חופש המידע
חופש המידע או השקפת מידע מתייחסים להגנה על הזכות לחופש הביטוי בהקשר לאינטרנט ולטכנולוגיית המידע (ראו גם זכויות דיגיטליות). חופש המידע והשקפת מידע גם קשורים למניעת צנזורה בהקשר לטכנולוגיית המידע, כלומר היכולת לאחזר מידע מהאינטרנט בלא הגבלות או צנזורה.
חופש המידע הוא הרחבה של חופש הביטוי, זכות אנושית בסיסית המוכרת במשפט הבינלאומי. כיום מקובל לפרש זכות זו באופן נרחב יותר כחופש הביטוי בכל סוג של מדיום: בדיבור, בכתב, בדפוס, דרך האינטרנט או באחת מצורות האמנות. לפיכך, ההגנה על חופש הדיבור כזכות כוללת לא רק את התוכן, אלא גם את אמצעי הביטוי.[1] חופש המידע יכול גם להתייחס לזכות לפרטיות בהקשר לאינטרנט ולטכנולוגיית המידע. כמו בחופש הביטוי, הזכות לפרטיות היא אחת מזכויות האדם וחופש המידע פועל כהרחבה לזכות זו.[2]
חברת המידע וחופש הביטוי
הצהרת העקרונות של הפסגה העולמית למען חברת המידע (WSIS - World Summit on the Information Society) שאומצה בכנס ב-2003 אישרה מחדש את התמיכה בדמוקרטיה, ובאוניברסליות, בשלמות ובתלות ההדדית של זכויות האדם הבסיסיות. ההצהרה גם מתייחסת במפורש לחשיבות הזכות לחופש הביטוי עבור חברת המידע בהצהירה:
אנו מאשרים מחדש, כי כבסיס מהותי של חברת המידע, וכשם שנכתב בסעיף 19 של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, הזכות לחופש הביטוי והדעה מגיעה לכל אחד, שזכות זו כוללת את החופש להחזיק בדעות בלא הפרעה, ולחפש אחר, לקבל, ולהעביר מידע ורעיונות דרך כל מדיום ובלא קשר לגבולות. תקשורת היא תהליך חברתי יסודי, צורך אנושי בסיסי, והתשתית לכל ארגון חברתי. היא מרכזית לחברת המידע. לכל אחד, בכל מקום, צריכה להינתן ההזדמנות להשתתף, ואין לשלול מאיש את היתרונות שחברת המידע מציעה.
— מתיאס קלאנג ואנדריו מרי, "זכויות האדם בעידן הדיגטלי", הוצאת רוטלדג', 2005
הצהרת העקרונות של כנס חברת המידע מ-2004 גם היא מכירה בכך ש"הכרח למנוע את השימוש במשאבי המידע ובטכנולוגיות המידע למטרות פליליות וטרוריסטיות, תוך כיבוד זכויות האדם".[3] וולפגנג בנדק (Wolfgang Benedek) מציין שההצהרה של הכנס מכילה כמה התייחסויות לזכויות האדם, אבל אינה מפרטת נהלים או מנגנונים שיבטיחו שזכויות האדם יכובדו בפועל.[4]
יוזמת הרשת הגלובלית
ב-29 באוקטובר 2008 נוסדה יוזמת הרשת הגלובלית (GNI ראשי תיבות של Global Network Initiative), כשהיא מתבססת על "עקרונות חופש הביטוי והפרטיות". היוזמה הוקמה ביום השנה ה-60 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, והיא מבוססת על חוקים ותקנים של זכויות האדם חופש הביטוי והזכות לפרטיות המקובלים בעולם, והקבועים בהכרזה, באמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות ובאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות .[5] הארגונים החברים ביוזמה כוללים את קרן החזית האלקטרונית, משמר זכויות האדם, גוגל, מיקרוסופט, יאהו, חברות גדולות אחרות, ארגוני זכויות אדם, משקיעים וחברי אקדמיה.[6][7]
על פי הדיווחים הוזמנה גם חברת סיסקו להשתתף בדיונים המקדימים, אבל לא השתתפה ביוזמה. חברת ההשקעות הרינגטון (Harrington Investments), שהציעה שסיסקו תקים חבר מנהלים לנושא זכויות האדם, פטרה את היוזמה כסוג של קוד התנהגות רצוני שאין לו שום השפעה. ג'ון הרינגטון, מנכ"ל החברה כינה את היוזמה "רעש חסר משמעות", ובמקום זאת קרא לחקיקת חוקי עזר שיכריחו את חבר המנהלים ליטול על עצמם אחריות בנושא זכויות אדם.[8]
צנזורה באינטרנט
ערך מורחב – סינון תכנים באינטרנט
ג'ו גלנוויל (Jo Glanville), עורכת האינדקס על צנזורה (Index on Censorship), הצהירה ש"האינטרנט היווה מהפכה לצנזורה כשם שעשה זאת לחופש הדיבור".[8] מושג חופש המידע צץ כתגובה לצנזורה, ניטור ומעקב של האינטרנט מטעם המדינה. צנזורה של האינטרנט כוללת בקרה או חסימה של פרסום או גישה למידע באינטרנט.
על פי "רשימת אויבי האינטרנט" של הארגון עיתונאים ללא גבולות עוסקות המדינות הבאות בצנזורה נרחבת של האינטרנט: קובה, איראן, האיים המלדיביים, מיאנמר/בורמה, קוריאה הצפונית, סוריה, תוניסיה, אוזבקיסטן ווייטנאם.[9] הדוגמה הבולטת ביותר שזכתה לפרסום ניכר היא "חומת האש הגדולה של סין" (בהתייחס לתפקידה כחומת אש ובהקשר לחומה הגדולה של סין ההיסטורית). המערכת חוסמת תכנים בכך שהיא מונעת מכתובות IP להיות מנותבות דרכה, וכוללת שרת חומת אש תקני ושרתי פרוקסי בצומתי הגישה של האינטרנט למדינה. המערכות מבצעות גם הרעלת DNS (סוג של התקפה כנגד שרת השמות באינטרנט (Domain Name System) באמצעות השתלת ערכים זדוניים לשמות חוקיים) באופן בררני כאשר משתמש מבקש לקבל אתרים מסוימים. נראה כי הממשלה הסינית איננה בוחנת תכנים באינטרנט באופן שיטתי, שכן הדבר נראה טכנית כבלתי ישים.[10] צנזורה של האינטרנט ברפובליקה העממית של סין מבוצעת בחסות מגוון נרחב של חוקים ותקנות. בהתאם לחוקים אלו, התקינה ממשלת הרפובליקה העממית של סין שישים תקנות אינטרנט שונות, וכללי הצנזורה נאכפים בקפדנות על ידי הסניפים המחוזיים של ספקי שירותי האינטרנט שהם בבעלות ממשלתית, חברות מסחריות, וארגונים.[11][12]
ראו גם
לקריאה נוספת
- Mike Godwin Cyber Rights: Defending Free speech in the Digital Age, Times Books, 1998, Pages 287-308 מסת"ב 0812928342
קישורים חיצוניים
- חופש המידע: מחקר השוואתי מחקר של 57 מדינות שנערך על ידי הארגון Global Integrity.
- סקירה של חוקי חופש המידע ושמירת הפרטיות בכמאה מדינות מתוך אתר Right2Info.
- חופש המידע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Andrew Puddephatt, Freedom of Expression, The essentials of Human Rights, Hodder Arnold, 2005, pg.128
- ^ Protecting Free Expression Online with Freenet - Internet Computing, IEEE
- ^ Klang, Mathias; Murray, Andrew. Human Rights in the Digital Age. Routledge. p. 2.
- ^ Benedek, Wolfgang; Veronika Bauer; Matthias Kettemann (2008). Internet Governance and the Information Society. Eleven International Publishing. p. 36. מסת"ב 9077596569, 9789077596562.
- ^ Global Network Initiative, FAQ(הקישור אינו פעיל, 13.03.2018)
- ^ Internet Rights Protection Initiative Launches
- ^ Global Network Initiative, Participants
- ^ 8.0 8.1 Glanville, Jo (17 בנובמבר 2008). "The big business of net censorship". The Guardian.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ List of the 13 Internet enemies RSF, 2006 November
- ^ "War of the words". The Guardian.
- ^ "II. How Censorship Works in China: A Brief Overview". Human Rights Watch. נבדק ב-2006-08-30.
- ^ Chinese Laws and Regulations Regarding Internet (הקישור אינו פעיל, 13.03.2018)
חופש המידע34102032Q26084