אפר
אֵפֶר הוא חומר מפורר הנותר לאחר בעירה.
בעירה של חומרים אורגניים יוצרת בעיקר פחמן דו-חמצני ואדי מים, אך בעירה לא שלמה תשאיר חלק מהחומר במצבו המקורי. גם אם מתבצעת בעירה שלמה, אם החומרים האורגניים מכילים יסודות שאינם הופכים לגז או נוזל בתהליך הבעירה (כגון יוני מתכת) הם יישארו בצורה מוצקה ואילו שאר החומר יתנדף לחלל האוויר. הישארות אפר נפוצה בשרפת עצים ותוצריהם.
ביהדות
ביהדות, אפר שריפת פרה אדומה המעורב במי מעיין משמש לטהרה מטומאת מת.
את האפר הנותר משרפת הקורבנות היה אחד הכהנים מפנה מדי יום מהמזבח בתרומת הדשן.
כמו כן, היה נהוג לשים אפר על הראש לאות אבלות, כפי ששמה תמר אפר על ראשה לאחר מעשה אמנון[1] על פי נוהג זה נקבע בהלכה כי יש לשים אפר מקלה בראש חתן בסמוך לחופה לזכר חורבן בית המקדש,[2] וכפי שנאמר ”לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר”[3].
בתעניות שהיו נערכות בשל בצורת[4], הנוהג היה להניח אפר בראש ארון הקודש ובראשי העם.
בסעודה המפסקת בערב תשעה באב, נהוג לטבול את הלחם והביצה באפר.
האומרים תיקון חצות נוהגים להניח אפר בראשם[5], אולם אין זה הכרחי[6].
בתרבויות זרות
במספר תרבויות האפר מסמל את סיום החיים.
בתרבויות רבות נהוגה שרפת גופות והאפר נשמר או מפוזר, בהתאם למנהגים ולבחירות אישיות.
במיתולוגיה המצרית עוף החול מת בשרפה וקם לתחייה מן האפר שלו.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אפר |
- הערך "אפר", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק י"ט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס' עמוד ב'.
- ^ ספר ישעיהו, פרק ס"א, פסוק ג'
- ^ משנה, מסכת תענית, פרק ב'.
- ^ שער הכוונות לרבי חיים ויטאל
- ^ רבי שריה דבליצקי במהדורת התיקון חצות שלו.
אפר36401439Q152079