טלטול ברשות הרבים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טלטול ארבע אמות ברשות הרבים הוא העברה של חפץ ברשות הרבים למרחק של ארבע אמות ומעלה . על פי ההלכה, טלטול ארבע אמות ברשות הרבים זו תולדה של מלאכת הוצאה מרשות לרשות האסורה מהתורה בשבת[1]. מלאכה זו אסורה הן בשבת והן ביום הכיפורים, אולם מותרת ביום טוב שלא חל בשבת[2].

מלאכת הוצאה היא המלאכה היחידה מבין ל"ט המלאכות שאין בה פעולה יוצרת ממשית, אלא שינוע החפץ ממקום למקום. דיני המלאכה מפורטים במסכת עירובין ובמסכת שבת.

מקור האיסור

מקור איסור הוצאה מרשות לרשות נלמד מהפסוק "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא"[3] - משה רבנו עמד במחנה לויה (שהוא רשות הרבים) והעם הוציאו אליו (מאהליהם שהם רשות היחיד) תרומות למשכן, ובתלמוד[4] למדו שפס' זה בו מצווה משה לא להביא היה ביום השבת. בתלמוד[4] נידון מקור איסור העברת ארבע אמות ברשות הרבים, ומסקנתו היא ש”כל ד' אמות ברשות ברבים גמרא גמירי לה” - כלומר, איסור זה הוא הלכה למשה מסיני.

גדר האיסור

האיסור מהתורה מתקיים בעקירת החפץ ברשות הרבים, טלטולו והולכתו ארבע אמות, והנחתו בחזרה ברשות הרבים.

הראשונים דנו מה הוא גדר האיסור. לדעת הרמב"ם, האיסור הוא עצם טלטול החפץ ארבע אמות ברשות הרבים[5]. אולם לדעת הר"ן[6] והבעל המאור[7] איסור זה הוא תולדה של איסור הוצאה מרשות לרשות, הואיל וארבע האמות הסמוכות למקום עמידת האדם מיוחסות אליו, ובאפשרותו לזכות ולקנות חפצים המונחים שם, והוצאת חפץ מארבע האמות הסמוכות לו אל מחוצה להן דומה להוצאה מרשותו לרשות הרבים[8].[9]

איסורי דרבנן

גזרו חכמים מספר גזרות הנוגעות לאיסור התורה להעביר ארבע אמות ברשות הרבים:

  • אסור לטלטל ארבע אמות ב'כרמלית' - איסור זה תקף גם ב'בין השמשות', משום שלא התירו איסור דרבנן ב'בין השמשות' אלא לצורך מצווה בלבד[10].
  • אסור לטלטל פחות מארבע אמות - איסור זה תקף גם ב'בין השמשות' וגם בכרמלית. טעם הגזירה שמא ישכח ויטלטל ארבע אמות ברשות הרבים ויעבור על איסור דאורייתא.
  • אסור לזרוק חפץ ארבע אמות.

שיעור ארבע אמות

החישוב של הארבע אמות הוא: שלוש אמות לעיקר הגוף, ועוד אמה למקום הידיים כאשר הן מורמות מעל הראש. אמות אלו הן אמות אישיות, הנמדדות עבור כל אדם על פי גודל האמה שלו. מי שיש לו אמה קצרה נמדד לפי הממוצע הרגיל של בני אדם.

שיעור ארבע אמות אלו גדול יותר מהשיעור הרגיל, משום שמחשבים את השטח על ידי ריבוע ולא כעיגול, ופינות הריבוע מכילות שטח גדול יותר מארבע אמות (חמש אמות ושלשה חומשים). אם יש שני בני אדם שכל אחד הוא בד' אמות של חברו, יכולים מהתורה להעביר אחד לשני בפחות מארבע אמות, וכך ניתן לטלטל למרחקים עצומים. אם יש שלשה אנשים השניים יכולים להעביר למי שבאמצע ולא אחד לשני והאמצעי יכול להעביר לכולם[11].

הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע

בגמרא[12] מובא דין נוסף: אם העביר מרשות הרבים לרשות הרבים אחרת, ובאמצע ישנה רשות היחיד - חייב. בראשונים מובאים שני פירושים לגמרא זו:

רש"י על הגמרא, והרמב"ם[13] כתבו שהרשויות מצטרפות אחת לשנייה, כלומר אם העביר שתי אמות ברשות הרבים אחת ועוד שתי אמות ברשות הרבים שנייה וביניהן הייתה רשות היחיד - האמות שבצדדים מצטרפות לארבע אמות. אך הרלב"ג[14] פירש שמצרפים את רשות היחיד לארבע אמות כך שאם טלטל אמה ברשות הרבים, שתי אמות ברשות היחיד ועוד אמה ברשות הרבים שבצד השני - יעבור על המלאכה[15].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ באחרונים קיימת מחלוקת האם האיסור הוא העברת החפץ ארבע אמות, או לקיחה והנחה של החפץ, תוך העברתו ארבע אמות ברשות הרבים.
  2. ^ מדין "מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך"
  3. ^ ספר שמות, פרק ל"ו, פסוק ו'
  4. ^ 4.0 4.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ו עמוד ב'
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י"ב, הלכה ח'
  6. ^ הר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף ל"א עמוד ב' (מדפי הרי"ף), ד"ה 'והמוציא מרשות לרשות'. כך סובר גם רבי זרחיה הלוי, בעל המאור.
  7. ^ המאור הקטן על מסכת שבת בדף לו ע"ב בדפי הרי"ף.
  8. ^ על סברה זו הקשו האחרונים ואמרו שסברה זו היא רק לעניין ממונות ולא לעניין טלטול ד' אמות ואי אפשר לקחת את הדין דרבנן הזה גם לעניין שבת. אפשר להגיד שבעל המאור לא התכוון להגיד שלומדים דין זה מדין קניין הד' אמות אלא שעל פי הדין שגזרו חכמים שארבע אמות קונות אפשר ללמוד שהעיקרון הוא מהתורה, שיש לאדם ארבע אמות שלו, וכך אנו לוקחים גם לעניין שבת, שיש לאדם את הארבע אמות שלו (וכן פשר להבין מדברי הר"ן שלא הביא את המילה "קניין" אלא אמר שיש לאדם ארבע אמות משלו). ועוד הקשו על המאור שלפי דבריו יוצא שהאיסור הוא להוציא את החפץ מהארבע אמות שלו גם אם לא טלטל ד' אמות, לדוגמה: אם הזיז עם מקל את החפץ שהיה בתוך הד' אמות שלו לחוץ הד' אמות לפי דעת המאור יהיה חייב! וקושיה זו היא חזקה מאוד ולכן נראה להסביר את דעת המאור שלא רצה לפרש את מקור הדין אלא את השאלות מדוע נענשים על הלכה למשה מסיני ומדוע אינה אב בפני עצמה, שיש דין שהארבע אמות של האדם הם שלו ואסור לו לטלטל מהם ובוודאי שלא סובר שאם הזיז פחות מד' אמות חייב. (וכן פירש המהרש"ם את דברי המאור בשו"ת שלו חלק ו' סימן ל"ט).
  9. ^ הנפקא מינה העולה ממחלוקת זו היא במקרה שבתוך הד' אמות הוא נכנס ויצא מרשות הרבים: לפי הר"ן והמאור יהיה חייב, שכן הרים חפץ ברשות הרבים, והניח חפץ ברשות הרבים וגם טלטל ד' אמות. ולדעת רמב"ם יהיה פטור, כי לא העביר ד' אמות ברשות הרבים. הרשב"א מקשה על מה שכתב הרמב"ם וכתב שמלאכה זו היא תולדה ואינה יכולה להיות אב משום שיש כבר 39 מלאכות בשבת ואי אפשר להוסיף, נראה לתרץ את קושייתו על פי מה שכתב הר"ן בחידושיו, שאף על פי שמלאכה זאת היא אב מלאכה המלאכה אינה נספרת ב-39 מלאכות שבת. בגמרא בשבת כתוב שאם אדם העביר ד' אמות ברשות הרבים לרבי יהודה חייב ולרבנן פטור, כי רבי יהודה מחייב על תולדה כמו על אב, אם כן יוצא שמי שאומר שהעברה היא אב מלאכה קשה שהרי ראינו שהגמרא קוראת למלאכה זו תולדה ולא אב. בספר "מקור הלכה" (שבת סימן א' סעיף ה') מופיעות שתי דרכים לענות על קושיה זו: 1. העמדת דעת רבי יהודה כמו שאומר הירושלמי בדעתו של רבי יהודה, שיש ארבעים מלאכות ולכן העברת ד' אמות ברשות הרבים היא אב בפני עצמה. 2. העברת ד' אמות אינה אב בפני עצמה אלא הדין שלה הוא כמו של תולדה אבל נקראת אב מלאכה.
  10. ^ משנה ברורה, סימן שמ"ט, סעיף קטן י"ט
  11. ^ עי' שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שמ"ט.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ז עמוד ב'
  13. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י"ג, הלכה י"ז
  14. ^ הרלב"ג על ספר שמות פרק כ' על המילים "זכור את יום השבת לקדשו"
  15. ^ עיינו עוד ברלב"ג שמקשה על הרמב"ם ואומר שלא הגיוני מה שאומר ולא מצינו מקור לדבריו יען אנו מודדים את הארבע אמות של האדם ולא סתם ארבע אמות ולכן כשמודדים ארבע אמות ויש רשות היחיד באמצע הן נספרות בארבע אמות, ואומר לדחוק את דברי הרמב"ם כשיטתו ולא כפשט.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0