שהייה (שבת)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שהיה (שבת))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שהיה (הלכה)
(מקורות עיקריים)
השהיית מאכל על גבי אש גלויה בכניסת השבת, אסורה לפעמים.
השהיית מאכל על גבי אש גלויה בכניסת השבת, אסורה לפעמים.
משנה מסכת שבת, פרק ג', משניות א'–ב'
תלמוד בבלי דף ל"ו עמוד ב'
משנה תורה ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ג', הלכות ג'–ט'
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנג וסימן רנד
מקורות נוספים משנה ברורה, סימן רנ"ג

בהלכות שבת, השהיה (בספרות ההלכתית לרוב: שהייה) היא השארת מאכל על גבי מקור חום מערב שבת, במטרה שהמאכל ימשיך את בישולו או ישמור את חומו במהלך השבת. חכמים אסרו זאת במצבים שונים מחשש שמא אדם יחתה בגחלים בכדי לזרז את בישול המאכל, דבר שכרוך באיסור דאורייתא של הבערה ובישול בשבת.

רקע ומקורות

בישול בשבת הוא אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת מן התורה, אולם מותר להניח מאכל על האש בערב שבת אף שהוא מתבשל בשבת[1]. עם זאת, חכמים גזרו איסור על השארת מאכל על האש במקרים מסוימים. בשפת התלמוד איסור זה מכונה "שהייה".

מקור האיסור הוא במשנה במסכת שבת:” כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים, לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא, הרי הוא ככיריים. בגפת ובעצים, הרי הוא כתנור. תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, לא יתן בין מתוכו בין על גביו.” (מסכת שבת, דף ל"ו עמוד ב')

מקור נוסף, המתייחס בעיקר להשהיית צלי ופת, הוא במשנה אחרת במסכת שבת: ”אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום. אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום.” (מסכת שבת, דף י"ט עמוד ב')

בטור ושולחן ערוך הוקדשו הסימנים רנ"ג ורנ"ד להלכות שהייה והלכות חזרה.

דיני ההשהייה עוסקים בעיקר בהשהיית תבשיל – כלי ובו מאכל שנמצא על גבי מקור חום, במקרה של השהיית צלי – מאכל המונח ישירות על מתקן בישול, ללא כלי, הדינים מעט שונים. כמו כן יש דינים מיוחדים לאפיית פת שניתנה בתנור סמוך לכניסת השבת, ואף ליורות צביעה שניתנו על גבי כירה, למוגמר וגפרית.

טעם האיסור וגדרו

שהייה נאסרה מחשש "שמא יחתה בגחלים"[2]. כלומר: שמא, במטרה לזרז את הבישול[3], יהפוך את הגחלים מצד לצד על מנת להבעירם, ויעבור על איסור דאורייתא של הבערה בשבת. ככל שהחשש לחיתוי בגחלים רחוק יותר, כך דיני ההשהיה קלים יותר. במכשירי בישול מודרניים החשש הוא הגדלת הלהבה או הגברת החום[4].

לדעת רוב המפרשים[5][6][7][א] מכליל רש"י את איסור שהייה באיסור הטמנה ב"דבר המוסיף הבל", כלומר, בדבר שמסוגל להוסיף חום ולא רק לשמרו. אולם, גם לדעתו החשש הוא בסופו של דבר "שמא יחתה בגחלים", כי הטמנה עצמה נאסרה מחשש שמא יטמין ברמץ ויחתה בהם[9], החתם סופר[6] מדגיש ששהייה אסורה לרש"י מטעם הוספת הבל דווקא, ולא משום הטמנה ממש; ויש דברים שנחשבים מוסיפים הבל לגבי הטמנה, אך עדיין לא נחשבים כאלה לגבי שהייה, כי קשה יותר להוסיף הבל בקדרה חשופה לאויר.

בגדר איסור שהייה כתב החזון איש[10] שחז"ל אסרו את מצב השהייה, וכל שיש קדרה על האש באיסור יש חיוב להסירו[11]. ואף אם מצב זה התחיל כבר בשבת עצמה, או נעשה מאליו או על ידי נכרי ואפילו על ידי קוף. השלכה אחת מגדר זה הוא שחייבים להסיר קדירה שהיה מונח על פלטה כבויה שנדלקה מאליה על ידי שעון שבת. אמנם בתהלה לדוד[12] הסתפק בדבר.

כמה אחרונים[13] הגדירו את איסור שהייה כבישול דרבנן. לדעתם נתנו חז"ל לבישול המתבצע בשבת מאליו דין בישול שכשיש חשש חיתוי.

היתרי השהייה

תיקון במתקן הבישול

שיחזור סכמטי של ה"תנור" העתיק, המפיק חום רב בגלל צורתו הרחבה למטה וצרה למעלה

במשנה בתחילת פרק כירה[14] במסכת שבת מבוארים שתי פעולות שניתן לעשות במתקן הבישול בכדי להתיר את השהייה - "גריפה" (גריפת הגחלים מן הכירה), ו"קטימה" (כיסוי הגחלים באפר). התיקונים במשמעותם המילולית מתייחס למתקני בישול פרימיטיביים, ועם השתנות הפרקטיקה דנו הפוסקים במשך הדורות איך לבצע תיקונים אלו במתקני בישול של ימיהם. דיון זה התגבר עם התקדמות הטכנולוגיה והניב תשובות ארוכות וחומר הלכתי רב בנושא. כיום, היתר השהייה מסתמך לרוב על "קטימה", על ידי כיסוי הכירים עם יריעת פח, או על ידי שימוש בפלטת שבת.

תועלת התיקונים

לדעת רוב הראשונים, וכנפסק להלכה בשולחן ערוך[15], תיקונים במתקן הבישול מתירים את שהיית כל סוגי המאכלים, בכל רמת בישול שהיא. יוצא מן הכלל הוא צמר הניתן ליורה שאסורה בשהייה אף אם הוסרה לגמרי מן האש, מחשש שמא יגיס ביורה[2]. כלומר: שמא יערבב את התמיסה כדי להמריץ את הצביעה ויעבור על איסור צובע[16] או מבשל[17]. בתבשיל אין חשש זה, כי אין הגסה נחוצה כל כך כמו ביורת צביעה[18].

אולם דעת רבינו יונה[19] והרמ"ך[20], שגם מאכל שלא הגיעה לשיעור של כמאכל בן דרוסאי אסורה בשהייה אפילו במתקן בישול מתוקן מחשש שמא יגיס.

גריפה וקטימה מועילה גם במקרה של כירות צמודות (מתאימות) שחללם מופרד בקיר חרס, על אף אם הקדירה מתחממת גם מחלל הכירה שאינו גרופה וקטומה שלידה [21].

מתקני הבישול השונים

חכמים חילקו בין מתקני בישול שונים עליהם שוהה הקדרה. בכלי שמחזיק חום רב יותר, חיתוי הגחלים שבו יעיל יותר, וחכמים חששו לחיתוי יותר. במשנה מבואר שכירה היא המתקן הקלה ביותר וכל התיקונים מועילים בה, תנור, הוא החמור ביותר ואף אחד מהתיקונים לא מועיל בו, ומתקן הנקרא כופח ממוצע ביניהם ורק הסקה בקש וגבבא מועיל בו ולא השאר. לדעת הרמ"ך[22] תנור חמור מכירה רק לענין הסקה בקש וגבבא וסמיכה.

מתקני הבישול הם כלים כלי דמוי סיר[23] המכילים חומר בעירה, ומניחים ("שופתים") את הסיר בתוכם, או מעליהם על מושב כלשהו[ב]. מתקן הבישול הוסק בחומר בערה שהופך לגחלים, כמו גפת ועצים, וחומרים השווים אליהם בדיניהם. ההבדלים בין סוגי המתקנים הוא בעיקר בצורתם:

  • כירה היא כלי צר וארוך שממלאים חומרי בערה, ויש מקום למעלה לשפות שני קדרות[24]. דיני הכירה הם הקלים ביותר, ומועיל בה גריפה וקטימה.
  • תנור הוא מתקן בישול אשר חומו רב יותר מכירה. לדעת רש"י[25], וכפי שפסקו הטורי זהב[26] המגן אברהם[27] והמשנה ברורה[28], יש בתנור מקום רק לקדרה אחת; והוא בצורת חרוט. הר"ן[29] מביא בשם רבינו חננאל שמדובר דוקא בתנור תעשייתי ("תנור של נחתומים") ששמוסק תמיד וחומו רב, ולא בתנור ביתי ("תנור דידן")[30]. לדבריו, מתקן בישול בצורה שרש"י תיאר דינו ככירה. דיני התנור הם החמורים ביותר ושום תיקון אינו מועיל בה, למעט כאשר חומו פחות מהשיעור של היד סולדת בה.
  • כופח (או כיפה[31]) הוא מתקן בישול שחומו ממוצע בין תנור לכירה. הכופח אינו צר וארוך ככירה ויש בו מקום רק לקדרה אחת, אבל אינו בצורת חרוט כמו תנור [32]. דינו כתנור בנוגע לכל התיקונים חוץ מהסקה בקש וגבבא שמועיל גם בכופח.

בתנורי ימי הביניים[ג] היה הפתח מן הצד ולא מלמעלה כתנורי העת העתיקה, והם היו גם רחבים למדי. הכלבו[33] קבע שיש לה דין כירה (הקל ביותר)[ד], וכך פסק הרמ"א[34]. המהרש"ל[35] חולק וסבור שיש להם דין תנור, וכך כתב באגלי טל[36] בדעת מהר"ם מרוטנבורג[37]. דעת המשנה ברורה[38] להקל כרמ"א, למעט בתנור של נחתומים (תנור תעשייתי שחומו רב) שכתב שטוב להחמיר, ודעת החזון איש[39] להקל גם בזה.

כתבו פוסקי זמנינו[40] שבימינו כל סוגי הכיריים ותנורי האפיה ושאר מכשירי בישול וחימום לסוגיהן בין חשמליים ובין הפועלים על ידי גז כולם דינם ככירה, בפרט כאשר יש להם וסת־חום המגביל את חומו שלא יעלה מידי[41].

גריפה

גריפה היא הוצאת הגחלים ממתקן הבישול, ונחלקו הראשונים במהותה. דעת הטור[42] והרמב"ם[43] וכך נפסק בשולחן ערוך[15], שגריפה היא הוצאת כל הגחלים מן הכירה. מאידך דעת הרז"ה[44] שגריפה היא סילוק הגחלים לצד אחד בתוך הכירה[ה].

לדעת רוב הראשונים[45] אין גריפה מועיל בתנור וכופח מכיון שחומום רב וחוששים שיחתה. הטעם בזה לדעת הרז"ה שהיתר "גריפה" מתקיימת בסילוק הגחלים לצד אחד ומטרתה היכר, הוא מפני שהגריפה אינו משפיע על חום התנור או הכופח ואין בזה משום היכר[ו] ולשיטת הרמב"ם שהגריפה היא הוצאת הגחלים כולם קיים בתנור וכופח חשש חיתוי בשאריות הגיצים מתוך חומם הרב[46]. אולם דעת רמ"ך שגריפה מועילה גם בתנור וכופח.

קטימה

קטימה היא כיסוי הגחלים באפר או בנעורת פשתן דקה למעט חומם, ומטרתה היא סימן לזיכרון שפעולת החיתוי אסורה, אף על פי שלא קטם כל צרכו[47], וכן אף אם חזרה והובערה לאחר הקטימה[48]. גחלים שדעכו עד שהחשיכו נחשבים כקטומים[49] שמתוך שלא דאג ללבותם הראה שמסיח דעתו מחיתוי כמו בפעולה של קטימה[50][ז].

בתנור וכופח קטימה אינה מועילה, משום שחומם הרב גורם לכך שלא יושפע מן הקטימה ואין בזה שום היכר או מניעה מלחתות[51].

סמיכה מבחוץ

סמיכה מבחוץ, היא נתינת הקדירה לצד מקור החום ולא מעליו או בתוכו. הנחת הקדרה בסמוך לכירה מותרת גם במקרה בו הכירה מוסקת בעצים ואינה גרופה או קטומה. בתנור וכופח לעומת זאת, נאסרה גם הסמיכה אליו[52].

הסקה בקש וגבבא

הסקה בקש וגבבא הוא שמסיקים את מתקן הבישול בחומרי בערה שמתכלים ואינם הופכים לגחלים כמו "קש וגבבא (ענפים יבשים)"[53], ולא גפת[ח] ועצים, שהם הופכים לגחלים. הטעם להיתר הוא מפני שחיתוי יעיל ככל שחומר הבעירה עמיד יותר, ולכן גם חכמים חששו בו יותר, לעומת חומרי בערה שכלים במהירות בתנור אין הסקה בקש וגבבא מועיל ובכופח מבואר במשנה ש"דינו ככירה" ובפשטות מותר בלי שום פעולה נוספת, כי בקש וגבבא אין צורך לקטום, וכך הם דברי הרמב"ם[54] הר"ן[דרוש מקור מלא] וכן פסק השולחן ערוך[55]. אולם לדעת הטור ניתן לשהות עליו תבשיל רק לאחר ביצוע גם פעולות גריפה וקטימה[56].

טיחה בטיט

טיחה בטיט הוא שסוגרים את פתחו של מתקן בישול אשר בעדו חותים בגחלים, ואטמים אותו עם טיט. מקורו בסוגיה בפרק הראשון במסכת שבת לפירוש רש"י וכפי שפסק הרמ"א[57]. טעם הדבר הוא שבכדי לחתותו יטרח להסיר את שכבת הטיח, ועיכוב מיותר זה תזכיר לו שאסור לחתות בשבת. לדעת הרמב"ם בסוגיה ההיא, מדובר בהיתר פרטי לסוגי מסוים של בשר צלוי.

החזון איש[58] כתב שהטיחה לא צריך להיות דוקא בטיט, אלא גם מנעול מועיל, וכפי שכתב במגן אברהם בסימן רע"ה[59] לענין גזרית שמא יטה, וכך נקטו לדינא כמה פוסקים. יש שכתבו[60] שגם נייר דבק יועיל, ובעבר היה נהוג להשתמוש בסמרטוטים רטובים במקום טיט[61]. אולם אחרונים אחרים[62][63] כתבו שיתכן וההיתר נאמר דוקא בטיט ממש ולא במנעול, ולכן לא סמכו על מנעול להיות כטיח בטיט.

קידרא חייתא

גדר וטעם

בגמרא בפרק הראשון של מסכת שבת[2] נאמר שתבשיל אסור בשהייה דוקא כשהוא מבושל למחצה ("בשיל ולא בשיל"), אבל מבושל כל צרכו ("בשיל") או חי לגמרי ("קידרא חייתא") מותרים בשהייה. שהייה נאסר עקב החשש שיחתה כדי למהר בישולו, ובמבושל כל צרכו חיתוי לא נצרך, ובחי – לא מספיק. היתר מבושל כל צרכו נזכר והוגדר בפירוט בתחילת פרק כירה, בעת שהגמרא בפרק הראשון הוא מקור היחיד לקידרא חייתא.

בקידרא חייתא לא חוששים לחתוי כי אין תועלת בחתייה תחת תבשיל חי; לסעודת הלילה הוא לא אמור להיות מוכן גם עם חתוי, ולסעודת הבוקר הוא יהיה מוכן גם בלי חיתוי. גם קדירה שמאכלה מבושל, אם השליך לתוכו חתיכת בשר חי אחת, מסיח דעתו ממנו ודינה כקדירה חיה שמותר להשהותה.

אם דעתו בפירוש לאכלו בסעודת הלילה, דעת המשנה ברורה[64] שאין בזה היתר קידרא חייתא, ודעת החזון איש[65] שיש. במקרה ההפוך, שהמאכל מבושל קצת רק שמתכוונים לאכלו בסעודת הבוקר, יש אומרים שדינו כקידרא חייתא, אבל רוב הפוסקים אסרו מחשש שמא יימלך לאכלו בלילה, ובביאור הלכה[66] הקיל בדיעבד כשאינו רגיל בזה.

בגדר 'חי' דייק הב"ח[67] מלשון הטור[68] שכל והמאכל לא הגיע לדרגת כמאכל בן דרוסאי עדיין נקרא "חי". אולם הט"ז[69] הוכיח שלא כדבריו, ופסק כהמגיד משנה[70] שנקרא חי רק אם לא התחיל להתבשל כלל; וכך ננקט להלכה[71]. המשנה ברורה מביא בשם רב האי גאון, שכל והבישול לא התחיל, ואפילו המאכל כבר הוחם, עדיין נקרא חי, והחזון איש[65] כתב שכוונתו שעדיין לא הגיע ליד סולדת בו, אך ברגע שמגיע ליד סולדת בו מתחיל עצם הבישול.

הגבלות

בגמרא הובאו מספר הגבלות להיתר של "קידרא חייתא":

  • תבשיל שבישולו מהיר: ההיתר נאמר דווקא ביחס לבשר בתוך סיר, אך למאכלים אחרים[ט][72] כקטניות, ירקות[73] או מים, וכן לא לבשר שנצלה ישירות על גבי האש[74]. אלה מתבשלים/נצלים במהרה ועשויים לחתות תחתיהם כדי לאכלם בלילה[75].
  • "עססיות[76] ותורמוסים": אסור למלא קדרה בעססיות או תורמוסים ולהניח בערב שבת בתנור, משום שבישולן ארוך במיוחד ועלולים לא להיות מוכנים גם בבוקר והאדם ירצה לחתות תחתיהם[77],
  • חבית מלאה מים: אסור לנחתום למלא חבית במים ולהכניסו לתתנור בערב שבת[2]. את ההבדל בין חבית מים זה לקידרא חייתא פירשו התוספות הרא"ש[78] והטור[79], שמים אלו מיועדים למוצאי שבת, וחששו שמא יחתה קרוב למוצאי שבת אם כבר יתקררו אז. התוספות[80] פירשו שרגילים לחמם מים על אש רפה, ושכיח שיהיה צורך בחיתוי.

לדעת הרמב"ם[81] והשולחן ערוך[82], שני האחרונים הם רק דוגמאות נוספת לתבשיל שבישולו מהיר[י].

לדעת הר"י בעל התוספות[84] והראב"ן[85] ההיתר נאמר רק לגבי תנור, אבל בכירה החום אינו חזק כל כך וצריך לחתות גם לצורך סעודת הבוקר. אולם לדעת רוב הראשונים[86], וכנפסק בשולחן ערוך[15], היתר "קדירה חיה" נאמר בין לגבי תנור וכופח ובין לגבי כירה. בכירים של ימינו שחומן רב ובשר חי מתבשל עליהם בזמן קצר, יש הסוברים שאין ההיתר של קדירה חיה[87].

בכדי ליישם היתר זה, צריך המאכל להיות חי לגמרי בכניסת השבת, ולכן צריך להשימו על מתקן הבישול סמוך לחשכה ממש[88]. יש אומרים[89] שאם מקבל שבת מבעוד יום, מספיק שהתבשיל תהיה חיה בעת שמקבל שבת אף שכבר לא תהיה חיה בשקיעה. אולם דעת הרב שלמה זלמן אוירבך שהתבשיל צריך להיות חי בשקיעה ממש[90], ולפי דבריו, בימינו שרוב אנשים מקבלים שבת לפני השקיעה לא שייך היתר זה[91].

מבושל

הסוגיא

בתבשיל שמבושל כבר אין איסור שהייה כי כבר אין צורך בחיתוי שיחששו לכך[92]. בשיעור עד כמה צריך התבשיל להיות מבושל נחלקו התנאים[14]:

המשנה[93] אוסרת "נתינה" על כירה ותנור, ומשמעו בתבשיל שכבר בשל כמאכל בן דרוסאי[94], והגמרא[95] מסתפקת אם המשנה עוסקת בשהייה ("לשהות תנן"), ואוסרתו כחכמים; או באיסור חזרה ("להחזיר תנן"), אבל שהייה מותרת בתבשיל כזה – כחנניה. הכרעת הספק משליכה על הבנהת פסק ההלכה של הסתם משנה, אם הוא כחנניה או כחכמים.

בדעת חכמים עצמם[י"א] נחלקו האמוראים[96]:

בגמרא אין הכרעה מפורשת לאחת השיטות, והראשונים נחלקו בפסק ההלכה.

שיטות הראשונים והפוסקים

בהכרעת ההלכה יש שלוש שיטות בגאונים ובראשונים:

  • לדעת השאילתות, הרי"ף[98], הרמב"ם[99] ועוד ראשונים[100][101], הלכה כחכמים וכאמוראים המתירים רק במצטמק ורע לו, וכדעה זו פסק השולחן ערוך בסתם[15].
  • לדעת רבינו חננאל[102], רש"י ותוספות [103] הלכה כחנניה, שתבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו. דעה זו הובאה בטור ובשולחן ערוך בשם "יש אומרים".
  • לדעת הרז"ה[104] הלכה כחנניה, אולם לשיטתו חנניה מתיר בתבשיל "כמאכל בן דרוסאי" רק אם הוא מצטמק ורע לו. כמה אחרונים[105] דייקו מלשון המחבר והטור שדעתם כהרז"ה, אבל כתבו שלמעשה נהוג להקל[106].

הראשונים כתבו שעל אף שהמחלוקת לא הוכרעה, פשט המנהג להקל[107], ושיש להניח משום שהציבור לא ישמע להחמיר[108], וכך פסק הרמ"א במפה[109]. הביאור הלכה כתב שלפי זה לכתחלה יש להחמיר, אולם השולחן ערוך הרב והחזון איש[דרוש מקור] הקלו אף לכתחילה.

השולחן ערוך סתם כדעה הרי"ף המחמירה, ולאחר מכן הביא את דעת התוספות המקילה כ"יש אומרים". על פי כלי הפסיקה הרווחים, במקרה כזה כוונת השולחן ערוך היא לפסוק כדעה הראשונה והמחמירה; אולם רבי אברהם הכהן פימינטיל[110] ופוסקים נוספים[112] כתבו שבמקרה זה דעת השו"ע היא כמו שפסק בשם 'יש אומרים' שההלכה נפסקת כחנניה.

שיעור "כמאכל בן דרוסאי" הוא להלכה[113] במחצית הזמן מרגע הרתיחה עד בישולו המלא[114], ובדיעבד או בשעת הדחק אפשר להקל כבר בשליש[115]. פירות שדרכם להאכל חיים נחשבים כדבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי[116].

השהיית פת

פת שניתנה בתנור או עוגה שניתנה על גחלים מותרים בשהייה אף לאחר אפייה מינימלית, ואפילו להאוסרים שהיית תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, כי הפת חשופה לאש[117]. במשנה[118] ניתנה לכך מידה, כאשר עלה עליהן הקרום החיצוני, ולרבי אליעזר "עד שיקרום התחתון". רש"י פירש את דברי רבי אליעזר להחמיר ולהצריך גם קרימת הצד הדבוק בתנור, אולם יש שפירשו דבריו להקל שדי בצד אחד[119], ונחלקו בכך הפוסקים להלכה[י"ג].

וכתבו הבית יוסף והרמ"א[120] שמידה זו מקבילה עם השיעור הנאמר באפיית מצה: "פורסה ואין חוטים נמשכים ממנה". כלומר: מצב בו הפת אפויה ברמה כזו שניתן לפרוס אותה בלי שימשכו ממנה חוטי בצק לא אפויים.

הרמ"א[121] פסק לגבי פשטידה עם מילוי, שצריך שיקרמו פניה מלמעלה ומלמטה, ובנוסף צריך שהמילוי שבתוכה יתבשל כמאכל בן דרוסאי כדין תבשיל. המגן אברהם וט"ז כתבו שלדעת הסוברים שבפת די בקרימת צד אחד, הוא הדין בפשטידה, אמנם יש אומרים שהדין אמור לכל הדעות, משום שפשטידה היא מאפה עבה[122], או משום שנחשבת כשתי עוגות נפרדות, וכן המילוי שבתוך הפשטידה נחשב לנפרד[123].

השהיית צלי

צליית בשר בקר על גבי גחלים מותרת רק אם נצלה כבר כמאכל בן דרוסאי

בשהיית צלי מתווספים כמה היתרים שאינם שייכים בתבשיל. בגמרא[124] נזכרו שני נוספים בהם שהייה מותרת; בשר גדי ("גדיא") וטוח בטיט ("שריק"). אחד מהם, שלא ברור מלשון הגמרא איזה, נלמדת ממאונין של פשתן המותרים בשהייה מפני שנמנעים מלפתוח התנור לחתות כי הרוח מזיק להם. בגמרא הובאה מחלוקת האמוראים רב ירמיה ורב אשי בענין: אחד מהם מחזיק שדי בתנאי אחד, וללשון אחד מחמיר רב ירמיה ומצריך ששני התנאים יתקיימו ביחד; ללשון אחר מקיל רב אשי אפילו בבשר איל ("ברחא"), אם הוא בתנור מכוסה אף שאינו אטום. הראשונים נקטו שדי, אבל דרוש, תנאי אחד[125]. הסוגיא עוסקת רק בבשר צלי, אבל בשאר סוגי תבשילים אין היתרים אלו[126].

לרש"י[127] ולהרמב"ם[128] מהלכים שונים כמעט בכל פרטי הסוגיא, עם השלכות להלכה במקביל.

  • בשר גדי – בשר גדי ועוף[129] מחותכים[130] מותרים בשהייה בצליה; לעומת בשר איל, שור ועז[131], או גדי ועוף שלמים, אף שראשם וכרעיהם הוסרו[132], האסורים. במקרה זה אין חשש חיתוי מפני:
    • להרמב"ם: שנמנעים מחיתוי בגחלים, כי מפני קוטנם יגרום החיתוי שייחרכו.
    • לרש"י: שנמנעים מפתיחת התנור לאויר, כי מפני רכותם יתקלקלו; וזהו הסברא הנלמדת מדין אונין של פשתן.
    • לרז"ה[133]: מדובר בתנור קטן שאי אפשר לחתות בלי להוציא את הבשר החוצה אחרת יחרך הבשר, וגדי אין מוציאים החוצה כי מפני רכותו יקלקלהו הקור בחוץ.
  • שריק – בתנור אטום וטוח בטיט מותר להשהות צלי. במקרה זה אין חשש חיתוי מפני:
    • לרמב"ם: שנמנעים מפתיחת התנור לאויר, כי מכיון שהתנור אטום היטב, בפתיחתו יכנס אויר ויקרר ויקלקל את הבשר; וזהו הסברא הנלמדת מדין אונין של פשתן.
    • לרש"י: שנמנעים מחיתוי מאחר שתוספת הטירחה לשבור את שכבת הטיח כדי לחתות המשמש לתזכורת. היתר זו אינו דוקא בצלי, רק היתר כללי בשהייה, וגם נעילת התנור במנעול נחשבת כאטימה לדעה זו[134].
  • בישרי אגומרי – המקרה של "בשר על גחלים" אסור גם בבשר גדי ועוף[י"ד]. בהגדרתה וטעמה נחלקו הראשונים במקביל לשיטתם בטעם ההיתר:
    • לרמב"ם: כשמניח ישירות על הגחלים והוכיח בפעולתו שרוצה צליה מהירה ולא אכפת לו מחריכתו[135] או קלקולו בכלל; ובמקרה כזה אסור אף בטוח בטיט[136].
    • לרש"י: כשנצלה את הבשר גלוי או בתנור פתוח[137] החשוף לאויר ממילא, ואין סיבה שימנענו מלחתות.

בשולחן ערוך[138] פסק המחבר כהרמב"ם, ולדעתו אף בבשר גלוי מותר להשהות כל עוד אינו על הגחלים ממש, ומאידך אין מקור להתיר שהייה באופן של תוספת טירחה. הרמ"א פסק כרש"י, להחמיר בתנור פתוח או בשר גלוי, ולהקל בטוח וטיט. לגבי בשר גלוי הקיל בביאור הלכה[139] בדיעבד כהמחבר.

אף הסוברים שתבשיל צריך להיות מבושל כל צרכו כדי להשהותו, מקילים בצלי, ודי אם נצלה משני צידיו כמאכל בן דרוסאי[140][ט"ו], משום שצלייה גורמת למאכלים להיחרך בקלות ולא חששו שיחתה אם כבר ראוי לאכילה ברמה כלשהי[141]. לדעת כמה ראשונים[142] מותר לשהות בשר בכל תנור סגור אף בלי אטימה וטיחה, והפוסקים כתבו לסמוך עליהם בדיעבד[143].

היתרים נוספים

בגמרא ובפוסקים נזכרו מספר היתרים נקודתיים נוספים להשהות קדירה על האש:

  • מוגמר – בשמים שמונחים על גחלים לעשן בגדים לתת להם ריח טוב[144]; וגפרית – גפרית מובערת תחת כלים מעוטרים בחריטה להשחיר ולהבליט את עיטורים[145]. שני אלו מותרים בשהייה מכיון שחיתוי בגחלים תעלה עשן שמזיק למוצר[2].
  • אונין של פשתן – לשונות פשתן הניתנים לתוך תנור להלבנה[146]. הם מותרים בשהייה מפני שהסרת כיסוי התנור תחשוף אותם לאויר אשר מזיק להם[2]. מהיתר זה נלמדים חלק מהיתרי השהיית צלי
  • קרבן פסח – מותר להשהות קרבן פסח בתנור צלייתו מפני ש"בני חבורה זריזין הם", ויזכרו לא לחתות[140].
  • השהיית מים לצורך רחיצה והדחה – מותרת לדעת האליה רבה[147] מפני שאין חשש חיתוי רק בדבר מאכל. אולם הרבה חולקים עליו[148].

תבשיל שהושהה באיסור

חז"ל קנסו את המשהה תבשיל במזיד שהתבשיל אסור באכילה בדומה למבשל במזיד, והוסיפו לאסור בו גם את השוכח תבשיל בשגגה, אחר שראו שיש מערימים להשהות בכונה וטוענים ששכחו[149]. אם התבשיל כבר בושל כל צרכו קודם השבת התבשיל מותר, כיון שלא נהנה מן האיסור. אך לדעת רבי יהודה אם יש תוספת השבחה בבישולו (מצטמק ויפה לו) אסור. גם במוצאי שבת אסור התבשיל עד "כדי שיעשו" עד שיעבור זמן בו יכול היה לבשל במוצאי שבת, בדומה לדין מבשל בשבת[2] כדי שלא יהנה מן האיסור[150]. הדין אמור גם במשהה בשוגג[15]. אולם לדעת הפרי מגדים[151] בדעת הרמב"ם הדין אמור רק במזיד.

פרט אחד בדין הקנס האמור הונח בגמרא בספק, ונחלקו הראשונים בביאורו:

  • לדעת הרא"ש והטור לא הוכרע אם האיסור חל גם לאחרים או רק למבשל עצמו, ופסקו להחמיר.
  • לדעת הרי"ף והרמב"ם[152] הספק בדעת רבי יהודה שהלכה כמותו במצטמק ויפה לו, אם קנסו גם על השוגג. ופסקו הרי"ף והרמב"ם להקל וכן פסק השולחן ערוך[15]. לדעת הרמ"א שהלכה כחנניה אין משמעות לקולא זו, שהרי מותר אף לכתחלה להשהות משעה שהגיע למאכל בן דרוסאי.
  • לדעת הראב"ד הקנס חל על שוכח שהוא פושע ה"קרוב למזיד", והספק הוא במקרה ששגג (דהיינו: "אומר מותר". שטעה וחשב שההשהיה מותרת), ופסק הראב"ד להקל שהתבשיל מותר בשוגג.

צלי שהושהה באיסור אסור באכילה כמו תבשיל[153]. בכל מקרה שיש דעה המתירה מצרפים אותה להקל לענין דיעבד[154]. בשונה מתבשיל וצלי שאסרו גם בשוגג, בפת חכמים הקלו בשוגג, כיון שאי אפשר לקיים את חיוב שלוש סעודות בשבת בלא פת[155]. אמנם אם אפה באיסור במזיד, הפת נאסרה כתבשיל וצלי[156].


רדיית פת שנאפתה באיסור

ערך מורחב – רדיית הפת

בניגוד לתבשילים ומאכלים אחרים שהסרתם מהאש אינה כרוכה בשום איסור, רדיית פת מן התנור נחשבת לאיסור שבות[157], הרדייה הותרה בשתי הגבלות: כמות מזון המספיקה לשלש סעודות בלבד, ובשינוי כגון בסכין ולא במרדה[158]. לפי הר"ן[159] ההגבלות אמורות רק כשהפת נאפתה באיסור מערב שבת (שהותר לו כאמור לצורך סעודת שבת), אולם הרמב"ן[160] סובר שכך הדין גם כשנאפה בהיתר. אם יש לו פת לשבת, אסור לרדות כלל, אפילו פחות ממזון ג' סעודות[161], וכן כשיש לו ככר אחד גדול לשלש סעודות אף שלא יהיו לו שתי חלות ללחם משנה[162]. כשלא ניתן לרדות בשינוי יכול לרדות כדרכו[163], וכן על ידי גוי מותר לרדות כדרכו[164].

איסור רדייה הוא הפרדת הפת הדבוקה בדופני התנור, כנהוג בזמן חז"ל. מלבד זאת אסור להוציא במרדה כדי לשנות מדרכו בחול. תנורים שלנו שהפת לא דבוקה בהם, אין בהם איסור רדייה, ומותר להוציא אף יותר משלש סעודות אלא שיש לשנות ברדייה בסכין[165]. אולם בהשהה באיסור אין להוציא יותר, שהרי לא הותר לו אלא שיעור שלש סעודות לצורך השבת[166].

המנהג למעשה טרם עידן המודרני

המנהג שרווח למעשה עד להמצאת מתקני בישול המדרניים, היה להניח את המאכלים המיועדים לסעודת הלילה בתא חימום ("קאכלין") בתוך תנור ההסקה ("תנור בית החורף")[167], או בגרסאות שונות של תא חימום זה[61]. לתא זה יש דין סמיכה מבחוץ, ולכן מותרת שהייה בו.

התבשילים המיועדים לצורך הבוקר הכניסו לתוך תנור אפיה, שגחליו נגרפו אל הצד, ואח"כ סתמו את פתחו ואטמוהו עם טיח או סמרטוטים רטובים, והיו שנהגו גם להשליך אפר על הגחלים. מנהג זה כבר נזכר בראשונים[168]. המנהג מיוסד בעיקר על ההיתר של טיחה בטיט, אליה מצרפים גריפה לדעת הרז"ה, וקטימה כדי לצאת ידי כל השיטות[61].

מנהג זה היה כרוך בבעיות הלכתיות נוספות. בערים רבים הטמינו כל בני העיר את החמין בתנור של המאפיה העירוני, ולכן הוצרך שלכל עיר יהיה עירוב[169]. פעמים שהאופה היה נכרי, והיו בעיות של בשר שנתעלם מן העין, והתמודדו עם עשית חותם בתוך חותם בלי חשש חילול שבת[170].

כלי בישול מודרניים

כיריים מכוסות באמצעות כיסוי מתכת. הפוסקים נחלקו אם כיסוי כזה נחשב לקטימה.

עם תחילת השימוש במקורות חום הפועלים באמצעות חשמל וגז, התעוררו דיונים שונים בשאלה כיצד לדמות אותם למקורות החום שהוזכרו בתלמוד ובדברי הפוסקים:

כיריים

בכיריים מודרניים לא שייך לבצע "גריפה וקטימה" במובן המילולי, ודנו הפוסקים איך ניתן להשהות עליהם תבשילים[171].

חלק מן הפוסקים צידדו שכירים של גז אינן בכלל גזירת שהייה כלל מפני שלא גזרו על תוספת של חומר בעירה אלא רק על חיתוי בגחלים הקיימים[172] או שהגזירה היתה רק על גחלים הדועכים במשך הזמן ורגילים לחתות בהם, ולא בכירה הפועלת באמצעות גז שהחום אינו פוחת[173]. אולם לרוב הפוסקים לא השתמשו בסברות אלו להיתר לגמרי, אלא רק כסניף להקל יחד עם היתרים אחרים.

לדעת רוב הפוסקים[62][174][175][176][177], כיריים הפועלות באמצעות גז, שכוסו באמצעות לוח מתכת או אזבסט נחשבים לקטומים[ט"ז], וכך המנהג המקובל[179]. מקור פסק זה הוא מה שמבואר בהלכה שכירה שהניח עליה סיר ריק ומניח מעליו את התבשיל, נחשבת ככירה קטומה[180].

לעומתם החזון איש[181] סובר שכיריים המכוסות בפח אינן נחשבות ככירה קטומה, מאחר שגם הכיסוי המתכת עצמו נחשב כמקור חום, בדומה לדין שהוזכר בראשונים שכירה שהניח עליה כיסויה ומעליו מניח את הקדירה, אינה נחשבת כקטומה[182]. לשיטתו הכיסוי צריך למעט את החום כדי שיהיה היכר שאין זו דרך בישול רגילה, מה שאינו קיים בכיסוי זה. לדעת רבי ניסים קרליץ[183] אם הניח פח קטן שאינו מכסה אלא להבה אחת זה נחשב שינוי הניכר גם לדעת החזון איש. כמו כן, לוח מתכת שיש לו מסגרת, והניחו הפוך כך שיש הפסק אויר הניכר מותר לכל הדעות[184].

פלטה חשמלית

ערך מורחב – פלטת שבת

נחלקו פוסקי זמננו בשאלה מה דינה של פלטת שבת, ולאיזה ממקורות החום הקדומים מדמים אותה[185]. דעת פוסקים רבים, שדינה של פלטה הוא כדין כירה גרופה וקטומה.

לדעת רוב הפוסקים[186], היא נחשבת כגרופה וקטומה משום שאין בה חשש חיתוי כי אי אפשר לוסת את החום שבה.

אולם לדעת רבי משה פיינשטיין [187] והרב אלישיב[188], פלטה נחשבת לכירה שאינה גרופה וקטומה כי כולה נחשבת לגחלת של אש ובאש עצמה לא חילקו חכמים בגזרתם על אף שלא שייך חיתוי. כדעה זו נמסר אף בשם החזון איש[189].

הרב מרדכי אליהו[190] אסר את השימוש בפלטה חשמלית לספרדים הפוסקים כהמחבר בשולחן ערוך, מפני הטמנה במקצת. הוא מציע להשתמש ב"פלטה ירושלמית" שיש הפסק אויר בין גוף החימום לטס עליו מונח הסיר.

תנורים של ימינו

תנור אפייה מודרני לגביו נחלקו הפוסקים אם דינו ככירה גרופה וקטומה

נחלקו פוסקי זמנינו מה דינו של תנור אפייה, ולאיזה ממתקני הבישול הקדומים מדמים אותו.

כמו בכיריים מודרניים, צדדו כמה פוסקים שדינו של תנור אפייה הוא כדין כירה גרופה וקטומה, כי חומו יציב ואינו יורד[191][192]. אולם למעשה כתבו שיש להחמיר לכתחילה לכסות את הכפתורים המווסתים את חום התנור, כדי למנוע מצב שבו האדם מגביר את חום האש על מנת למהר את בישול התבשיל.

בשו"ת אגרות משה[193] ובשו"ת אור לציון[194] כתב, שניתן לצפות את גופי החימום באמצעות נייר אלומיניום, או להכניס לתוך קופסת מתכת, וכך נחשב התנור לכירה גרופה וקטומה. ובילקוט יוסף[195] כתב שראוי לכתוב את המילה 'שבת' על פתק ולהניח את הפתק סמוך לכפתורי התנור, ושהמקלים להשהות בתנור אפייה גם בלא פתק המשמש כהיכר, יש להם על מה שיסמוכו.

דיון זה הוא אך ורק בדיני שהייה, אולם בתנור ישנה בעיה נוספת, והיא שבדרך כלל התנורים מופעלים על ידי תרמוסטט, ולעיתים האדם פותח את התנור כשהוא כבוי ופתיחת התנור מכניסה לתוכו אויר קר וגורמת להפעלתו.

מיחם חשמלי

דנו פוסקי זמנינו, האם מותר למלא מיחם חשמלי במים קרים מערב שבת, באופן בו המיחם מרתיח את המים בתוך השבת ולאחר מכן שומר על חומם.

בספר שמירת שבת כהלכתה[196] ובספר ארחות שבת[197] כתבו שמיחם דינו ככירה שאינה גרופה וקטומה, ולכן אם המים לא הגיעו מערב שבת לשיעור יד סולדת בו, אסור להשהות את המיחם כך, והמים אסורים בשימוש.

ובשו"ת שבט הלוי[198] הקל להשאיר מים במיחם חשמלי שאין בה כפתורי וסות. וכך השיב גם רבי משה פיינשטיין[199].

מקוואות

מקוואות שטובלים בהם בשבת, מחוממים על ידי מערכת הסקה שקיים בהם חשש חיתוי, וכמבואר שולחן ערוך בסימן שכו שיש חשש חיתוי במרחצאות. לכן לכתחילה צריך שהמים יהיו חמים כל הצורך בשקיעה החמה[200]. אולם בשעת הדחק כתב המשנה ברורה[201] שניתן לסמוך על דעת האליה רבה[202] שאין חשש חיתוי במים המיועדים לרחיצה והדחה.

ובשו"ת שבט הלוי[203] כתב שאם המקווה מיועד רק לטבילה בבוקר דינה כמו קידרא חייתא המותרת בשהייה. ויש שכתבו שצריך לנעול את חדר המכונות שכך יש לה דין של טוח בטיט[204].

ראו גם

לקריאה נוספת

ביאורים והרחבות

  1. ^ להוציא דעת הרמב"ן[8] שדעת רש"י שהמשנה מדברת גם בהטמנה וגם בשהייה
  2. ^ בראש יוסף (שבת לח:) נתקשה במה שהביא התוי"ט בבא בתרא פ"ב מ"ג בשם הירושלמי שהובא בנמוקי יוסף (שם כ:) וכ"כ הטור (חו"מ סימן קנה) בשם הרשב"ם, שכירה פתחה מן הצד. וראו בשבת כהלכתה פ"ח הערה י' שישב שהקדרה שופתים למעלה, רק שאת הגחלים מכניסים מן הצד
  3. ^ שנקראו 'פורנילא"ש'. הכוונה לתנור פורן (furnus), שנקרא בלשון חז"ל והפוסקים גם "פורני", שהיה תנור תעשייתי בימי הביניים. ראו: זהר עמר, רקיקי מצות והכנתם במקדש: היבטים הלכתיים, היסטוריים ומעשיים, המעין גיליון 241 ניסן תשפ"ב סב, ג עמ' 34
  4. ^ בשולחן ערוך הרב סעיף ז פירט הסיבות: "והתנורים שלנו שפתחם מן הצד אין הבלם חם כל כך כהבל התנור שבימיהם. ולא כהבל הכופת הואיל והן רחבים יותר משפיתת קדרה אחת", ראו שבת כהלכה פ"ח הערה י'.
  5. ^ לשיטתו מטרת הגריפה היא רק לבצע "היכר" - סימן שהאדם יזכור שפעולת החיתוי אסורה בשבת, ובדומה ל"קטימה".
  6. ^ ואכן אם יגרוף הכל החוצה יועיל גם בתנור לדעתו, שהרי במקרה זה לא יוכל לחתות
  7. ^ כיסוי או נעילת הסרת הגז בכירים של ימינו יש הסוברים שיש לו דין קטימה ויש הסוברים שהכיסוי צריך להיות על האש עצמה. ראו אגרות משה חלק א סימן צ"ג, שבות יצחק שהייה וחזרה פרק ב אות א בשם רבי יוסף שלום אלישיב שבט הלוי חלק א סימן צ"א ובמכתבו בסוף הספר ארחות שבת חלק א
  8. ^ לפי הארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ג פסולת של גרעיני זיתים, ולפי רש"י פסולת שומשמין
  9. ^ בביאור הלכה, סימן רנ"ד, סעיף א', ד"ה עססיות כתב שמדברי כמה ראשונים שקידרא חייתא שייך אף במאכלים אחרים מלבד בשר, אך להלכה העיקר שאסור
  10. ^ בגמרא (מסכת ביצה, דף כ"ח ) מבואר שתורמוס צריך בישול שבע פעמים להפיג מרירותו. את דברי הרמב"ם כאן שתורמוסים בישולם מהיר, ביאר הב"ח[83] שמדובר בבשולו האחרון שהוא מהיר, ובדומה לחבית של מים שהוזכרה בברייתא
  11. ^ לדעת רוב הראשונים, אבל לרז"ה המחלוקת היא אף לדעת חנניה
  12. ^ ואפילו היזק סובייקטיבי, כגון שיש לו אורחים וצריך חתיכה הראויה לכבד בה.[97]
  13. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ח פסק להחמיר. הר"ן דף ח., הטור, והמגן אברהם וט"ז בדעת השולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף ה' פסקו להקל. הובאו במשנה ברורה
  14. ^ נזכר בגמרא כמקרה שאף לרב אשי בלשון השני אסור
  15. ^ בט"ז (רנ"ד סק"ב) ומגן אברהם (רנ"ד סק"ו) כתבו שלדעת רש"י בפירוש צלי על גבי גחלים מותר אף אם הבשר אינו נוגע בגחלים, מה שאינו כן להרמב"ם; אולם בשולחן ערוך הרב ובעטרת זקנים הראו שהראשונים ההולכים בשיטת רש"י פוסקים בלאו הכי כחנניה, או שאינם פוסקים כהיתר זה של מאכל בן דרוסאי בצלי
  16. ^ מכיון שמהות הקטימה היא להוות היכר שאינו מעונין בהגדלת האש יש להמנע מלטפל בהגדלת האש לאחר הכיסוי[178].

הערות שוליים

  1. ^ כשיטת בית הלל במסכת שבת, דף י"ח עמוד א' המתירים התחלת מלאכה בערב שבת שתגמר בשבת.משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה א'
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ח עמוד ב'
  3. ^ רש"י, מסכת שבת, דף י"ח עמוד ב', ד"ה יחתה בגחלים
  4. ^ שו"ת פנים מאירות חלק א סימן פ"ד, הובא בשערי תשובה רנד סק"ב
  5. ^ תוס', מסכת שבת, דף ל"ו עמוד ב', ד"ה עד שיגרוף; רשב"א שבת לו, ב; הר"ן שבת טו, ב מדפי הרי"ף; מהר"ם לובלין שבת לו, ב
  6. ^ 6.0 6.1 חתם סופר שבת לו, ב ד"ה לא יתן עד שיגרוף
  7. ^ פני יהושע שבת לח, א ד"ה אבל האי דלא קעביד מעשה
  8. ^ שבת דף לז, א
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ד עמוד ב'
  10. ^ סימן לז אות כא
  11. ^ כמו שכתב המשנה ברורה, סימן רנ"ג, סעיף קטן י'
  12. ^ רנ"ג סקכ"ב
  13. ^ שולחן ערוך הרב קונטרס אחרון רנ"ג סקי"א; תהלה לדוד רנ"ג סקכ"א; בית אליהו שבת סימן כד אות י
  14. ^ 14.0 14.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ו עמוד ב'
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 15.5 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ג, סעיף א'
  16. ^ לתוספות
  17. ^ לרש"י
  18. ^ רא"ש פרק כירה סימן יא
  19. ^ שהובא ברא"ש בפרק כירה סימן א
  20. ^ שהובא בכסף משנה פרק ט הלכה ג
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ז עמוד א', וכך פסק הבית יוסף סימן רנג סעיף א והרמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ג, סעיף א'
  22. ^ הובא בכסף משנה, על משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ה'
  23. ^ מקור הדימוי ברש"י, מסכת שבת, דף ל"ו עמוד ב', ד"ה כירה. אמנם ברור ממקומות אחרים שאין לכלים האלה שוליים.
  24. ^ שולחן ערוך הרב רנג סעיף א
  25. ^ דף ל"ח עמוד ב', ד"ה תנור
  26. ^ סק"ה
  27. ^ סק"ז
  28. ^ משנה ברורה, סימן רנ"ג, סעיף קטן כ"א
  29. ^ על הרי"ף יז:
  30. ^ מקור ההבדל דין שני סוגי התנורים הוא בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ' עמוד ב'
  31. ^ גירסת הרמב"ם בפירוש המשניות
  32. ^ דף ל"ח עמוד ב', ד"ה כופח
  33. ^ סימן לא לא ע"ד
  34. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ג, סעיף א'
  35. ^ הובא בתפארת שמואל פרק כירה סימן א' אות ו'
  36. ^ האופה סקנ"ד אות א
  37. ^ הובא בהגהות מרדכי סימן תנו
  38. ^ משנה ברורה, סימן רנ"ג, סעיף קטן כ"ח
  39. ^ סימן לז אות ז
  40. ^ אגרות משה או"ח ח"א סימן צג וראו פסקי תשובות רנ"ג אות ב
  41. ^ אגרות משה או"ח ח"ד עד, כו
  42. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ג
  43. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ו'
  44. ^ מסכת שבת דף טז עמוד ב', מדפי הרי"ף.
  45. ^ ראו כסף משנה, על הלכות שבת, פרק ו', הלכה ג'
  46. ^ הלכות שבת, פרק ו', הלכה ג'
  47. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ג', הלכה א' הובא בבית יוסף סימן רנג סעיף א
  48. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ז עמוד ב'. לדעה אחת בתוספות ד"ה שמע מינה רק אם התלבתה ואילו בהובערה מותר רק במצטמק ויפה לו, ובמשנה ברורה, סימן רנ"ג, סעיף קטן י"ד היקל בזה
  49. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ז עמוד א',משנה ברורה, סימן רנ"ג, סעיף קטן י"ד
  50. ^ הסבר הרשב"א, מסכת שבת, דף ל"ז עמוד א'
  51. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ה'
  52. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ג, סעיף א' על פי הגמרא מסכת שבת, דף ל"ז עמוד א'.
  53. ^ רש"י תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ו עמוד ב'
  54. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ז'
  55. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ג, סעיף א'.
  56. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ג.
  57. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף א'
  58. ^ סימן לו אות ג
  59. ^ סק"ב.
  60. ^ אורחות שבת פרק ב אות יח
  61. ^ 61.0 61.1 61.2 ערוך השולחן אורח חיים רנג אות כו-כז
  62. ^ 62.0 62.1 שו"ת מהרש"ג חלק ב סימן נ
  63. ^ שו"ת דברי יואל אורח חיים סימן יז
  64. ^ ביאור הלכה, סימן רנ"ג, סעיף א', ד"ה מסיח
  65. ^ 65.0 65.1 או"ח סימן לז אות כב
  66. ^ ביאור הלכה, סימן רנ"ג, סעיף א', ד"ה להשהותו
  67. ^ או"ח רנ"ג אות ה
  68. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ג. "אבל אם נתבשל קצת אפילו כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו וכו'"
  69. ^ או"ח רנ"ג סק"א
  70. ^ פ"ג מהל' שבת ה"ח
  71. ^ מגן אברהם רנ"ג סק"ב; משנה ברורה, סימן רנ"ג, סעיף קטן י"א; שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן רנ"ג, סעיף ח'
  72. ^ משנה ברורה, סימן רנ"ד, סעיף קטן מ"ה, וביאור הלכה שם ד"ה עססיות
  73. ^ בית יוסף על ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ג; הט"ז על סימן רנ"ג, סעיף ב' בשם הרמב"ם הלכות שבת, פרק ג', הלכה ח', בניגוד למה שכתב בפירושו למשניות על משנה, מסכת שבת, פרק ג', משנה א'.
  74. ^ בית יוסף סימן רנ"ג; ט"ז רנ"ג סק"ב; מג"א רנ"ג סק"ד
  75. ^ תוספות ד"ה האי
  76. ^ מאמר מאת משה רענן בנוגע לזיהוי העססיות באתר פורטל הדף היומי
  77. ^ רש"י, מסכת שבת, דף י"ח עמוד ב', ד"ה עססיות ותורמוסים; פסקי הרא"ש פרק א סימן לד; ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ד; הר"ן, דף ו מדפי הרי"ף
  78. ^ מסכת שבת דף יח: ד"ה גזירה
  79. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ד
  80. ^ יח: ד"ה לא ימלא
  81. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ב
  82. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף ח'
  83. ^ רנד ח
  84. ^ הובא בהגהות מרדכי פרק כירה עט ע"ג, והגהות אשר"י סימן ג'
  85. ^ הובא במרדכי בפרק קמא דמסכת שבת סימן רסא
  86. ^ הובאו בבית יוסף בסימן רנ"ג. מהם: משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ח'; סמ"ג (ל"ת סה יג ע"ג); סמ"ק (סי' רפב); מהר"ם מרוטנבורג (הובא במרדכי פרק כירה עט ע"ג); ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ג
  87. ^ ראו שבות יצחק שהייה וחזרה פרק יא בשם רבי יוסף שלום אלישיב ורבי שלמה זלמן אויערבאך, חוט שני פרק כ"ו ס"ק ד, שולחן שלמה סימן רנג אות כג
  88. ^ מגן אברהם סימן רנג סעיך קטן ב
  89. ^ תולדות שמואל (קליין) חלק ג פא עמוד ב
  90. ^ שולחן שלמה רנג אות כג
  91. ^ מכון לשבתך רנג הלכתא גבירתא ג
  92. ^ מסכת שבת, דף י"ח עמוד ב'; מסכת שבת, דף ל"ו עמוד ב'
  93. ^ מסכת שבת, פרק ג', משנה א'.
  94. ^ תוספות, מסכת שבת, דף ל"ו עמוד ב', ד"ה חמין
  95. ^ מסכת שבת, דף ל"ו עמוד ב'
  96. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ז עמוד ב'
  97. ^ מסכת שבת, דף ל"ז עמוד ב' ובמלחמות ה' דף טז עמוד א; משנה ברורה, סימן רנ"ג, סעיף קטן ח'
  98. ^ תחילת פרק כירה.
  99. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ד'
  100. ^ רבינו יונה הובא ברא"ש סימן א
  101. ^ הרמב"ן במלחמות ה' על הרי"ף
  102. ^ רבינו חננאל, מסכת שבת, דף ל"ז עמוד א'
  103. ^ במסכת שבת, דף ל"ז עמוד א'
  104. ^ מסכת שבת, דף טז עמוד ב', מדפי הרי"ף.
  105. ^ רבי עקיבא איגר אות ה; הפרי מגדים רנ"ג מ"ז סק"א, ורנ"ד מ"ז סק"א; מנורה הטהורה, קני המנורה סקט"ו
  106. ^ פרי מגדים רנ"ג א"א סק"א; תהילה לדוד סק"י
  107. ^ רשב"א דף לח, א, 'ארץ חיים סתהון' סימן רנ"ג בשם מהר"ם בן חביב
  108. ^ פסקי הרא"ש, פרק ג' סימן א'
  109. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ג, סעיף א'
  110. ^ בספרו מנחת כהן משמרת השבת פרק ה.
  111. ^ חלק א' עמודים מד-מו
  112. ^ הכף החיים סימן רנג ס"ק י"א, אור לציון, שו"ת יביע אומר, אורח חיים חלק ו' סימן לב, אולם, בספרו חזון עובדיה[111] חזר והסיק שדעת השולחן ערוך שהלכה כחכמים, וכמו שפסק בסתם. (אך מכל מקום כתב שניתן להחשיב זאת כספק בדעתו של השולחן ערוך, וניתן לצרף ספק זה לספקות אחרים ולהחשיבם כספק ספיקא).
  113. ^ סימן רנ"ד, סעיף ב', כדעת הרמב"ם
  114. ^ חזון איש אורח חיים סימן לו ס"ק ז
  115. ^ משנה ברורה, סימן רנ"ג, סעיף קטן ל"ח ו סעיף קטן מ"ג, כשיטת הטור
  116. ^ רשב"ם בתוספות, מסכת שבת, דף מ"ח עמוד א', ד"ה דזיתים הרא"ש (ד ב) והטור
  117. ^ רמב"ן שבת דף לז, ב; רשב"א שבת דף יח, ב
  118. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ט עמוד ב'
  119. ^ תוספות שם ד"ה איבעיא בשם הירושלמי
  120. ^ מהגהות מיימוניות פרק ג' אות כ', בשם התוספות במסכת מנחות (דף עח:)
  121. ^ בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף ה' ומקורו מבית יוסף בשם סמ"ג (ל"ת סה יד) והגהות מיימוניות (פרק ג אות כ).
  122. ^ ביאור הגר"א
  123. ^ חמד משה ודגול מרבבה, הובאו במשנה ברורה, סימן רנ"ד, סעיף קטן כ"ט
  124. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ח עמוד ב'
  125. ^ הרי"ף, הרא"ש (סימן לה); הרמב"ם והתוספות
  126. ^ בעל הלכות גדולות הלכות שבת סוף פרק א הובא בתוס', מסכת שבת, דף י"ח עמוד ב', ד"ה האי בישרא דגדיא
  127. ^ רש"י, מסכת שבת, דף י"ח עמוד ב'
  128. ^ הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ג
  129. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף א' על פי הסמ"ג סמ"ק וספר התרומה, המרדכי סימן רנא והגהות מיימוניות פרק ג' אות ז', ומשמעות הר"ן והרז"ה הובאו בבית יוסף, אורח חיים, סימן רנ"ד
  130. ^ מסכת שבת, דף כ' עמוד א'
  131. ^ רש"י ד"ה ברחא; משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ג'
  132. ^ כמו בקרבן פסח. הגהות מרדכי (פ"ג דף עט טור ג) הובא ברמ"א
  133. ^ המאור הקטן שבת דף י"ח ע"ב ד"ה והא הובא להלכה במגן אברהם, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף קטן ו'
  134. ^ חזון איש סימן לו ס"ק לג
  135. ^ בית יוסף סימן רנ"ד בביאור ההלכות שבת, פרק ג', הלכה ט"ז, על פי המגיד משנה
  136. ^ מג"א (הובא בשעה"צ ס"ק יז), להסבר הפמ"ג, ודגול מרבבה
  137. ^ תוספות, מסכת שבת, דף י"ח עמוד ב', ד"ה התם
  138. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף א'
  139. ^ ביאור הלכה, סימן רנ"ד, סעיף א', ד"ה אע"פ
  140. ^ 140.0 140.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ' עמוד א'
  141. ^ הר"ן, הובא בבית יוסף וברמ"א
  142. ^ כדעת הסמ"ג (לא תעשה סה יד), הסמ"ק (סימן רפב עמוד רפז), ספר התרומה (סימן רכד) והר"ן בשם הרז"ה, שפסקו כשיטת רב אשי ללשון השני
  143. ^ ביאור הלכה, סימן רנ"ד, סעיף א', ד"ה אבל בצלי בשם הב"ח ומגן אברהם
  144. ^ רש"י, מסכת שבת, דף י"ח עמוד ב', ד"ה מוגמר
  145. ^ רש"י, מסכת שבת, דף י"ח עמוד ב', ד"ה גפרית
  146. ^ רש"י, מסכת שבת, דף י"ז עמוד ב', ד"ה אונין
  147. ^ רנד אות כב
  148. ^ שער הציון סימן רנד אות מט
  149. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ח עמוד א'.
  150. ^ רש"י ד"ה בכדי שיעשו
  151. ^ רנג א"א ס"ק י"א
  152. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ט
  153. ^ אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף ג' ומשנה ברורה שם
  154. ^ ביאור הלכה, סימן רנ"ד, סעיף א', ד"ה אבל בצלי
  155. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ז עמוד ב'; משנה ברורה, סימן רנ"ד, סעיף קטן ל"ג. וכתב שהוא הדין בשכח תבשיל ואין לו דבר אחר לאכול
  156. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ח', טור ושולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף ה'
  157. ^ רש"י, מסכת שבת, דף ג' עמוד ב', ד"ה הדביק
  158. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ז עמוד ב'
  159. ^ שבת ב.
  160. ^ מלחמות ה' א'.
  161. ^ הר"ן הרי"ף ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ח
  162. ^ משנה ברורה, סימן רנ"ד, סעיף קטן ל"ד בשם המגן אברהם
  163. ^ ר"ן ושולחן ערוך, ובמשנה ברורה, סימן רנ"ד, סעיף קטן ל"ה ביאר כי רדיית הפת אינה איסור שבות גמור, לכן הותר בשעת הצורך
  164. ^ משנה ברורה ס"ק מד
  165. ^ רבנו ירוחם (נתיב יב סז ע"ד); שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף ז'
  166. ^ מגן אברהם ס"ק כ"ג הובא במשנה ברורה
  167. ^ ראו הסבר ארוך על תנור בית החורף וצורתו אצל ר' יוסף נחמיה קוודרט, קנקן ב, לונדון תשע"ט
  168. ^ הובאו בדרכי משה סימן רנז אות ז
  169. ^ וכיצד אין מערבין חלק א עמוד קג
  170. ^ ראו פרי חדש יורה דעה סימן קיח אות יח
  171. ^ הדבר נוגע גם ובעיקר להלכות החזרה
  172. ^ רבי משה פיינשטין, אגרות משה, אורח חיים חלק א' סימן צג
  173. ^ שו"ת יחוה דעתחלק ב סימן מה
  174. ^ רבי שלמה זלמן אוירבך, שולחן שלמה, סימן כז
  175. ^ רבי משה פיינשטין אגרות משה, אורח חיים חלק א' סימן צג
  176. ^ הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה,[דרושה הבהרה] הלכה יב
  177. ^ הרב אליעזר וולדנברג, ציץ אליעזר חלק יב סימן לא
  178. ^ שמירת שבת כהלכתה פרק א הערה רי"ז בשם הרב שלמה זלמן אויערבאך.
  179. ^ ארחות שבת חלק א פרק שני אות ח
  180. ^ הגהות מרדכי[דרושה הבהרה] הובא בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ"ג, סעיף ג'.
  181. ^ אורח חיים סימן לז ס"ק יא, ובמכתב שהובא בשו"ת שבט הלוי א צא
  182. ^ רש"י, מסכת שבת, דף ל"ז עמוד א', ד"ה גבהארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ג וראו בביאור הלכה, סימן רנ"ג, סעיף א', ד"ה ליתן
  183. ^ חוט שני ב כו שעה"צ לה
  184. ^ ארחות רבינו ח"א עמ' קב
  185. ^ מקורות אלו קובצו בספר 'סיכום הלכות שבת' עמודים 61-62
  186. ^ הרב צבי פסח פראנק, שו"ת הר צבי סימן קלו; [הרב עובדיה יוסף]], יביע אומר ח"ו סימן לב; הרב משה לוי, תפילה למשה ח"א סימן לב אות א ומנוחת אהבה ח"א עמוד נט; הרב בן ציון אבא שאול, אור לציון ח"ב פרק יז תשובה א; שמירת שבת כהלכתה, פרק א הערה פג (במהדורת תש"ע), בשם הרב שלמה זלמן אוירבך, ראו בדבריו שהוסיף שכיון שהפלטה מיוחדת לשבת, יש היכר בזה שנותן את הסיר על הפלטה.
  187. ^ אגרות משה, או"ח ח"ד סימן ע"ד אות כה
  188. ^ שבות יצחק, שהיה והטמנה פרק ח אות א
  189. ^ אורחות רבינו, חלק א עמוד קצו במהדורת תשע"ד.
  190. ^ שו"ת מאמר מרדכי, חלק ד', סימן ז'.
  191. ^ ראו ספר מנוחת אהבה עמוד נה הערה 29.
  192. ^ ילקוט יוסף עמוד צו סימן ה'.
  193. ^ חלק ד סימן עד
  194. ^ חלק ב' פרק יז אות ד'.
  195. ^ רנג אות ה
  196. ^ פרק א' הערה קלז ואות עג.
  197. ^ פרק א', אותיות י'ד וכ'ו.
  198. ^ ח"ה סימן ל
  199. ^ אגרות משה אורח חיים חלק ד' סימן עד אות כא. אולם עי' שם אות כג
  200. ^ פסקי תשובות רנד ז
  201. ^ שער הציון סימן רנד אות מט
  202. ^ רנד אות כב
  203. ^ חלק ז סימן לב
  204. ^ שבות יצחק שהיה והטמנה עמוד קכה

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הלכות ואיסורי שבת
כללים בהלכות שבת
 מזיד עם התראה • מזיד • שוגג • דבר שאינו מתכוון • פסיק רישא • מלאכה שאינה צריכה לגופה • מלאכת מחשבת • שיעורי שבת • שניים שעשאוה • דבר שאינו מתקיים • שינוי • גרמא בשבת • מקלקל • מתעסק • חצי שיעור • מסייע אין בו ממש • פיקוח נפש דוחה שבת.
מוקצה מחמת גופו • מוקצה מחמת איסור • מוקצה מחמת חסרון כיס • מוקצה מחמת מיאוס • מוקצה מחמת מצווה • גזירת כלים • כלי שמלאכתו לאיסור • כלי שמלאכתו להיתר • ביטול כלי מהיכנו • בסיס לדבר האסור • נולד • טלטול על ידי דבר אחר • מיגו דאתקצאי • גרף של רעי
שבות דשבות • אמירה לנוכרי • עובדין דחול • מראית עין • ממצוא חפצך • ודבר דבר • הכנה משבת לחול • טרחא יתירה • מקח וממכר בשבת • שכר שבת • שטרי הדיוטות • מוליד • רחיצה בשבת • רדיית הפת • גזירת סנדל המסומר • שהיה • חזרה • הטמנה
סקילה • כרת • קרבן חטאת • מלקות • מעשה שבת
שונות
 מחמר • תחום שבת • שביתת כלים • שביתת בהמה • מעשה קטן
מלאכות שבת
מלאכות לצורך צביעת יריעות המשכן זורע • חורש • קוצר • מעמר • דש • זורה • בורר • טוחן • מרקד • לש • מבשל
מלאכות לצורך הכנת היריעות
 גוזז • מלבן • מנפץ • צובע • טווה • מיסך • שתי בתי נירין • אורג • פוצע • קושר • מתיר • תופר • קורע
מלאכות לצורך הכנת כיסויי עורות
 צד • שוחט • מפשיט • מעבד • ממחק • משרטט • מחתך
מלאכות לצורך הקמת המשכן
 כותב • מוחק • בונה • סותר • מכבה • מבעיר • מכה בפטיש • הוצאה מרשות לרשות
מפרק • השקיה • הגבנה • חליבה בשבת
דיני רשויות
רשות הרבים • רשות היחיד • כרמלית • מקום פטור • (מדרבנן: קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה)
המלאכה והאיסורים
 עקירה והנחה • הוצאה מרשות לרשות • טלטול ארבע אמות ברשות הרבים • איסור טלטול בין רשויות היחיד • איסור טלטול בין רשויות היחיד
תיקוני החצר והמבוי
 עירוב (על ידי צורת הפתח, לחי או קורה) • תיקון חצרות ומבואות • עירוב חצירות • שיתוף מבואות • פסי ביראות • ביטול רשות • חילוק רשויות
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שהייה_(שבת)&oldid=2731143"