רדיית הפת
בהלכות שבת, רדיית הפת היא הפרדת הפת האפויה מדפנות התנור אליו הייתה מודבקת במהלך אפייתה. רדיית הפת בשבת מותרת כשהאפייה נעשתה בהיתר, ואסורה מדרבנן כאשר האפייה נעשתה באיסור. רדיית הפת האסורה היא רק כאשר הפת מודבקת לדפנות התנור, כפי שהיה בתנורים בזמן העתיק, אך לא כאשר הפת נמצאת בתחתית התנור, כמו בתנורים כיום[1].
בסיס האיסור
פעולה זו אסורה רק מדרבנן היות שאין היא נחשבת למלאכה (האסורה מהתורה) אלא לחֹכְמָה.[2] הראשונים, וביניהם הרי"ף והרמב"ן, סבורים כי מדובר באיסור שבות, שבמסגרתו גזרו חכמים לרדות את הפת.[3] לעומתם בעל המאור סבור כי מכיוון שזו פעולה כל כך פשוטה וכל כך רחוקה ממלאכה, אין בה אפילו איסור שבות, אלא רק איסור קל מדברי חכמים.[4]
רדיית הפת במקום היתר ובמקום איסור
על פי ההלכה מותר להניח פת בתנור על מנת שתאפה עם כניסת שבת, בתנאי שבעת כניסת השבת הבצק כבר עבר שלב התחלתי של האפייה ('קרימת פנים'). במקרה זה הותרה רדיית הפת כדרכה, בהגבלה של שיעור הפת הנצרך למאכל השבת. אולם אם האפיה נעשית בניגוד להלכה (בשעת כניסת שבת עוד לא קרמו פניו של הבצק): אם דבר זה נעשה בשוגג מותר לאדם לרדות בשינוי (באמצעות כל אחר במקום כלי הרדייה הרגיל) בשיעור הנצרך לשלוש סעודות שבת לו ולבני ביתו. היתר זה מתבסס על חשיבות הלחם למאכל האדם. אולם אם הדבר נעשה במזיד, חכמים קנסו את האדם ואסרו עליו להוציא את הפת מהתנור כלל, אפילו אם אין לו מה לאכול בשבת[5].
רדיית הפת על מנת למנוע איסור תורה
הגמרא דנה בשאלה האם יהיה מותר לאדם שהניח בשבת בצק בתנור לרדות את הבצק (ובכך לעבור על איסור דרבנן של רדיית הפת) על מנת להימנע מלעבור בשוגג על איסור תורה של אפייה, כלומר האם חכמים העמידו את איסור הרדייה שהינו מדבריהם גם במקום שבו אדם יגיע בעקבות קיום דבריהם לכדי איסור תורה בשוגג[6]. למסקנה אומרת הגמרא כי מותר יהיה לאדם לרדות את הבצק כדי למנוע עבירה על איסור תורה, כלומר חכמים לא העמידו את דבריהם במקום שאדם יבוא על ידי קיום דבריהם לכדי איסור תורה. היתר זה הוא בין אם הנחת הבצק בתנור נעשתה בשוגג או במזיד[7]. עם זאת, היתר זה הוא רק לאדם שהכניס את הבצק לתנור, אך לא לאדם אחר, היות שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, כלומר אסור לאדם לעבור אפילו על איסור קל על מנת להציל את חבירו מלעבור על איסור חמור[8].
רדיית הפת כיום
כיום אפיית לחם בתנור אינה נעשית בהדבקה לדפנות התנור כבזמן העתיק, אלא בהנחה על תחתית התנור. לכן הוצאת הלחם מהתנור אינה נחשבת רדיית הפת, ובמידה ואפיית הלחם נעשתה בהיתר, מותר להוציא מהתנור אפילו כמות גדולה, אך לא בכלי המשמש בדרך כלל לרדייה אלא בכלי אחר. במידה והאפייה נעשתה באיסור, קנס חז"ל על השוגג והמזיד נשאר בעינו כמו בתנורים בזמן העתיק[9].
הערות שוליים
- ^ שולחן ערוך אורח חיים רנ"ד סעיף ז'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ט עמוד ב'
- ^ ספר ההלכות, מסכת שבת, דף ד מדפי הרי"ף.
- ^ בעל המאור, מסכת שבת, דף ד מדפי הרי"ף.
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף ט"ו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ד' עמוד א'
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף י"ח
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף י"ט
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף י"ז
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
