיגי הקושרים ניסו פעם נוספת לשכנע את בריטניה וצרפת להתנגד להיטלר. הלדר נפגש באופן סודי עם השגריר הבריטי לברלין, סיר נוויל הנדרסון, על מנת לעודדו לפעול בתקיפות. שוב תכננו הקושרים להכריז על הקשר ביום שבו יורה היטלר לכוחות הצבא לנוע. אך על אף שבריטניה וצרפת היו מוכנות עתה לפעול במקרה של פלישה לפולין, ככל שהתקדמה המלחמה, בגדו בהלדר עצביו. קנריס ואחרים ניסו להתעמת עם בראוכיטש והלדר, ולהכריחם להורות על הדחתו של היטלר, אך הדבר לא הוביל לפעולה כלשהי. כאשר הורה היטלר לצבאו לנוע לפולין, ב-1 בספטמבר 1939, היו הקושרים חסרי יכולת לפעולה.
פרוץ מלחמת העולם השנייה הפך את מאמצי הקושרים לקשים בהרבה. הלדר המשיך להתנגד למהלכיו של היטלר. בסוף שנת 1939 ותחילת שנת 1940 התנגד למהלכים שתכנן היטלר לפלישה לצרפת, ונשאר בקשר עם הקושרים באמצעות הגנרל קרל-היינריך פון שטילפנגל. הדיבורים על הקשר החלו שוב לצבור תאוצה, ועתה עלה הרעיון לחסל את היטלר באמצעות פצצה. קושרים התגלו גם במטה הצבא בצוסן וכינו עצמם "קבוצת צוסן".
כאשר בנובמבר 1939 נראה כי היטלר עומד להורות על מתקפה במערב, שכנעו הקושרים את הגנרל וילהלם פון לב, מפקד קבוצת ארמיות C על הגבול הבלגי, לתמוך בקשר אם תינתן פקודת הפלישה. אוסטר עצמו נפגש עם גורמים בלגים והולנדים, והזהירם כי בכוונתו של היטלר להפר את הנייטרליות של ארצם, ולפלוש דרכה אל צרפת, כפי שאירע בשנת 1914. אזהרותיו נתפסו כדיסאינפורמציה מכוונת. כאשר דחה היטלר את המתקפה עד למאי 1940 איבד הקשר את תנופתו, והלדר היה עתה בדעה כי העם הגרמני לא יקבל את פעולת הקושרים.
כישלון הקושרים בשנים 1938 ו-1939 שיקף את חולשותיהם וגם את נקודותיהם החזקות של אנשי כת הקצינים כמנהיגי מרידה כנגד היטלר. חוזקם היה בנאמנות ובסולידריות שחשו זה לזה. במשטר הטוטליטרי, שהעסיק מנגנוני ביטחון שהאזינו לכל שיחה, היו אנשי הצבא משוחחים בחופשיות יחסית מתוך ידיעה ברורה שגם אם בן שיחם אינו שותף לדעתם, לא יסגיר אותם לידי אנשי ה-SS והגסטפו. חולשתם הברורה של הקצינים הייתה צדו השני של אותו המטבע. הנאמנות העיוורת כמעט למדינה, ולעומד בראשה, והחרדה מפני מעשה העשוי להתפרש כ"בוגדני" או "חתרני". הדוגמה הברורה לכך הן התלבטויותיו של הלדר, אשר מעולם לא הצליח להביא עצמו לכדי ביצוע הצעד המכריע. הלדר שנא את היטלר, והאמין כי הנאצים מובילים את גרמניה לאסון. הוא היה מזועזע מהתנהגות ה-SS בשטחי הכיבוש בפולין, אך לא יכול לתת את הפקודה לפתוח בקשר.
ניסיון ההתנקשות של גאורג אלזר
ערך מורחב – גאורג אלזר
במפתיע, הגיע ניסיון ההתנקשות הרציני בהיטלר בתקופה זו דווקא מאדם פרטי בשם גאורג אלזר, נגר מהעיר וירטמברג, אשר פעל לבדו, וניסה בנובמבר 1939 לרצוח את היטלר באמצעות פצצה. אלזר היה בעל קשר עקיף ל-KPD לפני עליית הנאצים לשלטון, אך מניעיו המדויקים נותרו בגדר תעלומה. הוא קרא בעיתון כי היטלר ינאם ב-8 בנובמבר ב"בירגרברויקלר", באולם הבירה במינכן שבו נערך הפוטש בבית הבירה בשנת 1923. אלזר גנב חומרי נפץ ממקום עבודתו, בנה פצצת זמן, ובחשאי הטמינה במקום הסמוך למקום בו היה היטלר אמור לנאום.
בלילה שלפני ה-7 בנובמבר כיוון אלזר את פצצתו, וניסה להימלט לשווייץ. באופן מפתיע קיצר היטלר את נאומו, ועזב את המקום כעשר דקות לפני שהתפוצצה פצצתו של אלזר. שמונה אנשים נהרגו, ונראה כי לו היה היטלר נואם באריכות, כדרכו, היה אף הוא נהרג. אלזר נעצר בדרכו אל הגבול, נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן ולאחר מכן למחנה הריכוז דכאו, שם הוצא להורג מעט לפני סוף המלחמה. ניסיון התנקשות זה הביא להידוק האבטחה על היטלר, והפך את מלאכתם של יתר הקושרים לקשה בהרבה. בהקשר זה ראוי לציון ניסיון דומה שערך, שנה לפני אלזר, מתנקש שווייצרי בשם מוריס באבו שפעל, כפי הנראה ממניעים דתיים קתוליים, והצליח להגיע לסביבתו הקרובה של היטלר כשאקדח בכיסו, אם כי לא הצליח לירות, ונתפס לאחר מכן במקרה.
ההתנגדות הכנסייתית ל"המתות החסד"
פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא להתלכדותם של הגרמנים סביב משטרו של היטלר, וההצלחות הראשוניות במלחמה, כיבושה של פולין ולאחריה דנמרק ונורווגיה, בלגיה והולנד ובמיוחד כיבושה של האויבת המרה צרפת בתוך שישה שבועות, הביאו להיעלמותה של האופוזיציה, עד כמה שזו הייתה קיימת. הקושרים בצבא נותרו מבודדים, ותרחישם כי ההתמודדות עם מדינות המערב סופה להוביל לכישלון צבאי הוכח כמופרך בעליל. מצב זה נותר בעינו עד לסוף שנת 1941, כאשר החורף הראשון של מסע המלחמה ברוסיה הביא עמו את כישלונותיו הראשונים של הוורמאכט.
גם בהיותו של היטלר בשיא הפופולריות, היה נושא אחד שבו לא הצליח לסחוף אחריו את העם הגרמני. הייתה זו התוכנית הקרויה "תוכנית T4 - אותנסיה" - מסע רצח המוני של גרמנים שלקו במחלות כרוניות ובמחלות נפש. היטלר נתן את האישור לתחילתו של מסע הרציחות בשנת 1939, ועד שנת 1941 נרצחו כשבעים אלף גרמנים חולים ולוקים בנפשם באמצעות תאי גזים באופן ששימש מאוחר יותר ברציחת היהודים.
מדיניות זו נתקלה בהתנגדות חריפה בחברה הגרמנית, ובמיוחד בקרב הקתולים. למרות נטייתו של האפיפיור למנוע התנגדות פוליטית למשטר בקרב הקתולים, לא ניתן היה עוד להכיל את הזעם על רציחות ההמונים. המצב החמיר כאשר מסע המלחמה במזרח מילא את בתי החולים בפצועים, והשמועה אמרה שגורלם של אלו יהיה כגורל החולים הכרוניים.
בה בעת ניסה הגאולייטר של בוואריה עילית, אדולף וגנר לצאת במסע אנטי כנסייתי, ולהורות על הסרת הצלבים מכל בתי הספר במחוזו. מתקפה זו על קדשי הנצרות הביאה להפגנות גלויות, בפעם הראשונה מאז עליית הנאצים לשלטון. עצומות נחתמו אף על ידי חיילים קתולים המשרתים בחזית המזרח. היטלר שמע על כך והורה לווגנר לחזור בו מפעולתו, אך ההישג הופנם. הקתולים הגרמנים הבינו כי ביכולתם להביא לשינוי בפעולות המשטר. הדבר הוביל לפעולות נוספות כנגד "תוכנית T4 - אותנסיה".
ביולי 1941 הטיף הבישוף של מינסטר בוסטפאליה, קלמנס פון גאלן לצאן מרעיתו בסדרת דרשות, אשר גינו את פעולות המשטר בנוגע להמתת חולים ונכים. הוא אף טרח והעביר עותק מן הדרשות להיטלר, וקרא לכך ש"הפיהרר יגן על העם מפני הגסטפו". ב-3 באוגוסט נשא גאלן דרשה נוספת, ובה גינה את רדיפתם של הנאצים מסדרים דתיים, וסגירתן של כנסיות. פעולתו של גאלן, ושל כמרים נוספים, הביאה לגל של תגובות, ונראה היה כי לראשונה עומד המשטר בפני התקוממות עממית גלויה. בלחץ הנסיבות הורה היטלר על הפסקת התוכנית, אם כי ההשמדה נמשכה באופן חשאי ובהיקף קטן יותר עד לסוף המלחמה.
המשמעות של הצלחת הכנסייה בעצירתה של תוכנית T4
ההיסטוריון איאן קרשו כותב בספרו המיתוס של היטלר כי היטלר הורה על הפסקת ההמתות במסגרת מדיניות מכוונת של תעמולה, שנועדה להרחיק את ה"פיהרר" מן הצדדים האפלים של המשטר שהיו גלויים לתושבי גרמניה, שייחסו אותם לעוזריו של היטלר, אך לא להיטלר עצמו, שנותר נערץ על התושבים כדמות של אדם אידיאלי, טוב ומיטיב. על פי האגדה שהורה היטלר להפיץ, לא ידע הפיהרר על ההמתות, והפסיקן מיד לכששמע עליהן מדרשתו של הכומר פון גאלן. שמירת "המיתוס" של הפיהרר עושה הטוב נראתה כה חיונית בעיני היטלר, עד שהביאה להפסקתן של ההמתות, על אף שהיטלר ראה אותן כחיוניות מבחינה אידאולוגית. היטלר, שקיבל דו"חות תכופים מן השירות החשאי (האס דה) על דעת הקהל, היה מודאג מאוד מתדמיתו בעיני הציבור הגרמני, וההתמרמרות העממית על המתות "תוכנית T4" הייתה גורם מספיק כדי שיחליט להפסיקן.
בספרו תליינים מרצון בשירות היטלר מראה דניאל יונה גולדהגן כי העובדה שהגרמנים הצליחו, באמצעות מחאה עממית, להפסיק את מסע הרציחות של קרוביהם ב"תוכנית T4", מראה כי ההמתות נתפסו על ידי הגרמנים באופן שלילי, וכי אף במסגרת משטר העריצות הנאצי יכלה מחאה עממית להביא לסיומו של המבצע. מכאן מסיק גולדהגן כי הגרמנים לא תפסו את המתת היהודים בשואה בצורה שלילית, שכן, בדומה לרצח הנכים, גם מעטה הסודיות סביב רצח היהודים היה דק, אך כנגד השמדת היהודים לא באה כל מחאה. גם יוצרי הסרט "אמן", שסיפרו את כישלונו של קורט גרשטיין למנוע את השמדת היהודים על ידי פנייה לכנסייה, שילבו בתחילתו את תיאור המחאה הנוצרית על "תוכנית T4", מתוך מגמה להראות את יכולתה של הכנסייה למנוע תוכניות נאציות מסוג זה, ועל רקע זה להצביע על הכשל המוסרי שלה בחוסר המעש במניעת השמדת היהודים.
מאבק המורדים (1940–1942)
הצלחת המתקפה במערב במאי 1940 הפכה את משימתם של המורדים לבלתי אפשרית כמעט. רוב קציני הצבא היו מאושרים מהניצחון המוחץ, והפחדים מהמאבק הצבאי במערב, שאותם ניסו המורדים לטעת, הוכחו כבלתי מבוססים. אנשי הצבא בחרו לשבח את היטלר על מנהיגותו שהביאה לניצחון שהיווה את הנקמה הראויה זה מכבר על תבוסת 1918 והשפלת ורסאי, תוך שהם מתעלמים מן הצדדים האפלים במשטרו, שהיו ידועים להם היטב. המשימה של שמירת גחלת המרד הוטלה על שכמם של אזרחים, על אף שגרעין קשה של מורדים בשורות הצבא המשיך בתוכניות לחיסולו של היטלר.
קרל פרידריך גרדלר, ראש העיר לייפציג לשעבר, הפך לדמות המרכזית בתנועת הקושרים. עמיתיו לתנועה כללו את הדיפלומט אולריך פון האסל, את שר האוצר הפרוסי יוהנס פופיץ, ואת מנהיג "חוג קרייזאו", הלמוט ג'יימס פון מולטקה, הנושא את שם המשפחה של מנהיגיה הצבאיים של גרמניה ב-1871 וב-1914. "חוג קרייזאו" שנהג להתכנס באחוזתו רחבת הידיים של מולטקה, "קרייזאו", כלל אריסטוקרטים צעירים כדיפלומט אדם פון טרוט צו זולץ, והאריסטוקרט פטר יורק פון וארטנבורג, וכן את הגראף גוטפריד פון ביסמרק-שנהאוזן, שהיה חבר הרייכסטאג מטעם המפלגה הנאצית ואף בעל דרגה בכירה ב-SS. גרדלר אף עמד בקשר עם אנשי ה-SPD, ובראשם יוליוס לבר, ועם קבוצות התנגדות נוצריות, קתוליות ופרוטסטנטיות.
אנשים אלו ראו עצמם כמנהיגי גרמניה שלאחר הנאציזם, אך לא היה להם מושג ברור כיצד להוציא לפועל את תוכניותיהם, פרט לעובדה כי כולם ידעו שלשם כך יהיה צורך במותו של היטלר, צעד שכמה מהם עדיין התלבטו לגביו. תוכניותיהם התקשו להתגבר על הפופולריות העצומה לה זכה היטלר, והם נקלעו לשורה של ויכוחים וטיעונים פילוסופיים, שלא אפשרו להם תכנון תוכניות מעשיות. במשך שנתיים לאחר נפילת צרפת, התרכזה פעולת קבוצות אלו בשיחות ובדיבורים, אם כי אף אלו נשאו עמם תג מחיר כבד אם ייחשפו. אף על פי כן, גם בתקופה זו תכננו אחדים מהקושרים, ביניהם פריץ פון דר שולנבורג והכומר אויגן גרסטנמאייר, להתנקש בהיטלר במהלך ביקורו בפריז. הביקור בוטל, ועמו גם ניסיון ההתנקשות.
במרץ 1941 חשף היטלר את תוכניותיו ל"מלחמת השמדה" כנגד ברית המועצות לקבוצה נבחרת של קצינים שהתכנסה בפוזן. בין הקצינים היה הקולונל הנינג פון טרסקו, אחיינו של גנרלפלדמרשל פדור פון בוק, מפקדה של "קבוצת ארמיות מרכז" עליה הוטלה עיקר משימת הלחימה במזרח. טרסקו הוצב למפקדתו של דודו, לקראת מבצע ברברוסה הקרב ובא. שם החל בגיוס אנשי אופוזיציה מקרב מטה קבוצת הארמיות, והפך אותה ללבה של ההתנגדות בשנים אלו.
בשלבים הראשונים של המבצע, בעוד הארמיות מתקדמות במזרח, לא ניתן היה לעשות דבר. גם לאחר הקרב על מוסקבה בדצמבר 1941, המכשול העיקרי הראשון בפניו ניצב הוורמאכט ויצא מנוצח, כאשר המפקדים הבכירים בראוכיטש ובוק הודחו, קשה היה להביא את האחרים לידי פעולה. הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה כנגד גרמניה בדצמבר 1941, הביאה כמה מבין הריאליסטים שבאנשי המטה הכללי להבין כי קיימת אפשרות ריאלית לתבוסתה הסופית של גרמניה במלחמה. אך המאבק בחזית המזרח, שנשא אופי המוני ואכזרי, לא יצר תנאים נוחים לפעילות הקושרים במטה קבוצת ארמיות המרכז. חלק ניכר מהקצינים ראו במלחמה את המלחמה האידאולוגית כנגד הקומוניזם, לה נטו מבחינה פוליטית, וטענו כי אין לפגוע במנהיג כל עוד נמשכת מלחמה זו. בועידת קזבלנקה בינואר 1943 העלו לראשונה בעלות הברית את הדרישה ל"כניעה ללא תנאי" של גרמניה, דבר שאך חיזק את המתנגדים לקשר.
במהלך שנת 1942 המשיך האנס אוסטר בפעולה ללא לאות. עתה גייס לצדו את הגנרל פרידריך אולבריכט, ששימש בתפקיד במפקדה בברלין, שהייתה בעלת רשת קשר עצמאית עם יחידות מילואים בכל המדינה. אולבריכט היה מהקצינים הבודדים שתמכו ברפובליקת ויימאר, ובדיעותיו הפוליטיות היה דמוקרט מושבע. כמו כן, מעולם לא היה אנטישמי והתנגד לרדיפת היהודים. תכונות אלו סייעו לו להצטרף לקשר של אוסטר. בנוסף לכך, פעולתו של טרסקו במטה ארמיות המרכז, יצרה מבנה מעורפל שאפשר ניסיונות נוספים להתנקש בהיטלר ולהעביר את השלטון לידי הקצינים. המפקד החדש של קבוצת ארמיות המרכז במזרח, הגנרל גינטר פון קלוגה אפשר לקושרים פעולה חופשית במפקדתו, והיה סובלני כלפי פעולותיהם. קלוגה אף הסכים להיפגש עם גרדלר, בתיווכו של טרסקו, צעד נועז ויוצא דופן באותם הזמנים. יש להדגיש כי מסמכים חדשים מארכיונים סובייטיים, שנחשפו ב-1999 על ידי ההיסטוריונים בוריס חבקין ופטר הופמן, מוכיחים (לצד ראיות רבות אחרות) כי השואה והשמדת היהודים, כמו גם הפשעים כנגד הרוסים והפולנים, היו מניע חשוב מאוד של הקושרים במזרח, ובמיוחד של טרסקו ושטאופנברג.
ההתנגדות הקומוניסטית
הסכם ריבנטרופ מולוטוב יצר בעיה לאנשי ההתנגדות הקומוניסטית, ששמרו במחתרת על המבנה המפלגתי הישן של ה-KPD. ברית המועצות לה היו נאמנים, הייתה עתה לידידתו של המשטר שאותו למדו לתעב. פעילותם בתקופה שבין 1939 ל-1941 התרכזה בשמירה על עצם קיומם, ללא כל התנגדות פעילה למשטר. עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 השתנתה גישה זו. עתה היה צו השעה התנגדות אקטיבית למשטר הנאצי, לרבות חבלה וריגול, כאשר הסיכון הכרוך בכך אינו אמור להילקח בחשבון.
כמה סוכנים סובייטיים, רובם גולים גרמנים, חדרו לגרמניה על מנת לסייע בגיבוש שרידיה המפוזרים של המחתרת הקומוניסטית. בשנת 1942 התגבשו שתי קבוצות נפרדות, המכונות ביחד, באופן שגוי "התזמורת האדומה", שם שניתן להן על ידי הגסטפו.
התזמורת האדומה של טרפר
"התזמורת האדומה" הראשונה הייתה רשת ריגול שמרכזה בברלין, בהנהגת ליאופולד טרפר, סוכן גה-אר-או שנשלח לגרמניה באוקטובר 1941. קבוצה זו דיווחה לברית המועצות על ריכוזי כוחות גרמנים, התקפות אוויר על גרמניה, ייצור מטוסים בגרמניה, משלוחי דלק וכיוצא בזה. בצרפת עבדו אנשי התזמורת האדומה בשיתוף פעולה עם אנשי ה"מאקי", המחתרת הקומוניסטית הצרפתית. סוכנים מטעם התזמורת האדומה הצליחו להאזין לקווי הטלפון של האבווהר בפריז. באביב 1943 נעצר טרפר, ופעילות הקבוצה חוסלה.
_1983,_MiNr_Block_070.jpg)
התזמורת האדומה של שולצה-בויזן והארנק
"התזמורת האדומה" השנייה הייתה קבוצה שונה ונפרדת, שלא הייתה בשליטת ברית המועצות. בראש קבוצה זו עמדו הארו שולצה-בויזן, קצין מודיעין במשרד התעופה של הרייך, וארוויד הארנק, פקיד במשרד הכלכלה, שניהם קומוניסטים בנטייתם הפוליטית, שלא היו מעולם חברי מפלגה רשומים. הקבוצה כללה חברים נוספים מהאליטה החברתית של הרייך. פעילותה העיקרית הייתה איסוף מידע על פשעי מלחמה ורצח עם שבוצעו על ידי גרמניה, והפצת עלונים כנגד היטלר. הם ניסו להעביר את המידע שהתקבל לארצות זרות, דרך קשרים אישיים בשגרירות ארצות הברית, וקשרים עקיפים בברית המועצות. הם סירבו לניסיונות הסוכנים הסובייטיים לגייסם לשורותיהם. באוגוסט 1942 הלשין יוהאן ונצל, חבר בקבוצתו של טרפר, אשר היה אף בעל ידע על פעולתם של אנשי שולצה-בויזן, על פעילות הקבוצה לגסטפו, כפי הנראה לאחר שנעצר והיה נתון לעינויים. חברי הקבוצה נעצרו והוצאו להורג.
קבוצה קומוניסטית נוספת, שמנתה כמאה אנשים, הונהגה בידי חשמלאי יהודי בשם הרברט באום. עד שנת 1941 פעלה הקבוצה כקבוצת לימוד פסיבית, אך לאחר המתקפה על ברית המועצות החלה בפעילויות שמטרתן התנגדות אקטיבית למשטר. במאי 1942 הציתו אנשי הקבוצה תערוכה אנטי-קומוניסטית במרכז ברלין. הפעולה בוצעה באופן רשלני, והדבר הוביל למעצרם של רוב אנשי הקבוצה. עשרים מהם הוצאו להורג, ובאום "מת בעודו במשמורת". פעילות זו הביאה לסיומן של פעולות ההתנגדות הקומוניסטיות הגלויות, על אף שמבנה המחתרת של ה-KPD המשיך להתקיים, עד לפעילותם הגלויה בימים האחרונים של הרייך השלישי.
פעולות ההתנגדות וניסיונות ההתנקשות של טרסקו
- ערך מורחב – הנינג פון טרסקו
ב-1938 יצר גנרל מיור הנינג פון טרסקו קשר עם הגנרל ארווין פון ויצלבן, שהיה בין הקושרים בשורות הצבא על מנת להפיל את שלטון היטלר אם זה יורה על פלישה לצ'כוסלובקיה, שהייתה עלולה לגרום למלחמה שלגרמניה, לדעתו, לא היה סיכוי לנצח בה במאזן הכוחות שהיה אז. התוכנית נמנעה עקב הצלחתו של היטלר בועידת מינכן לקבל את חבל הסודטים ללא קרב.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שירת טרסקו בפולין ובצרפת וב-1941 נשלח לתפקיד מטה ב"קבוצת ארמיות המרכז", עליה פיקד דודו, הפלדמרשל פדור פון בוק. טרסקו צפה בפשעי המלחמה שביצעו הגרמנים ברוסיה, ובמיוחד ביחס ליהודים. הוא זועזע עמוקות, והדבר המריץ אותו להמשיך בפעולות כנגד היטלר. כקצין בכיר, היה טרסקו מודע לפקודות הפליליות שניתנו לוורמאכט כגון "פקודת הקומיסרים" שהורתה לירות בכל רוסי שבוי החשוד כחבר המפלגה הבולשביקית, ולמעשה שימשה עילה לאין ספור הוצאות להורג ללא משפט. טרסקו ניסה להפעיל את השפעתו על מנת להסיר את הפקודה, או להפחית את השפעתה, אך נתקל ביחס אדיש לעניין זה מצד מפקדיו. טרסקו דיווח על הפשעים שעליהם ידע לגורמים בקרב הקושרים בברלין כהאנס אוסטר, לודוויג בק וקרל פרידריך גרדלר.
בסוף 1942 גיבש גנרל מיור הנינג פון טרסקו תוכנית להתנקשות בהיטלר ולתפיסת השלטון. היטלר אמור היה לבקר במפקדת קבוצת ארמיות מרכז בסמולנסק במרץ 1943. על פי התוכנית אמור היה טרסקו להניח פצצה במטוסו של היטלר בדרכו חזרה. טרסקו הטמין פצצה בבקבוק של קואנטרו ומסר אותו לאחד משלישיו של היטלר בבקשה שימסור אותו לידיד משותף בברלין. שלישו של טרסקו, פביאן פון שלבנדורף, הודיע לאולבריכט כאשר המריא המטוס, והקושרים עמדו הכן לתפיסת השלטון. על פי התוכנית יפעיל אולבריכט את צבא המילואים במרכזיו בברלין, וינה ומינכן. הייתה זו תוכנית מסובכת, אך אפשרית. לאחר מספר שעות נחת מטוסו של היטלר בברלין. בקבוקי הקואנטרו נמסרו על ידי השליח התמים ליעדם בברלין. כאשר בחנו הקושרים את הפצצה מצאו כי הקור במטוסו הבלתי מחומם של הפיהרר יצר כשל טכני שמנע מן הפצצה להתפוצץ בעוד המטוס באוויר.
מספר ימים לאחר מכן, כאשר ביקר היטלר בתצוגת נשק שלל בברלין, התנדב אחד מאנשי טרסקו רודולף-כריסטוף גראף פון גרסדורף לשאת פצצה ולהתפוצץ ליד היטלר. בלחץ הזמן ניתן היה להשיג רק מרעום זמן של עשר דקות, והיטלר עזב את התצוגה דקות ספורות לאחר שהגיע אליה וגרסדורף הפעיל את מרעום הזמן. לאחר עזיבת היטלר את המקום מיהר גרסדורף אל חדר השירותים ופירק את הפצצה. כישלון נוסף זה הביא לירידה בפעילות הקושרים במטה ארמיות המרכז, ולעליית מרכזים חדשים להתנגדות.
סטלינגרד והוורד הלבן
- ערך מורחב – הוורד הלבן
בסוף שנת 1942 נחל הוורמאכט את התבוסה הנוראה בתולדותיו עד אז, כיתורה והשמדתה של הארמייה השישית בקרב סטלינגרד. במקביל, נחלו הגרמנים תבוסות בצפון אפריקה, בתחילה בקרב אל עלמיין השני במצרים ולאחר מכן בנחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה במבצע לפיד. רבים הבינו עתה כי היטלר מוביל את עמו לאסון, ושהתרופה היחידה לכך היא התנקשות בחייו.
הלדר, ההססן, פוטר בשנת 1942 ועתה לא הייתה לוורמאכט הנהגה מרכזית. יורשיו בתואר, הגנרלים וילהלם קייטל ואלפרד יודל, היו לא יותר מעושי דברו של היטלר. טרסקו וגרדלר שבו וניסו לגייס קצינים בכירים למטרותיהם. קלוגה היה עתה לצדם, וכן רבים אחרים. גרשדורף נשלח לנסות ולשכנע את הגנרל אריך פון מאנשטיין, מפקד קבוצת ארמיות דרום באוקראינה. מאנשטיין הסכים עם עיקרי ניתוחו של טרסקו את המצב, אך הסביר לו (דרך שליח) כי "פלדמרשלים גרמנים אינם מורדים". גם ניסיונותיהם של טרסקו ושליחו המיוחד, אלכסנדר שטלברג, להפציר במנשטיין להתערב כדי לעצור את רצח היהודים- נכשלו באופן חרוץ. מנשטיין ידע היטב על הרצח, ואף היה שותף לו במידה רבה. תשובה דומה קיבלו המורדים ממפקד הצבא במערב, גרד פון רונדשטט. רונדשטט, כמו מנשטיין, היה מעורב ברצח היהודים יותר מאשר הקושרים היו מסוגלים לתאר לעצמם. גם בשלב מאוחר זה לא ניתן היה ליצור חזית צבאית אחידה כנגד היטלר. גם עתה, כבעבר, לא דיווחו הנוגעים בדבר על השיחות שניסו להביאם למרידה בשלטון.
עם כל זאת, חלפו הימים בהם יכלו הקושרים לצפות לאפשרות לפעילות חופשית רק בשל מעמדם בשורות הצבא והממשל. לאחר סטלינגרד הימלר יכול היה להניח בוודאות כי קבוצות של קושרים ינסו לתפוס את השלטון. מזה זמן רב חשד באנשי האבווהר. במרץ 1943 שניים מהם, אוסטר והאנס פון דוהנאני נתפסו בחשד של פעילות אופוזיציונית, אך עדיין לא היו מספיק ראיות להעמידם לדין. במקביל נאסר גם דיטריך בונהופר, והודק המעקב אחר גרדלר.
הגסטאפו חשד בדוהנאני בעקבות מידע שהתקבל כי הוא מסייע להברחת יהודים מגרמניה. המידע התייחס למבצע U-7: תוכנית מוצלחת להצלת ארבע עשרה יהודים גרמנים והולנדים, על ידי הברחתם לחו"ל כמרגלים. התוכנית, שבראשה עמדו פון דוהנני, גנרל אוסטר, אדמירל קנאריס והכומר דיטריך בונהפר, הצליחה אמנם- אך הביאה לחשיפתם של הקושרים בשירות הביון. מעצרים שנעשו בסביבתו של דוהנאני הובילו לקבלת מידע על הקשר שבמרכזו עמד אוסטר, ואף על מעורבותם של גרדלר ובק. מידע זה דווח להימלר, בהמלצה כי בנוסף לדוהנאני ואוסטר ייעצר גם קנאריס. אך הימלר נמנע מלעצור את קנריס ואנשיו בשלב זה. אוסטר נותר אמנם חופשי, אך הושם במעצר בית ולא יכול היה עוד להביא תועלת כלשהי לקושרים. חלק ניכר מקבוצת הקושרים עמד עתה תחת פיקוח, אך המרכז שהסתמן במטהו של אולבריכט בברלין נותר סמוי מעין הגסטפו.
בינתיים, נחרד העם הגרמני מממדי התבוסה הצבאית בסטלינגרד. תערובת של אבל על מותם של מאות אלפי החיילים הגרמנים, וחרדה מפני הבאות, הייתה לתחושה הרווחת בחברה הגרמנית. עם כל זאת, אמונם המיסטי כמעט של הגרמנים במנהיגם לא הועם, כמו גם אמונתם בכך שביכולתו של היטלר להביא לניצחון הסופי במלחמה. תחושותיה של קבוצת האליטות שממנה באו הקושרים היו שונות לחלוטין. אנשים אלו איבדו זה מכבר את אמונם בפיהרר, וחשו תסכול על כי העם הפשוט אינו רואה את מה שנראה להם ברור ומובן מאליו.
הביטוי היחיד להתנגדות לנאציזם בעקבות סטלינגרד היה הופעתה הספונטנית והבלתי צפויה של קבוצת מתנגדי מלחמה בקרב הסטודנטים, שכינתה עצמה "הוורד הלבן". מרכזה של הקבוצה היה במינכן והיא קיימה קשרים בברלין, המבורג, שטוטגרט ווינה. בינואר 1943 חילקו חברי הקבוצה עלונים כנגד המלחמה וציירו כתובות קיר באוניברסיטת מינכן. בסופו של דבר נתפסו. שלושת מנהיגיהם, כריסטוף פרובסט, האנס שול ואחותו סופי שול הוצאו להורג בעריפה לאחר משפט קצר. מרצה בשם קורט הובר שהואשם בהסתה למעשיהם, ואחרים הקשורים בקבוצה הוצאו להורג גם הם.
המשטר הנאצי ראה התפרצות ספונטנית זו כמדאיגה, שכן אפילו בימים שלפני עליית הנאצים לשלטון היו האוניברסיטאות מעוז אידאולוגי לנאציזם. בה במידה עודדה פעילותם של אנשי הוורד הלבן את קבוצות ההתנגדות האחרות. אך פעילות הקבוצה הייתה אפיזודה מבודדת, ללא ממשיכים. אנשי ה-SPD וה-KPD שבמחתרת המשיכו בפעילות ההישרדות, ודיווחו לאנשיהם בחוץ לארץ על כי ההתמרמרות כנגד השלטון גוברת. דבר מפעילות זו לא הביא לכדי פעולה גלויה, ולו חלוקת עלונים, כפעולה עליה שילמו אנשי הוורד הלבן בחייהם. רוב הגרמנים המשיכו בהערצתו של היטלר, והאשימו בקשייהם את הימלר ואת המנהיגים הנאצים האחרים. משנת 1943 ואילך, התקדמותם של הסובייטים מערבה, אל גבולה של גרמניה ומעבר לו, איחדה את רוב הגרמנים בתחושה של חרדה, שלא הותירה מקום לרגש של התנגדות למשטר.
ההתנגדות הבלתי מאורגנת
אין לחלוק כי רובו המכריע של העם הגרמני תמך בהיטלר ובמשטרו עד לסיומה של המלחמה. אך מתחת לפני השטח של החברה הגרמנית היו זרמים קלושים של התנגדות, לא תמיד פוליטיים במודע. ההיסטוריון הגרמני דטלף פויקרט קרא לתופעה זו "התנגדות יום יומית". מחקרו התבסס על דו"חות של הגסטפו וה-SD שחקרו את המוראל בקרב ההמונים, ועל הדו"חות ששלחו אנשי ה-SPD למנהיגיהם מחוץ לגרמניה.
פויקרט ואחרים הראו כי המקור העיקרי לתרעומת בקרב העם הגרמני הפשוט היה המצב הכלכלי והשחיתות שפשתה בשורות הבכירים במפלגה הנאצית, וכי הפופולריות של היטלר עצמו לא נפגעה כתוצאה מכך. כלכלת המלחמה הביאה למחסור במוצרי יסוד, והשכר נותר ברמה נמוכה. לאחר 1942 הפכו הפצצות בעלות הברית את החיים לקשים בהרבה. אל מול קשיי קיום יום יומיים אלו עמדה רמת החיים הגבוהה שהפגינו בכירי הנאצים, ובראשם הרמן גרינג. זו עוררה כעס רב בכל חלקי האוכלוסייה.
ההתנגדות המבוססת על רגשות אלו הייתה לרוב "פסיבית" - הימנעות משירות צבאי, הפצת שמועות, מסחר בשוק השחור, והימנעות מצורות שונות של שירות המדינה, או מתרומות למוסדות נאציים, וכיוצא בזה. לעיתים לבשה ההתנגדות צורה אקטיבית יותר, כאזהרת אנשים העתידים להיעצר, או התעלמות מפעולות גלויות של אחרים. בין הפועלים היו אנשי ה-SPD וה-KPD בעלי נוכחות מתמדת, והסיתו לשביתות קצרות אך תכופות. דוגמה לכך ניתן למצוא במעשיו של אוגוסט לנדמסר, פועל מספנות בגרמניה הנאצית, שהתפרסם בדבקותו בקשר עם אשתו היהודיה ובתמונה בה נמנע במפגיע להצדיע במועל יד בטקס השקת ספינת אימונים גרמנית.
צורה נוספת של התנגדות הייתה סיוע ליהודים. באמצע שנת 1942 היה שילוחם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות במזרח בעיצומו. כפי שהראו חוקרים לאחרונה, רובם של הגרמנים היה אדיש לגורל היהודים, וחלק ניכר מהם אף תמך בשילוחם לגורל "בלתי ידוע". אך מיעוט מקרבם של הגרמנים סייע ליהודים, אף אל מול איום בעונשים חמורים להם ולמשפחתם.
יש המעריכים כי כאלפיים יהודים הוסתרו על ידי גרמנים בברלין עד לסוף המלחמה. ישנם מקרים רבים מתועדים של גרמנים שסייעו להציל חיי יהודים במגוון של מקומות ונסיבות.[1]
מחאת רוזנשטראסה
- ערך מורחב – מחאת רוזנשטראסה
תקרית יוצאת דופן אירעה בפברואר 1943 כאשר 1,800 גברים יהודים הנשואים לנשים שאינן יהודיות נעצרו ועמדו להיות משולחים אל המזרח. הנשים צעדו במחאה ברחוב רוזנשטראסה שבו רוכזו הגברים לפני שילוחם. המצעד נמשך במשמרות במשך שבוע במזג אוויר קשה, בהשתתפות 6,000 אנשים בסך הכל, עד שהימלר הורה על שחרורם של הגברים שנעצרו. חלק מהם, שהיו כבר בדרכם לאושוויץ הובאו בחזרה לברלין. למוחים לא נעשה דבר, ורוב הגברים שנעצרו שרדו את המלחמה. תקרית זו היא יחידה במינה בקורותיו של הרייך השלישי, והיא שבה ומעלה את השאלה העגומה מה היה קורה אילו היו הגרמנים מראים התנגדות רבה יותר לטבח היהודים בשואה.
הנאציזם היה בעל כוח משיכה רב לצעירים הגרמנים. נוער היטלר הביא לגיוסם של כל הנערים למטרות המשטר, ופרט לאזורים כפריים בעלי מורשת קתולית חזקה, הייתה התנועה לרוב בעלת הצלחה באינדוקטרינציה של הנוער. לאחר 1938 החלו להופיע תופעות של התנגדות בקרב הנוער. אנשי הוורד הלבן הם דוגמה מרשימה, אך יוצאת דופן. שכיחה יותר הייתה תופעה של השתמטות שקטה, סירוב לקחת חלק בפעילות הקבוצתית הרשמית, וחיפוש אחר אלטרנטיבה.
קבוצת נוער בשם הפירטים של אדלווייס (Edelweisspiraten) איחדה כמה מבני מעמד הפועלים במספר ערים, וערכה פגישות לא חוקיות לבני נוער. כן היו קיימות קבוצות פוליטיות במוצהר השייכות ל-KPD, וכן "נערי הסווינג" קבוצה של נערים מבני המעמד הבינוני שהתכנסו לשמוע "מוזיקה מנוונת" כסווינג וג'אז. תנועה זו הפכה למעשה לדרך התנגדות למשטר, וחבריה שמרו על קוד לבוש מיוחד. ב-1941 הורה הימלר על מעצרם של כמה מאנשי התנועה, ומשלוחם למחנות ריכוז.
באוקטובר 1944, אל מול התקדמות צבאות המערב לגבולות גרמניה, אירעו הפרות סדר המוניות בעיר קלן, אשר הייתה בהליך של פינוי מתושביה. כנופיות של בני נוער, מקצתם אנשי ה"אדלווייספיראטן", אסירים נמלטים ועובדי כפייה, חברו לאנשי ה-KPD, בפעולות ביזה וחבלה, כמו גם בהתנקשות בחיי אנשי המפלגה הנאצית. הימלר, שחשש מהתפשטות המהומות, הורה על תגובה קשה, ובמשך ימים פעל ה-SS כנגד תושבי קלן. יותר ממאתיים איש נעצרו, וכתריסר הוצאו להורג בתלייה פומבית, ביניהם מנהיג מקומי של ה"אדלווייספיראטן", ברתולומאוס שינק.
לקראת העשרים ביולי
- ערך מורחב – קשר העשרים ביולי
לקראת אמצע 1943 פנה גלגל המלחמה בבירור כנגד גרמניה. כישלון המתקפה הגרמנית האחרונה במזרח, בקרב קורסק, אירע בו זמנית עם נחיתת בעלות הברית בסיציליה ולאחר מכן הדחתו של בניטו מוסוליני. הקושרים היו בטוחים כי עתה יזכו לתמיכה, ויצליחו להפיל את משטרו של היטלר, ולהקים משטר שיהיה מקובל על מעצמות המערב, עמן יחתמו שלום נפרד, על מנת להביא לבלימת הרוסים במזרח. הנחה זו הייתה שגויה. מאז ועידת קזבלנקה בינואר 1943 היו צ'רצ'יל ורוזוולט מחויבים באופן מוחלט ל"כניעה ללא תנאי" של גרמניה, ואין להניח כי היו מקיימים מגעים לשלום נפרד עם ממשלה גרמנית, תהא זו אשר תהא.
משרד החוץ, שתמיד שימש כחממה ידידותית לקושרים, אפשר לקושרים לקיים מגעים עם מעצמות המערב דרך דיפלומטים בארצות נייטרליות, ובמיוחד בשווייץ. ניסיונות אלו נדחו, לעיתים תוך התעלמות מכוונת. בעלות הברית המערביות סירבו לסייע לקושרים או להכיר בהם. לכך היו כמה סיבות. ראשית, לא ניתן היה לדעת שלא מדובר בפרובוקציה של הימלר. שנית, הקושרים נראו כחבורת ראקציונרים, בני הכת הצבאית, החפצים להציל את עורם לאחר שהציתו את העולם בלהבות. שלישית, רוזוולט וצ'רצ'יל הכירו בכך שברית המועצות נשאה בעיקר הלחימה, ובחשדותיו התמידיים של סטלין כי עסקה מתרקמת מאחורי גבו. בנוסף לכך, שאפו בעלות הברית להביא לתבוסה גרמנית מכרעת בשדה הקרב, על מנת שלא לאפשר אגדה נוספת נוסח "מיתוס הסכין בגב" לפיה נהנתה גרמניה מעליונות צבאית, אך הוכרעה בידי בוגדים מבפנים.
באוגוסט 1943 נפגש טרסקו לראשונה עם קצין מטה צעיר, קולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג. שטאופנברג סבל מפציעות במערכה בצפון אפריקה, פציעות שניכרו בפניו ובגפיו. הוא היה קתולי אדוק, שמרן פוליטי, ולאומן גרמני קנאי, עם נטייה לפילוסופיה. בתחילה אהד את המשטר הנאצי, אך התפכח. בשנת 1942 הבין כי יש לחסל את היטלר על מנת לעצור את המלחמה, להציל את גרמניה ולהפסיק את רצח היהודים, הרוסים והפולנים. מקורבו של שטאופנברג, האנס יואכים קוהן, העיד לפני שוביו הרוסים כי שטאופנברג הושפע עמוקות מהידיעות על השמדת היהודים. לפי עדות אחרת, אמר כי "זוהי סיבה טובה נוספת לחסל את היטלר בהקדם האפשרי". בתחילה התלבט בייסורי מצפון דתיים, ולאחר קרב סטלינגרד החליט כי ההימנעות מפעולה כנגד היטלר היא המעשה הגרוע מבחינה מוסרית. אז הפך לאדם המסור בכל מאודו למטרתו החדשה, והיה לרוח החיה בתנועת הקושרים.
אולבריכט, טרסקו ושטאופנברג ניסו עתה ליצור חזית כנגד היטלר. אולבריכט הצליח לשכנע את היטלר כי נשקפת סכנה מבפנים בשל המספר הרב של עובדי כפייה זרים. אם אלו יתקוממו, היה צורך בתוכנית מסודרת לדיכוים. תוכנית כזו הוכנה במטהו של אולבריכט, בשם "תוכנית ואלקירי", ועיקרה השתלטות צבא המילואים על ערי גרמניה. נספח סודי לתוכנית עובד על ידי שטאופנברג, ובו לאחר ההתנקשות בחיי היטלר הופעלה התוכנית להשתלטות על הערים, פירוק אנשי ה-SS מנשקם ומאסר העלית הנאצית. על הפעלת התוכנית יכול היה להורות רק הגנרל פרידריך פרום, מפקד צבא המילואים, אשר לא היה אוהד למטרות הקושרים, אם כי היה מודע באופן מעורפל לפעולותיהם.
במשך שנת 1943 ו-1944 נערכו ניסיונות להביא את מי מהקושרים לסביבתו המידית של היטלר על מנת להתנקש בחייו. המשימה הייתה קשה ביותר. ככל שהידרדר המצב בחזית כך הוגברה השמירה על היטלר, וכך התמעטו הופעותיו הפומביות. הוא בילה את רוב זמנו במפקדתו "מאורת הזאב" במזרח פרוסיה, ומעת לעת יצא למעונו ההררי בברכטסגאדן. שני המקומות נשמרו באופן הדוק, ומעטים אלו שקיבלו את האישור להגיע למחיצתו של הפיהרר. במקביל, החל הימלר לעלות על עקבות הקושרים, והחל לחשוד באנשי המטה הכללי.
בינואר ובפברואר 1944 נעצרו מולטקה ולאחריו קנריס. עם הגיע האביב של שנת 1944 נראה כי הגסטפו מתקרב ללבו של הקשר. ב-4 ביולי נעצר יוליוס לבר. הקושרים חשו כי זמנם אוזל. הפלישה לנורמנדי, ב-6 ביוני 1944, סימנה לקושרים כי עליהם לפעול מיד, וכי טווח הפעולה שלהם מצטמצם והולך. מעטים האמינו עתה כי ממשלה חדשה תוכל להגיע לשלום נפרד, אף אם יחוסל היטלר. המטרה הייתה עתה לשמור על גרמניה מכיבוש מוחלט בידי ברית המועצות.
בשלב זה החל גרעין הקשר להתייחס אל עצמו כמי שגורלו נחרץ, וכמי שנגזר עליו לבצע פעולות סמליות, ללא כל אפשרות להשפיע על המציאות. רעיון הקשר הפך לעניין של כבוד, למחווה גדולה אחרונה, ולא למעשה שיש בו לשנות את גורלה של גרמניה.
סופה של תנועת ההתנגדות
ב-1 ביולי התמנה שטאופנברג לראש מטהו של צבא המילואים שבפיקודו של פרום. משרה זו אפשרה לו להגיע לקרבתו של היטלר. המזימה יכולה הייתה לצאת אל הפועל.
פעמיים בתחילת יולי השתתף שטאופנברג בישיבות כשהוא נושא בתיקו פצצה, אך מסיבות שונות נמנע מלהפעילה. התוכנית הייתה כי לאחר חיסולו של היטלר יאסרו המנהיגים הנאציים, בק ימונה לנשיא הרייך, גרדלר יהיה לקאנצלר, וויצלבן למפקד הצבא.
ב-20 ביולי בשעה 12:30 הפעיל שטאופנברג את פצצתו במפקדתו של היטלר, ויצא מאולם הישיבות. לאחר צאתו מהאולם הוזז התיק שהונח סמוך למקום בו עמד היטלר, והונח במקרה כך שרגל השולחן, העשויה מעץ אלון כבד, מפרידה בין התיק ובין היטלר. כאשר התפוצצה הפצצה ב-12:40, נהרגו מספר קצינים. היטלר אמנם נפצע בידו, אך שרד את ההתפוצצות.
שטאופנברג ראה את ההתפוצצות מרחוק, והמשיך בדרכו בטיסה לברלין. הוא הניח כי היטלר נהרג. כאשר הגיע לברלין בשעה 15:00 חיכתה לו הידיעה כי היטלר שרד את ההתפוצצות. שטאופנברג עשה כל שביכולתו כדי להפעיל את תוכנית המרידה, אך הגנרל פרום לא שיתף פעולה עם המורדים, והורה על מאסרם של שטאופנברג, אולבריכט והמורדים הנוספים. שטאופנברג אסר את פרום, ודאג לקרוא למפקד תנועת ההתנגדות, גנרל לודוויג בק, להגיע למטה הקשר ולקבל על עצמו את מנהיגות הרייך. אולם אט אט הצליחו הימלר ונאצים אחרים החלו להשתלט על המצב, ולתת פקודות שמנעו את הפעלת "ואלקירי". קיני המורדים בברלין ובפריז המשיכו במאבק. ההצלחה הגדולה ביותר הייתה בפריז: המושל הצבאי, גנרל קרל-היינריך פון שטילפנגל, קצין ששיתף פעולה עם הקושרים ואף ניסה לעכב (לפי עדותו של הימלר) את גירוש יהודי צרפת, ציווה לעצור את כל אנשי הס"ס בפריז ופקודותיו בוצעו. אולם עם התמוטטות הקשר בברלין, נפל גם מעוז הקושרים בפריז. הצלחה זמנית ומוגבלת יותר הייתה גם לקצינים אנטי-נאצים בווינה, שהצליחו לעצור את אנשי הס"ס למספר שעות.
בשעה 19:00 הצליח היטלר ליצור קשר עם מפקד רגלים בברלין בשם מיור אוטו רמר. רמר הסכים בתחילה לשתף פעולה עם הקושרים, רק כי חשב שהיטלר מת. אך כאשר הגיע לאסור את גבלס, הצליח שר התעמולה להתקשר להיטלר- וזה ציווה על רמר לאסור את ראשי הקושרים ולדכא את המרד. בכוחה של פלוגה זו דוכאה ההפיכה. במרכז המרידה בבנדרבלוק בברלין פרצה לחימה בין אנשי רמר ואנשי שטאופנברג. שטאופנברג נפצע. בשעה 23:00 הצליח פרום להשתלט על המרידה, בתקווה כי הפגנת נאמנות זו תציל את חייו, לאחר שהוכח כי המרידה החלה ממפקדתו. שטאופנברג, אולבריכט ומורדים נוספים הוצאו להורג בירייה. בחצות אותו לילה הייתה המרידה נחלת העבר. מילותיו האחרונות של שטאופנברג היו "תחי גרמניה ה"קדושה" שלנו". גנרל פון טרסקו, ששמע כי המרד נכשל וכי מפעל חייו קרס בלהבות, התאבד באמצעות רימון רסס, לא בטרם אמר כי "אין בכוונתי לתת לאויב את התענוג לתפוס אותי חי" והביע את שנאתו התהומית להיטלר, "אויבן הגדול ביותר של גרמניה והאנושות כולה". גנרל בק, מפקד תנועת ההתנגדות הגרמנית, נורה בידי חייל נאצי במטה הקשר.
מותו של שטאופנברג סימן את סוף תנועת ההתנגדות הגרמנית. בשבועות שלאחר מכן ניהל היטלר מסע נקמה פראי, כנגד כל מי שהיה מעורב בקשר ולו באופן עקיף, וכלפי משפחותיהם. מכתבים פרטיים שנתגלו בדירות הקושרים חשפו את הניסיונות הקודמים, והובילו למאסרים נוספים. בין העצירים היה הלדר, שסיים את המלחמה במחנה ריכוז.
בנוסף: היטלר הכריז שמעתה, כל חייל בוורמאכט חייב לציית לגסטאפו, ולא עוד, אלא שכל חייל שיודע שמפקדו מעורב בקשר - חובה עליו לירות בו באופן מיידי.
מעטים מהקושרים ניסו להימלט. גרדלר יצא למסע מנוסה רגלי בכפרי גרמניה, והוסגר לגסטפו רק ב-12 באוגוסט. גיזביוס נמלט לשווייץ. אחרים הסגירו עצמם. קושרים ספורים בלבד הצליחו להתחמק.
אלו שנתפסו זכו לגורל מר. משפטי ראווה נערכו בבית הדין העממי שניהל המשפטן הידוע לשמצה רולנד פרייזלר. כ-5,000 אנשים נעצרו, וכמאתיים הוצאו להורג (חלקם, כולל פילדמרשל פון ויצלבן, נתלו באופן איטי על מיתרי פסנתר). לאחר פברואר 1945, כאשר נהרג פרייזלר בהפצצה אווירית אמריקנית, לא נערכו עוד משפטים, וההוצאות להורג נערכו לפי גחמה. קנריס, אוסטר, דוהנאני ובונהופר נתלו רק ב-9 באפריל 1945, עת התקרבו כוחות הצבא האמריקני למחנה המעצר שבו הוחזקו.
מורשת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם
לאחר 1945 שימשו המתנגדים לנאציזם מקרב הגרמנים, כהוכחה לקיום מצפון באומה הגרמנית גם בימים בהם הביאה לעולם את השמדת העם באושוויץ, ויש אומרים כעלה תאנה. פעולותיהם של אנשי קשר העשרים ביולי הועלו על נס, והם הונצחו בדרכים רבות ושונות. המוסדות החדשים שצמחו במזרח גרמניה ובמערב גרמניה, ניסו לשאוב את הלגיטימציה להקמתם ואת המורשת שלהם מפעולת המתנגדים. כך, עודד צבאה של גרמניה המערבית את מסורת כת הקצינים שביצעו את קשר העשרים ביולי, וראה בהם, מעבר לשאר אנשי הוורמאכט המוכתם בפשעי מלחמה, את המורשת שעליה הוקם, ובמידה דומה שאב צבאה של גרמניה המזרחית את מורשת הקרב שלו מפעולתם של המתנגדים הקומוניסטים. יש הסוברים כי הדגשות אלו, גרמו לזניחת המחקר וההנצחה של המתנגדים הלא ממוסדים, כגיאורג אלזר או אפילו אנשי הוורד הלבן, לטובת הנצחתם של אנשי הקשר הממוסד כשטאופנברג וגרדלר. המתנגדים הלא מאורגנים כמעט ונמחקו מהזיכרון הקולקטיבי, עד לראשית המאה ה-21, עת החל המחקר ההיסטורי מתמקד בפעולתם.
ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
|
פורטל מלחמת העולם השנייה | ||
|
פורטל היסטוריה | ||
לקריאה נוספת
- דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2009; מהדורה מתוקנת ומורחבת 2016
- קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר נגד היטלר, תל אביב: הוצאת מערכות
- ינינה אלטמן, הוורד הלבן, הוצאת פרדס, 2007
- Peter Hoffmann, History of the German Resistance
- Michael Balfour, Withstanding Hitler in Germany
- Joachim Fest, Plotting Hitler's Death
- Fabian von Schlabrendorff, The Secret War against Hitler
- Hans B. Gisevius, To the Bitter End
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ לדוגמה, עיין בערך אוטו ויידט, וכן בערך אליזבת אבג.
24553653התנגדות גרמנית לנאציזם