רצועת הביטחון
רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל, שבו שהו צה"ל וצד"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבין-לאומי ב-24 במאי 2000. ב-10 ביוני 1985 השלים צה"ל את היערכותו על גבול רצועת הביטחון לאחר שנסוג מרוב השטח שנכבש בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי קו העימות שבצפון ישראל ובין מחבלים השוהים בלבנון, ובכך להגן על יישובים אלה.
הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מרונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביא. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון, שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים. יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך מעברי הגדר הטובה (מעבר ראש הנקרה, מעבר בירנית, מעבר תורמוס, מעבר תבנית, שער עגל ושער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי)[1].
במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מספר מוצבים באזור, ותמך במיליציה מקומית – צד"ל – צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-ח'יאם. באזור שהו גם כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שנפרשו בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978. רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח.
ב-15 השנים שבהן שהה ברצועת הביטחון, בין 1985 ל-2000, צה"ל איבד 559 חיילים; כמעט פי חמישה מאשר במלחמת לבנון השנייה[2]. ישראל לא הכירה ב־18 שנות השהייה הצה"לית בלבנון כמלחמה בפני עצמה, עד שבשנת 2020 החליט שר הביטחון וראש הממשלה החלופי, בני גנץ, לקבל את המלצת הרמטכ"ל אביב כוכבי ולהכיר בה כאחת ממערכות ישראל[3].
דמוגרפיה וכלכלה
בשנת 1987 הוערך מספרה של האוכלוסייה ברצועת הביטחון בכ-200,000 בני אדם. מתוכם כ-50 אלף נוצרים (שחיו בשני ריכוזים עיקריים סביב מרג' עיון ובמרחב בינת ג'בייל רמיש), 120 אלף שיעים (שהתרכזו בעיקר מול רכס רמים נחל סלוקי ומערבה), וכ-20 אלף דרוזים (צפון מזרח רצועת הביטחון שמצפון להר דב). כמו כן התגוררו מוסלמים סונים בעיקר באזור הר דב והגזרה המערבית, ומעט בדואים שישבו מצפון לאדמית שבגבול ישראל.
המצב הכלכלי ברצועת הביטחון היה טוב ביחס למצבה הכלכלי של לבנון, כאשר עיקר הפעילות הכלכלית הייתה מסחר עם שאר חלקי לבנון.
מסחר התקיים גם עם ישראל, אם כי עיקר ההכנסה נבע מעבודה בתוך ישראל. אישורי העבודה בתוך ישראל ניתנו על ידי צה"ל או מנגנון הביטחון של צד"ל. מתן האישורים היווה את אחד הכלים ליצירת המוטיבציה להתגייסות לצד"ל ולשמירת הנאמנות לו. ההכנסה מעבודה בישראל, ביחד עם סיוע כלכלי אחר שהעניקה ישראל היווה מרכיב משמעותי בהכנסות של האוכלוסייה בדרום לבנון. הערכה הייתה שבישראל עבדו כ-2,500 מתושבי דרום לבנון.
רקע
ערכים מורחבים – מלחמת האזרחים בלבנון, מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה
אף על פי שהרצועה הוקמה רשמית ב-1985, בעקבות נסיגת צה"ל ממרבית דרום לבנון, הרי שורשיה נמצאים בראשית מלחמת האזרחים בלבנון. החל מ-1968 החל אש"ף להשתלט על דרום לבנון. עם תחילת מלחמת האזרחים ב-1975 הפכה השליטה של אש"ף באזור למטרד קשה לתושבים הנוצרים המקומיים שסבלו ממנו והם פנו לישראל על מנת שתעזור להם. החל מאמצע 1976 החלה ישראל לסייע לתושבים הנוצרים שמעבר לגבול באמצעות פתיחת הגדר הטובה במטולה ושיתוף פעולה צבאי עם צבא לבנון החופשית שהקימה בראשות סעד חדאד. לאחר מבצע ליטני הפכה רצועה רציפה לאורך קו הגבול למה שנקרא על ידי צה"ל "אזור דרום לבנון" (אד"ל)[4], וכונה גם "מובלעת חדאד".
במהלך מלחמת לבנון הראשונה בוטלה לכאורה הרצועה אולם למעשה היא נשארה קיימת (בתור "אזור דרום לבנון") ואף התפשטה צפונה עד לאגם קרעון במרחק של 40 ק"מ מהגבול. קו זה אמנם שכן בתוך השטח שבשליטה ישראלית אולם בעוד שמצפון לו היה שיתוף פעולה עם הפלנגות הרי מדרום לקו היה צבא לבנון החופשית שותפה של ישראל.
תושבים רבים ברצועת הביטחון, שהתגוררו בסמוך לגבול, רחשו אהדה לישראל עוד מתקופת רס"ן חדאד, כאשר ישראל הגישה לתושבים המקומיים סיוע הומניטרי וצבאי שאפשר להם לשרוד מול לחצי הפלסטינים והמיליציות של השמאל בעת מלחמת האזרחים. אמצעי חשוב לשימור אהדתה של האוכלוסייה היה המשך הסיוע הכלכלי וההומניטרי מצד ישראל במסגרת מדיניות "הגדר הטובה" ומתן חופש תנועה מבוקר לישראל הן לשם יצירת מקורות תעסוקה לאוכלוסייה המקומית והן לצורכי מסחר וריפוי. מאז 1985 פיתח מנהל הסיוע מערכת רפואית המושתתת בעיקר על בית חולים מרכזי במרג' עיון ובבנת' ג'בל.
הנסיגה לרצועת הביטחון
הנסיגה לקו האוואלי ולקו חאצביא
ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון בשני טקסים זהים: בחאלדה שמדרום לביירות ובקריית שמונה. הפרלמנט הלבנוני אישר את ההסכם, אך נשיא לבנון השעה אותו בלחצם הצפוי של הסורים. אחד הנספחים של הסכם זה כלל הסדרי הביטחון והקמת אזור הביטחון, וישראל התחייבה על נסיגת כוחותיה תוך 8 עד 12 שבועות מכניסתו לתוקף של ההסכם.
בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוואלי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות ו-22 מוצבים. שלב הנסיגה הראשון נמשך כחמישה שבועות.
לאחר הנסיגה פרצו מהומות דמים קשות בין הדרוזים לנוצרים בהרי השוף. אם קודם לנסיגה הישראלית, נתמכו אנשי הפלנגות הנוצריים על ידי כוחות צה"ל, הרי משהתפנה צה"ל מאזור השוף, הם נחשפו למתקפה מאורגנת היטב של הדרוזים במקום. רבים מתושבי המקום הנוצרים נטבחו והאחרים נאלצו לברוח מבתיהם זה מאות בשנים. הכוחות הצבאיים שלהם, בפיקוד סמיר ג'עג'ע, התבצרו בכנסייה בדיר אל קמר, כאשר חיילי צה"ל מספקים להם ציוד והגנה. לבסוף, בהסכם בין שני הצדדים שנערך בתיווך מפקדי צה"ל, שוחררו הנצורים מדיר אל קמר והועברו לביירות, תוך שימוש ברק"ם ובכלי רכב, שבחלקם היו צה"ליים.
שלב הנסיגה השני נמשך כארבעה שבועות ובמהלכו הושלמה הנסיגה מאזור אגם קרעון ומהגזרה המזרחית בלבנון. בסיום השלב הזה נערך צה"ל באזור העיירה חאצביא.
בסוף 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל באופן חד-צדדי, בגזרה המערבית בלבנון (שלב הנסיגה השלישי). הכוונה הייתה לפנות את כוחות צה"ל מהרצועה שמצפון וממערב לנהר הליטאני (מרחב משולש נבטיה) ומאזור ג'זין ולבסס את עיקר הפעילות שם על כוחות צד"ל. פעילות צה"ל באזור זה נקבעה להיות בעיקרה ניידת ולהתבסס על מינימום מתקנים קבועים בגזרה. לשם כך פונו מתקני האחזקה ממשולש נבטיה ואחזקת המרחב התבססה על מתקן מרג' עיון. קו ההיערכות החדש היה פתוח ביסודו, כאשר התנועה התבצעה במעברים מבוקרים. הצירים שחצו את הקו במקומות בהם לא הייתה ביקורת, נחסמו. קו הליטאני היווה קו ביקורת שני לתנועות לכיוון דרום והמחסומים לאורך גשרי הליטאני פעלו באחריות צה"ל.
הנסיגה לרצועת הביטחון
בינואר 1985 הביאו ראש ממשלת האחדות שמעון פרס, ושר הביטחון יצחק רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב קולות.
כאשר נכנס יצחק רבין לתפקידו כשר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית, הוא יזם מהלך שהביא לשיחות הצבאיות בין ישראל ללבנון בנאקורה. השיחות התקיימו בין 5 בנובמבר 1985 למחצית השנייה של ינואר 1986. בשיחות אלו הציגה ישראל ללבנונים תפיסת ביטחון שהייתה מבוססת על נסיגת צה"ל מלבנון ושמירה על ביטחון הגליל באמצעות שתי רצועות חיץ מצפון לגבול הבינלאומי. רצועת החיץ הראשונה אמורה הייתה להיות מורכבת "מחטיבה טריטוריאלית" שתתבסס על צד"ל שייערך במרחב שבין הגבול הבינלאומי לבין נהר הזהרני, תוך נכונות לשלבו בבוא העת בצבא לבנון, רצועת החיץ השנייה הייתה אמורה להיות מורכבת מכוחות יוניפי"ל שייערכו בשטח שיפנה צה"ל בין נהרות הזהרני והאוולי, מהים התיכון ועד הגבול הסורי. הממשל הלבנוני, בהנחיית הסורים שדרבנו אותו לנקוט בעמדה קשוחה ובלתי מתפשרת כלפי ישראל, סירב ללכת לקראת ההצעות של ישראל בטענה שהן פוגעות בריבונות הלבנונית. הממשל הלבנוני סירב להכיר בלגיטימיות של צד"ל או להתיר את פריסת יוניפי"ל מצפון לאזור היערכותו הקיים, ותבע שצבא לבנון בסיוע יוניפי"ל יהיה הגורם היחיד שיופקד על שמירת הביטחון באזורים שיפונו על ידי צה"ל בהחלטת מועצת הביטחון 425 מ-1978. כאשר הסתבר שהשיחות בנאקורה אינן תכליתיות, גברה בישראל תחושת התסכול והבשילה ההכרה שהסיכויים להוציא את צה"ל מלבנון על בסיס סידורי ביטחון מוסכמים עם לבנון הם אפסיים[5].
ארבע החלופות שנבחנו בצה"ל
על רקע המבוי הסתום בשיחות נאקורה בחן צה"ל במהלך חודש דצמבר 1984 ובתחילת חודש ינואר 1985 ארבע חלופות להמשך היערכותו בלבנון:
- חלופה א – צה"ל יישאר בקו ההיערכות הקיים שמדרום לאוולי לאורך זמן תוך שינוי אפשרי באופי פעילותו והיערכותו.
- החסרונות העיקריים שנמצאו בחלופה הזאת היו השקעה גדולה של כוחות והצורך בהמשך השליטה על אוכלוסייה גדולה, למעלה מחצי מיליון איש, שיעית בעיקרה וברובה אינה אוהדת את ישראל. יתרונה של חלופה זו היה מתן ביטחון ליישובי הגליל והשארתם מחוץ לטווח של מטולי הרקטות.
- חלופה ב – היערכות צה"ל "בקו ביניים" לאורך זמן.
- "קו ביניים" זה עבר משפך הליטני אל אנצאר -גבל צ'אפי -ניחא, ובגזרה המזרחית כלל גם את אזור חאצביא. "קו ביניים" זה הותיר את יישובי הגליל מחוץ לטווח הקטיושות. חסרונותיה העיקריים של חלופה הזאת היו הצורך בהשקעת כוחות גדולים יחסית (אף כי פחותים מאלו של חלופה א') והמשך שליטה על אוכלוסייה שיעית העוינת ברובה את ישראל המונה כרבע מיליון נפש.
- חלופה ג – פינוי צה"ל מלבנון במהלך אחד והיערכות לאורך הגבול הבינלאומי.
- יתרונותיה העיקריים של חלופה הזאת הוערכו באותה עת בשחרור ישראל מהעומס הכרוך בהחזקת צה"ל בלבנון, ביטול החיכוך של צה"ל עם האוכלוסייה הלבנונית המקומית ועם הצבא הסורי, וירידה משמעותית בפעילות החבלנית העוינת השיעית שהתנהלה מול צה"ל בדרום לבנון. חסרונה הבולט של חלופה זו, מעבר להישג הפוליטי היוקרתי של סוריה והפגיעה הקשה בצד"ל עד כדי התפוררותו, היה שהנסיגה אינה מבטיחה את שלום הגליל.
- חלופה ד – יציאה חד צדדית של צה"ל מלבנון בשלבים, תוך קיום אזור הביטחון.
- אזור הביטחון יתבסס על רצועת הביטחון הישנה בדרום לבנון, רצועה שהתקיימה עד פרוץ מלחמת שלום הגליל, אך עם שיפורים קרקעיים. על פי הערכה בחלופה הזאת היה פחות ביטחון לתושבי הגליל בהשוואה לשתי החלופות הראשונות: אזור הביטחון הצר יחסית לא יוכל למנוע ירי קטיושות על הגליל, וכן אפשר לחדור ממנו לשטח ישראל במשך לילה אחד. היתרונות העיקריים בחלופה הזאת נתפסו אז בעצם הוצאת צה"ל מלבנון והחזרתו לשגרה, והימנעות מהחזקת כוחות גדולים בלבנון. בחלופה זו, כך סברו, היה גם סיכוי לשיתוף פעולה עם האוכלוסייה השיעית, והיה בה כדי להפחית את סיכויי העימות עם האוכלוסייה הזאת, עימות שהיה צפוי בשתי החלופות הראשונות.
צה"ל הציג את ארבע החלופות הללו בתחילת ינואר 1985 לפני שר הביטחון וממשלת ישראל. שר הביטחון וממשלת ישראל אימצו את החלופה הרביעית על יתרונותיה וחסרונותיה, בראש ובראשונה בגלל הרצון שלא להמשיך ולהחזיק בכוחות ניכרים בלבנון הנקלעים לחיכוך הולך ומחריף עם האוכלוסייה השיעית. כמו כן, חלופה זו נתפסה כדרך הולמת, שבאמצעותה אפשר להבטיח מידה סבירה של ביטחון לגליל יחד עם הוצאת צה"ל מלבנון והחזרתו לשגרה.
החלטה מספר 291 של ממשלת ישראל מ-14 בינואר 1985
ב-14 בינואר 1985 החליטה ממשלת ישראל לאשר את הצעתו של שר הביטחון בדבר "הערכותו מחדש של צה"ל לאבטחת גבולה הצפוני של מדינת ישראל". ההחלטה כללה שלושה מרכיבים עיקריים:
- "צה"ל ייערך מחדש על גבולה הצפוני של מדינת ישראל".
- "הממשלה תעשה את כול אשר דרוש להבטיח את שלום הגליל".
- ההיערכות מחדש של צה"ל תבוצע בשלשה שלבים עיקריים:
- שלב א' – פינוי מרחב צידון.
- שלב ב' – פינוי הגזרה המזרחית והיערכות באזור חאצביא.
- שלב ג' – צה"ל ייערך לאורך הגבול הבינלאומי ישראל-לבנון. תוך קיום אזור בדרום לבנון שבו יפעלו כוחות מקומיים (צד"ל) בגיבוי צה"ל.
ההחלטה יושמה במהלך חצי שנה. ב-10 ביוני 1985 צה"ל השלים את הנסיגה לרצועת הביטחון, למעשה נשארו בדרום לבנון כוחות צבא קטנים ומוצבי צה"ל הועברו לצד"ל, בשטח רצועת הביטחון נשארו קציני צה"ל ששימשו כחונכים ביחידות צד"ל ונקבע שצה"ל ייכנס וייצא מרצועת הביטחון על פי הצרכים המבצעיים וההתפתחויות בשטח.
הפינוי עלה כ-117 מיליארד שקל ישן שהם בערך של שנת 1985 כ-117 מיליון שקל חדש[6].
מאפייני רצועת הביטחון
מטרותיו של אזור הביטחון
על פי התפיסה שהתגבשה בממשלה, נועד אזור הביטחון להבטיח אך ורק את שלום יישובי הגליל, תוך התנתקות מהמערכת הלבנונית הפנימית וויתור על השאיפות המדיניות שליוו את מדינת ישראל בעת מלחמת לבנון ולפניה. אזור הביטחון נתפס אפוא כאמצעי להבטחת יישובי הגליל על ידי מניעת טרור מלבנון. מקבלי ההחלטות ציפו שאזור הביטחון יאפשר לצה"ל להתמודד באופן היעיל ביותר ובמחיר האפשרי הנמוך ביותר עם קיומו הקבוע והמתמשך של הטרור משטח לבנון בין אם הוא טרור שיעי ובין אם הוא טרור פלסטיני, עד אשר יושגו הסדרים מדיניים במסגרת תהליך מדיני, אשר יתנו מענה טוב יותר לסוגיית ההתמודדות עם הטרור מלבנון.
העמדה הישראלית הייתה שישראל תישאר ברצועה ל"דורות" ובהתאם לכך פעלה לשכנע את תושבי הרצועה לתמוך בצד הישראלי[7].
הקמת צבא דרום לבנון
צבא דרום לבנון, שהוקם בשנות ה-70, היה בשנת 1985 בהנהגת גנרל אנטואן לאחד שראה עצמו כלבנוני ורק אחר-כך נוצרי ולכן פעל להפיכתו ממיליציה נוצרית לארגון צבאי המייצג את כלל תושבי דרום לבנון. מטרת צד"ל, לפי השקפת העולם של מפקדו, הייתה לשמור על השלווה ממנה נהנית אוכלוסיית אזור הביטחון, לעומת התוהו ובוהו השורר בשאר חלקי לבנון. בשנת 1987, בעקבות ההתקפות המאסיביות של חזבאללה על מוצבי צד"ל, ביצע צה"ל הערכה מצב מחודשת ושינה את שיטות הפעולה באזור הביטחון. יכולתם של אנשי צד"ל נבחנה מחדש והוחלט לשים דגש רב יותר במרכיב האימונים. משך הטירונות של חיילי צד"ל הוכפל מארבעה לשמונה שבועות, במקביל הוגברו האימונים ביחידות. האימונים נערכו במתכונית פלוגתית וכוונתן הייתה לתת תשובה לשיטת ההתקפות של חזבאללה. כמו כן בצה"ל הסיקו שאין טעם שצד"ל יאייש את כל המוצבים שנבנו לאורך קו אזור הביטחון. הוחלט לצמצם את מספר המוצבים ולעבות את הקיימים בעזרת חיל ההנדסה של צה"ל. מוצבי צד"ל נבנו במתכונת של מוצבי צה"ל עם עמדות מבטון מזוין, סוללות עפר וחדרי מגורים מוגנים לחיילי המוצב. כלקח מהתקפות חזבאללה שינה גם צה"ל את פריסתו בשטח על מנת שיוכל להגיב במהירות על כל התקפה[8].
צה"ל בקש לראות בצד"ל את יורשו של צה"ל ברצועת הביטחון. האו"ם לעומת זאת קיבל מנדט להחזיק בשטח שצה"ל פינה בדרום לבנון. כתוצאה מכך התחוללו מספר עימותים בין צה"ל לכוחות האו"ם שלא הכירו בתפקידו של צד"ל. למשל בשנת 1985 התחוללה תקרית בין חיילי צד"ל לבין היחידה הפינית של יוניפי"ל שהחמירה עד כדי חטיפת חיילים פיניים בידי צד"ל, לאחר שהכח הפיני מסר 11 חיילי צד"ל לידי תנועת "אמל" שהעבירה אותם לשבי בצור.
תנועת אמל
עיקר הלחימה נגד צה"ל בשלהי מלחמת לבנון בוצע על ידי קבוצות שיעיות שמתוכן בלטה תנועת אמל. הערכה הייתה שהגורם העיקרי שיפעל נגד אזור הביטחון יהיה תנועת אמל, ואליה יצטרפו קבוצות שיעיות נוספות. כמו כן הוערך שיהיה צורך לשוב ולהתמודד בעתיד גם נגד הטרור הפלסטיני.
כשנסוג צה"ל מלבנון, במאי 1985, רבתה התקווה שארגון "אמל", בהנהגתו של נביה ברי, ייהפך לכוח המרכזי בדרום לבנון ותיווצר מעין הבנה שבשתיקה, בין הארגון השיעי לבין צבא דרום לבנון בפיקודו של גנרל אנטון לחאד. ב-4 ביוני 1985 העריך שר הביטחון יצחק רבין, כי השיעים לא יתירו לאנשי אש"ף לחזור לדרום לבנון. בשיחה עם כתבים בוושינגטון אמר שר הביטחון, "השיעים נחושים בדעתם להילחם באש"ף". רבין העריך בשיחה עם שר ההגנה האמריקאי, כי "לא יחלוף זמן רב עד שהסורים יחלו לעודד פעולות טרור נגד ישראל מתוך שטח לבנון" [9].
כך נקבע שגבולה הצפוני של רצועת הביטחון יהיה גבול הביטחון של ישראל ופרט למקרים בודדים יימנעו כוחות צה"ל מלחצות קו זה. במשך יותר משנה נראה כי הבנה זו אכן מתממשת. ארגון "אמל" מעולם לא השלים עם קיומה של רצועת הביטחון ואף הצהיר על כך בפומבי. לעיתים היו אנשי "אמל" מעורבים בהתקפות על עמדות צד"ל בדרום לבנון. אך התקפות אלו מעולם לא חרגו מהמסגרת של "תקריות מקומיות" ואפשר היה לחיות איתן. בעקבות העמקת המעורבות האיראנית והתמיכה האיראנית בחזבאללה, נשחק כוחו של "אמל" במלחמת התשה עם הארגונים הפלסטינים בביירות ובמחנות הפליטים ליד צידון. הטרור הפלסטיני דעך בעקבות תוצאות מלחמת לבנון ובעקבות הכרזת ערפאת בדבר הימנעות מטרור (1988), אך הוא לא נעלם לגמרי – את מקומו של הטרור הפלסטיני החליף הטרור השיעי של ארגון חזבאללה, טרור שהיה מסוכן ובעייתי לא פחות.
חזבאללה
לאחר נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון, החל חזבאללה במתקפה נרחבת על צד"ל על מנת לגרום להתפוררותו. שיטות הפעולה כללו פגיעה בחיילי צד"ל ובקציניו והתקפות נרחבות על מוצבי צד"ל, בהשראת המתקפות האיראניות על הצבא העיראקי במלחמת איראן–עיראק.
ב-30 במאי 1986 חמישה חיילי צד"ל ובהם מפקד גדוד נורו בידי נאמני חזבאללה בכפר הנטוש רומאן שעל גבול רצועת הביטחון בגזרה המזרחית. ב-19 באפריל 1987 נהרגו כ-18 אנשי חזבאללה בקרב בקרבת הכפר שמרייה בדרום לבנון. לוחמי חזבאללה התקיפו שני מוצבים של צד"ל באזור מארג' עיון. קודם להתקפה הגדולה ביצעו לוחמי חזבאללה פעולת הסחה, ותקפו מוצב קטן של צד"ל במבואות העיירה ג'זין, במטרה לגרור למקום את תגבורות צה"ל וצד"ל, אולם הם לא הצליחו לכבוש את המוצב. כאשר לוחמי חזבאללה תקפו את מוצבי צד"ל באזור מארג' עיון, יחידות שריון ומסוקי חיל האוויר של צה"ל פגעו בהם ובכוחות הנסוגים[10].
התקפותיו הנרחבות של חזבאללה לא פוררו את צד"ל וגרמו לו לנפגעים רבים. כתוצאה מכך החל הארגון לעבור לסוג של מלחמת גרילה בחיילי צד"ל וצה"ל ברצועת הביטחון. בנוסף להתקפות על חיילי צה"ל וצד"ל הגביר חזבאללה את השימוש במטעני צד ומטעני צד אלקטרוניים. בשנת 1991 טען ארגון חזבאללה שצה"ל הצליח לפתח מכשיר מתוחכם המנטרל את מטעני הצד האלקטרוניים. מטענים אלו גרמו בשבועיים לפני כן למותם של שישה חיילי גולני ולפציעתם של חיילים נוספים. על פי חזבאללה התקין צה"ל את המכשירים, הפועלים בתדרים מסוימים, הן במטוסי חיל האוויר, הן בעמדות של צה"ל והן ברכבים הנעים בצירי התנועה בלבנון[11].
בשנה זו הקים חזבאללה יחידה של טייסי גילשונים בבסיס המרכזי של חזבאללה בבקעת הלבנון; הגילשונים היו יכולים לשאת אמצעי לחימה במשקל של עד 180 ק"ג[12]. בשנות ה-90 ניסה חזבאללה להחדיר סוכנים לצבא דרום לבנון, ובשנת 1994 נכבש מוצב תלוסה בעקבות סיוע של חיילי צד"ל ומפקדיו שהיו בתוך המוצב[13].
1985 עד 2000
- ערך מורחב – הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)
במהלך הפינוי הוחלף הפיקוד על צד"ל ונמסר לידיו של אנטואן לאחד שאף דרש וקיבל הסכמה ישראלית להחזקת מובלעת ג'זין מצפון לרצועה. בשנים הראשונות לאחר נסיגת צה"ל הייתה הרצועה שקטה יחסית, והפעילות של צה"ל הוגדרה על יד המטכ"ל כתעסוקה מבצעית. אולם עם השנים התגברה ההתנגדות הלבנונית, בהנהגת ארגון חזבאללה, לשהות הישראלית ברצועה. התנועה בדרכים הפכה מסוכנת, וכוחות צה"ל הסתגרו יותר ויותר במוצביהם. חזבאללה עשה מאמצים רבים לתקוף מוצבים אלה בהתקפות שצולמו ושודרו בתחנת הטלוויזיה של הארגון – אל-מנאר, לגרום לנפגעים בקרב חיילי המוצבים, ולהניף את דגלו בהם.
ביוני 1985, כחודש לאחר נסיגת צה"ל מלבנון לרצועת הביטחון, אמר אורי לוברני, מתאם פעולות הממשלה בלבנון, כי חלפה התקופה שישראל ראתה את לבנון רק מזווית אחת, הזווית הנוצרית. ישראל חותרת להידברות עם כל הגורמים, ואף מוכנה לסייע להם בשעת הצורך, גם אם הם פרו סורים. בתגובה לכך אמר גנרל לאחד, מפקד צד"ל ש"אמל" בנויה מאגפים רבים ומופעלת בחלקה על ידי סוריה, איראן וברית המועצות. ולכן אין זהו רעיון טוב, כמו כן לצד"ל חזק מבחינה צבאית, ומכיר את תושבי הכפרים והעיירות שבשטח רצועת הביטחון. בהוכחה מציג גנרל לחד את הקרב של 70 לוחמי צד"ל נגד שתי חטיבות מוסלמיות שניסו לתקוף את העיירה ג'זין[14]. ביוני 1986 התנועה השיעית "אמל" דחתה את הצעת ישראל למסור את רצועת הביטחון לידיה תמורת הסדרים מתאימים.
כוחם של הנוצרים מרונים, העדה הדרוזית והפלסטינים בלבנון נחלש באופן משמעותי לעומת עליית כוחה של העדה השיעית. הזרם במחנה הנוצרי שנעזר בישראל ותמך בשיתוף פעולה עמה, ירד כמעט לחלוטין והתחזק כוחם של התומכים באוריינטציה סורית בקרב כול העדות. בקרב העדה השיעית בלטו ירידת כוחו של ארגון אמל, הגורם הפרגמטי יותר שהיה היריב העיקרי של צה"ל בשלהי מלחמת לבנון, ועלייתו של ארגון חזבאללה שהוקם ב-1982 לאחר מלחמת לבנון.
ממוצע הפיגועים כנגד כוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון היה כ-60 פיגועים בחודש[15]. חלק מהפיגועים היו התקפות של מתאבדים על עמדות או מוצבים של צה"ל או צד"ל. עד שנת 1986 התאבדו כשבע נערות במכוניות תופת, חלקן הושפעו מהשיר של כוכבת הזמר הלבנונית הנוצרית מרונית פיירוז -"אדמת הדרום" ששודר עשרות פעמים ביום בכל תחנות השידור הערביות. זהו שיר גבורה לאלמונים ולאלמוניות "בחזית ההתנגדות הלבנונית" שפעלה בדרום לבנון כנגד צה"ל וצד"ל. בעקבות שיר זה, חוברו והולחנו עוד עשרות שירים באותו נושא. בין השאר שירי גבורה למתאבדות[16].
מינואר 1984 ועד ספטמבר 1997 בוצעו תשע חדירות של חוליות מחבלים לשטח ישראל. ניסיונות חדירה נוספים סוכלו בתוך רצועת הביטחון. את כל ניסיונות החדירה לשטח ישראל ביצעו ארגונים פלסטינים פרו-סוריים (החזית של אחמד ג'יבריל, החזית בראשות ג'ורג' חבש ופורשי הפת"ח). החדירה החמורה ביותר התרחשה בשנת 1987 באירוע הידוע כ"ליל הגלשונים". בדצמבר 1993 חדרה חוליה של פורשי הפת"ח לאזור קיבוץ דן.
ההנחיה של ערפאת לאנשיו לא לפעול מלבנון הוצאה לראשונה בשנת 1988 לאחר שערפאת הכריז בז'נבה על התנערותו מטרור. ארגונים אחרים כמו "החזית הדמוקרטית" "החזית העממית" וארגונו של אבו נידאל לא שעו להוראתו של ערפאת[17][18].
בנובמבר 1991 החלה החמרה בפעילות חזבאללה עקב ועידת מדריד, צה"ל נערך לפעולה בדרום לבנון. אלפי כפריים שיעיים החלו נסים מכפריהם בדרום לבנון לאחר הפגזות ישראליות מאסיביות אל עבר כפרים שיעים בצפון רצועת הביטחון ובדרום לבנון. בפעילותה ההתקפית בלבנון אותתה ישראל כי ביטחון אזרחיה עומד בראש סדר עדיפותיה, גם אם הדבר יפגע בשיחות השלום עם לבנון וסוריה. צה"ל וצד"ל הפעילו מצפון לרצועת הביטחון אסטרטגיה הנקראת "חיץ". פירושה שהאוכלוסייה האזרחית בכפרים הנותנים מחסה וסיוע לאנשי חזבאללה, אינם יכולים לקיים חיים נורמליים. תושבי כפרים אלה, ברצועתה שרוחבה כעשרה קילומטר מצפון לאזור הביטחון, נאלצו לבחור בין המשך סיוע לחזבאללה והמשך ההפגזות והפעילות האחרת של צה"ל וצד"ל לבין הפסקת הסיוע למחבלים והיכולת לשוב למתכונת הרגילה[19].
אירועים בולטים
1985 – עסקת ג'יבריל, חילופי שבויים בין ישראל לבין ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל, שנעשתה ב-21 במאי 1985, ובמסגרתה שוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויי צה"ל.
1986 – שני חיילי צה"ל נחטפים ליד בינת ג'בל. בסריקות נהרג סמל אלון בן שחר מפלס"ר הנח"ל.
1986 – נפילתו של רון ארד בשבי. רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שעקב תקלה טכנית נטש את מטוסו ונפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. נחשב כנעדר ממאי 1988, אחרי שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון.
1987 – ליל הגלשונים – פיגוע טרור שבו נהרגו שישה חיילי צה"ל ונפצעו עשרה.
1987 – הקרב על מוצב שומריה "העליון". התקפה קרקעית ראשונה של מוצב צה"לי ברצועת הביטחון מאז הנסיגה ב-1986 וייצוב קו האוואלי-חצבייא.
1988 – פעולת צה"ל במיידון ובנועיימה, התנקשות במפקד צד"ל שנפצע קשה בניסיון התנקשות בחייו, לאחר ששהה חודשיים וחצי בבית החולים רמב"ם חזר לביתו בדרום לבנון[20].
1989 – מבצע עלם חמודות[21] – חטיפת שייח' עובייד על ידי ישראל.
1990-1991 – לאחר שנים של כישלונות בזירה הלבנונית, עלה בידי סוריה לכפות את הסדר הסורי על לבנון באמצעות שורת מהלכים שהתבצעו בשנים 1990–1991 . הסכם טאיף, הסכם האחווה בין סוריה ללבנון כלל הסכם הגנה משותף בין סוריה ללבנון, סילוק מישל עאון, כיבוש המובלעת הנוצרית על ידי הצבא הסורי, פירוק מרבית המיליציות המזוינות והצבת אישים לבנוניים פרו סוריים מובהקים עושי דברה של סוריה בעמדות המפתח בלבנון.
1992 – ב-16 בפברואר 1992 חוסל מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי בירי טילים ממסוק, מתוך הנחה כי מנהיגי חזבאללה ירסנו את פעילותם מחשש לחייהם ולחיי בני משפחותיהם, הנחה שהתבררה כמוטעית. במקום מוסאווי הועמד בראש ארגון חזבאללה השיח' חסן נסראללה. גירוש אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון[א].
1993 – מבצע דין וחשבון.
1994 – פיצוץ בניין הקהילה היהודית "אמיה" בעיר בואנוס איירס שבארגנטינה, חטיפת מוסטפא דיראני על ידי ישראל, חדירת חזבאללה למוצב צה"ל באזור הביטחון והנפת דגל הארגון במוצב.
1995 – שינוי תפיסתי ביחס ללחימה בדרום לבנון. בשנת 1995 החליט הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, על שינוי תפיסתי ביחס ללחימה בדרום לבנון – מפעילות ביטחון שוטף למלחמה. למרות השינוי התפיסתי ביחס ללחימה ברצועת הביטחון הלוחמים שלחמו ברצועת הביטחון לא קיבלו את אות מלחמת לבנון הראשונה[ב].
1996 – מבצע ענבי זעם והחזרת גופותיהם של חללי צה"ל אלשייך ופינק. ב-20 ביולי 1996 הוחלפו שתי גופות חיילי צה"ל סמל יוסף פינק וסמל רחמים אלשייך שהוחזקו על ידי החזבאללה מאז שנת 1986 ב-123 גופות של חללים לבנונים. רובם אנשי חזבאללה וגופות בלתי מזוהות שנקברו בשטח ישראל וברצועת הביטחון לאחר שנהרגו בלבנון. כמו-כן שוחררו 45 עצורים של חזבאללה מכלא אל חיאם בתמורה ל-16 אנשי צד"ל שהיו בשבי החזבאללה.
1997- מבצע נוף פראי, מבצע צבאי שבוצע על ידי יחידת אגוז ב-12 בספטמבר 1997 בדרום לבנון.
1997 – אסון השייטת (ספטמבר), אסון השרפה בוואדי סלוקי (אוגוסט), אסון המסוקים (פברואר) ומחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינוי שלה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות".
1998 – ממשלת נתניהו קיבלה בצורה מותנית את החלטת האו"ם 425 התובעת מישראל לסגת מלבנון. בפברואר 1998, שיגר החזבאללה פצצות מרגמה לעבר מוצב כרכום, השוכן בגזרה המערבית של אזור הביטחון. אחד הפגזים התפוצץ בתוך עמדת התצפית במוצב וגרם למותם של שלושה חיילי צה"ל. בעקבות האירוע, הפיק צה"ל שורה ארוכה של לקחים הנוגעים לביצור המוצבים בדרום לבנון. הוחלט אז להתחיל בפרויקט ענק, שתכליתו בניית מיגון מסיבי בכל מוצבי צה"ל, ובהמשך גם במוצבי צד"ל, באזור הביטחון בדרום לבנון. הפרויקט, שנקרא "חומות של תקווה", כלל בניית קירות ותקרות מגן עבים במיוחד מסביב למוצבים ובתוכם, במטרה להקטין למינימום את הסיכוי שחיילים ייפגעו מירי של פצצות מרגמה וטילים. לפרויקט הוקצו עשרות מיליוני שקלים[22].
1999 – נפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין[ג].
1999- סיפוח הכפר ארנון לשטח רצועת הביטחון, בעקבות סדרת פיגועים באזור הבופור[23].
1999 – מבצע שבר ענן, כח של גולני, שהתמקם במבצר צלבני עתיק על גדת ערוץ נחל סלוקי בשם "קלעת דובאי", הופתע על ידי חוליית מחבלים מחזבאללה. שלושה לוחמי חזבאללה נהרגו. שני לוחמי גולני נהרגו ושלושה נפצעו.
2000 – נפילתו של הקולונל עקל אל-האשם מפקד החטיבה המערבית של צד"ל[ד]. בחודש מאי יצא צה"ל באופן חד צדדי מלבנון.
נפגעי צה"ל בשנות הלחימה
בשנים 1982 - 2000 נהרגו בלבנון כ-1,330 חיילי צה"ל, מתוכם כ-654 חיילים במלחמת לבנון הראשונה, ולפי הערכה 261 מסיום המלחמה עד לנסיגה ב-1985 מקו האוואלי לרצועת הביטחון, ו-414 ברצועת הביטחון אחרי הנסיגה[24][25]. אין תיעוד מדויק למספר חיילי צה"ל שנפצעו במלחמת רצועת הביטחון, הערכה שמדובר במספר אלפים כולל לוחמים שאובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומתית[26]. בשל כך יש הרבה ביקורת על ניהול הלחימה ועל ההחלטה להישאר.
כמו כן, אין נתון רשמי על מספר חיילי צד"ל שנהרגו ונפצעו בתקופה זו. הערכה היא שנהרגו בתקופה זו כ-660 חיילי צד"ל כ-250 נפצעו, כמו כן נהרגו כ-200 אזרחים דרום לבנונים[ה].
אות הלחימה בדרום לבנון
אות מערכת שלום הגליל הוענק ללוחמים במלחמת לבנון הראשונה בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982. שאר הלוחמים שלחמו עד נסיגת צה"ל בשנת 2000 קיבלו את אות השירות המבצעי. בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק לבדוק מחדש את בקשת הפורום רצועת הביטחון מלחמה ללא שם להענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון"[27][28]. באפריל 2020 הסכים שר הביטחון נפתלי בנט להקים ועדה שתבדוק כיצד ניתן להוקיר את החיילים ששירתו ברצועת הביטחון בלבנון מאמצע שנות ה-80 ועד שנת 2000[29][30]. בין מלחמת לבנון הראשונה עד נסיגת צה"ל מלבנון (ספטמבר 1982 עד מאי 2000) קיבלו שישה לוחמים ציון לשבח על לחימתם[ו].
בשנת 2020 החליט שר הביטחון וראש הממשלה החלופי, בני גנץ, לקבל את המלצת הרמטכ"ל אביב כוכבי וקבע כי התקופה שבין 30 בספטמבר 1982 ל-24 במאי 2000 תיחשב באופן רשמי למערכה[3], שתיקרא "המערכה ברצועת הביטחון בלבנון"[31]. ב-1 במרץ 2021 אישרה הממשלה להעניק אות מערכה לחיילים ששירתו בה. האות הוענק גם ללוחמי צד"ל[32].
הנסיגה מרצועת הביטחון
בשנת 1999 יזם שר הביטחון משה ארנס את "תוכנית לבנון" שעיקרה פינוי מוצבים וצימצום מספר חיילי צה"ל ששהו בלבנון. בינואר 1999 פונה אחד המוצבים בגזרה המרכזית, לאחר שבאזור נהרגו כחמישה חיילים[33]. במאי 1999, לפני היבחרו לראשות ממשלת ישראל הבטיח אהוד ברק שתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון. כאשר נכשלו מאמצי המשא ומתן בין ישראל לסוריה, משא ומתן שאם היה מצליח, היה אמור להביא להסדר גם בין ישראל ללבנון (בשל שליטתה למעשה של סוריה בלבנון עד 2005), הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול. מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם בראשות שליחו לאזור, טריה לארסן והאו"ם אישר שהנסיגה של ישראל מרצועת הביטחון הביאה אותה לקו הגבול הבינלאומי, על פי החלטה 425 של מועצת הביטחון, החופף לגבול בין המנדט הבריטי בארץ ישראל למנדט הצרפתי בלבנון וסוריה - הסכם ניוקומב-פולה 1923, ולקו הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות משנת 1949, קו שאומץ גם בהסכם ישראל-לבנון 1983.
ההכנות בצבא ליציאה מלבנון התמהמהו עקב התנגדות במטכ"ל לעצם הרעיון ומכיוון שבשנת 2000 היה עדיין הליך מדיני עם סוריה. הצבא היה מעורב במשא ומתן והרושם היה שניתן להגיע להסכם עם הסורים שיכלול גם הסדר בלבנון. השינוי הדרמטי התרחש במרץ 2000, לאחר פגישתם של קלינטון ואסד, כשהבינו בצה"ל ובמערכת הביטחון שאין הסכם. מכיוון שראש הממשלה אהוד ברק הכריז שבתחילת יולי צה"ל יסוג מרצועת הביטחון, נותרו לצה"ל כארבעה חודשים להתכונן למהלך זה. הראיה של צה"ל את הנסיגה החד צדדית הייתה שונה מזו של ראש הממשלה. מבחינת הצבא, היציאה הייתה יציאה טקטית, שנגרמה מהקושי להחזיק את רצועת הביטחון, מכמות נפגעים הרבה ומכך שהאפקטיביות של הלחימה אינה ברורה. כתוצאה מכך, ניתן לסגת לקו טקטי אחר שנמצא כ-500 מטר עד קילומטר מהגדר ולהישאר במקומות אסטרטגיים כמו רכס חממה מעל מטולה ושטחים שולטים אחרים. צה"ל גם הבין שעליו לתמוך בצד"ל ולבצע תקיפות אוויריות בלבנון כמקודם. רק לאחר זמן מה הפנימו בצה"ל שהנסיגה תהיה לקו הבינלאומי ובזאת תסתיים מלחמת רצועת הביטחון.
עם התקרבות הנסיגה הצפויה החל תהליך התפוררות של צד"ל, תהליך שהגיע בשיאו עם תהלוכת אבלים שחצתה את נחל סלוקי לכיוון הכפר קנטרה. משראו הצועדים שאין מעצור המשיכו בתהלוכה, נכנסו למוצב קנטרה הנטוש והמשיכו לכפר טייבה – ובכך גרמו להתפוררות גדוד 70 ובהמשך להתפוררות שאר החטיבה המערבית של צד"ל. תהליך זה זרז את החלטת צה"ל לסגת בהקדם.
בבוקר 24 במאי 2000 הודיע מזכיר הממשלה יצחק הרצוג על החלטת הממשלה לסגת מרצועת הביטחון[34][35], וכך, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון הראשונה ואלפי הרוגים בצד הישראלי והלבנוני, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון. במהלך הנסיגה השאירו מאחוריהם החיילים תחמושת ומסמכים סודיים במוצבים, בידי חזבאללה נפלו אמצעי לחימה הכוללים די-9, נקפדון, משאיות, שבשי תקשורת, מרגמה 52, מרגמה 120 מ"מ, כלל הנשק והציוד של צד"ל: כמאה טנקים, עשרות נגמ"שים, עשרות קני חת"ם, טונות רבות של תחמושת, דלק וציוד[36]. לא היו נפגעים בנפש לכוחות צה"ל, כאשר המוצבים המרכזיים פוצצו בידי הכוחות היוצאים בשיתוף חיל האוויר. רבים מחיילי צד"ל נמלטו בבהילות לישראל בהשאירם מאחוריהם את רכושם, ולעיתים את משפחותיהם, והחלו תהליך קליטה בישראל. חייל צד"ל אחד נהרג במהלך הנסיגה. לעומתם חזרו רבבות תושבים שנמלטו מהאזור צפונה בתקופת קיום הרצועה. בניגוד לרצונה של ישראל, צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות חזבאללה הם אלו שהשתלטו עליו. ב-26 במאי 2000 נשא מזכ"ל חזבאללה השייח' חסן נסראללה את נאום קורי העכביש בעיירה בינת ג'בייל.
תיקוני גבול נוספים בוצעו בימים שלאחר הנסיגה בתיווך האו"ם, במסגרתם הוזזה גדר הגבול הבינלאומי ומספר מוצבי גדר חודרים ננטשו ופוצצו[37], בהם המוצבים טוליפ, חלקו הצפוני של המוצב ליבנה, והאחרון שבהם, המוצב הרדוף[38] בגזרה המערבית, שעזיבתו חתמה את פרק הנוכחות של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון.
כפר רג'ר
הכפר ע'ג'ר (או רג'ר) שתושביו הם עלווים נכבש מסוריה בשנת 1967, הכפר סופח לשטח ישראל בשנת 1981 ותושביו קיבלו אזרחות ישראלית. מאז סיפוחו, ובעיקר מאז שליטתה של ישראל ברצועת הביטחון, הובילה התפתחות הבנייה של הכפר להרחבתו צפונה, לתוך שטחה הברור של לבנון. עם הנסיגה מרצועת הביטחון במאי 2000 שורטט מחדש קו הגבול המקורי ללא פשרות, וכך נמצא שחלקו הישן, הסורי, של הכפר נמצא עתה בתחום ישראל אך הרחבת הבנייה החדשה בכפר נמצאת בבירור בתוך השטח הלבנוני. בלית ברירה, חולק הכפר לשניים, וכך, חלקו הצפוני של הכפר מצא עצמו מחדש בשטח לבנון וחלקו הדרומי – בישראל. עם סיום מלחמת לבנון השנייה נותר גם חלקו הצפוני של הכפר בידי ישראל.
מובלעת ג'זין
בינואר 1985 התבקש שר הביטחון לאפשר לגנרל אנטואן לאחד להגן על התושבים הנוצרים של אזור ג'זין ועל החיילים המקומיים ששיתפו פעולה עם צה"ל וצד"ל בעת מלחמת לבנון. תשובת שר הביטחון לגנרל לאחד (20 באפריל 1985) הייתה שישראל מוכנה שבג'זין יהיה כוח מקומי שיהיה קשור לצד"ל אך לא יהיה חלק ממנו. צד"ל יסייע לכוח הזה באמצעי לחימה, באימונים, במשכורות ובסיוע לוגיסטי. שר הביטחון קבע שבאזור ג'זין לא יישארו חיילי צה"ל. הוסכם שמובלעת ג'זין תכלול 36 כפרים ותהיה אזור נפרד מרצועת הביטחון שיתוחזק על ידי גדוד ג'זין שיהיה נפרד מהחטיבות הרגילות של צד"ל. את הגדוד הראשון הקימו מגויסים מהעיירה ג'זין וכ-175 מאנשי הפלנגות הנוצריות בפיקודו של סמיר ג'עג'ע אשר הוצבו בעיירה ג'זין סופחו לצד"ל. כמו כן סוכם עם נכבדים דרוזים מאזור חצבייה שתושבי הכפרים הדרוזים מינס ועין קיניה יענו לדרישת צד"ל וייגיסו מיכסה מסוימת של צעירים לצבא הדרום, אולם לא ברור כמה דרוזים גויסו לגדוד ג'זין. צה"ל וצד"ל נתנו גיבוי לכוחות במובלעת מכיוון שגזרה זו נתפסה כאזור חיוני למצב לחימה בעומק לבנון וכן לקשר עם הנוצרים. המוצבים עיישה וריחן הגנו על המובלעת. באוקטובר 1987 תותחי צד"ל הפגיזו את צידון עקב הפגזות כבדות בין צד"ל לבין המיליציה הנאצריסטית של צידון באזור ג'זין[39]. ביולי 1999 נסוג צד"ל ממובלעת ג'זין. נסיגת צ"דל מג'זין הייתה תחת אש, פיצוץ מטעני צד והתקפות מצד חזבאללה. כ-120 מתוך 202 חיילי צד"ל הסכימו להישאר בג'זין, מתוכם נשפטו כ-85 לעונשי מאסר בין חצי שנה לשנתיים. בשעת הפינוי נותרו בעירה ג'זין כ-2,000 תושבים ועוד כ-1,500 בכפרי המובלעת הסמוכים.
היחס בחברה הישראלית לנסיגה
עצם מהלך הנסיגה והתנהלותה נותרה סוגיה שנויה במחלוקת בחברה הישראלית. יש הטוענים, דוגמת אורי מילשטיין, שהנסיגה שיקפה חולשה ישראלית וחוסר אונים של צה"ל למול לוחמת הגרילה של חזבאללה, והייתה כישלון ישראלי להתמודד מול חזבאללה, כישלון שנתן את אותותיו במלחמת לבנון השנייה.
גם המהלך עצמו של נטישת צד"ל בסיום תפקידו, ספג ביקורת נוקבת בחברה הישראלית, בשל הצורה שבה ישראל נטשה בני ברית. היו שטענו כי הדבר יגרום לכך, שלישראל יהיה קושי ליצור בריתות בעתיד.
מאידך, יש הטוענים, דוגמת ד"ר גיא בכור, כי חזבאללה השתמש בהתנגדות לישראל וצה"ל כסולם ומנוף לטפס בחברה הלבנונית ולתפוס בה מעמד בכיר (למשל, חזבאללה מנמק את הישארותו מיליציה חמושה בהגנה על לבנון מפני "התוקפנות הישראלית"), ולכן, כשיצאה מלבנון עשתה ישראל מהלך נכון, ושמטה את הסולם הזה מתחת לרגליו.
נסיגת צה"ל מדרום לבנון חיזקה את הטענה שקרב מוחות בין צה"ל לבין חזבאללה הוכרע לטובת חזבאללה ושימש מודל לקרב המוחות שהתנהל ברצועת עזה בין צה"ל לחמאס.[40]
עלות הנסיגה מרצועת הביטחון הוערכה במיליארד ו-880 מיליון שקלים[41].
לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון
ככלל, מצב הגבול הצפוני של ישראל השתנה דרמטית מאז הנסיגה, באותה תקופה, ידעו צה"ל והצפון ירידה דרסטית בכמות הרקטות והתקפות חזבאללה, ובכמות ההרוגים והפצועים. יישובי הצפון ידעו שיפור כלכלי נרחב וענף התיירות בצפון הארץ התרחב, בעיקר תחום הצימרים, והדבר איפשר קיום חיים נורמלי של תושבי גבול הצפון, שכמעט ולא התאפשר לפני כן. על אף הירידה בכמות ההרוגים, הפצועים, ירי הרקטות והאירועים מאז הנסיגה, מדי מספר חודשים נערכה התקפה מרוכזת ונקודתית של חזבאללה, בעיקר על מוצבי צה"ל, ובחלק קטן מן ההתקפות נהרגו גם מספר אזרחים[42]. במשך כל תקופה זו נהרגו 6 אזרחים ו–14 חיילי צה"ל. בנוסף, נפצעו 14 אזרחים ו-53 חיילים. על אף שמדינת ישראל נסוגה מכל השטחים הריבוניים של לבנון וקיימה את כל החלטות האו"ם בנושא, המשיך חזבאללה לתבוע את חוות שבעא בהר דב וזאת על אף שלטענת ישראל מדובר בשטח שאינו לבנוני על פי המשפט הבינלאומי.
הנסיגה הביאה רבים ברחבי העולם הערבי להוקיר את פעילות ארגון חזבאללה, שאותו תפסו כמי שגרם לצה"ל לסגת מלבנון. מנהיג חזבאללה, חסן נסראללה, נשא נאום ניצחון שנודע לאחר מכן כ"נאום קורי העכביש", שבו אמר על מדינת ישראל: "יש לה נשק גרעיני והכוח האווירי החזק באזור, אך באמת היא חלשה יותר מקורי עכביש". כוונתו הייתה שהחברה הישראלית היא חברה נהנתנית הרגישה לפגיעה ברמת החיים בה, ובייחוד לכל פגיעה בחיי אדם. משום כך, אין לה כוח עמידה מתמשך בכל מאבק העלול לפגוע בחיי אדם וברמת החיים.
לאחר הנסיגה ישב חזבאללה על הגבול הבינלאומי וברחבי דרום לבנון, המשיך לצבור נשק רב (כפי שעשה עוד לפני הנסיגה), שרובו הועבר אליו מאיראן דרך סוריה והים ומיעוטו היה הנשק אותו השאיר צה"ל בנסיגתו, התמקם בעמדות מבוצרות (חלקן היו מוצבי צה"ל שננטשו) וביישובים האזרחיים, ופרש את רשת הסיוע האזרחי שלו באזור שהיה רצועת הביטחון. אנשיו המשיכו להצטייד בארטילריה רקטית ארוכת-טווח, כדי לקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון.
לקראת ביצוע הנסיגה הדגיש ראש הממשלה ברק, שאם לאחר הנסיגה תיפתח אש מצד לבנון לכיוון ישראל, "כל לבנון תבער". עם זאת, תגובות צה"ל על פעולות חזבאללה המוגבלות אחרי הנסיגה הסתכמו בדרך כלל בתקיפת ממוקדת של יעדים בדרום לבנון, כדי שלא להעלות את הלהבות ויצירת מלחמת כוללת. כך קרה גם לאחר חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000.
גם ראש הממשלה שכיהן אחרי ברק – אריאל שרון, העדיף להגיב באיפוק לפעולות ההתקפיות המוגבלות של חזבאללה, שלרוב לא גרמו לנפגעים, מחשש שתגובה משמעותית תגרור את האזור למלחמה כוללת. במקביל לתלונות על ההפרות הלבנוניות, היו תלונות על כניסות רבות של מטוסים ישראלים לשטח האווירי הלבנוני, בעיקר לצורכי מודיעין.
בעקבות חתימת הסכם הסחר בין לבנון והאיחוד האירופאי בשנת 2002, קיבל על עצמו ארגון חזבאללה שלא לבצע כל מתקפה מעבר לקו הכחול – הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון, אולם כבר במרץ אותה שנה הוא הפר את הסיכום באירוע טרור – פיגוע מצובה. תחילה הכחיש ארגון חזבאללה שהפיגוע נעשה מטעמו, ובסופו של דבר לא הייתה שום תגובה ממשית על פיגוע זה, גם לאחר שהובהר שידו של חזבאללה במעל. שרון הסתפק במגעים דיפלומטיים בלבד גם כאשר ממשלת לבנון בחסות חזבאללה היטתה את מי הווזאני, וכאשר במרץ 2005 היטו אנשי חזבאללה את מקורותיו של נחל עיון. היו שביקרו את המדיניות הזו וטענו שההבלגה שוחקת את כוח ההרתעה של ישראל, אך מנגד היו שתמכו בה.
ארגון חזבאללה ירה גם אש נגד מטוסים, בדרך-כלל לעבר מטוסי חיל האוויר הישראלי שביצעו גיחות צילום בשמי לבנון. הפגזים, שלא היו איום ממשי למטוסי החיל, נחתו פעמים רבות בשטח ישראל וגרמו לבהלה. ב-10 באוקטובר 2003 גרם פגז למותו של נער ישראלי.
זמן קצר לאחר הנסיגה – ב-7 באוקטובר 2000 – חטפו והרגו אנשי חזבאללה שלושה חיילים (בני אברהם, עדי אביטן ועומר סועאד) בקו התפר שבין החרמון להר דב (קילומטרים ספורים דרומית לכפר הלבנוני שבעא ומול עמדה של האו"ם), ורכשו את החטוף אלחנן טננבוים מגורמים עברייניים שחטפו אותו. צה"ל לא הגיב במתקפה כוללת, אלא נקודתית. בשנת 2004 הגיעו ישראל וחזבאללה להסכמה על עסקת חילופי שבויים, שוחררו כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרורו של טננבוים והשבתן של גופות שלושת החיילים (שנהרגו במהלך החטיפה), והדבר נחשב לניצחון לנסראללה. הצלחה זו העניקה השראה לניסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. מנהיגי חזבאללה המשיכו לאיים שיחטפו ישראלים במטרה להחליפם באסירים ביטחוניים פלסטינים ובמספר אסירים לבנונים שנותרו בישראל, כשהמפורסם ביניהם הוא סמיר קונטר, שרצח את בני משפחת הרן בנהריה בסוף שנות השבעים. בנובמבר 2005 כשל אחד הניסיונות שלהם לממש איומים אלה.
תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון, שהתקבלה בסוף 2004 וחייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון (כולל חזבאללה) מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק חזבאללה, נכזבו. חזבאללה המשיך להתחמש ובמקביל נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחת העבר וטוען שהוא הגוף היחיד שיגן מפני ישראל כשזו תחליט לתקוף. בבחירות, חזבאללה דחק את שאר המפלגות השיעיות (ובעיקר את אמל החילונית בהנהגת נביה ברי) לעמדה נחותה. בזמן מלחמת לבנון השנייה, שני שרים בממשלה הלבנונית של פואד סניורה היו מזוהים עם מפלגת חזבאללה, ובהם שר התשתיות. לאחר המלחמה, בעקבות התפתחויות פוליטיות שונות, הם עזבו את הממשלה. עם זאת, יש לחזבאללה מבקרים רבים בלבנון בעיקר בשל הקישור שלה עם הכיבוש הסורי ועם פגיעה בחילוניות המדינה הרב-לאומית הזו, שחלק ניכר ממנה אינו מוסלמי.
מלחמת לבנון השנייה
- ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה
שקט יחסי שרר בגבול הצפון בשנים שמאז הנסיגה בהן נרשמו רק תקריות בודדות, המשמעותית בהם היה תקרית הר דב. השקט הופר באופן בוטה ב-12 ביולי 2006, עם חטיפת שני חיילי צה"ל בידי חזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לאירוע זה, פתחה מדינת ישראל בלחימה בחזבאללה בתוך שטח דרום לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה. רוב הלחימה נערכה בשטח רצועת הביטחון ההיסטורית, ושני הצדדים ספגו אבדות קשות, כאשר הצד הלבנוני ספג כ-1,000 הרוגים, מתוכם כ-700 מחבלים מהחזבאללה, והצד הישראלי ספג 165 הרוגים, מתוכם 44 אזרחים.
שקט יחסי שרר בגבול הצפון בשנים שמאז מלחמת לבנון השנייה ועד מלחמת חרבות ברזל, שבה התנהלה גם לחימה בין ישראל לבין חזבאללה וחמאס בלבנון.
מוצבים
צה"ל
ברצועת הביטחון היו פרושים מוצבים של צה"ל: מוצב עיישייה, ריחן, טייבה, דלעת, בופור, חממה, גלגלית, נבי, כרכום, רותם, שרייפה ותל קבעה. כמו כן, היו שתי מפקדות משותפות לצה"ל וצד"ל במרג' עיון ובבנת ג'ביל. בשנים 1989–1995 הועברו לצד"ל כשבעה מוצבים.
בנוסף, מוצבים של צה"ל נבנו ממש על הקו הכחול אך מצידו הלבנוני: מוצב ורד בהר דב, מוצב ציפורן ברכס רמים, מוצב ליבנה ליד זרעית ומוצב שקד, ברכס אביבים. בעת הנסיגה, גם הם ננטשו, שלושה מהם נבנו מחדש בתוך הקו הכחול (בסמוך מאוד למקומם הישן): ציפורן "הוזז" כ-50 מטרים לצד הישראלי ויוניפי"ל התמקם במוצב הישן; מוצב ליבנה פוצץ, ובמקומו הוקם מוצב חדש כמו בציפורן; גם שקד הוקם מחדש, ובמוצב הישן הוקם מוצב של חזבאללה עד למלחמת לבנון השנייה שבה הופצץ על ידי חיל האוויר ומאז לא שוקם; ורד ננטש ולא הוקם מחדש בתוך הקו הכחול, ובמקום צה"ל, צל"ב התמקם במוצב.[דרוש מקור]
יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) הייתה שמה הרשמי של עוצבת לבנון ותפקידיה היו שמירה על ישראל מרצועת הביטחון וכן עבודה מול צבא דרום לבנון (צד"ל). היחידה פורקה לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון. מאז הקמתה ועד פירוקה נהרגו 23 לוחמים מהיחידה. בשנת 1991 עמד תקציבו של המנהל האזרחי בלבנון על 14 מיליון שקלים.
כלא אנצאר
בתחילת מלחמת לבנון הועברו עצירים חשודים בחברות באחד מארגוני הטרור למחנה מעצר ליד ראש הנקרה. אולם, הפרקליטות הודיעה לרמטכ"ל רפאל איתן כי צעד זה נוגד את החוק הבינלאומי וכי יש לעוצרם במתקן כליאה בלבנון. כתוצאה מכך חיפש צה"ל מקום שנראה רחב דיו, לא רחוק מאחד מכבישי הרוחב, לא נשלט על ידי הרים ולא מוקף אוכלוסייה פלסטינית ובחר בציר ג'יה–נבטיה, שנחשב ידידותי באותו הזמן.
מחנה אנצאר היה ממוקם על הציר שיוצא מנבטיה לכוון מערב, בין הכפר א-דוויר (אנ') לכפר אנצאר (אנ')[ז]. המתקן היה בנוי מאוהלים מוקפים גדר וסוללות עפר. האבטחה נעשתה על ידי חיילי מילואים שישבו במגדלי שמירה סביב הגדרות. במחנה ישבו גם מפקדה גזרתית ופלוגות בתעסוקה שביצעו פעילות בגזרה.
לאחר שהתגלו תעלות שהאסירים חפרו מנהרות, פונו האסירים למחנה חדש עם צריפים ומערכות מים וביוב מסודרות, הובאו יחידות אבטחה ברמה גבוהה, הונהגו מסדרים ופשיטות ואף מכשירים לאיתור חפירות. המחנה עצמו סודר ונכבש באספלט, על מנת למנוע חפירת מנהרות. הוצבו בו אוהלים חדשים ומגדלי שמירה, ונבנו גדרות חדשות וקו עצירה צהוב, אותו אסור היה לחצות, כמטר אחד מגדר המכלאה. נגמ"שים ביצעו את הסיורים בין המכלאות השונות.
ב-23 בנובמבר 1983, בעקבות עסקת השבויים עם הפת"ח (עסקת "זמירות חדשות"), פונה הכלא ונסגר זמנית[ח]. כמה שבועות לאחר מכן, החל מתקן המעצר לפעול מחדש והועברו אליו עשרות חשודים שנתפסו בפעילות טרוריסטית כנגד חיילי צה"ל. ב-2 באפריל 1985 פונו 1200 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בו לכלא עתלית בישראל, 600 נוספים שוחררו למחרת לכפריהם בדרום לבנון והכלא נסגר.
עם הפינוי לרצועת הביטחון, נחרש המתחם על ידי דחפורים.
צד"ל
ברצועת הביטחון היו כשלושים וחמישה מוצבים של צבא דרום לבנון: מגל, שוויא, חצביא, זומריא, חונה, ערמתא, ע'זלן, סוג'וד (לעיתים הייתה בו נוכחות של חיילי צה"ל), ריחן (לצד מוצב צה"ל בריחן היה מוצב נוסף של מפקדת גדוד צד"ל בריחן), ברוש, גמבה, מנצוריה, ולנסה, אל מרי, כלא אל-ח'יאם, אל-קוציר (512), קנטרה, תל קבעה, תלוסה (627), 705 (חולה), מחייביב, 718, ברעשית, בית יהון, שקיף א-נימל, שלעבון, רוסית אל ג'מוס, רשף, ג'בל חמיד, קוזח (אנ'), בית ליף, שיחין, א-רזמין, שמע, שקיף אל חרדון, ביידה, חמרה ונאקורה.
חוץ ממפל"ג צד"ל ובסיס ההנדסה צד"ל החזיק כשבעה מוצבים נוספים במובלעת ג'זין: אנן, משוקה, רום, א-רומני, תומת ג'זין, 1205, א-רדום וג'זין. ג'בל צפי היה מוצב שהוחזק על ידי פלוגה של צבא לבנון והיה כפוף לגדוד ג'זין של צד"ל.
בסיס הטירונים של צד"ל היה ממוקם במג'ידיה. משרד הביטחון היה אחראי על התקציב של צד"ל, למשל בשנת 1996 עמד התקציב על 21.5 מיליון דולר ואילו בשנת 1997 למרות הקיצוצים בתקציב הביטחון עמד על 23 מיליון דולר[43].
כלא אל-ח'יאם היה בית הכלא של צד"ל ברצועת הביטחון. בשנת 1999 (על מנת לאפשר תצפית טובה על האזור) החליטו בצה"ל על הרמת מוצב חדש של צד"ל בתל-תרזעלה שיבנה בקרבת מוצב ריחן[44].
פעמים רבות שהו לוחמים ישראלים במוצבי הצד"ל.
תחנות רדיו וטלוויזיה בדרום לבנון
בספטמבר 1979 החלה לפעול בדרום לבנון תחנת רדיו בשם The Voice of Hope ("קול התקווה")[45], פרי יוזמה של כת נוצרית אוונגליסטית בשם High Adventure, בראשות מטיף בשם ג'ורג' אוטיס שגייס תרומות למען הקמתה. התחנה פעלה ממרג' עיון בחסות צבא לבנון החופשית[46][47]. השידורים שודרו בשלוש שפות, אנגלית, ערבית וצרפתית והיא שימשה לשידורי דת נוצריים ושידורי תעמולה של מפקד צבא לבנון החופשית סעד חדאד[48][49]. ביולי 1981 אף שיתפה פעולה עם שידורי קול ישראל[50].
בפברואר 1981 החלה התחנה בשידורי ניסיון של ערוץ טלוויזיה בשם "כוכב התקוה", לצורך השידור הוקמה תחנת ממסר סמוך לבינת ג'בל[51][52]. לצורך מימון שידורי התחנה גיסו תרומות בארצות הברית, אך תכננו לשדר פרסומות ויצרו קשר עם איש העסקים הישראלי חיים שיף כשותף לשיווק שירותי הפרסום בישראל[54] באוגוסט 1981 הגיעה לנמל חיפה ניידת שידור שרכשה התחנה בארצות הברית[55]. ניידת השידור הוצבה בצידו השני של שער פאטמה בשטח לבנון[56]. שידורי התחנה נחנכו באופן רשמי באוקטובר 1981 בשם ערוץ המזרח התיכון[57]. ב-9 במרץ 1983, נפגעה ניידת השידור של התחנה בפיצוץ מכונית תופת, באירוע לא היו נפגעים[58]. אחר כך עברה לשדר מגבעה ליד משגב עם, עדיין בצידו הלבנוני של הגבול[59]. התחנה לא קיבלה אישור לפעול משטח ישראל, אך שידוריה זכו לפופולריות רבה בישראל[60].
ב-18 באוקטובר 1985 חודשו שידורי "קול התקווה" בדרום לבנון מאתר זמני, לאחר שהתחנה נהרסה יום לפני כן סמוך לאל חיאם. ההתקפה נוהלה על יד ארבעה לבנונים שיעים שכל אחד מהם נשא מטען חומר נפץ במשקל 50 ק"ג. בהגיעם לתחנה נתקלו בשני שומרים והתפתח קרב יריות. בתוך כך הם הניחו את המטענים והתכוננו להסתלק, אולם כאשר ביצעו פעולה זאת אירעה התפוצצות ובה נהרגו כשלושה מארבעת התוקפים. התוקף הרביעי נלכד על ידי כוחות של צד"ל. בתחילה סברו שזוהי התקפת התאבדות, כיוון ששלושה מן המחבלים נהרגו יחד עם שניים מאנשי התחנה, אך התוקף הרביעי שנתפס טען בחקירתו שהם הוטעו על ידי המפעילים שלהם לחשוב שיש במטענים מנגנון השהייה, והם יוכלו להימלט לאחר שיניחו אותם[61].
בשנת 1985 הוקמה תחנת רדיו בשם "קול הדרום", בסיוע ישראל, במטרה לפנות לאוכלוסייה השיעית באזור[62]. תחנת הרדיו פעלה במטרה להציע אלטרנטיבה לעשרות ערוצי הרדיו שהקימו הפלגים השונים בלבנון, ולשמש כערוץ תקשורת של ישראל וצד"ל מול השיעים[63].
ראו גם
- עימות נמוך עצימות
- צבא דרום לבנון
- אות מערכת שלום הגליל
- חזבאללה
- מלחמת האזרחים בלבנון
- שביית שני חיילי צה"ל בלבנון (1986)
- המערכה ברצועת הביטחון
- הכוחות החמושים של חזבאללה
לקריאה נוספת
- השתנות תפיסתית או התאמות טקטיות? למידה והשתנות באזור הביטחון בלבנון בשנים 1995-1996 - אהד לסלוי \ אתר מחלקת היסטוריה
- אהד לסלוי, מביטחון שוטף ללחימה בגרילה, מודן - הוצאת משרד הביטחון, 2021
- משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות – משרד הביטחון, 2005
- יוסי ביילין, המדריך ליציאה מלבנון, תל אביב, קו אדום, 1998
- יעקב בר-סימן-טוב (עורך), אזור הביטחון בלבנון: עיון מחדש, ירושלים, מכון דייוויס, 1997
- אנטואן לאחד, בעין הסערה, חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון, ידיעות ספרים, 2004
- עמוס גלבוע, דמדומי בוקר, הוצאת המרכז למורשת מודיעין, 2016
- חיים הר-זהב, לבנון: המלחמה האבודה, תל אביב: הוצאה עצמית, 2019, מסת"ב 9789655990331
- שאול מופז, המסע הישראלי שלי, ידיעות ספרים, 2022, עמודים 211–239
- שמעון גולן, מבירות לאזור הביטחון - קבלת ההחלטות בפיקוד העליון מהיציאה מבירות עד לנסיגה לאזור הביטחון (ספטמבר 1982 - מאי 1985), בן שמן: מודן, צה"ל - המחלקה להיסטוריה, 2019 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
היציאה מלבנון, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט- מפת רצועת הביטחון בתלת־ממד
- עופר שלח, המקור, הנסיגה מלבנון: מהלך מתוכנן היטב או אירוע שיצא משליטה?, באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 24 ביוני 2010
- גיורא איילנד, סוף מעשה במחשבה תחילה, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי
- אהוד ברק, הרצאה לסיכום 10 שנות נסיגה מרצועת הביטחון
- תפיסת אזור הביטחון הרצאה של תא"ל (במיל) אפי איתם
- רצועת הביטחון-ריאיון עם איתן כבל ואורן פטוקה
- רצועת הביטחון -מוצב טייבה חורף 1994
- רצועת הביטחון- 16 שנים ליציאה מלבנון
- רצועת הביטחון -ריאיון עם אהוד ברק לציון 15 שנים לנסיגה מלבנון.
- אחיה ראב"ד, אות מלחמה יוענק ללוחמים בלבנון: "צדק היסטורי", באתר ynet, 13 בינואר 2012
- רצועת הביטחון- ריאיון עם אורן פטוקה בתוכנית עושים סדר יוני 2014
- לירון שמם, הלוחמים של לבנון: "לא רוצים שקל, רק הערכה", באתר מאקו, 10 בפברואר 2013
- יציאת צה"ל מלבנון, תערוכה באתר של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- אהוד ברק, בדידותי בעת ההכרעה, גאוותי עליה, ליברל, גיליון יוני 2015, עמודים 12–13.
- מתי פרידמן, לבנון חוויה מתקנת, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 17.01.2004, כפי שהועלה באתר "יחידה".
- אורי מילשטיין, 18 שנה לנסיגה מדרום לבנון: חשבון הנפש והשאלות הפתוחות, באתר מעריב אונליין, 26 במאי 2018
- חיים הר-זהב, לבנון: המלחמה האבודה, ארבע השנים שבין מבצע ענבי זעם בחודש אפריל 1996 לבין הנסיגה מלבנון בחודש מאי 2000, 2019 - עמ' 297.
- שמעון גולן, מבירות לאזור הביטחון, בן שמן: משרד הביטחון, 2019. (הספר בקטלוג ULI)
- דניאל רוזן, חיל הקשר, האלקטרוניקה והמחשבים במערכה ברצועת הביטחון בלבנון: 30 בספטמבר 1982 עד 24 במאי 2000, העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, יוני 2021
- שבעה מיתוסים על לבנון, בכתב העת השילוח, דצמבר 2023.
ביאורים
- ^ ב-13 בדצמבר 1992 גורשו אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי לאזור הבקאע. שלטונות לבנון סירבו לקבל את הקבוצה שבראשה עמד רנתיסי, המגורשים נשארו ללון באהלים שאזור שנקרא מרג' א-זוהור. כשנה לאחר מכן נאלץ יצחק רבין להחזיר את המגורשים בעקבות הסכמי אוסלו.
- ^ בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק, לאור בקשת הפורום "רצועת הביטחון מלחמה ללא שם", לבדוק מחדש את נושא הענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון".
- ^ תת-אלוף ארז גרשטיין נהרג ב-28 בפברואר עם שניים ממלוויו ועיתונאי ממטען צד גדול שהונח לצד הדרך הראשית מהעיירה חצביא למרג' עיון.
- ^ ב-30 בינואר 2000 נהרג הקולונל עקל אל-האשם מפקד החטיבה המערבית של צד"ל מפיצוץ מטען נפץ שהוטמן בחוותו, סמוך לעיירה דבל.
- ^ ב-5 באוגוסט 1985 נפלו רב"ט דרור חנן וסמל אייל כהן מגולני (גדוד 51) בגזרה המרכזית של רצועת הביטחון בהיתקלות עם המחבלים מארגון "אמל" שאירעה ממזרח למג'דל-סלים. זו הייתה התקרית הראשונה שבה נהרגו חיילי צה"ל מאז נסוג צה"ל לרצועת הביטחון ביוני 1985. בהיתקלות נהרגו כשלושה מחבלים, אולם נראה שמחבלים נוספים הצליחו להימלט.
- ^ טוראי אילון ורטהיים ב-30 במרץ 1985, רס"ם אלי הרוש ב-17 במרץ 1987, רס"ן גבי שחור ב-16 בספטמבר 1987, סרן אבי חכמון ורס"ן אסף מיטיב ב-16 באוקטובר 1986, סמל סאלח טאפש באפריל 1992, והיו עוד מספר מקרים בודדים של הענקת צל"שים לחיילים מיחידות מיוחדות שנשארו בעילום שם.
- ^ אנצאר 2 היה כינויו של מחנה המעצר שהוקם בעזה בפלוגת החוף ואנצאר 3 הוא הכינוי של כלא קציעות בישראל.
- ^ ב-23 בנובמבר 1983 שחררה ישראל בעסקת חילופי שבויים 4,700 עצירים ביטחוניים ממחנה אנצאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל תמורת שישה חיילי נח"ל.
הערות שוליים
- ^ כתבה על תרגיל מסכם של פלוגת שריון של צד"ל משנת 1987, באתר www.fresh.co.il
- ^ ניב שטנדל, מלחמה שאף פעם לא די לה, באתר מאקו, 26 באפריל 2020
- ^ 3.0 3.1 אור הלר, גנץ אישר: אות מערכה יוענק ללוחמים ברצועת הביטחון בלבנון, באתר חדשות 13, 11 בנובמבר 2020
- ^ אפרים סנה, אזור דרום לבנון דגם לאזור ביטחון ישראלי, מערכות 288, ינואר 1983
- ^ מתוך החוברת "אזור הביטחון בלבנון: עיון מחדש" האוניברסיטה העברית בירושלים – הרצאה של ראובן ארליך (אל"ם במיל', סגן מתאם פעולות ישראל בלבנון), תפיסת אזור הביטחון ועמידתה במבחן המציאות
- ^ כתבה ממעריב מ-19 ביוני 1986, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=586816פרש.
- ^ מנחם רהט, השיעים ברצועת הבטחון הבינו, מעריב, 15 בספטמבר 1985
- ^ כתבה ממעריב מ-6 במרץ 1987 – רצועת הביטחון: נערכים לסיבוב הבא, כפי שהועלתה באתר פרש.
- ^ כתבה ממעריב מ-4 ביוני 1985 – רבין: השיעים ימנעו ממחבלים של אש"ף לחזור לדרום לבנון, כפי שהועלתה בפורום צבא וביטחון של אתר פרש.
- ^ כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=586419פרש.
- ^ כתבה מידיעות אחרונות מנובמבר 1991, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?p=4535936#post4535936פרש.
- ^ כתבה מידיעות אחרונות מנובמבר 1991, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=591468 פרש.
- ^ כתבה מבמחנה מרץ 1996, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=593908פרש.
- ^ כתבה ממעריב מיוני 1985 – גנרל אנטואן לחד: מנענו עד כה 80% מניסיונות הפיגוע נגד ישראל ונגדנו, כפי שהועלתה באתר פרש.
- ^ כתבה ממעריב מאוגוסט 1986, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=579683&highlight=60+%F4%E9%E2%E5%F2%E9%EDפרש.
- ^ לפי כתבה במעריב שהתפרסה במעריב ב-4 באוקטובר 1985 – האהבות שמאחורי המתאבדות
- ^ כתבה מידיעות אחרונות ממרץ 1991, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=597879פרש.
- ^ כתבה מידיעות אחרונות מאפריל 1991, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=598338פרש.
- ^ כתבה מידיעות אחרונות מנובמבר 1991, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=591409#post4535834פרש.
- ^ כתבה מבמחנה, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=591102&highlight=%E0%F0%E8%E5%E0%EF+%EC%E0%E7%E3 פרש.
- ^ כתבה של רונן ברגמן מידיעות אחרונות מ-21 בדצמבר 2013
- ^ כתבה ממעריב, כפי שהועלה באתר https://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=601084פרש.
- ^ כתבה מידיעות אחרונות מאפריל 1999, כפי שהועלה בפורום צבא וביטחון של אתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=594427 פרש.
- ^ שי לוי, בוגרי לבנון טוענים: 675 ישראלים נהרגו עד נסיגת צה"ל, באתר מאקו, 14 במאי 2020
- ^ כתבה ממעריב מ-3 באוקטובר 1985 - ביטחון: היציאה מלבנון, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/thread_577085-&highlight=%F0%F4%E2%F2%E9+%EE%EC%E7%EE%FA+%EC%E1%F0%E5%EF פרש.
- ^ כתבה ממעריב מ-17 בספטמבר 1987 – 60% מהחיילים שלקו בהלם קרב בלבנון - "עדיין בגיהנום פרטי", כפי שהועלתה באתר פרש.
- ^ אחיה ראב"ד, אות מלחמה יוענק ללוחמים בלבנון: "צדק היסטורי", באתר ynet, 13 בינואר 2012
- ^ כתבה מישראל היום מ-23 באפריל 1985, כפי שהועלה באתר פרש https://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=607475#post4710583
- ^ יואב זיתון, אחרי 20 שנה: המדינה תבחן להעניק אות ללחימה בדרום לבנון, באתר ynet, 16 באפריל 2020
- ^ ניב שטנדל, מלחמה שאף פעם לא די לה, באתר מאקו, 26 באפריל 2020
- ^ אמיר בוחבוט, הרמטכ"ל החליט: יוענק אות מערכה לתקופת רצועת הביטחון בלבנון, באתר וואלה!, 5 בנובמבר 2020
- ^
ג'ודי מלץ, הממשלה אישרה להעניק אות מערכה לחיילים ששירתו ברצועת הביטחון, באתר הארץ, 1 במרץ 2021
- ^ כתבה מידיעות אחרונות מאפריל 1999 – מבוכה בצה"ל: "תוכנית לבנון" של ארנס כבר פועלת חודשים, כפי שהועלתה בפורום צבא וביטחון של אתר פרש
- ^ הממשלה אישרה: נסיגה מלבנון עד יולי, באתר וואלה!, 5 במרץ 2000
- ^ יצחק הרצוג, החוב הלאומי: עלינו לפצות את מי שעמד לצידנו בחזית הצפונית, באתר מעריב אונליין, 31 במאי 2020
- ^ בני מיכלסון, 18 שנות שירות בלבנון בטאון שריון, ספטמבר 2020
- ^ האו"ם דורש תיקוני גבול נוספים בצפון: הגבול ליד קיבוץ מנרה יוזז דרומה, באתר וואלה!, 8 ביוני 2000
- ^ כך נזכור את לבנון, באתר ynet, 22 במאי 2001
- ^ לפי כתבה במעריב שהתפרסה במעריב ב-16 באוקטובר 1987 -צה"ל הרג מחבל ברצועת הביטחון
- ^ עמוס הראל, המארב במנהרה בעזה: פגיעה הדדית בקרב המוחות בין חמאס לצה"ל, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2013
- ^ כתבה מידיעות אחרונות מ-8 מאי 2000, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=586816פרש.
- ^ טל וידר, אמו של ההרוג בשלומי: "הלך לי הפרח", באתר ynet, 10 באוגוסט 2003
- ^ כתבה ממעריב מאפריל 1997, כפי שהועלה באתר https://www.fresh.co.il/vBulletin/t-586121-תקציב_צדל_בשנים_1996_ו_1997 פרש.
- ^ כתבה מידיעות אחרונות מנובמבר 1999, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=591454#post4536273 פרש.
- ^ שמעון וייס, "קול התקווה" ממרג' עיון, דבר, 11 בספטמבר 1979
האנשים המשמיעים את "קול התקווה", דבר, 28 בספטמבר 1979 - ^ "מלך התקווה" - תחנת הפרסומת לדבר א-לוהים, מעריב, 16 בספטמבר 1980
- ^ רייגן שלח ברכתו לתחנת "קול התקווה", מעריב, 10 בספטמבר 1980
- ^ ארה"ב גינתה שידורי "קול התקווה" של חדד, דבר, 10 ביולי 1980
- ^ רפאל מן, "תחנת 'קול התקוה' בדרום לבנון - לא חוקית", מעריב, 10 ביולי 1980
- ^ מנחם רהט, אבי אתגר שידר מ"קול התקרה" לתושבי דרום־לבנון, מעריב, 4 ביולי 1980
- ^ שמעון וייס, עוד קול לתקוות דרום לבנון, דבר, 23 בפברואר 1981
- ^ "כוכב התקווה" החלה בשידורי ניסיון לרחבי המזרח התיכון, דבר, 11 במרץ 1981
, "כוכב התקווה' מלבנון שידר אתמול בצבע, מעריב, 10 בפברואר 1981 - ^ טובה צימוקי, הקמת הטלוויזיה בדרום לבנון נעשה בידיעת צה"ל, דבר, 26 ביוני 1981
- ^ [53].
- ^ אנשי "קול התקווה" משחררים ניידת השידור שהגיעה מארה"ב, דבר, 14 באוגוסט 1981
- ^ מודי גלר, מעבר לגדר הטובה, דבר, 16 בדצמבר 1981
- ^ מנחם רהט, שידורי הטלווזיה של "כוכב התקוה" נקלטים היטב בישראל, מעריב, 14 באוקטובר 1981
- ^ שמעון וייס, מכונית תופת התפוצצה בצד הלבנוני של הגדר הטובה, דבר, 10 במרץ 1983
- ^ תחנת הטלוויזיה סי.בי.או. מן הגדר הטובה - ללבנון או לישראל, דבר, 7 בדצמבר 1983
- ^ רמי רוזן, ישו! יש לנו ערוץ שני, כותרת ראשית, 27 ביוני 1984
- ^ מנחם רהט, אגדת המתאבדים, מעריב, 27 באוקטובר 1985
- ^ מנחם רהט, הקול המתון של השיעים, מעריב, 9 בספטמבר 1985
- ^ שפי גבאי, מלחמת האזרחים בלבנון התפשטה לגלי האתר, מעריב, 15 בדצמבר 1986
 | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| העצמאות | סיני | ששת הימים | ההתשה | יום הכיפורים | לבנון הראשונה | המערכה ברצועת הביטחון | לבנון השנייה | חרבות ברזל | |
| 1947–1949 | 1956 | 1967 | 1967–1970 | 1973 | 1982 | 1982–2000 | 2006 | 2023– | |
רצועת הביטחון38761219Q2910225