איסור טלטול בין רשויות היחיד
בהלכות ערובין, איסור טלטול בין רשויות היחיד הוא איסור דרבנן על טלטול חפצים בשבת בין שתי רשויות היחיד שהבעלות עליהם אינה זהה. לדוגמה, טלטול חפצים מבית מגורים פרטי לבית פרטי אחר, מבית פרטי לחדר מדרגות משותף (שנחשב כחצר משותפת) או מחצר משותפת למבוי משותף.
מדין התורה מותר לטלטל ללא הגבלה בין רשויות היחיד ללא תלות בבעלות עליהם,[1] ואיסור זה הוא גזירה מאוחרת מדרבנן. הסיבה לאיסור דרבנן זה הוא חשש מחוסר הבחנה בין הוצאה מרשות היחיד פרטית לרשות היחיד משותפת (כגון מבית לחצר), לבין הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שאף היא רשות משותפת, ואיסור ההוצאה אליה הוא מהתורה. בעקבות חשש זה נאסרה הוצאת החפצים לא רק בין רשות יחיד פרטית למשותפת, אלא גם בין שתי רשויות היחיד פרטיות בבעלות שונה, (בין שני בתים פרטיים או בין שני חדרים בבית אחד שנמצאים בבעלות נפרדת) ובין שתי רשויות היחיד משותפות בבעלות שונה (מחצר משותפת למבוי משותף).[2][3]
כאשר אסרו חכמים את טלטול החפצים בין רשויות היחיד בבעלות נפרדת, הם אסרו דווקא את טלטול החפצים שהיו בשעת כניסת שבת בתוך הבתים. אולם מותר לטלטל חפצים שהיו בשעת כניסת שבת בתוך החצר או במקומות אחרים, כגון בתוך גינה או על גג, בכל השטח שבו הם נמצאים, ואף להכניסם לבתים.[4]
ניתן להתיר איסור זה באמצעות תיקון עירוב חצרות, שהוא מזון בשיעור מסוים המונח באחד הבתים ומשותף לכל הדיירים, ובאמצעותו משתפים כל הרשויות הפרטיות והמשותפות והופכים אותם לרשויות בבעלות זהה, דבר המתיר את טלטול החפצים ביניהם.[2] (במבוי דווקא באמצעות שיתוף מבואות). עצה אחרת היא ביטול רשות.
כיום מקובל להקיף מקומות מיושבים בעירוב, שהוא מחיצה הלכתית המקיפה בשלמות שטח גדול, והופכת את כל השטח הפתוח באזור מכרמלית לרשות היחיד. אולם גם לאחר הקמת העירוב עדיין אסור לטלטל בין בתים פרטיים לשטח הפתוח, בגלל איסור זה של טלטול בין רשויות היחיד בבעלות שונה. על מנת להתיר את טלטול החפצים בלי לעבור על איסור דרבנן זה, דואגות הרבנויות המקומיות לתיקון עירוב חצרות משותף לכל דיירי המקום, דבר המתיר את טלטול החפצים בכל השטח המוקף בעירוב.
האוסרים את הטלטול לחצר זה על זה
דיירים הגרים בבתים הפתוחים לחצר משותפת, אסורים לטלטל חפצים בין בתיהם לחצר המשותפת, מפני הבדלי הבעלות בין הבית הפרטי לחצר המשותפת, עד שישתתפו כולם בעירוב החצרות. די בכך שדייר אחד לא השתתף בעירוב החצרות על מנת לאסור על כל הדיירים את הטלטול מהבית לחצר, מפני חלקו בחצר. אולם הדרים במבנים שאינם בתי מגורים, כגון הגר בבית השער של החצר או במרפסת אינם נחשבים כבעלי החצר, ואינם אוסרים על כולם לטלטל מבתיהם לחצר אף אם לא השתתפו בעירוב יחד עם כלל הדיירים. מחסנים ומתבנים נחשבים לעניין זה כבתי מגורים, והדרים שם נחשבים לדרים בבתים, ואוסרים את הטלטול על כל דיירי החצר אם לא השתתפו בעירוב.[5]
דייר שאינו נמצא בשבת בדירתו - אינו צריך לתת חלק בעירוב, ואינו אוסר את הטלטול לחצר אם לא השתתף בעירוב, היות שבית ללא דיירים אינו אוסר.[6] גם אם הלך למקום קרוב, כל זמן שאינו מתכנן לחזור בשבת - אינו נחשב אחד הדיירים בחצר לעניין עירוב חצרות.[7]
אף חצרות שונות יכולות לאסור את הטלטול אחת על השנייה, אם יש ביניהם פתח ברוחב של יותר מי' אמות (כ- 5 מ'), ללא צורת הפתח (רוחב פתח כזה גורם שהפתח יחשב לפירצה ולא לפתח, לגבי מחיצה הלכתית), נחשבות שתי החצרות כחצר אחת, ואוסרות את הטלטול אחת על השנייה אם לא עירבו ביחד.[8]
הולכים אחר מקום האכילה
לגבי איסור זה הולכים אחר מקום האכילה ולא אחר מקום המגורים והשינה, ולכן מי שמתגורר בחצר אחת ואוכל בחצר אחרת - אוסר את הטלטול בחצר בו הוא אוכל, ולא בחצר בו הוא מתגורר. וממילא הוא צריך להשתתף בעירוב החצרות של החצר בה הוא אוכל ולא של החצר בה הוא ישן.[9]
אם כל הדיירים בחצר אוכלים במקום אחד, כגון בחדר אוכל - מותר לטלטל ללא הגבלה בין רשויות היחיד, היות שרואים כאילו כולם גרים במקום אחד.[10] לדוגמה, חיילים המשרתים בבסיס צבאי מותרים בטלטול החפצים בין המבנים השונים ואף אינם צריכים לעשות עירוב חצרות, היות שכולם אוכלים במקום אחד.
אורחים
אורחים שמתארחים אצל אחד מדיירי החצר - אינם אוסרים את הטלטול על בני החצר, ואינם צריכים להשתתף בעירוב החצרות, אפילו אם הם מתארחים בבית מיוחד להם, כל זמן שבחצר גר בעל הבית של האכסניה, היות שאז הם נחשבים כאורחי בעל האכסניה. אך אם הם מתארחים במקום אחד יותר מ-30 יום, או שבעל הבית של האכסניה מתגורר במקום אחר - הם נחשבים כדיירי החצר, ואוסרים את הטלטול בין הרשויות השונות אם לא השתתפו בעירוב החצרות.[11][12] אך מי שגר בחדר בבית ללא תשלום, כגון תלמיד הגר בבית רבו - אינו אוסר את הטלטול ואינו צריך לתת חלק בעירוב החצרות.[13]
שוכרי בתים
מי שבבעלותו מספר בתים בחצר, אותם הוא משכיר או משאיל לאחרים - הדיירים בבתים אוסרים עליו את הטלטול בחצר אם לא השתתפו בעירוב חצרות, היות שהבית נחשב עכשיו כבית בבעלות נפרדת. אם למשכיר יש 'תפיסת יד' בבתים - הבתים נחשבים כרשותו, ואין הדיירים בבתים אוסרים את הטלטול בחצר אף אם לא נשתתפו בעירוב חצרות.[14] 'תפיסת יד' משמעה שיש למשכיר מקום בבתים המושכרים בו הוא מניח חפצים פרטיים שלו, שאי אפשר להוציאם בשבת מחמת כובדם, או מחמת איסור מוקצה. על ידי 'תפיסת היד' נחשב הבית כביתו של המשכיר, והדיירים בו נחשבים כאורחים, שאינם אוסרים את הטלטול בחצר אף אם לא נשתתפו בעירוב החצרות.[15]
חצר לפנים מחצר
ערך מורחב – רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה
חצר שפתח היציאה היחיד שלה הוא לתוך חצר אחרת, ומתוך החצר השנייה ישנה יציאה למבוי או לרשות הרבים, והחצר הפנימית אסורה בטלטול החפצים במקומה (מהבתים בחצר הפנימית לחצר הפנימית), החצר הפנימית אוסרת גם על בני החצר החיצונה את טלטול החפצים מבתיהם לחצר, עד שתערב החצר הפנימית או תשתתף עם החצר החיצונית בעירובה. סיבת דין זה היא שלדיירי החצר הפנימית יש זכות מעבר ('דריסת רגל') בחצר החיצונה, וישנו כלל הלכתי לפיו 'רגל האסורה במקומה - אוסרת גם שלא במקומה', היינו מפני שדיירי החצר הפנימית אסורים בטלטול חפצים מבתיהם לחצר הפנימית כיוון שלא עירבו, ויש להם זכות מעבר בחצר החיצונה - הם אוסרים על החצר החיצונה את הטלטול.[16]
אולם אם החצר הפנימית מותרת בטלטול החפצים מבתיה לחצר הפנימית, אין דיירי החצר הפנימית פוגמים בעירוב החצרות של החצר החיצונה, היות שאז אומרים את הכלל: 'רגל המותרת במקומה - אינה אוסרת שלא במקומה'.[16]
כלל זה של 'רגל האסורה במקומה - אוסרת שלא במקומה' נאמר רק במקרה ופתח היציאה היחידי של הדיירים בחצר הפנימית הוא דרך החצר החיצונה, ולא במקרה ויש להם יציאה אחרת.[17]
טלטול במקום ללא עירוב או שיתוף
במקום שלא עירבו עירוב חצרות או שיתוף מבואות עדיין מותר לטלטל את החפצים שנמצאים בחצר המשותפת או במבוי המשותף בתוך שטח החצר והמבוי או לטלטלם מהחצר לחצר אחרת או למבוי ובין מבואות שונים, אבל אסור להוציא ולהכניס חפצים מהחצר ומהמבוי לבתים. סיבת הבדל זה היא שחכמים אסרו באיסור הטלטול בין רשויות היחיד רק טלטול חפצים מהבתים או אל הבתים, אבל לא אסרו על טלטול החפצים בתוך החצר ובמבוי, וביניהם.[18]
באופן דומה מותר לטלטל חפץ מגג לגג, מחצר לחצר ומקרפף לקרפף בכל העיר ללא צורך בעירוב חצרות או שיתוף מבואות, היות שחכמים לא אסרו על טלטול בין רשויות היחיד נפרדות מסוגים אלו, אלא רק על טלטול מהבתים ואל הבתים.[4]
הערות שוליים
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף א
- ^ 2.0 2.1 ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ג
- ^ 4.0 4.1 ערוך השולחן אורח חיים שעב סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שעא סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שעא סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שעב סעיף יג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף יח
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף טז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף יט
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף כ
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף טו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף ד
- ^ 16.0 16.1 ערוך השולחן אורח חיים שעח סעיף ה
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שעט סעיף ה
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפח סעיף א
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
