הענישה בהלכה

יהודי נתון בסד מחוץ לבית-הכנסת הגדול בלמברג, איור דמיוני מהמאה ה-19. נתינה בסד ("קונע") הייתה עונש נפוץ בקהילה היהודית שלפני האמנציפציה.

הענישה בהלכה מורכבת מעונשים בידי שמיים ועונשים בידי אדם למי שעברו על חוקי התורה במזיד. העונשים בידי שמיים, כרת או מיתה בידי שמים, מובטחים בתורה עבור החוטאים בעבירות מסוימות.

העונשים בידי אדם הם עונשים פיזיים שהיו מוטלים בעבר בבתי הדין. העונש על עבירות חמורות הוא עונש מוות בארבע מיתות בית דין, ועל עבירות קלות יותר העונש הוא מלקות או מכת מרדות. המערכת המשפטית הפלילית העוסקת בעונשים אלו נקראת דיני נפשות.

תוקף הסמכות

מערכת הענישה היא חלק ממערכת החוקים שנחשבת בעלת תוקף מדאורייתא (חוקים שניתנו על ידי ה' למשה), ולכן היא עוסקת בענישה רק על תרי"ג המצוות שתוקפן מדאורייתא, ולא על החוקים שתיקנו חכמים. עם זאת ישנו גם עונש מכת מרדות (מקביל לעונש מלקות) שתוקפו הוא דרבנן. גם מתוך תרי"ג המצוות, רובן אינן מלוות בענישה בידי אדם לעובר עליהן במזיד, והעונשים מתייחסים רק לקבוצה מסוימת של מצוות. בפרט, העונשים מוטלים כמעט אך ורק על עבירות הנובעות ממצוות לא תעשה, וכמעט לא על אלו הנובעות ממצוות עשה, וגם מצוות לא תעשה רבות אינן מלוות בענישה בידי אדם. רוב החטאים שמוטל עליהם עונש בידי שמים הם חטאים שמוגדר בהם גם כן עונש גם בידי אדם, ולפי ההלכה העונש בידי שמים מתבטל אם העונש בידי אדם מבוצע בפועל.

על פי ההלכה, כיום אין לבתי דין סמכות הלכתית להטלת עונשי מוות ומלקות. סמכות זו נפקעה בסוף תקופת בית המקדש השני, הגם שעונשי מוות בסקילה ובאמצעים אחרים המשיכו להיות מוטלים בימי הביניים, במיוחד בספרד וצפון אפריקה. גם לפני החורבן, צמצמה התורה שבעל פה את הטלת העונשים בפועל על ידי בית דין באמצעות דרישות מחמירות של עדות והתראה, עד שמסופר במשנה שהיה זה דבר חריג לקיים הוצאה להורג אפילו פעם אחת בשבע שנים. סנקציית הענישה הפלילית של בתי-הדין הרבניים נעלמה כמעט לגמרי החל מן המאה ה-18, עם האמנציפציה ליהודים והכפפתם לחוק המדינה לבדו.

ענישה בידי שמים

בערך זה, הכוונה במושג הענישה בידי שמים היא לסנקציות מוגדרות שספרות ההלכה מקשרת עם חטאים ספציפיים. אין בכלל זה מושגים מתחומים רחבים יותר, כמו מערכת השכר והעונש הכללית שקיימת בתורה ובמסורת הנוגעת לכל מעשי האדם, עונשי החורבן והגלות שהתורה מאיימת בהם כשעם ישראל בכללותו לא ישמור את מצוות התורה, וכן עונשים מגוונים שספרות האגדה היהודית מקשרת לחטאים שונים. בתחום ההלכתי המצומצם של ענישה בידי שמים קיימים שני סוגי עונשי מוות: עונש ה"כרת" ועונש ה"מיתה בידי שמים".

כרת

ערך מורחב – כרת

עונש הכרת מוזכר בתורה בנוגע לכמה עשרות מצוות, כאשר אדם עבר עליהם במזיד. מדובר בעונש מוות שמיימי שכולל אלמנטים נוספים על המוות כלשעצמו, וניתנו לכך פרשנויות שונות. על פי חז"ל, עונש הכרת נוגע ל-36 מצוות, ורשימה מפורטת שלהן מופיעה במשנה בתחילת מסכת כריתות. מתוך הרשימה, רק שתי מצוות הן מצוות עשה – מצוות ברית מילה ומצוות הקרבת קורבן פסח. שאר המצוות ברשימה הן מצוות לא תעשה: כל איסורי עריות הכוללים איסור ניאוף עם אשת איש ואיסור קיום אישות עם נידה; איסור מלאכה בשבת וביום כיפור; צום ביום כיפור; עבודה זרה ובעל אוב; איסור אכילת חֵלֶב ודם; ומצוות הקשורות לבית המקדש ולקרבנות כמו טומאת מקדש וקדשיו ואכילת פיגול ונותר.

מיתה בידי שמים

ערך מורחב – מיתה בידי שמים

בתורה מוזכר לגבי כמה מצוות עונש מוות שמיימי מבלי להזכיר לגביהם את מושג הכרת. על פי זה, מנו חז"ל רשימה של כ-18 עבירות, שמוטל עליהן עונש "מיתה בידי שמים" הנחשב לקל יותר מעונש הכרת. העונש מוטל על שתי קבוצות של מצוות: על אי ציות לדברי נביא, ועל חילול הקודש בעבודה בבית המקדש וכדומה באופן שאינו ראוי.

קרבנות

ערך מורחב – קרבן (יהדות)

חלק מן הקרבנות הכתובים בתורה הם חיוב של אדם על חטאים מסוימים. אפשר לדון האם זה אמצעי ענישה או אמצעי של כפרה (מחילה גמורה על חטא), אך ודאי שיש כאן דין של תשלום. האדם החוטא באותם חטאים חייב להביא קרבן, ובית הדין יכולים גם לכפות אותו.

קרבן חטאת מביא אדם שעבר בשוגג על אותן עבירות שבמזיד היה מתחייב עליהם כרת. סוג נוסף של חטאת, שנקרא קרבן עולה ויורד, בא על טומאת מקדש וקדשיו ועל שבועת שקר שאין בה רווח ממוני.

קרבן אשם הוא קרבן שמתחלק לשישה סוגים, כמו שמובא במשנה: ”אלו הן אשמות: אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי.” (משנה, מסכת זבחים, פרק ה', משנה ה'). את אשם גזילות מביא אדם שגזל בצורה כלשהי ונשבע לשקר שלא גזל. אשם מעילות מביא אדם שמעל בקדשים, כלומר נהנה מדבר קדוש. אשם שפחה חרופה מובא על חטא מאוד מסוים, של אדם שבא על שפחה חרופה, שחציה שפחה וחציה בת חורין, באופן ספציפי.

אשם נזיר, שמביא נזיר שנטמא, ואשם מצורע לא בהכרח באים על חטא. אם כי במקרים מסוימים נזיר שנטמא למת הוא חוטא, וכן מצורע, ישנם פירושים שמסבירים שצרעתו באה לו על חטא לשון הרע. אשם תלוי גם הוא אינו בא על חטא, אבל הוא בא על ספק חטא. אדם שמסתפק אם חטא בדבר שיש בו כרת מביא אותו.

גם קרבן עולה מקושר לחטאים מסוימים. אפשר להביאו על ביטול מצוות עשה ועל הרהור עבירה, אם כי אפשר להביאו גם כקרבן נדבה.

ענישה בידי אדם

עונש מוות

ערך מורחב – ארבע מיתות בית דין

במקרא מוזכר עונש מוות המוטל על העוברים על כעשרים עבירות שונות. לגבי כמה מהן מוזכרת הוצאה להורג בסקילה באבנים: העובד עבודה זרה או המסית אחרים לכך, הנואף עם נערה המאורסה והנערה שנאפה עמו, "נוקב שם ה'" (על פי פרשנות חז"ל הכוונה למי שמקלל את שם ה'), הנותן מזרעו למולך, בעל אוב או ידעוני, מחלל שבת ובן סורר ומורה. בעבירות אחרות נאמר בסתם "מות יומת": בפרשת משפטים מוזכר עונש מוות לרוצח, למכה או למקלל את אביו ואימו, ל"גונב איש ומכרו" ולשוכב עם בהמה, וכן נאמר "מכשפה לא תחיה". בפרשת שופטים מפורט עונש מוות לממרה את פי בית הדין הגדול, לרוצח, לנביא שקר ולמתנבא בשם עבודה זרה. בפרשת קדושים מפורטים עונשי מוות על איסורי עריות: הנואף עם אשת איש והאישה שנאפה עמו, השוכב עם אשת אביו או עם אשת בנו והאישה השוכבת, השוכבים משכב זכר, והשוכב או השוכבת עם בהמה. דין מיוחד נאמר שם לגבי הנושא אישה ובתה שדינם הוצאה להורג בשריפה: "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶם", וכך גם נאמר שם בהמשך לגבי בת כהן שזנתה: "בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף".

חז"ל חילקו את העבירות הללו לארבעה סוגים של הוצאה להורג: "סקילה" שנעשית על ידי רגימת האדם באבנים למוות על ידי העם, "שריפה" שנעשית על ידי השלכת עופרת רותחת לתוך פיו, "הרג" – התזת ראשו בחרב, ו"חנק" – הידוק לולאה סביב צווארו.

במקרא מוזכרת גם תליית הגופה, לאחר ביצוע ההוצאה להורג: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ". הפרשנות ההלכתית שהתקבלה בעניין היא שעונש התלייה מוטל על העובד עבודה זרה ועל המקלל את שם ה', שלאחר ההוצאה להורג בסקילה תולים את הגופה בפומבי עד לסוף היום. את הגופה התלויה היו מורידים לפני רדת הלילה, כפי שמצווה התורה בהמשך לפסוק הקודם: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא".

מלקות

ערך מורחב – מלקות (הלכה)

העונש של שלושים ותשע מלקות הוא העונש הסטנדרטי בהלכה המוטל על העוברים על מצוות לא תעשה. על פי מניין שערך הרמב"ם מדובר על 207 עבירות שהעונש עליהן הוא מלקות, מתוך 365 מצוות לא תעשה. מצוות הלא-תעשה שאין עליהן מלקות הן אלו השייכות לאחת מחמש קטגוריות: לאו שאין בו מעשה, לאו הניתק לעשה, לאו הניתן לתשלומין, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ולאו שבכללות.

מקורו של עונש המלקות הוא בתורה, אולם לא מופרט במקרא באיזה מקרים מוטל העונש. הקביעה אלו מן העבירות עונשן מלקות היא קביעה של התורה שבעל פה. על פי ההלכה, בית הדין יכול להטיל עונש מלקות גם על חוטאים נוספים שחטאם לא כלול ברשימה הסגורה של העבירות שעונשן מלקות, ובפרט על העוברים על עבירות שמדרבנן. עונש המלקות הזה המוטל על ידי בית הדין נקרא מכת מרדות.

עין תחת עין

בחוק המקראי קיימת צורת ענישה גופנית נוספת מלבד מוות ומלקות, והיא עונש "עין תחת עין" למי שמטיל מום בזולת, וכן לעדי שקר שביקשו להטיל מום בנידון. על פי פרשנות התורה שבעל פה, נקבע שאין הכוונה לעונש גופני למי שהטיל מום בזולת, אלא רק לתשלום פיצויים על הנזק הגופני שנעשה, כחלק מדיני נזיקין. עם זאת, ההלכה כן מכירה בענישה "מידה כנגד מידה" לעדים זוממים, ומטילה עליהם עונש מוות, מלקות או תשלומים לפי מה שביקשו לחייב את הנידון.

קנסות כספיים

ערך מורחב – קנס (הלכה)

ענישה ממונית (כאשר אין נזק ממוני שעליו יש תשלומים) אינה סנקציה רווחת בהלכה, אך ישנן כמה עוולות ספציפיות שמוטל עליהן קנס:

• גנב – חייב לשלם תשלומי כפל על מה שגנב. במקרים מסוימים גנב יכול להתחייב בתשלומי ארבעה וחמישה.
• האונס או מפתה נערה בתולה – מתחייב חמישים שקל כסף לאבי הנערה. כמו כן, בעל המוציא שם רע על אשתו שזנתה בעודה נערה בתולה מאורסת – מתחייב מאה שקל כסף לאביה.
• שלושים של עבד – אדם ששור שלו נגח עבד כנעני והרגו צריך לשלם שלושים שקל כסף לבעל העבד.

קנס מסוג מיוחד הוא הכופר המוטל על מי שהשור שלו נגח אדם אחר והרג אותו. הכופר נחשב לתחליף לעונש מיתה בידי שמים שראוי לחול על בעליו של השור אם לא ישלם את הכופר. תנאים נחלקו האם הכופר המדובר הוא תשלום בגובה שוויו של האדם שנהרג או תשלום בגובה שווי האדם בעל השור.

עונשים נוספים

מלבד עונשים אלו, במקרים ספציפיים קיימים עונשים אחרים שבית דין מטיל:

• עיר מקלט – מי שגרם למוות בלא כוונה צריך לגלות לעיר מקלט ולגור שם עד מות הכהן הגדול.
• הכנסה לכיפה – עונש המוטל לפי המשנה על "מי שלקה ושנה" ועל "ההורג נפש שלא בעדים".
• חרם או נידוי – אלו עונשים שאינם חלק מן חוקי התורה, ומוטלים על פי שיקול הדעת של בית הדין. עונשים כאלו נעשו רווחים יותר לאחר שבטלה הסמכות של בתי הדין להטיל עונשים אחרים.

המלך

בתורה ובמשפט עברי, כמעט ואין דינים של משפט פלילי, ולא קבועים עונשים על עבירות פליליות, שאינן בדיני ממונות. כמו כן, כמעט ואין עונשים קלים על עבירות קלות. קושי נוסף להרשיע בדין הפלילי הוא הצורך בראיות חזקות מאוד ובצירוף נסיבות נדיר, כגון שני עדים והתראה. את החוסר הזה משלים משפט המלך, שרשאי להעניש גם במקרים שבהם בית דין לא יוכל לחייב. כך כותב הרמב"ם:

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבין מיתת בית דין. אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה. אם היתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב', הלכה ד'

לדעת הרב עדו רכניץ, המטרה של החוסר בדינים ברורים בתורה על זה, היא בגלל שהתורה עוסקת בענישה דאונטולוגית, גמול על המעשה עצמו, ולא בענישה תכליתית לצורך יצירת הרתעה וניהול מדינה, שזה כבר תפקידו של המלך.

היחס בין ענישה בידי שמים לענישה בידי אדם

רוב החטאים שמוטל עליהם אחד משני העונשים בידי שמים (כרת או מיתה בידי שמים) הם חטאים שכמו כן מוטל עליהם מיתת בית דין או עונש מלקות. בתורה ניתן ביטוי מפורש ליחס בין העונשים בנוגע לנותן מזרעו למולך, שמוטל עליו הן עונש סקילה בידי אדם וכן עונש כרת בידי שמים:

אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ – מוֹת יוּמָת, עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן... וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ – וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּו, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם

— ספר ויקרא, פרק כ'

כלומר, ברירת המחדל הראשונית היא עונש הסקילה בידי אדם, ואילו עונש הכרת בידי שמים היא ברירת המחדל שמתבצעת כאשר הענישה בידי אדם לא התבצעה. התורה מתייחסת לעונש הכרת כמתייחס למקרה שבו עונש המוות בידי אדם לא התבצע בגלל "העלמת עין" ציבורית ממעשי החוטא. בספרות ההלכה מרבים להתייחס למקרה נוסף שבו יש מניעה משפטית לבצע את עונש המוות בידי אדם, בגלל העדר עדים או התראה כנדרש, ואז בגלל חוסר היכולת להעניש בידי אדם, מתבצעת הענישה בידי שמים.

על פי חז"ל, לא רק עונש מוות בידי אדם הוא תחליף למוות בידי שמים, אלא כמו כן ביצוע עונש מלקות, בחטאים שבהם הוא מוטל, מבטל את העונש בידי שמים אם הוא מוטל על אותו חטא:כל חייבי כריתות שלקו – נפטרו ידי כריתתם.

ראו גם

• ענישה

קישורים חיצוניים

• עונש, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• משה גרינברג; יוחנן מופס וגרשון דוד כהן, הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• יוסקה אחיטוב, קריאה מחודשת בתורת העונשים של חז"ל
• בן-יצחק אלישי, "הענישה במשפט העברי", הדף השבועי, אוניברסיטת בר-אילן, גיליון מס' 1268 (תשע"ח).
• רועי מרום דיני הפגיעה בגוף ובנפש בעת העתיקה ובאסלאם הקדום, עבודת תזה, אוניברסיטת תל אביב, 2017, עמ' 32-22
• אילן סלע, העונשין במשפט העברי, באתר מורשת המשפט בישראל

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30771338הענישה בהלכה