תראקיה
תראקיה (בטורקית: Trakya, נהגה תֶראקיה; בבולגרית: Тракия; ביוונית: Θράκη) היא חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי בפינה הצפונית מזרחית של חצי האי הבלקני באירופה. היא נחלקת בין בולגריה (צפון תראקיה), יוון (מערב תראקיה) וחלקה האירופי של טורקיה (מזרח תראקיה), שם היא מכונה גם רומלי (Rumeli).
גאוגרפיה
תראקיה גובלת ממזרח בים השחור ובבוספורוס, ומדרום בים השיש, מצר הדרדנלים ובים האגאי. גבולותיה היבשתיים מוגדרים פחות. היא משתרעת עד להרי הבלקן במרכזה של בולגריה בצפון, ובמערב היא כוללת את רכס הרי רודופי ויש הכוללים בה גם את הרי רילה והרי פירין. אורכה של תראקיה מגיע ל-500 קילומטר לכל היותר ורוחבה הממוצע הוא כ-200 קילומטר.
מזרח תראקיה שבשטח טורקיה הוא חבל ארץ גבעי, למעט הרי ילדז (Yıldız Dağları - "הרי הכוכב") שבצפונו. בדרום תראקיה המערבית משתרע חצי האי גליפולי (Gelibolu Yarımadası). בתחומי יוון ובולגריה הנוף הררי יותר, אם כי בין הרי הבלקן מצפון להרי רודופי שבדרום תראקיה, משתרע עמק רחב ידיים בו זורם נהר המריצה (בולגרית Марица, טורקית Meriç, יוונית Εβρος - "אברוס") לאורך 480 קילומטר, עד שהוא מבצע תפנית דרומה ונשפך אל הים האגאי.
העיר החשובה והגדולה בתראקיה היא איסטנבול. ערים חשובות נוספות הן אדירנה בטורקיה, בורגס ופלובדיב בבולגריה, ואלכסנדרופולי במחוז מזרח מקדוניה ותראקיה ביוון.
-
נוף בהרי רודופי
-
מסגד סלימיה באדירנה
-
סוזופול לחוף הים השחור בבולגריה -
העיר העתיקה בפלובדיב, בולגריה
היסטוריה
העת העתיקה
בימי קדם התייחס המושג "תראקיה" אל שטח גדול בהרבה מהמקובל כיום, ואשר השתרע מערבה אל תוך מקדוניה, סרביה ויוון של היום. בשטח זה וברחבי הבלקן כולו, וכן בחלקה האסייתי של טורקיה, ישבו שבטים הודו-אירופים תראקים שיחס היוונים אליהם היה כאל "חצי-ברברים". שפתם של התראקים הייתה תראקית, שפה הודו-אירופית, ומקורם אינו ברור לחלוטין, אך הדעה הרווחת היא כי התפתחו מתושביו הקדומים של האזור שהתערבבו בתקופת הברונזה בשבטים הודו-אירופים המקורבים לעמים איראנים כמו הסקיתים, הקימרים והסרמטים. על בסיס הקבלה בין התרבות התראקית לתרבות הפריגית, המינואית והמיקנית העלו חוקרים בולגרים את הסברה כי התראקים היו מקורבים לאלה.
לראשונה נזכרו התראקים באיליאדה כבני בריתה של טרויה. הרודוטוס תיארם כעם רב ובעל עוצמה, אך הדגיש כי היו מפולגים ביניהם לקבוצות ושבטים. לפי המיתולוגיה היוונית היו התראקים צאצאיו של תראקס, בנו של אליל המלחמה ארס שהתגורר לפי האמונה בתראקיה. הומרוס תיחם את תראקיה באופן מעורפל בין הים השחור במזרח לנהר אקסיוס באזור סלוניקי של היום. במאה ה-6 לפנה"ס הוקמו בתראקיה המושבות היווניות הראשונות, ובתקופה זו החלו התראקים לשמש שכירי חרב בשירותן של ערי יוון. תראקיה נכבשה על ידי דריווש הראשון בשנת 512 לפנה"ס והייתה למחוז בממלכה האחמנית למשך זמן קצר עד שהפרסים גורשו ממנה במלחמת פרס-יוון.
החל באמצע המאה ה-5 לפנה"ס הצליחו מספר שבטים תראקים להתאחד לממלכה שנשלטה על ידי המלך טרס, מייסד ממלכת אודריסה. הממלכה התקיימה עד אמצע המאה ה-3 לפנה"ס ובירתה הייתה באוסקודמה או אודריסה, היא אדירנה בטורקיה של ימינו. הממלכה לא איחדה את כל שטחה של תראקיה, וגם בשטח שהיה נתון לשליטתה היה כוחו של השלטון המרכזי מוגבל. במאה ה-4 לפנה"ס התפצלה הממלכה לשלוש ממלכות קטנות יותר ובירתה של אחת מהן הועברה בשנת 320 לפנה"ס לסאותופוליס בסמוך לקאזאנלק בבולגריה. ממלכה זו המשיכה והתקיימה תחת השושלת האורדיסית עד למאה ה-1 אך כוחה הלך ונחלש.
בתקופה זו, תקופת הזוהר ביוון העתיקה, גברה ההשפעה היוונית בקרב התראקים, וכיוון ששפתם לא הייתה כתובה, היא נסוגה מפני היוונית. זו הפכה ללינגואה פרנקה ושימשה לתקשורת בין השבטים התראקים השונים כמו גם במגעיהם עם עמים אחרים. התרבות התראקית ספגה מכה נוספת עם כיבושה של תראקיה בידי פיליפוס השני מלך מוקדון ואביו של אלכסנדר הגדול, והתראקים בתראקיה אימצו את התרבות ההלניסטית במשך 150 שנות שלטונה של מוקדון עליהם. בשנת 305/306 המליך ליסימכוס את עצמו למלך עליהם. בשנת 279 לפנה"ס פלשו הגאלים לתראקיה ונותרו בה עד סוף המאה. תראקיה הייתה לחלק מהרפובליקה הרומית בשנת 168 לפנה"ס, אך הפכה באופן רשמי לפרובינקיה רק בשנת 46 לספירה.
הרומאים התייחסו לנהר נסטוס (Nestos) כאל גבולה המערבי של תראקיה והשתמשו בה כאסם תבואה בו היו אחוזות גדולות שעובדו על ידי עבדים.
ימי הביניים
במאה ה-4 פלשו ההונים והויזיגותים לתראקיה וב-9 באוגוסט 378 התחולל קרב אדריאנופול סמוך לאדירנה בו כשלו הרומאים בהדיפתם והקיסר המזרחי ואלנס נהרג בקרב. לאחר חלוקת האימפריה הרומית נפלה תראקיה בחלקה של האימפריה הביזנטית אשר שלטה בה עד המאה ה-9, עת רובה של תראקיה הפך לחלק מבולגריה. היא שבה לשליטת הביזנטים בשנת 972, אך נדה בינם לבין הבולגרים מהמאה ה-12 עד למאה ה-14. החל מ-1352 כבשו העות'מאנים את תראקיה בהדרגה תוך 20 שנה והחזיקו בכולה במשך 500 שנה.
העת החדשה והמאה ה-20
בתחילת שנת 1877 פרצה מלחמת רוסיה-טורקיה אשר נבעה משאיפותיה משכבר הימים של רוסיה להשיג גישה לים התיכון ולשלוט בקונסטנטינופול ובמצרים הסמוכים לה. הרוסים כמעט והגיעו לקונסטנטינופול בפברואר 1878, אך בריטניה שחששה שהעיר תיפול לידיהם, שלחה אליה צי אוניות. בשל ההתערבות הבריטית ובשל כך שהרוסים סבלו אבידות עצומות, הסכימה רוסיה לחוזה סאן סטפנו שנחתם ב-3 במרץ 1878. בהסכם זה הכירו העות'מאנים באוטונומיה של בולגריה על רוב תראקיה, אך הוא בוטל ארבעה חודשים בלבד לאחר מכן בקונגרס ברלין. לפי ההסכמה החדשה שמרה האימפריה העות'מאנית על חזקתה ברוב תראקיה באמצעות הקמת החבל האוטונומי של רומליה המזרחית. למרות זאת, שבע שנים בלבד לאחר מכן אוחד החבל עם בולגריה.
לאחר מלחמות הבלקן בשנים 1912-1913 נאלצו העות'מאנים לוותר על מערב תראקיה אשר נמסרה לידי בולגריה. קו הגבול בין שתי המדינות חפף במידה רבה את קו הגבול הנוכחי בין טורקיה ליוון ובולגריה, לאורך נהר המריצה. בולגריה זכתה במוצא אל הים האגאי אך נאלצה לוותר עליו, ועל מערב תראקיה כולה, ולמוסרה ליוון לאחר מלחמת העולם הראשונה. בכך נקבעו הגבולות השרירים בתראקיה כיום.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אודות הקרנבל בתראקיה, מתוך אתר התיירות הרשמי של יוון
- תראקיה באתר התיירות הרשמי של טורקיה
- מוטי כנרי, צפון יוון: סיפורם הטרגי של יהודי תראקיה, באתר GoTravel
| הפרובינקיות של האימפריה הרומית בשיאה | ||
|---|---|---|
|
