רנה מאייר
רנה מאייר (בצרפתית: René Mayer, 4 במאי 1895 - 13 בדצמבר 1972) היה ראש ממשלת צרפת במשך כחצי שנה ב-1953, בתקופת הרפובליקה הרביעית שלאחר מלחמת העולם השנייה. מאייר היה היהודי השני, אחרי לאון בלום, שכיהן בתפקיד זה, מתוך חמישה ראשי ממשלה יהודים צרפתים. הוא כיהן לפני כן בשורת תפקידים רמי דרג בממשלת צרפת: שר התחבורה והעבודות הציבוריות, שר האוצר והכלכלה, שר ההגנה, שר המשפטים וסגן ראש הממשלה. כשנתיים לאחר סיום כהונתו כראש ממשלה הוא מונה לנשיא הגוף שקדם לאיחוד האירופאי. בתפקיד זה הוא כיהן במשך כשנתיים וחצי.
ביוגרפיה
מאייר נולד למשפחה יהודית עשירה ברובע השמיני של פריז, ב-1895. סבו מצד אביו היה סגן הרב הראשי של פריס. אביו ז'סטין מאייר היה מנהל בכיר בחברת "דופונט". מצד אמו הוא היה קרוב של משפחת רוטשילד. אביו נפטר כשהוא היה בן שנתיים והוא גדל אצל אמו וסבתו מצד האם. למד וסיים תואר ראשון במשפטים. התגייס לצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה בדצמבר 1914 ולחם במסגרת חיל תותחנים ואף נפצע בקרב ב-1918, פעמיים. ב-1920 הוא מונה למועצת המדינה של צרפת.
ב-29 בנובמבר 1921 נישא מאייר לסופרת דניס (לבית בלוך) מאייר. נולדו להם שני ילדים: ליס, ואנטואן, שנהרג ב-16 בספטמבר 1944.
בשנים 1921–1932 שימש מאייר כמרצה ואחר כך פרופסור ב-l'Ecole libre des Sciences politiques ובמקביל היה גם פקיד ממשלתי גבוה במספר משרדים ממשלתיים, מנהל נמל שטרסבורג (1924–1928) ואיש עסקים. בין השאר הוא כיהן בתפקידים בכירים שונים, לרבות דירקטור והחל מ-1932 סגן נשיא בחברת הרכבות הלאומית של צרפת (אדוארד דה רוטשילד, בן דודו היה הנשיא שלה). ב-7 באוקטובר 1933 היה ממייסדי חברת התעופה הלאומית הצרפתית אייר פראנס, מאיחוד של כמה חברות תעופה קטנות שקדמו לה ולאחר מכן ניהל את אייר פראנס עד 1940, עת הודח מתפקידו על פי חוקי הגזע של וישי, בשל יהדותו.
ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס מאייר שוב לצבא הצרפתי ועמד בראש משלחת משרד החימוש בלונדון. משם הוא חזר במאי 1940 לדרום צרפת, אזור שלטון ממשלת וישי. לקראת סוף שנת 1941 החליטה ממשלת וישי בלחץ הגרמנים על הקמת גוף יהודי אחד שיאגד את כל יהודי צרפת תחת מסגרת אחת שתקל על ה"טיפול" בהם. ב-29 בנובמבר 1941 הוקם ה-(L'Union générale des israélites de France (UGIF - "האיחוד הכללי של יהודי צרפת". בין מייסדיו היה גם מאייר, אף כי הוא הצליח אחר כך להימנע מליטול חלק בארגון עצמו. בינואר 1943 הוא ברח מדרום צרפת לברצלונה ולאלג'יריה, שם הצטרף לכוחותיו של אנרי ז'ירו, שעמד אז בראשות צרפת החופשית.
שר
בנובמבר 1943, בעוד צרפת עדיין נתונה תחת הכיבוש הנאצי התפטר אנרי ז'ירו מכל תפקידיו ב"ועד לשחרור לאומי" של צרפת החופשית והגנרל שרל דה גול היה למנהיגה הבלעדי של התנועה. ב-9 בנובמבר 1943 הוא מינה את מאייר לתפקיד שר התחבורה במעין ממשלה שלו, שפעלה בצפון אפריקה בלבד, באותו שלב. ממשלת דה גול הפכה מ"ועד" לממשלה גולה ואחר כך, עם שחרור צרפת, לממשלה ממש, המכונה הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית ומאייר המשיך עימה באותו תפקיד, כאשר ב-10 בספטמבר 1944 הוא גם קיבל תוספת סמכויות, של שר לעבודות ציבוריות. הוא כיהן בתפקיד זה בממשלת דה גול קצת יותר משנתיים סך הכל, עד 21 בנובמבר 1945, כאשר דה גול עצמו התפטר כעבור כחודשיים.
מאייר הצטרף כעת, לראשונה, למערכת הפוליטית, אל המפלגה הרדיקלית. מפלגה זו נוסדה ב-1901 כמפלגת שמאל, אך הייתה בתקופתו ובמהלך כל הרפובליקה השלישית והרביעית הצרפתית, מפלגת שמאל - מרכז מתונה. מאייר ניסה להיבחר מטעם מחוז ז'ירונד שבדרום מערב צרפת, לאספה המכוננת הצרפתית, מיד לאחר גמר המלחמה, נכשל ונבחר בסופו של דבר ביוני 1946, כנציג מחוז קונסטנטין (אלג'יריה). הוא המשיך לכהן בפרלמנט הצרפתי גם במהלך תשע השנים הבאות, עד 1955, תוך שהוא מייצג נאמנה את האינטרסים של המתנחלים הצרפתים באלג'יריה.
הרפובליקה הרביעית הוקמה בינואר 1947 וממשלות צרפת של הרפובליקה הרביעית התחלפו תדיר, בין קואליציית ימין - מרכז, בדרך כלל בראשות המפלגה השמרנית, אף כי היו גם ממשלות ימין - מרכז בראשות מפלגות אחרות, לבין קואליציית שמאל - מרכז, בדרך כלל בראשות המפלגה הרדיקלית, אף כי שוב, לעיתים גם בראשות מפלגות אחרות. סך הכל כיהנו בצרפת בתקופת הרפובליקה הרביעית 24 ממשלות שונות.
מאייר לא נכלל בממשלות המתחלפות הללו עד הקמת ממשלת רובר שומאן הימנית יותר, ב-24 בנובמבר 1947, עת מונה לראשונה לשר האוצר והכלכלה למשך כשמונה חודשים. ב-26 ביולי 1948, משהוחלפה הקואליציה בממשלת שמאל - מרכז בראשות אנדרה מארי איש מפלגתו הרדיקלית של מאייר, הוא החליף משרד, משר האוצר לשר ההגנה, אולם הספיק לכהן בתפקידו החדש הזה, פחות מחודשיים, עד 11 בספטמבר 1948. לאחר הפסקה של כשנה כיהן מאייר במשך כשנתיים (29 באוקטובר 1949 - 11 באוגוסט 1951), תחת מספר ראשי ממשלות ממפלגות שונות, כשר המשפטים, ומ-11 באוגוסט 1951 עד 20 בינואר 1952 היה סגנו של ראש הממשלה רנה פלבן איש השמאל, וכן, פעם שנייה, שר האוצר והכלכלה. הוא לא כיהן בממשלתו קצרת הימים של אדגר פורה איש מפלגתו וגם לא בממשלת קואליציית הימין - מרכז בראשות אנטואן פיניי מהמפלגה השמרנית, ששלטה במשך כמעט שנה.
כל אותה תקופה לא זנח מאייר את זהותו היהודית. הוא כיהן במקביל לפעילותו הפוליטית גם כסגן נשיא "אליאנס" - "כל ישראל חברים". עם זאת, אחת מפעולותיו הראשונות של מאייר כשר משפטים ב-1949 הייתה מתן חנינה (חלקית) לקסאבייה ולה. ולה היה השר האנטישמי שהיה אחראי בממשלת וישי על הטיפול ביהודים ונחשב לזה ששלח את רובם למחנות ההשמדה הנאצים. הוא נידון לאחר המלחמה לעשר שנות מאסר בלבד, וגם הן קוצרו כאמור, בצורה משמעותית ביותר, על ידי מאייר.
ראש הממשלה
ב-8 בינואר 1953 התחלפה הממשלה שוב, לשמאל - מרכז והפעם, מאייר נבחר מטעם מפלגתו לראשות ממשלת צרפת. הוא כיהן במשך כחצי שנה כראש הממשלה, עד 28 ביוני 1953 ואז, עם חילופי הקואליצייה, הוחלף על ידי נציג המפלגה השמרנית - ג'וזף לניאל. לניאל עצמו הוחלף שוב, כעבור כשנה, ביוני 1954 בנציג חדש מטעם המפלגה הרדיקלית - פייר מנדס פרנס, שהיה בכך לראש הממשלה היהודי השלישי של צרפת וכיהן כראש ממשלה עד פברואר 1955. שני ראשי הממשלה היהודים הנוספים: מישל דברה (1959–1962) ולורן פביוס (1984–1986).
מאייר לא הספיק לעשות הרבה בחצי שנת כהונתו כראש ממשלה. עם זאת, בתקופתו החלה תבוסתה של צרפת בהודו-סין דאז, וייטנאם דהיום, תבוסה שהגיעה לשיאה בקרב דיין ביין פו המפורסם, שהסתיים במאי 1954, בתקופת כהונתו של ג'וזף לניאל, יורשו של מאייר בראשות הממשלה[1]. תהליך התבוסה לא היה כמובן תוצאה של משהו שמאייר עצמו עשה, אלא חוסר יכולתו לשנות מצב אותו קיבל מראשי הממשלה שקדמו לו, של העדר אופק מדיני ברור ומטרות מלחמה מוגדרות. כשבמאי 1953 התמנה הגנרל נאוואר למפקד העליון של כוח המשלוח הצרפתי בהודו-סין, כל מה שידע ראש הממשלה רנה מאייר לומר לו היה כי "הממשלה מחפשת מוצא של כבוד", מבלי לפרט מעבר לכך. אפוף בעמימות שכזאת יצא נאוואר להודו-סין והחל בקרב למול הוייטמין בראשות הגנרל וו נגויין גיאפ והובס כאמור בתוך כשנה.
נשיא קהילת הפחם והפלדה האירופית
זמן קצר לאחר נפילת ממשלת פייר מנדס פרנס ובעוד מפלגתו הרדיקלית גורם מרכזי עדיין בשלטון עבר מאייר מפעילות פוליטית בתוך צרפת פנימה, לפעילות כלל אירופית. ב-3 ביוני 1955 הוא נבחר לראשות קהילת הפחם והפלדה האירופית, הגוף שממנו נוצר בסופו של דבר האיחוד האירופי של היום. גוף זה כלל בתוכו שש מדינות אירופאיות: מערב גרמניה, צרפת ואיטליה, הגדולות ובלגיה, לוקסמבורג והולנד הקטנות. הגוף הביצועי של הקהילה הזו, מועצה, מעין ממשלה, כלל שני נציגים מכל אחת מהמדינות הגדולות ונציג אחד של כל אחת מהקטנות והם שבחרו את נשיא המועצה. מאייר היה הנשיא השני שלה והוא כיהן בתפקיד זה במשך כשנתיים וחצי עד 13 בינואר 1958 ואז עזב את הפוליטיקה.
מאייר חזר לשוק הפרטי לאחר מכן, כאיש עסקים, תוך שהוא נעזר רבות בקשריו עם משפחת רוטשילד. במקביל, הוא כיהן גם כיו"ר מועצת המנהלים של הקונסרבטוריום הלאומי לאמנויות.
מאייר הספיק לכהן במהלך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו, בין השאר גם כיועץ המשפטי של מחוז אורה שבנורמנדיה, בצפון מערב צרפת, וראש עיריית גיברני, שבמחוז זה (1945–1953), שהייתה מקום מושבו של הצייר קלוד מונה. בנוסף, היה יועץ משפטי לעיריית סטיף, השנייה בגודלה באלג'יריה ומושל מחוז קונסטנטין באלג'יריה.
הוא כתב את הספר "ברית נאט"ו, שלום או מלחמה?" - ?Le Pacte de l'Atlantique, Paix ou guerre, שיצא לאור ב-1949 בהוצאת PUF.
קיבל מספר עיטורי כבוד, לרבות דרגת מפקד (השלישית מתוך חמש) בלגיון הכבוד הצרפתי.
נפטר ב-13 בדצמבר 1972 בפריס ונקבר בבית הקברות מונפרנאס, ברובע ה-14.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Denise Mayer (prés.), René Mayer. Études, témoignages, documents, Paris, PUF, 1983.
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה רשמית של רנה מאייר, באתר האספה הלאומית הצרפתית
- תקציר ביוגרפי רשמי של רנה מאייר, באתר משרד האוצר הצרפתי
הערות שוליים
.svg)
24699173רנה מאייר