ערך מומלץ

בוריס השלישי, מלך בולגריה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בוריס השלישי, מלך בולגריה
Борѝс III Обединител
בוריס השלישי, 1933
בוריס השלישי, 1933
לידה 30 בינואר 1894
סופיה, נסיכות בולגריה ממלכת בולגריהממלכת בולגריה
פטירה 28 באוגוסט 1943 (בגיל 49)
סופיה, ממלכת בולגריה ממלכת בולגריהממלכת בולגריה
שם מלא בוריס קלמנס רוברט מריה פיוס לודוויג סטאניסלב חבייר
מדינה ממלכת בולגריהממלכת בולגריה ממלכת בולגריה
מקום קבורה מנזר רילה, מחוז קיוסטנדיל, בולגריה
בת זוג ג'ובאנה מאיטליה, מלכת בולגריה
שושלת סקסה-קובורג-גותה
תואר מלך בולגריה
כינוי "השועל"[1]
"המלך המאחד"[2]
אב פרדיננד הראשון, מלך בולגריה
אם מריה לואיזה מבורבון-פארמה, נסיכת בולגריה
צאצאים סימאון השני, מלך בולגריה
מריה לואיזה, נסיכת בולגריה
מלך בולגריה
3 באוקטובר 191828 באוגוסט 1943
(24 שנים)
ממלכת בולגריה

ממלכת בולגריה
סמל ממלכת בולגריה
סמל ממלכת בולגריה
מדינה ממלכת בולגריה
בית האב סקסה קובורג גותה
תארים
  • נסיך סלובקיה
  • נסיך בולגריה
  • מלך בולגריה
השליט האחרון סימאון השני, בבולגריה
תקופת השושלת 1887 כנסיכות ומ-1908 כממלכה. – בולגריה:15 בספטמבר 1946 על ידי השלטון הקומוניסטי בבולגריה, בהכוונת ברית המועצות
אתניות גרמנית, איטלקית, צרפתית
יורש העצר בוריס ואביו המלך פרדיננד הראשון בעת ביקור בחזית במהלך מלחמת הבלקן הראשונה ב-1912
יורש העצר בוריס, סוקר גדוד חיילים בולגרים בעת מלחמת העולם הראשונה, שנת 1916
כנסיית סווטה נדליה לאחר הפיגוע ממנו ניצל בוריס השלישי
המלך בוריס בעת סיורו באזורים שנפגעו מרעידות האדמה ב-1928
פגישתם של בוריס השלישי משמאל והרמן גרינג מימין בעת ביקורו של המלך בגרמניה ב-1935
בוריס השלישי בטקס חנוכת קו רכבת חדש ב-1939
החוק להגנת האומה שפורסם בינואר 1941 ודמה במתכונתו לחוקי נירנברג
פגישתו האחרונה של בוריס השלישי עם אדולף היטלר במאורת הזאב ב-14 באוגוסט 1943
קברו של המלך בוריס השלישי במנזר רילה
שדרות המלך בוריס השלישי בסופיה
גלעד הנצחה למלך בוריס השלישי המוצב בווארנה

בוריס השלישי, מלך בולגריהבולגרית: Борѝс III Обединител, ‏30 בינואר 1894, סופיה, נסיכות בולגריה28 באוגוסט 1943, סופיה, ממלכת בולגריה) היה מלך בולגריה מ-3 באוקטובר 1918 ועד יום מותו.

בוריס השלישי עלה לכס השלטון לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה וסיום כהונתו של אביו פרדיננד הראשון. עד אמצע שנות ה-30 לא היה מעמדו של המלך איתן, הוא ניצל ממספר ניסיונות התנקשות בחייו כאשר במקביל התחוללו בממלכתו הפיכות וניסיונות הפיכה במחיר דמים גבוה. נסיבות סיום מלחמת העולם הראשונה וכפיית חוזה ניי על בולגריה, הובילו לאי-שקט חברתי ופוליטי ומשבר כלכלי חריף שהקשה על התנהלות הממלכה. החל מאמצע שנות ה-30 התקרב המלך במדיניותו לגרמניה הנאצית והעניין הניב פירות כלכליים ומדיניים לבולגריה. המלך חיזק את מעמדו ושלטונו הפך אוטוקרטי. בלחצה של גרמניה העבירה רומניה לבולגריה במסגרת הסכם קראיובה את חבל דרום דוברוג'ה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה ממלכת בולגריה על נייטרליות, אך בהמשך הצטרפה להסכם התלת-צדדי ובתמורה קיבלה לחזקתה את חבלי תראקיה היוונית, ומקדוניה הווארדארית. צעד זה העלה מאוד את הפופולריות של בוריס השלישי בקרב ההמונים והוא זכה לכינוי "המלך המאחד" על השבת השטחים שאבדו לבולגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בוריס השלישי, אשר חשש לחזור על טעויותיו של אביו, סירב לצרף את הצבא הבולגרי לקרבות החזית המזרחית ולהכריז מלחמה על ברית המועצות והעניין הוביל למתיחות בין בולגריה לגרמניה, ובכלל זה מתיחות אישית בינו לבין אדולף היטלר.

החל משלהי שנות ה-30, ובמקביל לחיזוק הקשרים עם גרמניה הנאצית, אימצה בולגריה מדיניות אנטי-יהודית. בספטמבר 1939 גורשו 4,022 מיהודי בולגריה, שהוגדרו "נתינים זרים", במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים".[3] בהמשך חוקק בבולגריה החוק להגנת האומה ובמסגרתו נשלחו 9,000 גברים יהודים בגילאי 20–40 לעבודות כפייה.[4][5] במרץ 1943 גירשו הבולגרים בצו שאישר בוריס השלישי את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה והעיר פירוט אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה.[6][7][8] במקביל, נכשל ניסיון גירושם לטרבלינקה של לפחות 6,365 מיהודי בולגריה "הישנה".[9]

ב-28 באוגוסט 1943 מת בוריס השלישי מהתקף לב לאחר ששב לבולגריה מפגישה קשה ומתוחה עם היטלר. סביב נסיבות מותו רווחו תאוריות קשר רבות שלא הוכחו. מותו סימן את קץ ימיה של ממלכת בולגריה. בנו, יורש העצר סימאון, היה בן 6 ולכן מונתה מועצת עוצרים בראשות הנסיך קיריל, אחיו של בוריס השלישי. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה בבולגריה הפיכה, שהובלה על ידי חזית המולדת של בולגריה. המשטר הפרו-מלוכני הודח ובהדרגה השתלטו הקומוניסטים על המדינה. בפברואר 1945 הוצא הנסיך קיריל, אחיו של בוריס להורג, ב-1946 כוננה הרפובליקה העממית של בולגריה ובני משפחת המלוכה הצטוו לעזוב את בולגריה.

תקופת חייו כיורש העצר

ערך מורחב – בולגריה במלחמת העולם הראשונה

בוריס השלישי נולד כנסיך בוריס קלמנס רוברט מריה פיוס לודוויג סטאניסלב חבייר לבית סקסה קובורג גותה והיה בנם הבכור של פרדיננד הראשון ורעייתו מריה לואיזה. הייחוס המשפחתי שלו מצד אביו מגיע לאנרי הרביעי, מלך צרפת וליוהאן פרידריך מסקסוניה ומצד אימו לפליפה החמישי, מלך ספרד ולרובר החזק מלך צרפת.

ניקולאי השני, קיסר רוסיה היה סנדקו. בוריס הוטבל כנוצרי-קתולי, אך בפברואר 1896, במחווה לשיפור היחסים מול האימפריה הרוסית, המיר המלך פרדיננד הראשון את דתו של בוריס מנצרות קתולית לנצרות אורתודוקסית. הצעד גרר אחריו חוסר שביעות רצון בקרב קרובי משפחתו הקתולים ובראשם פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה.

מאוחר יותר נולדו לפרדיננד ומריה לואיזה עוד בן ושתי בנות. קיריל, אבדוקיה ונדז'דה. לאחר לידת נדז'דה נפטרה מריה לואיזה והיא בת 29 שנים. בוריס היה בן חמש שנים בעת מות אימו והאירוע הותיר בו רושם קשה. שנים מאוחר יותר ציין את חסרונה של דמות האם בחייו הצעירים. ב-1908, נישא פרדיננד הראשון בשנית לנסיכה אלאונורה מרויס-קוסטריץ והיא הפכה לאם אומנת לילדיו הצעירים. יחסיה עם בוריס הוגדרו כקורקטיים ובוריס היה נבוך לא פעם מיחסו של אביו למלכה אלאונורה, שהייתה עבור המלך בת לוויה לטקסים ואירועים שונים.

בוריס נודע כתלמיד שקדן בעיקר בתחום השפות ונעזר במורה פרטי שהובא משווייץ, עבורו ועבור אחיו הנסיך קיריל. הנסיכים היו קרובים בגיל והפכו לחברים קרובים. ב-1910 נסעו לראשונה אל מחוץ לגבולות ממלכת בולגריה ונפגשו באיסטנבול עם הסולטאן מהמט החמישי.

ב-22 ביוני 1911 מילא בוריס את תפקידו הרשמי הראשון, כאשר נשלח כנציגו של המלך פרדיננד הראשון לטקס הכתרתו של ג'ורג' החמישי למלך הממלכה המאוחדת. בספטמבר 1911 נסע לבקר את סנדקו ברוסיה. במהלך ביקור זה הוזמן לקייב, לטקס חנוכת אנדרטה לזכרו של הצאר אלכסנדר השני, שכונה "משחרר בולגריה", משום תוצאותיה של המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), אותה יזם. במהלך הביקור הוזמן לבית האופרה המקומי והיה עד להתנקשות בראש הממשלה הרוסי, פיוטר סטוליפין.[10] האירוע הותיר בו רושם קשה, ליווה את בוריס במהלך חייו הבוגרים והפך אותו לחשדן בכל הקשור לביטחונו האישי.[11]

בינואר 1912, עת מלאו לו 18 שנים, הוזמנו ליום הולדתו נציגי משפחות אצולה מאירופה ויורשי העצר של המדינות השכנות.[12] בוריס השתתף במלחמת הבלקן הראשונה והשנייה כקצין קישור בקרבות בדרגת קולונל ובמלחמת העולם הראשונה קודם לדרגת גנרל-מיור וגם בה שימש כקצין קישור בחזית המערכה הסרבית.[13]

הבולגרים סברו שהמלחמה תארך חודשים ספורים ותסתיים בניצחון מעצמות המרכז, אך היא הלכה והסתבכה והמורל בצבא הבולגרי הלך והדרדר. בהנחיית הפיקוד הגרמני, הועברו בהדרגה כוחות צבא גרמניים מהחזית המקדונית לחזית המערבית. המצב בחזית המקדונית הפך לסטאטי, הבולגרים נותרו הכוח המרכזי במערכה, סבלו מקשיי אספקה ומורל ירוד ובהדרגה נטתה החזית לטובת מדינות ההסכמה. התבוסה בקרב סקרה סימנה את סופה הקרב של המלחמה לרעת הבולגרים ומעמדו של המלך פרדיננד הראשון התערער. יורש העצר בוריס ביקר בחזית ושלח מברקים מוצפנים ובהם הוא מתאר את מצבם הקשה של הכוחות הבולגריים והכעס הגובר על ההנהגה הבולגרית.[14]

בספטמבר 1918, לאחר תבוסת הצבא הבולגרי בקרב דוברו פולה, נטשו החיילים הבולגרים את החזית המקדונית, התמרדו ונעו לעבר סופיה, כשהם מכריזים על הדחת המלך פרדיננד הראשון. כך, נפרצה החזית וצבאות צרפת וסרביה נעו לתוך שטחי בולגריה. יורש העצר בוריס ארגן תחת פיקודו מספר יחידות, שנותרו נאמנות למלך, לצורך בלימת הצרפתים והסרבים. הוא לחם בראש כוחותיו, אך בשל הנחיתות המספרית לעומת הצרפתים והסרבים והחוסר בציוד צבאי, נותרה בולגריה ללא כוח מגן אפקטיבי וממשלתה נאלצה לבקש הפסקה של הקרבות ללא התייעצות עם המלך פרדיננד. ב-29 בספטמבר 1918 הוכרזה שביתת הנשק של סלוניקי. ב-3 באוקטובר אולץ המלך פרדיננד הראשון לוותר על כיסאו. בוריס השלישי, שהיה מקובל על כוחות הצבא ונחשב נוח לתמרון על ידי הכוחות הפוליטיים, הוכתר תחתיו כמלך בולגריה. אירועי סיום מלחמת העולם הראשונה עיצבו את כהונתו של בוריס השלישי כמלך בולגריה והוא שם דגש מרכזי על שרידות שלטונו והבטחת עצמאותה של בולגריה תוך הימנעות מהשתתפות פעילה במלחמות.[15][16]

תקופת כהונתו

מבוא

כהונתו של בוריס השלישי כמלך בולגריה נחלקת לשלוש תקופות מרכזיות. מעלייתו לשלטון ועד הפיכת הליגה הצבאית במאי 1934, מהפיכת הליגה הצבאית ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה ותקופת המלחמה עד מותו באוגוסט 1943.

את התקופה הראשונה ליוו תוצאותיה ההרסניות של מלחמת העולם הראשונה. בולגריה הייתה במצב כלכלי קשה כאשר על כלכלתה רבץ עול נוסף בדמות פיצויי העתק שנדרשה לשלם במסגרת חוזה ניי. בנוסף, התחוללו מאבקי כוח פוליטיים שלוו באלימות קשה, הפיכות וניסיונות הפיכה, רצח של פוליטיקאים ומספר ניסיונות התנקשות בחייו של המלך. הכוחות הפוליטיים המובילים בבולגריה – מפלגת האיכרים, הליגה הצבאית, המפלגה הקומוניסטית, זוונו, ותנועות השחרור המקדוניות ובראשן הארגון המהפכני הפנים-מקדוני – ניהלו מאבק איתנים על דמותה ודרכה של בולגריה. בוריס השלישי נתפש בתקופה זו כדמות משנית ועסק בעיקר בהישרדות אישית שלו ושל שלטונו, תוך רכישת מיומנויות פוליטיות בבולגריה ורקימת קשרים עם בעלי ברית אירופיים, ובכלל זה נישואיו עם ג'ובאנה, בתו של ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה. בוריס השלישי ניצל את היריבויות בין הכוחות הפוליטיים שסיכנו את מעמדו, תמרן ביניהן ובתום התקופה הראשונה לכהונתו לא היוו עוד מפלגת האיכרים והמפלגה הקומוניסטית כוחות פוליטיים שסיכנו את מעמדו של המלך.

התקופה השנייה מתחילה בהפיכת הליגה הצבאית ופיזור הפרלמנט. המלך בוריס השלישי אמנם נאלץ להסכים לתוצאות ההפיכה מחשש לכיסאו, אך ניצל את כישוריו הפוליטיים ורתם את מנגנון הליגה הצבאית לייצוב מצב ביטחון הפנים תוך שבירת כוחו של הארגון המהפכני המקדוני. בהמשך, מינה בוריס את מקורביו לתפקיד ראש הממשלה, הותיר חלק מהמגבלות שהטילה הליגה הצבאית, אך סילק את ראשיה מהשלטון. תוך חיזוק משמעותי של הקשרים עם איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית הוביל המלך הבולגרי לשיפור מצבה הכלכלי והפוליטי של הממלכה ומיצב את עצמו כאוטוקרט. החל מהמחצית השנייה של שנות ה-30 הפך בוריס השלישי לשליט יחיד אבסולוטי, ולא נותר כל כוח פוליטי משמעותי שסיכן את מעמדו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטרליות מדינית, אך הפגינה זיקה לגרמניה. קשריה הטובים של בולגריה עם גרמניה הנאצית הובילו גם להישגים מדיניים, כאשר הגרמנים אילצו את רומניה לחתום על הסכם קראיובה ולהעביר לבולגרים את חבל דרום דוברוג'ה שנגרע מהממלכה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בהמשך, חתמה בולגריה על ההסכם התלת-צדדי והצטרפה למדינות הציר. בשל תוצאותיה ההרסניות של מלחמת העולם הראשונה, סירב בוריס השלישי לצרף בפועל את כוחות צבא בולגריה ללחימה, ובהמשך, לאחר תחילת מבצע ברברוסה, סירב להכריז מלחמה על ברית המועצות. תמיכתו במדינות הציר השתלמה וב-1941, לאחר כיבוש יוגוסלביה ויוון על ידי גרמניה הנאצית, הועברו לבולגריה לפיקדון שטחי תראקיה המערבית ובכלל זה המוצא לים האגאי, ומקדוניה הווארדארית. השטחים נגרעו מבולגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. צעדים אלו חיזקו עוד את מעמדו של המלך וזיכו אותו בכינוי העממי "המלך המאחד".[17][12]

עד הפיכת הליגה הצבאית

מהעלייה לשלטון ועד ניסיון ההפיכה הקומוניסטי

הצעד הראשון שבו נקט בוריס השלישי היה כניעה רשמית למדינות ההסכמה. בינואר 1919 התכנסה ועידת השלום בפריז וההסכמים שהתגבשו ובהם הוצבו תנאים נוקשים לבולגריה הובילו לטלטלה במערכת הפוליטית. ראש הממשלה תאודור תאודורוב התפטר בשל סירובו לחתום על ההסכם המתגבש ובאוקטובר 1919, מינה המלך בוריס השלישי לתפקיד ראש הממשלה את אלכסנדר סטמבוליסקי ראש מפלגת האיכרים, שהייתה המפלגה הדומיננטית בציבוריות הבולגרית בתקופה זו. בולגריה הייתה מדינה חקלאית ברובה ומפלגת האיכרים נוסדה על רקע מחאתם של איכרי בולגריה על גיוסם החוזר והנשנה למלחמות ותוצאותיהן ההרסניות למשקים החקלאיים. סטמבוליסקי דגל ברפורמה אגררית מרחיקת לכת ובמאבק בבעלי ההון. סטמבוליסקי היה אופוזיציונר למשפחת המלוכה, תמך בהקטנת הכוח הפוליטי של המלך לטובת הפרלמנט, התנגד לכניסתה למלחמת העולם הראשונה, ואף נכלא לתקופה מסוימת על ידי המלך פרדיננד הראשון.[17]

למרות עמדותיו המוצהרות של סטמבוליסקי, הוא הפגין פרגמטיות פוליטית והסכים לכהן תחת בוריס השלישי בעיקר משום שחסות ארמון המלוכה נדרשה לו כדי לייצב את מעמדו בציבוריות הבולגרית ולצבירת כוח פוליטי נוסף באמצעות מינוי מקורבים לתפקידים ציבוריים.[17] סטמבוליסקי חתם בשם בולגריה על חוזה ניי במסגרתו, נגרעו מבולגריה שטחים שהושגו במלחמות הבלקן ובתחילת מלחמת העולם הראשונה והסוגיה היוותה את הגורם המרכזי לעמדתה הפוליטית העתידית של ממלכת בולגריה במלחמת העולם השנייה. במסגרת חוזה ניי נאסר על בולגריה להחזיק כוחות צבא סדירים אלא רק כוחות שיטור (ז'נדרמריה). כך, פוטרו קציני צבא רבים והעניין הביא להתמרמרות גוברת בקרבם על רקע כלכלי ופוליטי. גם מהפכת אוקטובר ברוסיה השפיעה על בולגריה והביאה בין השאר להקמתה של "התנועה הסוציאליסטית הרדיקאלית" אשר קראה למרד פועלים ואיכרים.[18] כך, במשך כל שנות ה-20 נקלעה בולגריה לחוסר יציבות פוליטית, טרור ואלימות. בוריס השלישי נתפש כשליט חלש וההתייחסות אליו הייתה יותר כאל שליט סמלי מאשר מונרך מעשי.[12]

במאי 1920, נערכו בבולגריה בחירות כלליות ומפלגת האיכרים זכתה ברוב מוחלט. לאחר כינון ממשלה יציבה פעל סטמבוליסקי להעמדה לדין פלילי וצבאי של עשרות קצינים ופוליטיקאים שנתפשו בעיניו כאחראים לתוצאות המלחמה. ננקטו פעולות משפטיות ובכלל זה החרמת רכוש כנגד סוחרים ובעלי ממון אשר הפקיעו מחירים במהלך המלחמה. הוטל פיקוח על הדיור הציבורי ונקצבה השכרת הדירות למגורים. בוצעה גם רפורמה בחלוקת הקרקעות וחלקן הופקע מאצולת הממון הבולגרית וחולק לאיכרים. ממשלתו של סטמבוליסקי שינתה את מדיניותה כלפי ממלכת יוגוסלביה אשר הוקמה לאחר המלחמה וחתמה עימה הסכם אי-התקפה, אשר במסגרתו התחייבה להפסיק את פעילותו של הארגון המהפכני המקדוני שפעל מתוך בולגריה ומטרתו הייתה להחזיר את שטחי מקדוניה שנגרעו חזרה לממלכת בולגריה. עוצמתו של סטמבוליסקי סיכנה את שלטונו של המלך, גרמה למורת רוח גדולה בצבא ובקרב יוצאי הצבא והאליטות הכלכליות בבולגריה. המלך בוריס חבר לארגוני הימין בממלכה במטרה לצמצם את כוחה של מפלגת האיכרים.[17]

ב-9 ביוני 1923 פרצה בבולגריה הפיכה על ידי מיליציות "חצי צבאיות" כגון הליגה הצבאית, שזכו לתמיכת הצבא הסדיר אשר נייד כוחות ותפס עמדות מפתח בסופיה. בוריס השלישי נמלט מהארמון בלווי שומרי ראשו והסתתר באזור הכפרי שמחוץ לסופיה עד יעבור זעם. ראש הממשלה המכהן אלכסנדר סטמבוליסקי הודח, נעצר ובהמשך הוצא להורג. ניסיונות להתקוממות נגד של איכרים ופועלים חברי מפלגת האיכרים דוכאו ביד קשה על ידי הצבא והמשטרה. הוקמה ממשלה חדשה בראשות הפרופסור אלכסנדר צאנקוב מנהיג מפלגת הימין "האיחוד הלאומי", אשר בעצמו היה חלק ממנגנון ההפיכה הצבאית.[19] המפלגה הקומוניסטית לא התערבה לטובת סטמבוליסקי במהלך ההפיכה משום שמפלגת האיכרים והקומוניסטים התחרו על אותו קהל אוהדים והפגינו עוינות האחת כלפי השנייה. כוחה של מפלגת האיכרים נשבר.

בקומינטרן נמתחה ביקורת על אי התערבותה של המפלגה הקומוניסטית הבולגרית נגד השלטון המלוכני במהלך ההפיכה נגד אלכסנדר סטמבוליסקי, והופעל לחץ כבד על הקומוניסטים הבולגרים לנסות ולהפיל את השלטון. הקומוניסטים ארגנו תאים בערים ובכפרים שונים המרוחקים מהבירה הבולגרית לקראת ההפיכה המיועדת. ב-20 בספטמבר 1923 החלו מהומות בעיר סטארה זאגורה אשר התפשטו בהמשך גם לבורגס, אזור צ'ירפאן, מספר כפרים באזור פלובדיב, מונטנה, וידין, לום ונובה זאגורה. ראש הממשלה אלכסנדר צאנקוב אשר זכה לתמיכת הצבא, הכריז על ממשל צבאי ברחבי בולגריה והצבא הופעל כדי לדכא את המהומות. המורדים לא הצליחו להפוך את ההתקוממות לעממית ובסדרת קרבות מהירים עלה בידי הצבא הבולגרי לשבור את המרד, תוך גרימת מאות רבות של הרוגים לקומוניסטים. אלפים נעצרו והושלכו לכלא. חלקם הוצאו בהמשך להורג. ראשי המפלגה הקומוניסטית נמלטו מבולגריה לברית המועצות. כוחה הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית נשבר והיא עברה לטקטיקה של פעולות טרור ברחבי בולגריה.[20]

עד הפיכת הליגה הצבאית

עשר השנים שלאחר ניסיון ההפיכה הקומוניסטי ועד להפיכת "הליגה הצבאית" עמדו בסימן פעולות הטרור של המפלגה הקומוניסטית ושל הארגון המהפכני הפנים-מקדוני ובכללן ניסיונות התנקשות במלך בוריס השלישי. ברקע, צמיחתן של תנועות ימין בעלות אידאולוגיה פאשיסטית שפעלו בכוח נגד מתנגדיהן באמצעות מיליציות. במקביל, חיזק המלך את קשריו עם איטליה הפשיסטית.

חברי תאים מחתרתיים של המפלגה הקומוניסטית התנקשו בקציני צבא ומשטרה בכירים. במקביל הורו ראשי המפלגה ששהו בגלות בברית המועצות לאנשיהם בבולגריה להתנקש בחיי המלך. בפברואר 1925 תוכנן להתנקש בחיי המלך במהלך הלווייתו של מפקד משטרת בולגריה ולצ'ו איוואנוב (בולגרית: Вълчо Иванов) שנרצח בידי הקומוניסטים, אך סידורי האבטחה במהלך הלווייתו היו קפדניים במיוחד והוחלט לדחות את הפעולה למועד אחר. ב-14 באפריל 1925 נרצח הגנרל והפוליטיקאי קונסטנטין גאורגייב (בבולגרית: Константин Георгиев) בידי מתנקש קומוניסטי. הלווייתו נקבעה ל-16 באפריל בסופיה.

באותו היום, סמוך לבוטבגרד, נפתחה אש אל מכונית השרד של המלך על ידי חברי ארגון טרור.[21] שניים מנוסעי הרכב נהרגו, אך המלך לא נפגע והצליח להימלט מהמקום. ב-16 באפריל ערך המלך בוריס השלישי ביקור תנחומים בבית הנרצחים מהפיגוע ליד בוטבגרד. הביקור התארך ובוריס איחר לפתיחת טקס ההלוויה של הגנרל קונסטנטין גאורגייב בכנסיית "סווטה נדליה" בסופיה. הודות לאיחור ניצל המלך מפצצה רבת עוצמה שהתפוצצה עם תחילת הטקס בכנסייה ושהוטמנה על ידי חברי תא מחתרתי קומוניסטי. בפיגוע בכנסיית סווטה נדליה נהרגו 160 בני אדם ונפצעו 320. הנפגעים היו מאצולת הצבא והפוליטיקה בבולגריה, ועם הפצועים נמנו ראש הממשלה ושר הפנים.[17][12]

מיד לאחר הפיגוע הכריזה ממשלתו של אלכסנדר צאנקוב על ממשל צבאי ברחבי הממלכה וניצלה את ההזדמנות כדי להיפרע מגורמי האופוזיציה למשטר, גם על ידי מיליציות חצי צבאיות אשר בפועל היו נתונות לפיקודו הישיר של שר ההגנה הבולגרי איוון ולקוב (בולגרית: Иван Вълков). נרדפו חברי מפלגות שמאל כגון חברי ותומכי המפלגה הקומוניסטית ואף חברי מפלגות מרכז-שמאל כגון מפלגת האיכרים. עוד נרדפו חברי האליטה האינטלקטואלית. עשרות בני אדם נחטפו בידי חברי המיליציות והוצאו להורג. בערי השדה התחוללו קרבות בין יחידות של הצבא הבולגרי לבין קבוצות חמושות של תומכי הקומוניסטים. מעריכים שלפחות 400 בני אדם נהרגו בקרבות, נרצחו או הוצאו להורג במהלך האירועים שהתחוללו לאחר הפיגוע. רבים מתאי הטרור של המפלגה הקומוניסטית נפגעו, אך המפלגה הקומוניסטית המשיכה להיות מקור לחשש מתמיד מצד השלטון המלוכני הבולגרי.[22]

במקביל, איבד הממשל הבולגרי את השליטה על פעילות הארגון המהפכני הפנים-מקדוני אשר שימש לפרקים זרוע לא רשמית של בולגריה, וחבריו ביצעו פעולות טרור באזורי הגבול עם יוון ויוגוסלביה ומעשי שוד רבים בתוך בולגריה כדי לממן את פעילותם. ב-19 באוקטובר 1925 פלשו כוחות צבא יווניים לבולגריה והשתלטו על אזור פטריץ'. לכאורה הייתה הפעולה המשכה של תקרית אש מול שומרי הגבול הבולגרים, אך בפועל כוונה לגרום לבולגרים להפסיק את הפעולות המחתרתיות משטח בולגריה. לבסוף, לאחר התערבות חבר הלאומים נסוגו היוונים חזרה לגבולות ממלכתם. בשלהי 1927 חתמו בולגריה וממלכת יוון הסכם חילופי אוכלוסיות ביניהן, צעד שהוביל להעברתם של עשרות אלפי אזרחים במצב כלכלי ירוד אל תוך ממלכת בולגריה. באפריל 1928 התחוללו בדרום בולגריה שתי רעידות אדמה חזקות שגרמו לאלפי נפגעים והרס רב. בוריס השלישי ביקר באזורים הפגועים ובכלל זה באזורים הכפריים הנידחים ופעל לסייע לנפגעים באמצעות ממשלתו. האירוע חיזק מאוד את האהדה העממית למלך.

ארגוני ימין קיצוניים החלו לפעול בממלכה. בדצמבר 1929, התקיימה בסופיה ועידת הארגון רודנה זאשטיטה ואלפי בני נוער חברי הארגון צעדו לבושי חולצות שחורות כדוגמת הפאשיסטים באיטליה והפגינו בחוצות סופיה. ביטאון הארגון יצא בגלוי כנגד הפרלמנט.[23] המשבר הכלכלי העולמי של 1929 לא פסח על בולגריה ופיצויי העתק שנדרשה לשלם לאחר מלחמת העולם הראשונה העיקו מאוד על כלכלתה. ביוני 1931 התפטר ראש הממשלה אנדריי ליאפצ'ב על רקע המצב הכלכלי ובאוקטובר התפטר מחליפו אלכסנדר מלינוב. ב-1932, הצליח ראש הממשלה ניקולה מושאנוב לסיים את תשלום פיצויי המלחמה.

ב-1930, נשא המלך בוריס לאישה את ג'ובאנה לבית סבויה מאיטליה שהייתה בתו של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי. לזוג נולדו שני ילדים, הנסיכה מריה לואיזה ב-1933 ויורש העצר סימאון ב-1937.

מהפיכת הליגה הצבאית ועד מלחמת העולם השנייה

ב-19 במאי 1934, התחוללה בבולגריה הפיכה וחברי הליגה הצבאית בראשות קימון גאורגייב ודמיאן ולצ'ב תפסו את השלטון, פיזרו את הפרלמנט, ביטלו את חוקת טרנובו והקימו ממשלת טכנוקרטים. הונהג משטר טוטליטרי ובכלל זה צנזורה על העיתונות. הממשלה החדשה החלה להתקרב לצרפת ובעלות בריתה בבלקן, כגון יוון ויוגוסלביה וחידשה את היחסים עם ברית המועצות. כחלק ממהלך זה, ויתרה הממשלה על תביעותיה של בולגריה בחבל מקדוניה.[24]

בוריס השלישי ניצל את ההפיכה כדי לרסן את הארגון המהפכני הפנים-מקדוני. הצבא והמשטרה הבולגריים עצרו רבים מחברי הארגון ואחרים נהרגו במהלך חילופי אש עם כוחות הביטחון. בינואר 1935 פיטר בוריס השלישי את קימון גאורגייב ומינה תחתיו את הגנרל פנצ'ו זלאטב אשר דה יורה כיהן כחבר בכיר בליגה הצבאית והיה קצין צבא מוערך בקרב הפיקוד הבכיר של הצבא, אך דה פקטו היה איש אמונו של המלך. זלאטב פעל בנחרצות נגד הארגון המהפכני המקדוני ושבר את כוחו, כאשר הוא זוכה לתמיכת הצבא הבולגרי. כעת, לאחר ייצוב מצב ביטחון הפנים, פנה בוריס השלישי לפייס את האוכלוסייה הבולגרית ממוצא מקדוני. באפריל 1935, פיטר את הגנרל זלאטב ומינה לראש הממשלה את אנדריי טושב שהיה ממוצא מקדוני. דמיאן ולצ'ב גורש מבולגריה. הוא שב לבולגריה בשלהי 1935 כדי לארגן הפיכה נוספת ונעצר על ידי כוחות הביטחון הבולגריים. מאוחר יותר הועמד לדין ונדון למוות, אך שר המשפטים הבולגרי דימיטר פשב סירב לחתום על גזר הדין והוא לא בוצע. מאוחר יותר הומתק עונשו של ולצ'ב למאסר עולם. כוחה של הליגה הצבאית נשבר. בנובמבר 1935 מינה בוריס השלישי את גאורגי קיוסאיבנוב לראש ממשלת בולגריה. קיוסאיבנוב לא השתייך לאף גוף פוליטי ונודע כעושה דברו של המלך הבולגרי.[12][17]

בוריס השלישי הותיר על כנן חלק מתקנות הליגה הצבאית. שלטונו הפך אוטוקרטי. לחברי המפלגות הפוליטיות הותר להתמודד רק על בסיס אישי. ב-1938 נערכו בחירות לפרלמנט הבולגרי ותומכי המלך זכו ל-141 מושבים מתוך 160. ממשלתו של המלך בוריס החלה להתקרב לגרמניה הנאצית בשל שילוב אינטרסים. מחד, רצונה של גרמניה להגמוניה על אוצרות הטבע והמשאבים החקלאיים בבלקן שהיו חיוניים לכלכלתה ומאידך שאיפתו של ממשל בוריס לקבל את תמיכתה של מעצמה מובילה. במאי 1935, ביקר הרמן גרינג בסופיה וביולי 1936 ביקר המלך בוריס בברלין ונפגש עם אדולף היטלר.[25] ב-1937 בלחצה של גרמניה הסכימו שכנותיה של בולגריה לבטל את המגבלות שהוטלו על גודל הצבא הבולגרי במסגרת חוזה ניי. בוריס השלישי הגדיל וארגן מחדש את הצבא הבולגרי תוך הצטיידות בנשק גרמני חדיש, ובכך הגדיל באופן משמעותי את הסחר עם גרמניה. ב-1939 עמד שיעור היצוא לגרמניה על כ-70% מסך הייצוא הבולגרי, ושיעור היבוא מגרמניה עמד על 65.5% מכלל היבוא הבולגרי. הוקם המינהל ל"התחדשות חברתית", שכל תכליתו לבצע אינדוקטרינציה חינוכית לאומנית בקרב בני הנוער. מוסד זה הכשיר את הקרקע להקמת תנועות הנוער האנטישמיות. בוריס השלישי סירב לחתום על ההסכמה הבלקנית ושאיפתו הייתה להשיג את השטחים שאבדו במלחמת העולם הראשונה ללא לחימה פעילה של הצבא הבולגרי. הפיכתה של בולגריה לאזור השפעה גרמני הייתה חיונית לתפישתו להשגת מטרות אלו, גם משום שבריטניה וצרפת היו בעלות ברית של יוגוסלביה ויוון וגם משום שברית המועצות לא יכלה לתמוך כלכלית במידה מספקת בבולגריה והתנגדה לפגיעה ביוגוסלביה שסרביה במרכזה.[17][26]

מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – בולגריה במלחמת העולם השנייה

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין ונפתחה מלחמת העולם השנייה. בהתאם לקווי המדיניות של המלך הכריז ראש ממשלת בולגריה גאורגי קיוסאיבנוב על נייטרליות.[27] בפברואר 1940, מינה המלך בוריס את פרופסור בוגדאן פילוב לראש הממשלה ואת פטר גברובסקי יושב ראש הארגון האנטישמי רטניק לשר הפנים.[25] ב-7 בספטמבר 1940 כפתה גרמניה על רומניה לחתום על הסכם קראיובה ובמסגרתו הוחזר חבל דוברוג'ה מרומניה לבולגריה והצעד חיזק את האוריינטציה הפוליטית וזיקת ההמונים למדינות הציר. גם ברית המועצות הסכימה למהלך. באותו היום חתמה בולגריה הסכם אי לוחמה עם טורקיה. ב-23 בינואר 1941, פורסם החוק להגנת האומה שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג.[28]

המלך בוריס ניסה להשהות ככל הניתן את החלטתו להצטרף רשמית למדינות הציר למרות לחץ גרמני כבד שהופעל עליו. הוא וממשלתו קיימו מגעים עם הקולונל ויליאם דונובן שליחו של נשיא ארצות הברית רוזוולט לבלקנים במטרה ליצור מראית עין של נייטרליות. ב-1 במרץ 1941, חתם בוגדאן פילוב בווינה על ההסכם התלת-צדדי. בולגריה הפכה רשמית לבעלות בריתן של מדינות הציר. עוד טרם החתימה, נכנס הוורמאכט ללא קרב לשטח בולגריה, ובהמשך השתמש באדמתה כבסיס יציאה לפלישות ליוון ויוגוסלביה.[29] המלך בוריס עמד על כך שחיילים בולגרים לא ישתתפו בפועל בקרבות.

ב-17 באפריל נכנעה לגרמנים ממלכת יוגוסלביה וב-20 באפריל נכנעה גם ממלכת יוון. הצבא הבולגרי נכנס ללא קרב ותפס חזקה על תראקיה ומקדוניה, כאשר הוא פותח נתיב גישה לים האגאי בהגיעו עד לעיר אלכסנדרופולי. השטחים הועברו לבולגריה על ידי גרמניה כפיקדון עד לסיום המלחמה, תוך הבטחה לדון בתביעותיה של בולגריה לריבונות עליהם. ב-13 בדצמבר 1941, בלחצה של גרמניה, הכריזה בולגריה מלחמה על ארצות הברית ובריטניה. הצעד הפך את הממלכה מטרה להפצצות בעלות הברית. המלך בוריס השלישי סירב בתוקף להכריז מלחמה על ברית המועצות מחשש להשלכות העתידיות של העניין על בולגריה.

לאחר תחילת מבצע ברברוסה החלה בממלכה פעילות מוגברת של תנועות פרטיזנים פרו קומוניסטיות אשר פגעו בחיילי הצבאות הבולגרי והגרמני. לאחר קרב סטלינגרד החלה החזית לנטות באיטיות לרעת הגרמנים. הגרמנים נזקקו לכוח אדם ולחצו על המלך בוריס לשלוח שתי דיוויזיות ממוכנות ליוון ולהצטרף למערכה מול ברית המועצות. המלך חזר והתחמק מתשובה. על אף היעדר הכרזת מלחמה של בולגריה על ברית המועצות, היה הצי הבולגרי מעורב במספר תקריות עם הצי הסובייטי. ב-9 באוגוסט 1943 זומן המלך בוריס בדחיפות לפגישה עם אדולף היטלר בגרמניה.[30][31]

מותו של המלך

ב-14 באוגוסט 1943 הגיע המלך בוריס למאורת הזאב ונפגש עם אדולף היטלר, ריבנטרופ ועוזריהם. השיחות נמשכו גם למחרת היום ללא הסכמה, ושני המנהיגים נפרדו באקורדים צורמים. על המלך בוריס הופעלה מערכת לחצים ואיומים כדי לשכנעו לצרף את הצבא הבולגרי למערכה בחזית ברית המועצות. זכר סיומה של מלחמת העולם הראשונה לא הרפה ממנו והוא סרב. בוריס תיאר בפני מקורביו את הפגישה הקשה ככזו שבה היטלר צורח עליו בזעם ומאיים עליו ועל בולגריה בגלל סירובו להכריז מלחמה על ברית המועצות. הדו"ח הרשמי מהפגישה עידן את הדברים. לאחר הפגישה חזר במצב רוח עגום מאוד ונראה חיוור, לחוץ ועצבני. יצוין, כי הנושא "היהודי" כלל לא עלה על סדר היום בפגישה.

ב-15 באוגוסט בערב חזר המלך לבולגריה.[32] ב-23 באוגוסט חש המלך ברע. הוא סבל מיחושים בכל חלקי גופו, הקיא ומצבו הלך והתדרדר. רופא מיוחד הוטס מברלין למחרת היום ויחד עם רופאי הארמון אבחנו שהמלך לקה בהתקף לב.[33] ב-28 באוגוסט הלך המלך בוריס השלישי לעולמו מתוך ייסורים קשים.

מיד נפוצה תאוריית קשר על כך שהמלך הורעל בידי הגרמנים או סוכנים קומוניסטים וסירובו של ארמון המלך לבצע נתיחה שלאחר המוות רק ליבה את השמועות. לדברי שומרי הראש של המלך, הוא נחשף למחלת גבהים עקב טיסת המטוס הגרמני שהחזיר אותו לבולגריה בגובה רב ללא אספקת מסכות חמצן לנוסעים. מקורות מאוחרים יותר מציינים, שהמלך מת מכיב קיבה מדמם.[34] מבחינת תאוריית הקשר הנפוצה מכולן בדבר הרעלתו של בוריס השלישי על ידי שליחיו של היטלר בגרמניה עולה, כי מרבית המקורות מציינים שהמלך בוריס שב לבולגריה ב-15 באוגוסט וחש לראשונה ברע רק 8 ימים מאוחר יותר.[35]

תאוריית ההרעלה הופצה על ידי משפחת המלוכה בתחילה על ידי אחותו של בוריס אבדוקיה, ובהמשך גם אחיו קיריל שציין קודם לכן שבוריס "סבל מלב חלש", ומאוחר יותר הצטרף לאחותו. אדולף בקרלה השגריר הגרמני טען שהקומוניסטים הרעילו את בוריס והרופאים הגרמנים אמנם חשדו אך קבעו שזהו התקף לב. לאורך השנים המשיכה משפחת המלוכה הבולגרית להפיץ בדבקות את תאוריית הקשר. מעת לעת אף הוצמדה הצלת יהודי בולגריה לתאוריה זו ונטען, כי בוריס הורעל בשל סירובו לשלח את יהודי בולגריה למחנות ההשמדה, אף על פי שכאמור הנושא כלל לא נדון בפגישה המדוברת עם היטלר. לאורך השנים לא נמצאה כל הוכחה ממשית להרעלה.

הלווייתו של המלך בוריס נערכה בקתדרלת אלכסנדר נבסקי בסופיה ומאות אלפי בולגרים עברו על פני ארונו, בטרם נלקח להרי רילה שם נקבר במנזר רילה. יורש העצר בן ה-6 הפך למלך סימאון השני ומונתה מועצת עוצרים בראשות הנסיך קיריל אחיו של בוריס וראש הממשלה בוגדאן פילוב. ב-9 בספטמבר 1944 סולקה הממשלה הפרו-מלוכנית בהפיכת חזית המולדת הפרו-קומוניסטית. בהמשך, הקימה חזית המולדת בית דין מיוחד לשפיטת חברי מנגנון השלטון הקודם ומשתפי הפעולה עם הנאצים. ב-1 בפברואר 1945 הוצאו להורג 180 אנשי צבא ופוליטיקאים, שהורשעו בפשעים נגד העם הבולגרי ובכללם הנסיך קיריל, ראשי הממשלה לשעבר בוגדאן פילוב, דוברי בוז'ילוב, איוון בגריאנוב, ושרי הפנים לשעבר פטר גברובסקי ואיוואן רוסב. ב-15 בספטמבר 1946 בוטל מוסד המלוכה לאחר משאל עם והוקמה הרפובליקה העממית של בולגריה. המלך סימאון השני ומשפחתו הצטוו לעזוב את המדינה ונמלטו מבולגריה מחשש לחייהם.[36]

בראשית שנות ה-90, לאחר שנפרעה בולגריה מהשלטון הקומוניסטי שב סימאון, בנו של בוריס השלישי לבולגריה והקים תנועה פוליטית. בין 2001 ל-2005 כיהן סימאון כראש ממשלת בולגריה.

המלך בוריס והקהילה היהודית

ערך מורחב – יהדות בולגריה

מבוא

בתקופת משטרו של המלך בוריס השלישי הייתה יהדות בולגריה מאורגנת, ממוסדת ועם פעילות ציונית ודתית ענפות. עד אמצע שנות השלושים התפתחה הקהילה ושגשגה תוך התמודדות עם אירועים אנטישמיים. יחסיו של בוריס השלישי עם הקהילה היו קורקטיים. יהודי בולגריה ראו בו ידיד לקהילותיהם. אך מאמצע ה-30 ואילך הפכה האנטישמיות בבולגריה לממוסדת תוך חקיקת חוקי גזע שהובילו לאירועים הדרמטיים שהתחוללו במרץ 1943. סוגיית אחריותו של המלך לאירועים שהתרחשו במהלך המלחמה נתונה במחלוקת כבדה, אמוציונלית ומפלגת בקרב יהודי בולגריה, בין הטוענים לאחריותו המלאה והישירה לכל האירועים לבין אלו הטוענים שהמלך ניסה להימנע מגירוש יהודי בולגריה בתחבולות שונות ומביאים כראייה את הצלתם של 48,000 בני הקהילה מגבולות "בולגריה הישנה". מחלוקת זו אינה נתונה לגבי גירוש 11,343 יהודי מקדוניה הווארדארית, תראקיה ופירוט.

אלכסנדר בלב הממונה על הקומיסריון לענייני יהודים אמנם פעל בידיעת שר הפנים פטר גברובסקי וראש הממשלה בוגדאן פילוב, אך מקורות כגון בנימין ארדיטי טוענים שבנסותם לגרש את יהודי "בולגריה הישנה", ביצעו השלושה מחטף שלא תואם עם שאר שרי הממשלה ועם המלך בוריס השלישי שלא רצה בגירוש היהודים. מקורות אחרים כגון אלברט רומנו, ניר ברוך, נסים יושע ומיכאל בר-זוהר מציגים תמונה שונה. חלקם טוענים שהמלך הסכים לגירוש ואחר כך נמלך בדעתו, חלקם מציינים שהמלך "הקריב" את יהודי תראקיה ומקדוניה כדי להימנע מגירוש יהודי "בולגריה הישנה", וחלקם טוענים שהמלך הבולגרי היה אופורטוניסט ובסופו של דבר אכן התכוון לגרש את כל יהודי הממלכה כדי להבטיח את שרידותו ושרידות ממלכתו העצמאית. עוד טוענים היסטוריונים אלו, כי בבולגריה האוטוקרטית לא יכול היה להתבצע מהלך שכזה ללא אישורו של המלך.[37] מספר מקורות ובהם גאורגי פרבאנוב בבולגריה וההיסטוריון חיים קשלס בישראל טוענים כי המלך בוריס היה אנטישמי בדעותיו ומביאים את נאומו בפני הסינוד הבולגרי בו אמר: "במשך מאות שנים, גרמה היהדות לשנאה, הידרדרות מוסרית ובוגדנות. היהדות היא הסיבה ועליה מוטלת האשמה, לכל המלחמות, האסונות, הזעזועים והקונפליקטים הבינלאומיים. היהדות היא מכשול לחירותם ולהתפתחותם של כל העמים באירופה".[38]

בביקור שערך בישראל ב-2008, הצהיר נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב, כי בולגריה אינה מתנערת מאחריותה לשילוחם של 11,000 מיהודי תראקיה ומקדוניה למחנות השמדה במלחמת העולם השנייה. הייתה זו הפעם הראשונה בה נטל גורם בולגרי רשמי אחריות לסוגיה זו.[39]

מהלך שלטונו

בתחילת 1922 הוציאו שלטונות הצבא הוראה לסלק משורותיהם את כל היהודים בתואנה שהם מוסרים סודות לאויב.[40] בין 1932 ל-1934, גברו מאוד האירועים האנטישמיים בבולגריה ובכלל זה הפצת עיתונים ופגיעות פיזיות ביהודים ובתי כנסת.[41] ב-19 במאי 1934 לאחר הפיכת "הליגה הצבאית, הוגבלה פעילותם של המוסדות הציוניים בממלכה.[42] עם זאת, באופן אישי המשיך המלך ביחסו הקורקטי ולעיתים האוהד כלפי ראשי הקהילה. ב-1935 החליט יושב ראש הקונסיסטוריה היהודית חיים אהרן פרחי לעלות לארץ ישראל. המלך בוריס השלישי קיבל אותו לשיחה אישית והעניק לו אות הצטיינות על השירות האזרחי לבולגריה.[43][44]

ב-1935 הותר רשמית קיומם של ארגונים אנטישמיים.[25] בדצמבר 1937, נשא שר הפנים איוואן קראסנובקי נאום שטנה אנטישמי בפני חברי האקדמיה למדעים בסופיה.[45] החל מ-16 בספטמבר 1939 נערך המסע לגירוש נתינים זרים ובמסגרתו גורשו מבולגריה 4,022 מיהודי בולגריה אשר לא היו בעלי אזרחות בולגרית או מחוסרי אזרחות כלל. השלטונות נקטו באמצעים אכזריים כדי לגרש את היהודים. רובם גורשו אל שטח ההפקר בגבולות טורקיה ויוון. חלקם התקבלו במדינות אלו ומחוסרי הנתינות נותרו מסורבי כניסה. בהמשך, הובלו מאות יהודים במסע רגלי לווארנה ושם הועלו על ספינות רעועות שעשו דרכן לארץ ישראל.[3] ב-6 בינואר 1940, הגיעה משלחת של הקהילה היהודית להלין בפני שר המשפטים הבולגרי וסיל מיטאקוב (בולגרית: Васил Митаков) על רדיפות היהודים הגוברות והוא ענה: "מה אתם רוצים, שנקריב את בולגריה כולה למען 50,000 יהודים?".[46]

ב-23 בינואר 1941 נחתם ופורסם החוק להגנת האומה אשר פגע בזכויותיהם האזרחיות של יהודי בולגריה והגביל את פעולותיהם החברתיות והכלכליות. היהודים הוכרחו לענוד טלאי צהוב.[47]

באפריל 1941 פלש הוורמאכט לשטחי ממלכת יוגוסלביה וממלכת יוון והכניע אותן תוך זמן קצר. עד לסוף אפריל הועברו חבלי מקדוניה הווארדארית ותראקיה היוונית לחזקת הבולגרים, ויחידות צבא בולגריות נכנסו לחבלים אלו. לאוכלוסייה היוונית והיוגוסלבית הוענקה מיד אזרחות בולגרית, אך היא נמנעה מהיהודים. בהמשך, ב-10 ביוני 1942 נתנה הממשלה הבולגרית תוקף רשמי להחלטה להעניק אזרחות בולגרית לכל הנתינים היוגוסלבים והיוונים בשטחים שסופחו לבולגריה. בנוסף, נכתב בהחלטה כי: "פקודה זו לא מיועדת לאנשים ממוצא יהודי".[48]

החל מ-1 במאי 1941, נלקחו כ-9,000 גברים יהודים בגילאי 20–40 לפלוגות עבודה שעסקו בסלילת כבישים בחלק המזרחי של המדינה.[4] ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב בשם ממשלת בולגריה על הסכם עם תיאודור דנקר מטעם גרמניה הנאצית, בדבר מסירת 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה והעיר פירוט לידי הגרמנים. החל מ-4 במרץ ועד 11 במרץ 1943 ביצעו שוטרים וחיילים בולגרים "אקציה" בכל רחבי תראקיה, מקדוניה ובכלל זה העיר סקופיה ופירוט (בשטחי סרביה המודרנית) והיהודים נעצרו ונשלחו בהמשך למחנה ההשמדה טרבלינקה. במועד הגירוש ידעו היטב המגרשים והמגורשים על גורלם הצפוי, שכן ידיעות מהימנות על מעשיהם של הנאצים כבר פשטו בבולגריה.[49] 196 מיהודי מקדוניה ופחות מ-100 נפשות מקרב יהודי תראקיה ניצלו ממחנות ההשמדה.[50]

במאי 1942 ביקשו ראשי הקונסיסטוריה להיפגש עם המלך בוריס השלישי כדי לדון עמו במצבה הקשה של יהדות בולגריה לאחר יישום תקנות החוק להגנת האומה. המלך לא השיב לפנייה.[51] מנגד, ביוני 1942 שלח יוסף גירון יושב ראש הקונסיסטוריה מברק ברכה בשם הקונסיסטוריה למלך בוריס השלישי לרגל יום הולדתו של בנו סימאון. המלך השיב למברק והודה לקונסיסטוריה וליהדות בולגריה על הברכות. הנושא דווח לשר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ והוביל לתקרית דיפלומטית עם גרמניה. לאחר אירוע זה הפסיק המלך בוריס להשיב למברקי הקונסיסטוריה.[52]

ביולי 1942 הודיעו נציגי הממשלה הבולגרית בתשובה לפנייה גרמנית כי הם "מוותרים" על אזרחיהם היהודים המתגוררים בשטחי גרמניה, בארצות הכבושות על ידי גרמניה, ובאלו הנתונות להשפעתה. בגרמניה שהו כמה מאות יהודים נתיני בולגריה, והם נעצרו וגורשו למחנות ההשמדה. בצרפת שהו 178 יהודים נתיני בולגריה, הם נעצרו, הובלו למחנה הריכוז דראנסי ובהמשך גורשו לאושוויץ. כמה עשרות התגוררו בצ'כוסלובקיה. הנושא עלה שוב על סדר היום עם מעצרו ביוון של ד"ר שאול מיזאן. ב-11 ביוני 1943, בתשובה לשאלת נציגי הממשל הנאצי, הודיע משרד החוץ הבולגרי, כי: "בולגריה איננה מתעניינת לחלוטין במצב היהודים נתיני בולגריה, הנמצאים בגרמניה ובארצות הכבושות ואין לפקפק בהחלטה לגרשם".[53]

כאמור, ב-22 בפברואר 1943 נחתם ההסכם בין בולגריה לגרמניה בדבר גירושם של 20,000 יהודים המצויים בחזקת הבולגרים ל"אזורים הגרמניים במזרח" (ההסכם נחתם בברלין ולכן פולין מוגדרת "מזרח" בהתייחס למקום שבו הוא נחתם). בהסכם לקחה על עצמה ממשלת בולגריה את כל הנושא הלוגיסטי של הגירוש כולל ההוצאות הכרוכות בו וכולל תשלום לגרמניה על כל יהודי מגורש. את התשלום מימנה הממשלה הבולגרית ממכירת רכוש המגורשים.[54] בגרסתו הגרמנית של ההסכם שנחתם בין אלכסנדר בלב לתיאודור דנקר נכתב, שבולגריה מסכימה לשילוחם של 20,000 יהודים מהשטחים המסופחים תראקיה ומקדוניה, אך בתרגום לבולגרית שהובא לאישורה של הממשלה הבולגרית מחק אלכסנדר בלב את השורה "מהשטחים המסופחים תראקיה ומקדוניה" והצעה זו אושרה על ידי הממשלה הבולגרית ונתנה הכשר פוליטי לגירוש יהודי "בולגריה הישנה". המלך תמך בתוכנית לגירוש היהודים ואישר אותה. לאחר אישור ההסכם הוכנו רשימות שמיות של 6,365 מיהודי "בולגריה הישנה" לצורך השלמת מכסת ה-20,000, והם יועדו לגירוש ב-10 במרץ.

ב-10 במרץ לפנות בוקר, החלו שוטרים בולגרים לבצע אקציות בערים שונות בבולגריה והיהודים במספרים הגדולים באופן ניכר מהמכסה הרשמית, נעצרו ורוכזו באתרי כינוס. מנהיגי הקהילות היהודיות השונות נאבקו בהחלטה ונעזרו בפוליטיקאים, אישי ציבור ומנהיגי דת אשר חלקם זכו בהמשך לאות חסיד אומות העולם. הבולטים שבהם היו סגן יו"ר הפרלמנט דימיטר פשב ומנהיגי הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית, המטרופוליט סטפן והמטרופוליט קיריל, אשר הפעילו לחץ כבד על ארמון המלך ובכלל זה איום מרומז בחרם דתי וצו הגירוש נדחה למועד לא מוגדר. במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה. בוריס השלישי לא העריך נכונה את עוצמת ההתנגדות למהלכים לגירוש היהודים מארצו ונאלץ להגמיש את מדיניותו ולהסכים להשעיית הגירוש. לאחר מותו של המלך, פסקו ניסיונות גירוש היהודים מבולגריה והחלו להינתן אשרות עלייה לישראל.[55][56]

וכך, למרות העובדות ההיסטוריות הקושרות את המלך בוריס אישית לגירוש יהודים שהיו בחזקת ממלכתו למחנה טרבלינקה, מכבד חלק מסוים מבני הקהילה היהודית את זכרו כמגן היהודים וישנם המציינים כי לאחר ניסיון הגירוש הראשון לא התכוון המלך באמת לגרש את יהודי "בולגריה הישנה", וזאת בשל נטיית החזית המזרחית לטובת הרוסים ורצונו למקסם תועלות עתידיות.[57] הדיכוטומיה בין מזגו הנוח, נעימות הליכותיו, יחסו האישי לראשי הקהילה היהודית, וצניעותו לבין המעשים שיוחסו לו, הביאה לחוסר אמון בדבר אחריותו להם. המשטר הקומוניסטי בבולגריה שלאחר המלחמה, הגביל את המידע על אירועי התקופה ועניין זה העצים את מעמדו של המלך שנתפש כקורבן של האירועים. בנוסף, נסיבות מותו העצימו גם את דמותו ומנהיגותו. וכך, נחרת המלך בוריס בנרטיב יהדות בולגריה כדמות השנויה במחלוקת.

מחלוקת על הנצחתו בהקשר היהודי

ב-1996 חנכה הקרן הקיימת את יער בולגריה הממוקם סמוך ליער חרובית ובו הוצבה אנדרטה לכבודו של בוריס השלישי ורעייתו ג'ובאנה על פועלם להצלת יהודי בולגריה. הנושא עורר מחלוקת קשה בין משפחות הנספים בשואה מקרב יהודי תראקיה ומקדוניה לבין חלק מיוצאי "בולגריה הישנה". הוקמה ועדה בראשות השופט משה בייסקי אשר המליצה להסיר את האנדרטה. האנדרטה הוסרה ובמקומה הוקם גלעד לזכר 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה שהובלו למחנות ההשמדה ולכבוד העם הבולגרי.[58] ההחלטה עוררה מחלוקת קשה, זכתה להדים נרחבים בתקשורת הבולגרית וסטפן סופיאנסקי ראש עיריית סופיה, הציב בסופיה לאות מחאה העתק של האנדרטה שהוסרה מיער בולגריה ובה הכיתוב בעברית להנצחת המלך ואשתו.

אילן יוחסין

פרדיננד, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה
 
מריה אנטוניה קוהארי דה צ'אבראג
 
לואי פיליפ, מלך הצרפתים
 
מריה אמליה מנאפולי וסיציליה
 
קרלו השלישי, דוכס פארמה
 
לואיז מארי תרז, נסיכת ארטואה
 
פרננדו השני, מלך שתי הסיציליות
 
מריה תרזה, ארכידוכסית אוסטריה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוגוסט, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה
 
 
 
 
 
קלמנטין, נסיכת אורליאן
 
 
 
 
 
רוברטו הראשון, דוכס פארמה
 
 
 
 
 
מריה פיה, נסיכת בורבון-שתי הסיציליות
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרדיננד הראשון, מלך בולגריה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מריה לואיזה, נסיכת בורבון-פארמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בוריס השלישי, מלך בולגריה


לקריאה נוספת

  • ניר ברוך, הכֹּפֶר - בולגריה ויהודיה במשך הדורות, הוצאת שבילים, 1990
  • ניר ברוך, השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת ומסקנות ועדת בייסקי, הוצאת תמוז, 2003

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המלך בוריס השלישי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ כינוי שנתן לו אדולף היטלר. סימוכין: ראדב, נויקוב סטיליאן וולנטין, מסמכי הרייך השלישי-המלך בוריס, סופיה, 1995, עמוד 7.
  2. ^ כינוי שניתן לו על ידי הציבור הבולגרי לאחר העברת דרום דוברוג'ה, תראקיה ומקדוניה לחזקת הבולגרים
  3. ^ 3.0 3.1 אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 592-591.
  4. ^ 4.0 4.1 חיים קשלס, תקופת המשטר הפאשיסטי, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 805.
  5. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 51.
  6. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 85-96.
  7. ^ חיים קשלס, תקופת המשטר הפאשיסטי, בתוך: אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 848.
  8. ^ ג'ני לבל, שואת יהודי יוגוסלאביה - הקהילות במאקדוניה, פירוט וחבל קוסובו, פורסם ב"פעמים", 27, תשמ"ו 1986, עמ' 62–75. חוברת שהוקדשה לנושא יהדות ספרד והמזרח בתקופת השואה. באתר מה-יא"ה.
  9. ^ חיים קשלס, תקופת המשטר הפאשיסטי, עמודים 856-831.
  10. ^ Stephane Groueff, Crown of Thorns: The Reign of King Boris III of Bulgaria, 1918-1943, Madison Books, 1998, מסת"ב 978-1-56833-114-0, page XX.
  11. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 26.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 36-23
  13. ^ .Nikolaĭ Petrov Nikolaev, Указ. соч, pages 125—128
  14. ^ Stephane Groueff, Crown of Thorns: The Reign of King Boris III of Bulgaria, 1918-1943, Madison Books, 1998, pages 5-10.
  15. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמודים 359-358.
  16. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 27.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 17.5 17.6 ניר ברוך, הכֹּפֶר-בולגריה ויהודיה במשך הדורות, הוצאת שבילים, תל אביב, 1990, עמודים 63-48.
  18. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 357.
  19. ^ דייוויד תומסון, אירופה מאז נפוליאון, תרגום:חשביה אריה, כרך ב', הוצאת זמורה ביתן, 1984, עמוד 570.
  20. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 359
  21. ^ יש מספר גרסאות לגבי השיוך הארגוני של המתנקשים. במרבית הגרסאות משייכים אותם לאחד ארגונים המקדוניים הקיצוניים.
  22. ^ קרום בלאגוב, הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה, באתר krumblagov.com (בבולגרית). בסופיה לבדה נהרגו בין 330 ל-400 בני אדם.
  23. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 514.
  24. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 566
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 567.
  26. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004, עמודים 24-23.
  27. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 36.
  28. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 47-37.
  29. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 50.
  30. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 199-198.
  31. ^ Geoffrey Hindley, The Royal Families of Europe, p.156. London: Lyric Books Ltd., 1979.
  32. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 201.
  33. ^ "Bulgarian Rule Goes to Son, 6. Reports on 5-day Illness Conflict", United Press dispatch in a cutting from an unknown newspaper in the collection of historian James L. Cabot, Ludington, Michigan.
  34. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 204-209.
  35. ^ ראו: מיכאל בר-זוהר, חיים קשלס, אלברט רומנו.
  36. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 218-217.
  37. ^ ראו בר-זוהר, "הרכבות יצאו ריקות". חיים קשלס, "קורות יהודי בולגריה" חלק ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1970. ניר ברוך, השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת ומסקנות ועדת בייסקי, הוצאת תמוז, 2003.
  38. ^ גאורגי פרבאנוב, "נאום בפני הכינוס ה-38 של האספה הלאומית בבולגריה ב-27 ביולי 2000. המסמך המקורי מצוי בארכיון המרכזי של ממשלת בולגריה", באתר כולנו בולגרים-אתר הבית של יהודי בולגריה (באנגלית).
  39. ^ יוסי מלמן, לראשונה: בולגריה מקבלת אחריות להשמדת 11 אלף יהודים, באתר הארץ, 28 במרץ 2008
  40. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 509.
  41. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 603.
  42. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 537.
  43. ^ אלברט רומנו, אישים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, עמודים 625-623.
  44. ^ מר חיים פרחי אצל מלך בולגריה, דואר היום, 5 בנובמבר 1935.
  45. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 605.
  46. ^ חיים קשלס, היהודים במשטר הפאשיסטי-רדיפות ראשונות, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 771.
  47. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 567.
  48. ^ ג'ני לבל, גאות ושבר - פרקים בתולדות יהודי מקדוניה הווארדארית, הוצאת מורשת, 1986, עמודים 201-196.
  49. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 95-85.
  50. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 130.
  51. ^ חיים קשלס, תקנות בית הנבחרים בשאלה היהודית, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמוד 809.
  52. ^ חיים קשלס, הקומיסריון לענייני היהודים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמודים 822-821.
  53. ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 74-73.
  54. ^ מסמכים ועדויות על ההשמדה בבלקנים, דבר, 23 במאי 1961.
  55. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 191-165.
  56. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 101-99.
  57. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 188-181.
  58. ^ אדם יהודי זוכר, באתר kotar.co.il, אוחזר ב-21 באפריל 2012.


הקודם:
פרדיננד הראשון
מלכי בולגריה
3 באוקטובר 1918 - 28 באוגוסט 1943
הבא:
סימאון השני



ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34946392בוריס השלישי, מלך בולגריה