ממלכת יוגוסלביה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה חוקתית | ||
| שפה נפוצה | סרבו-קרואטית, סלובנית, מקדונית | ||
| עיר בירה | בלגרד 44°49′14″N 20°27′44″E / 44.82056°N 20.46222°E | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | איחוד | ||
| תאריך | 1 בדצמבר 1918 | ||
| פירוק | הכרזת הרפובליקה | ||
| תאריך | 29 בנובמבר 1945 | ||
| ישות קודמת |
 ממלכת סרביה  מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים  ממלכת מונטנגרו | ||
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה | ||
| שטח בעבר | 247,542 קמ"ר (נכון ל־1931) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 13,934,038 (נכון ל־1931) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | קרונה יוגוסלבית, דינר יוגוסלבי | ||
.svg)
ממלכת יוגוסלביה הוקמה תחת השם "ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים" ב-1 בדצמבר 1918, והיא נוצרה מאיחוד של ממלכת סרביה, ממלכת מונטנגרו ומחוז וויוודינה, יחד עם המדינה החדשה בצפון מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים שהוקמה משטחי האימפריה האוסטרו הונגרית שהתפרקה לאחר מלחמת העולם הראשונה וכללה את שטחי בוסניה הרצגובינה, קרואטיה וסלובניה.
הממלכה התקיימה עד לפלישת מדינות הציר ב-7 באפריל 1941.
היסטוריה
ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים
ב-29 באוקטובר 1918 הוקמה מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים בשטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית (בוסניה הרצגובינה, קרואטיה וסלובניה). ב-1 בדצמבר 1918 המדינה התאחדה עם ממלכת סרביה וממלכת מונטנגרו, ובכך נוצרה ממלכה גדולה אף יותר בשם ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים (שכללה גם את שטחי סרביה, מונטנגרו, וויוודינה, קוסובו וחלק ממקדוניה הסלבית). על הקמת הממלכה הכריז אלכסנדר קראג'ורג'ביץ', יורש העצר ששלט בממלכת סרביה בשמו של אביו פטר הראשון החולה.
הממלכה החדשה קיבלה הכרה בינלאומית והעומד בראשה, אלכסנדר הראשון מלך יוגוסלביה צבר כוח והשפעה במדינה.
ב-28 בינואר 1921 קיבל הפרלמנט הסרבי חוקה חדשה, ובכך רוכזה הסמכות הפוליטית וגדלה השפעת הממשלה המלכותית בבלגרד. בשנת 1928 הפוליטיקאי הרדיקלי הסרבי ממונטנגרו פונישה ראצ'יץ' ירה למוות בסטפן ראדיץ', מנהיג מפלגת האיכרים הקרואטית.
הקמת יוגוסלביה
אלכסנדר הראשון השתמש בהתנקשות זו כסיבה לחיזוק כוחו ותפיסת השלטון, ולכן ב-6 בינואר 1929 הוא השעה את החוקה, פיזר את הפרלמנט והכריז על דיקטטורה מלכותית. בהמשך באותה השנה הוא החל לארגן את החלוקה האזורית של הממלכה, ושינה את שמה לממלכת יוגוסלביה. כל הזהויות הלאומיות מלבד "יוגוסלביה" בוטלו. הממלכה חולקה לאזורים קרויים "בנאטים" ("באנובינה") וקיבלו שמות ללא זיקה לשייכות הלאומית, חלקם לפי שמות הנהרות החוצים אותם (דנובה, סאווה, דרינה, מורווה, וארדאר וכו').
יוגוסלביה הפכה למדינה מיליטריסטית. המשטר נאלץ להתמודד עם מספר קבוצות של מורדים לאומנים שהתנגדו לדיקטטורה המלכותית ולרעיון היוגוסלבי. המלך היה מאוד לא פופולרי בקרב האוכלוסייה הלא-סרבית, ובזמן ביקורו במרסיי שבצרפת ב-9 באוקטובר 1934 נרצח על ידי מתנקש בולגרי, פעיל במחתרת המקדונית, ייתכן בקשר עם שרותי הריגול של גרמניה או איטליה.
בנו פטר השני היה עוד ילד, ולכן הכוח נפל במדינה בחיקו של העוצר הנסיך פאבלה שהמשיך בקו הרודני.
בשנת 1939 הסכים הממשל היוגוסלבי להקמתה מחדש של ישות אוטונומית מורחבת הקרויה הבנאט הקרואטי בנובינה קרואטית. צעד זה היה מאוחר מדי ולא הצליח להציל את היחסים המעורערים בין הסרבים והקרואטים.
מלחמת העולם השנייה
בתחילת מלחמת העולם השנייה הופעל לחץ על יוגוסלביה להצטרף לגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית ולשאר מדינות הציר. האיטלקים שקעו במלחמה מול יוון ועוד לפני שהפנו את כוחותיהם למערכה היוונית, הגרמנים רצו להבטיח תמיכה יוגוסלבית. הנסיך נכנע ללחץ של המעצמות הפשיסטיות וב-25 במרץ 1941 הוא חתם בווינה על ההסכם התלת-צדדי, בשאיפה להשאיר את יוגוסלביה מחוץ למלחמה. החתימה פגעה בתמיכה העממית בנסיך ומשטרו. הצבא התנגד גם כן לאמנה, לכן מספר מפקדים ביצעו הפיכה. כשהנסיך חזר לארץ ב-27 במרץ 1941 תפס הצבא את השלטון, עצר את המשלחת מווינה, הגלה את הנסיך פבל ושם קץ לשלטונו. מלוא הסמכויות עברו למלך פטר בן ה-17.
בנסיבות אלה החליט היטלר להעניש את יוגוסלביה ולפלוש אליה בדרך ליוון. הפלישה ליוגוסלביה, שהתקיימה ב-6 באפריל, הביאה לכך שמבצע ברברוסה נדחה בארבעה שבועות, החלטה שהתבררה כמכריעה מאוד. בתום הפלישה חדלה הממלכה היוגוסלבית מלהתקיים והפכה לחלק מהשטחים הכבושים על ידי גרמניה.
הכיבוש הגרמני
במהלך הכיבוש הגרמני, נלחמו בו קבוצות גרילה בעלות אידאולוגיות שונות. הקבוצה החזקה מביניהם הייתה צבא השחרור העממי של יוגוסלביה, קבוצה קומוניסטית בהנהגתו של יוסיפ ברוז טיטו, יליד קרואטיה ובן למשפחה מעורבת קרואטית-סלובנית. הקבוצה השנייה הייתה הצ'טניקים, תומכי המונרכיה הלאומנית הסרבית. המאבק בין השתיים גבר לעיתים אף על המאבק עם הגרמנים[1]. תחילה הייתה ההתנגדות לכיבוש הגרמני חלשה אך בהמשך היא גברה.
השחרור וביטול המונרכיה
בשנת 1944 גירשו כוחות ההתנגדות את מדינות הציר מסרביה ובשנת 1945 משאר יוגוסלביה. הצבא האדום עזר בכיבוש בלגרד, ונסוג ממנה בתום המלחמה. בעקבות המלחמה הפך טיטו לגיבור של יוגוסלביה. הוא עשה הכול כדי למנוע מנאמני המלוכה לחזור לשלטון במדינה, כולל שימוש בדיכוי ומשפטים מבוימים. טיטו חיסל את הנהגת המחתרת היריבה של הסרבים המלוכנים הצ'טניקים, וריכז בידיו את כל הכוח שאיפשר לו, בעזרת בני ברית קומוניסטים מכל הלאומים (בראש עם הסלובני אדווארד קרדלי, הסרבי אלכסנדר רנקוביץ' ומילובן ג'ילס ממונטנגרו), להקים מחדש את יוגוסלביה, אך הפעם כמדינה קומוניסטית ופדרלית. בשנת 1945 הוקמה הפדרציה הדמוקרטית של יוגוסלביה ובכך בוטלה באופן רשמי הממלכה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ John R. Lampe, Yugoslavia as History: Twice There Was a Country, Cambridge University Press, 2000, p. 201
23240525ממלכת יוגוסלביה