מוקצה מחמת מיאוס
בהלכות שבת, מוקצה מחמת מיאוס הוא אחד מסוגי המוקצה האוסרים מדרבנן בטלטול בשבת וביום טוב. מוקצה הוא האיסור ההלכתי לטלטל ולהזיז ממקומו דבר שאינו ראוי לשימוש שאנשים מקצים אותו מדעתם. 'מוקצה מחמת מיאוס' - פירושו, חפצים מאוסים שאין דרך בני אדם להשתמש בהם, בדרך כלל לצורכיהם.
בתלמוד נחלקו, תנאים ואמוראים, האם סוג מוקצה זה אכן אסור, ולהלכה נפסק שמוקצה מחמת מיאוס מותר בטלטול. אמנם יש מן הראשונים והאחרונים שסייגו מעט את ההיתר.
בעברית התקבל ניב בהשאלה במשמעות של דבר מתועב ושנוא שראוי להתרחק ממנו.
מחלוקת התנאים
הדוגמה הקלאסית למוקצה מחמת מיאוס עוסקת במנורת שמן העשויה מחרס, שאם הדליקו בה אפילו פעם אחת היא נהיית מאוסה לכל שימוש אחר, ולפיכך נחלקו תנאים אם מותר לטלטלה בשבת:
מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. רבי שמעון אומר: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת.
— מסכת שבת, פרק ג, משנה ו
התלמוד, בקטע העוסק במשנה זו טבע את המושג 'מוקצה מחמת מיאוס' כהגדרת המקרה המוזכר. התוספתא מרחיבה יותר בפרטיהם של התנאים שהתייחסו לאיסור, ומייחסת את הדעה האוסרת לתנא רבי יהודה, ואת הדעה המתירה לתנאים רבי מאיר ורבי שמעון.
בברייתא אחרת המובאת בתלמוד, מבוארת דעת רבי יהודה האוסר, שבכל זאת מנורת מתכת מותרת בטלטול, מכיוון שהיא אינה נעשית מאוסה כפי שנעשית מנורת חרס.
הסבר המחלוקת
הנימוק הפשוט לדעת רבי שמעון המתיר, היא שאדם אינו מקצה מדעתו כל דבר שראוי לשימוש, גם אם הוא מאוס.
לעומת זאת, הר"ן[1] מסביר שרבי שמעון מסכים באופן עקרוני שאדם מקצה מדעתו דברים המאוסים. הר"ן מבאר שטעמו של רבי שמעון המתיר הוא משום שכאשר אדם רוצה להשתמש בכלי המאוס, בזאת הוא מסיר ממנו את הקצאתו, בכך שמתגלה עכשיו שלמרות מיאוסו של הכלי הוא אינו מוקצה מדעתו. טעמו של רבי יהודה שאוסר, מוסברת על ידי הר"ן על פי מה שידוע ממקורות אחרים שרבי יהודה נוקט בכלל 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא' - כלומר, כל דבר שהיה מוקצה בכניסת השבת ישאר באיסור מוקצה במשך כל היום, גם אם עכשיו הוסרה הקצאתו.
פסיקת ההלכה
התלמוד מביא שבפסיקת ההלכה במחלוקת התנאים, נחלקו האמוראים רב אחא ורבינא, כשאחד מהם סבר שהלכה כרבי שמעון והשני סבר שאין הלכה כמותו. במקום אחר בתלמוד נקבע כלל שבכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל מביניהם, ולכן נקבע הלכה למעשה שמוקצה מחמת מיאוס מותר בטלטול כדעת רבי שמעון.
הראשונים נחלקו האם ההיתר של טלטול מוקצה מחמת מיאוס הוא כללי או מסויג. בדיני מוקצה מוכרים שלושה דרגות בצורך הטלטול:
- טלטול 'לצורך גופו' - טלטול של חפץ על מנת להשתמש בו לצורך כלשהו.
- טלטול 'לצורך מקומו' - טלטול של חפץ כדי לפנות את המקום שהוא תופס.
- טלטול 'לצורך עצמו' (הידוע בהלכה כ"מחמה לצל") - הזזת חפץ ממקום שבו הוא עלול להיפגע או להיגנב.
הרשב"א[2] כתב שאף רבי יהודה המחמיר לא התכוון לאסור אלא טלטול 'לצורך עצמו', ומכאן שרבי שמעון שהלכה כמותו התיר אפילו בכך. לעומת זאת, הרמב"ם[3] כתב שההיתר הוא רק כאשר רוצה להשתמש בחפץ, כלומר טלטול 'לצורך גופו'. ראשונים אחרים הבינו שבכל שלושת המקרים רבי יהודה אוסר ורבי שמעון מתיר.
הסתייגות נוספת להיתר של מוקצה מחמת מיאוס, הוא שיש הסוברים שההיתר נאמר לגבי שבת, ואילו בחגים שמלאכה אסורה בהם, הדין חמור יותר, ובהם מוקצה מחמת מיאוס אסור כשיטת רבי יהודה.
דיונים קרובים
בשני מקומות בתלמוד מובאים דיונים המשיקים לנושא של מוקצה מחמת מיאוס.
מנורת נפט
בתלמוד[4] מובאת מחלוקת לגבי טלטול מנורת נפט. האמורא רב יהודה אסר לטלטלה משום שהנפט גורם לריח מסריח ולכן המנורה אינה ראויה לשום שימוש בשבת. לעומתו, האמוראים רבה בר נחמני ורב יוסף התירו לטלטל מנורת נפט, וכך נפסק להלכה. הנימוק לדעתם של המתירים מוסבר על ידי האמורא רבא בכך שמנורת הנפט ראויה לשימוש כדי לכסות בה כלי אחר. רבא מבאר שהדבר אינו דומה לאבנים שבחצר האסורות בטלטול למרות שגם בהן ניתן לכסות כלים, שבסופו של דבר אבנים אינם כלים כלל, לעומת מנורת נפט ש'יש עליה תורת כלי'.
הראשונים דנו האם ההיתר הזה נאמר אפילו לדעת רבי יהודה האוסר במוקצה מחמת מיאוס. במנורת נפט העשויה מחרס, ברור שרבי יהודה יאסור, שהרי היא מאוסה לא פחות ממנורת שמן העשוי מחרס. לעומת זאת, נחלקו הראשונים בשאלה מה תהיה דעת רבי יהודה במנורת נפט העשויה ממתכת שאינה נהיית מאוסה למגע, אלא רק בעלת ריח מסריח. לדעת התוספות, רבה ורב יוסף שהתירו מנורת נפט מסריחה, התירו זאת אפילו לדעת רבי יהודה. אך לדעת הרמב"ן מנורת נפט שמסריחה היא מאוסה יותר ממנורת חרס שרק מאוסה למגע, ורבי יהודה בוודאי יאסור בה.
שיפוד שצלו בו בשר
בתלמוד[5] מובאים דברי האמורא שמואל ששיפוד שצלו בו בשר אסור בטלטול, וחלק מן הראשונים הסבירו שטעם הדבר הוא משום שהשיפוד הוא מוקצה מחמת מיאוס, ושהוא אסור רק לשיטת רבי יהודה האוסר בכך.
על פי זה כתב הרשב"א שגם קערות וכלי אוכל המלוכלכים לאחר שאכל בהן נחשבים כמוקצה מחמת מיאוס. נראה שראשונים אחרים אינם מסכימים לדעת הרשב"א הזו, ולו משום שכלי אוכל אינם מאוסים כל כך. למשל הרמב"ם, כשהתייחס למוקצה מחמת מיאוס הביא רק דוגמה של כלי צואה, שברור שהם מאוסים יותר מכלי אוכל.
קישורים חיצוניים
- מוקצה מחמת מיאוס באתר ויקיסוגיה.
הערות שוליים
