רשות הרבים (שבת)
בהלכה, רשות הרבים היא אחת מארבע רשויות השבת. מדין התורה אסור להכניס ולהוציא חפצים מרשות הרבים לרשות היחיד בשבת, וכן אסור לטלטל חפץ ארבע אמות ברשות הרבים.
הגדרת רשות הרבים
רשות הרבים היא שטח ציבורי פתוח, שרבים מהלכים בו. אולם לא כל שטח ציבורי נחשב לרשות הרבים, כך למשל שטח ציבורי סגור המוקף במחיצות מכל צדדיו, (כגון אצטדיון) אינו רשות הרבים, אלא רשות היחיד. שטחים פתוחים שאינם בשימוש הציבור כגון שדות, מדבריות וימים, נחשבים לכרמלית ולא לרשות הרבים.[1] תנאי נוסף לרשות הרבים הוא, מקום שאינו גבוה מהקרקע יותר משלושה טפחים, למעט יוצא דופן אחד, של עמוד גבוה תשעה טפחים ורבים מכתפים (נעזרים בסידור המשא שהם נושאים) עליו.[2]
הגמרא במסכת שבת מביאה דוגמאות למקומות שהם רשות הרבים:
איזוהי רשות הרבים: סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשים לרשות הרבים - זו היא רשות הרבים גמורה.
לפי פירוש רש"י, "סרטיא" היא רחוב ראשי שבו הולכים מעיר לעיר (דרך בין עירונית), 'פלטיא' היא רחובה של עיר (שטח פתוח במרכז העיר) שבו מתקבצים למסחר, ו"מבואות המפולשים" הם רחובות בתוך העיר הרחבים לפחות 16 אמות (כ-7 מטרים) ופתוחים משני צידיהם ל"סרטיא", היינו לדרך בין עירונית.
לא כל שטח ציבורי נחשב לרשות הרבים, שדין רשות הרבים נלמד ממחנה ישראל, וצריך שידמה לו, במספר תנאים
א. שיהא רחבו ט"ז אמה[3], שזה היה רוחב מקום הילוך שתי עגלות עם קרשי המשכן בהליכתם במדבר[4].
ב. עליו להיות שטח פתוח תחת כיפת השמים ולא מקורה בגג.[5]
ג. עליו להיות בעיר פרוזה ולא בעיר המוקפת חומה, היות שהחומה נחשבת כמחיצה, ההופכת את השטח אותו היא מקיפה מכל צדדיה לרשות היחיד (בתנאי שלפחות אחד משעריה ראוי להינעל בלילה, כך שהדרך המוליכה לערים אחרות יכולה להיסגר על ידה, אם השערים אינם ראויים להינעל, אין החומה הופכת את העיר לרשות היחיד). גם עמק או הר תלול המקיף את העיר מכל כיווניה ('תל המתלקט') נחשב כמחיצה, ומונע מהמקום להיחשב לרשות הרבים.[5] ולכך שטח ציבורי סגור המוקף במחיצות מכל צדדיו, (כגון אצטדיון) אינו רשות הרבים, אלא רשות היחיד. גם מקום המוקף חומה אם רשות הרבים מפולשת משער לשער כלומר שהשערים מכוונים זה מול זה, ואין דלתותיו נעולות בלילה הרי זה בדין רשות הרבים, אם הדלתות נעולות בלילה[6] אין בו דין רשות הרבים, צורת הפתח אינה מועילה במקום דלתות[7]. ישנה שיטה הלכתית הסוברת, שגם רחובות הרחבים פחות מ-16 אמות, ופתוחים משני צידיהם לרחובות שהם רשות הרבים בעצמם, נחשבים כרשות הרבים גם כן, כיוון שהם משמשים רשות הרבים גמורה.[8]
האם רשות הרבים צריכה שיעברו בה שישים ריבוא איש
ערך מורחב – עיר של יחיד
המצריכים שישים ריבוא כתנאי לרשות הרבים
ישנה שיטה הלכתית, שאין מקום נחשב כרשות הרבים עד שיהיו מצויים בו שישים ריבוא אנשים. וכל זמן שאין עוברים בו מספר כזה של אנשים, אין הוא רשות הרבים אלא כרמלית.
דעה זו מובאת בטור ובשולחן ערוך:
יש אומרים דכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום - אינו רשות הרבים.
— שו"ע אורח חיים סימן שמ"ה סעיף ז'
מקור שיטה זאת בהלכות גדולות בשם רב יהודה ריש כלה דמנהר פקוד, אך היא ידועה בעיקר מפירוש רש"י למסכת עירובין,[9] והטעם העומד מאחריה, שכיוון שאת כל דיני רשויות השבת לומדים ממחנה ישראל במדבר סיני, כשם שבמחנה ישראל, שהיה מוגדר כרשות הרבים, היו 600,000 איש גברים, כך כל רשות הרבים צריכה להיות מקום שבו יש לפחות 600,000 איש.
מבין הנוקטים בשיטה זו נמנים רבי יעקב בן אשר מחבר ארבעה טורים,[10] רבנו ברוך מחבר ספר התרומה,[11] ובעל ספר הרוקח.[12]
לפי שיטה זו, רוב מוחלט של המקומות כיום אינם רשות הרבים אלא כרמלית ולכן אפשר להקיף אותם בעירוב המורכב מצורוצת הפתח ולהוציא חפצים מרשות היחיד אליהם, להכניס מהם לרשות היחיד, ולטלטל בהם בצורה חפשית.[13] אמנם, בשו"ת משאת בנימין כתב שאף הראשונים הסבורים כשיטה זו לא הקלו על פיה בעניין איסורי דאורייתא.[14]
לפי שיטה זו יוצא שיש שעל מקום לקיים שלושה תנאים כדי שייחשב כרשות הרבים:
- מקום רחב 16 אמות (כ-7 מטרים, אולם המקום יחשב רשות הרבים גם אם בחלקים ממנו הוא צר יותר).[15]
- מקום פתוח משני צדדיו לדרך בין עירונית ("מפולש").
- עוברים בו 600,000 איש מדי יום.
החולקים על שיטה זו
ראשונים רבים חולקים על שיטה זו, היות שאין התנאי של 600,000 איש נזכר במפורש בתלמוד הבבלי או בירושלמי, וכן אין הוא נזכר ברי"ף וברמב"ם.[16] מבין הראשונים הללו נמנים רבי אליעזר ממיץ[17] הרמב"ן,[18] הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, והריב"ש. לבד זה יש מחלוקת, האם צריך שיהיו 600,000 איש העוברים במקום בכל יום, או די שבעיר יגורו 600,000 איש, והאם 600,000 איש הם גברים בלבד או כלל הציבור.[19]
בשולחן ערוך הובאה דעת החולקים בסתם, ושיש אומרים שנצרך התנאי של 600,000 איש.[20] ונחלקו אחרונים בדעת המחבר: רבי אברהם גומבינר מחבר ספר מגן אברהם כתב שפסק כדברי המצריכים את התנאי.[21] לעומתו רבי חיים בנבנישתי ביאר שפסק כחולקים, וכן ביאר רבי ישראל מאיר הכהן, בספרו משנה ברורה.[22] רבי אפרים זלמן מרגליות כתב שהשולחן ערוך לא הכריע במחלוקת זו.[23] בדעת הרמ"א כתב רבי דוד סגל בספרו טורי זהב[24] שפסק כדברי המצריכים 600,000 איש, אך רבי מאיר פוזנר כתב שאין ראייה לכך מדברי רמ"א.[25]
במשנה ברורה נכתב שכל בעל נפש יש לו להחמיר כשיטה שיש רשות הרבים מהתורה גם ללא 600,000 איש, אך הוסיף שאין למחות ביד המקילים כשיטה השנייה. וכך כתבו רבי שניאור זלמן מלאדי בשולחן ערוך הרב,[26] רבי אברהם דנציג בחיי אדם, והרב משה לוי בספרו מנוחת אהבה.[27]
אנשים הנוהגים להחמיר כשיטה זו, אינם מטלטלים בשבת במקומות ציבוריים, אף במקומות שיש בהם עירוב, היות שעירוב של צורת הפתח אינו מועיל במקום שנחשב רשות הרבים מן-התורה, כפי שיתבאר לקמן.
דיני טלטול והוצאה מרשות לרשות ברשות הרבים
- מותר להעביר חפץ או משא ברשות הרבים פחות מארבע אמות.[28]
- אסור מדין התורה להוליך חפץ או משא יותר מארבע אמות בתוך רשות הרבים.
- אסור מדין התורה להוציא ולהכניס חפץ או משא מרשות הרבים לרשות היחיד.
- אסור מדרבנן להוציא ולהכניס חפץ או משא מרשות הרבים לכרמלית
- מותר להכניס ולהוציא חפץ או משא מרשות הרבים למקום פטור (ובלבד שלא יוליכו ארבע אמות ברשות הרבים תוך כדי).
ארבע אמות לאדם ברשות הרבים
לכל אדם יש ארבע אמות ממקומו ברשות הרבים, שבהן מותר לו לטלטל (כ־180 ס"מ). ארבע אמות אלו הן מכל נקודה שבה עומד אדם ברשות הרבים.
ארבע אמות אלו נמדדות כבינוניות – היינו כאמות רגילות וממוצעות, למעט לאדם שגופו גדול מהממוצע (כגון עוג מלך הבשן), שמודדים את ארבע האמות באמה שלו, לקולא.
מדרבנן, אסור לאדם להוליך חפץ ברשות הרבים על ידי הליכה של פחות מארבע אמות ועצירה, משום חשש שלא ישים לב וילך יותר מארבע אמות, ונמצא עובר על איסור מהתורה. אולם בשעת הדחק מותר לקבוצת בני האדם לעמוד בשרשרת זה ליד זה, ולהעביר חפץ ברשות הרבים, כאשר כל אחד מעביר את החפץ פחות מארבע אמות. היות שרבים עומדים בשרשרת, לא חוששים שאחד יטעה ויוליך יותר מארבע אמות, היות שהרבים יזכירו אחד לשני את האיסור.
ארבע אמות אלו נמדדות כעיגול, ואסור להעביר מעבר להם. אולם כדי להתחייב משום מלאכת הוצאה מרשות לרשות הם נמדדות כריבוע. היות שאלכסון של ריבוע שצלעו ארבע אמות הוא כ־5.6 אמות, לא יתחייב אדם משום מלאכת הוצאה, עד שיעביר יותר מ-5.6 אמות (כ־250 ס"מ).[29] לדעת הרמב"ם,[30] המעביר חפץ למרחק שבין 4 ל-5.6 אמות 'פטור אבל אסור'.
כרמלית ומקום פטור בתוך רשות הרבים
כל דבר ברשות הרבים הנמוך מגובה שלושה טפחים (24 ס"מ), כגון שיח נמוך, בטל לרשות הרבים ונחשב כמותה. אולם דברים שגובהם או עומקם הוא בין 3 ל-9 טפחים (24–79 ס"מ) ושטחם לפחות ארבעה על ארבעה טפחים (1,024 סמ"ר), כגון סלעים ובורות קטנים, נחשבים לכרמלית, ואסור מדרבנן לטלטל מרשות הרבים אליהם.
אם שטח המקום קטן מארבעה על ארבעה טפחים, וגובהו או עומקו הוא לפחות שלושה טפחים, השטח נחשב למקום פטור ומותר לטלטל בינו לבין רשות הרבים. דוגמאות לדין זה הם ברז כיבוי ומדחן.
כרמלית בתוך רשות הרבים יכולה להיות רק בדברים המחוברים לקרקע כגון סלע או עמוד נמוך, אולם כלים במידות כרמלית בתוך רשות הרבים אינם כרמלית, שאין כרמלית ברשות הרבים אלא בדברים המחוברים לקרקע ולא בכלים.[31] וכן אין כרמלית בדבר שבני רשות הרבים משתמשים בו בקביעות, כגון עמוד המשמש סבלים לסדר את משאם, שבמקרה כזה, בטל העמוד לרשות הרבים ודינו כרשות הרבים.
אם השטח או הכלי המוצב ברשות הרבים גבוה או עמוק מעשרה טפחים (80 ס"מ), ויש בו 4 על 4 טפחים, הוא נחשב לרשות היחיד ואסור מדין התורה לטלטל ממנו לרשות הרבים. דוגמאות לדין זה הן מכונית העומדת ברשות הרבים ובאר מים עמוקה, אף אם היא מלאה במים עד שפתה, שהמים בטלים וכאילו אינם (אולם אם היא מלאה בפירות עד שפתה, הפירות מבטלים את הבאר מלהיות רשות היחיד והופכים אותה לחלק מרשות הרבים).[32]
עירוב רשות הרבים
עירוב של צורת הפתח אינו מועיל במקום שנחשב רשות הרבים מן-התורה. לדעת רוב הראשונים, בכללם הרי"ף, הרשב"א, הרא"ש, והמאירי, דין זה שעירוב של צורת הפתח אינו מועיל להתיר רשות הרבים בטלטול הוא מדאורייתא. בדעת הרמב"ם נחלקו אחרונים, רבי מאיר פוזנר ורבי ישראל מאיר הכהן כתבו שמועיל העירוב מדאורייתא, אך מכל מקום נותר האיסור מדרבנן.[33] לעומתם כתבו הרב אברהם ישעיהו קרליץ,[34] הרב בן ציון אבא שאול,[35] והרב משה לוי,[36] שאף לפי הרמב"ם אין עירוב של צורת הפתח מועיל כלל להתיר רשות הרבים, אפילו לא מדאורייתא.
על מנת להפוך שטח שהוא רשות הרבים לרשות היחיד, יש להקיף את רשות הרבים במחיצה גמורה, כגון חומות עם שערים הננעלים בלילות. לדעת ראשונים רבים, השערים צריכים להינעל בפועל בלילות על מנת להפקיע דין רשות הרבים מהמקום המוקף ולהגדירו כרשות היחיד. ובדעת הרמב"ם נחלקו ראשונים ואחרונים: לפי ביאור בעל מגיד משנה, כל זמן שיש אפשרות טכנית לנעול את השערים – השטח המוקף נחשב לרשות היחיד, אף שאין השערים ננעלים בפועל. אך לפי הבנת המאירי, אף הרמב"ם מסכים עם רוב הראשונים שעל מנת להפוך עיר המוגדרת כרשות הרבים לרשות היחיד יש צורך בדלתות הננעלות בלילה בפועל. אמנם רשות הרבים שאיננה עיר - די להקיפה במחיצות ושערים הראויים להינעל בלילה לצורך הפיכתה לרשות היחיד[37].
לדעת החזון איש[38] בימינו שהרחובות בנויים בשיטת שתי וערב[39] כל רחוב נחשב מדאורייתא כמוקף מחיצות בשל הבניינים הנמצאים מכלל הצדדים, אלא שיש בעיה בכך שקיימות בין הבניינים פרצות הרחבות יותר מעשר אמות, אכן עיכוב זה לדעתו הוא מדרבנן בלבד, ולכן ניתן באמצעות צורת הפתח לערב כמעט את כל הרחובות. עמדה זו של החזון איש היא בהתאם למה שפסק להבנתו הרמב"ם כדעת חכמים הסבורים שאין בקיעת רבים מבטלת מחיצות של רשות היחיד, אולם לדעת רבי יהודה שבקיעת רבים מבטלת מחיצות של רשות היחיד[40] - אין תוקף להיתר זה. אמנם רבים מהראשונים פסקו כרבי יהודה, מהם הרמב"ן, הרשב"א,[41] הריטב"א, והמאירי. אכן, הרב משה לוי פסק להלכה כדעת רבי יהודה מכח דעת הראשונים הנ"ל וסתימת השולחן ערוך,[42] ומכח זאת דחה את חידושו של החזון איש.[43] גם הרב משה פיינשטיין חלק על פסק זה של החזון איש וכתב שאין רחובות כאלו נחשבים כמוקפים בארבע מחיצות.[44]
דינים שונים ברשות הרבים
- כל מקום ברשות הרבים שאינו גבוה מהקרקע יותר משלושה טפחים, נחשב לרשות הרבים אפילו קוצים או צואה שלא דורכים עליהם, מקום הגבוה יותר משלשה נידון כמקום פטור או ככרמלית[45], למעט מקרה של עמוד הגבוה תשעה טפחים (ולא יותר) ורבים מכתפים (נעזרים בסידור המשא שהם נושאים) עליו[46] שנידון כרשות הרבים. למעלה מעשרה טפחים אין דין רשות הרבים מהלכה למשה מסיני.[47].
- בור ברשות הרבים אם אינו עמוק שלשה טפחים דינו כרשות הרבים, משלשה עד עשרה אם רחב ארבעה טפחים הרי הוא כרמלית, פחות מכן דינו כמקום פטור, עמוק עשרה הרי הוא רשות היחיד אם רוחבו ארבעה[48].
- שלולית מים ברשות הרבים שאין עומקה גדול מעשרה טפחים (כ-76 ס"מ) בטלה לרשות הרבים, אף שההילוך בה אינו נוח. אולם אם היא עמוקה יותר, או שכל האנשים עוקפים אותה, היא נחשבת לכרמלית.[49]
- אוויר רשות הרבים מעל גובה 10 טפחים (כ-76 ס"מ) נחשב למקום פטור ולא לרשות הרבים. דין זה הוא הלכה למשה מסיני.[50]
- חורי רשות הרבים – חורים שבכתלים הסמוכים לרשות הרבים, אם אין שטחם גדול משלושה טפחים הרי הם בטלים לרשות הרבים. אולם שטחם גדול משלושה טפחים הרי הם מקום פטור, ואם שטחם גדול מ-4 על 4 טפחים – הרי הם כרמלית.[51]
- אדם או בהמה העומדים ברשות הרבים, נחשב גופם כרשות הרבים, אף שהחלק העליון של הגוף נמצא במקום פטור – אוויר רשות הרבים מעל עשרה טפחים.
הערות שוליים
- ^ אולם לדעת הרמב"ם מדברות ויערות [שדות] נחשבים לרשות הרבים [הלכות שבת פרק י"ד] וראו תשובת בנו רבי אברהם בנושא זה[דרוש מקור מלא].
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ח' עמוד א'
- ^ לשיטת רבי חיים נאה, 7.68 מטר. לשיטת החזון איש 9.22 מטר בקירוב.
- ^ משנה ברורה, סימן שמ"ה, סעיף קטן י"ח
- ^ 5.0 5.1 רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף ט"ו.
- ^ לשיטה אחת די בראויים לנעילה,
- ^ משנה ברורה, סימן שס"ד, סעיף קטן ו'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף ט'.
- ^ רש"י, מסכת עירובין, דף נ"ט עמוד א', ד"ה עיר של יחיד.
- ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן שמ"ה.
- ^ ספר התרומה סימן ריד.
- ^ ספר הרוקח סימן קעה.
- ^ בית מאיר אורח חיים סימן שסד; ביאור הלכה, אורח חיים, סימן שס"ד, בהסבר דעת המקילים, אך הם עצמם כתבו שאין להקל בכך.
- ^ שו"ת משאת בנימין סימן צב.
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף כ"ז
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף י"ז.
- ^ כך מבואר בפירוש ממכתבו של רבי יואל הלוי מבונא אל רבי אליעזר ממיץ המובא בראבי"ה, עירובין סימן שצא. וזהו כהבנת רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה סימן שמה בדעת רבי אליעזר ממיץ, ולא כפקפוקו של רבי אפרים זלמן מרגליות בשו"ת בית אפרים סימן כו.
- ^ חידושי הרמב"ן, מסכת עירובין, דף נ"ט, עמוד א', ד"ה עיר של יחיד.
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף י"ח וסעיף כ"ו.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף ז'.
- ^ מגן אברהם, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף ז'
- ^ משנה ברורה, סימן שמ"ה, סעיף קטן כ"ג; ביאור הלכה, אורח חיים, סימן שמ"ה
- ^ שו"ת בית אפרים סימן כו.
- ^ טורי זהב, אורח חיים, סימן שמ"ה
- ^ בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים סימן שמה.
- ^ שולחן ערוך הרב, סימן שמה, סעיף י"א, באתר ספריית חב"ד ליובאוויטש
- ^ כרך ג, פרק כז.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שמ"ט, סעיף א'.
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שמ"ט, סעיף ו'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק י"ב, הלכה י"ט.
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף ט'
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף ל"ג
- ^ ראו שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שס"ד, סעיף ב'
- ^ חזון איש, אורח חיים סימן עד (הלכות עירובין סימן י) אות י
- ^ שו"ת אור לציון, חלק א, אורח חיים סימן ל.
- ^ מנוחת אהבה, פרק כז הערה 170.
- ^ הרב נחום אליעזר רבינוביץ', יד פשוטה על משנה תורה ספר זמנים, חלק א, עמ' תעב
- ^ חזון איש, אורח חיים סימן עד (הלכות עירובין סימן י) אות י, חזון איש - אורח חיים - מועד, סימן ק"ז (הלכות עירובין סימן מ"ג), אות ה', בני ברק תשנ"ד, באתר היברובוקס, וראו ציורים קסב בסוף הספר.
- ^ כמו כן רחובות המתעגלים באופן שיש גדרות של הבניינים לאורך הרחוב, כל עיקול נחשב כאילו מחיצה חוצה את הרחוב.
- ^ משנה, מסכת עירובין, פרק ב', משנה ד'.
- ^ חידושי הרשב"א על מסכת עירובין דף ו עמוד ב.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שס"ד, סעיף ב'.
- ^ מנוחת אהבה פרק כז הערה 170.
- ^ רבי משה פיינשטיין, אגרות משה חלק ח, אורח חיים, חלק ה', סימן כ"ה, באתר היברובוקס
- ^ אם גבוה עשרה טפחים ורחבו ארבעה מוגדר כרשות היחיד
- ^ יש אומרים שאף בגבוה מתשעה ועד עשרה,
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיפים י'–י"ב
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף י"א
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף ל"ד
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף ל"ה
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף ל"ו
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
38223754רשות הרבים (שבת)