אלבר כהן

אלבר כהן

אלבר כהן, תמונה על רקע כתב יד עם חתימת הסופר בצד

אַלבֶּר כהן (Albert Cohen;‏ 16 באוגוסט 1895 – 7 באוקטובר 1981) היה סופר שווייצרי יהודי יליד יוון, שחי בז'נבה וכתב בצרפתית. נחשב לאחד מהסופרים היהודים הבולטים בספרות האירופית במאה ה-20. כהן תיאר בספריו, בעזרת גיבוריו הרומנטיים, את התהום הפעורה בין היהדות ובין התרבות המערבית הנוצרית.

קורות חייו

אברהם אלבר כהן נולד באי היווני קורפו בשנת 1895, כבנם היחיד של מרקו כהן (Coen), בן למשפחה של יהודים רומניוטים שמקורם ביאנינה ושל לואיז יהודית לבית פרו, בת לנוטריון המלכותי באי, צאצא לעדת היהודים האפוליים שחיו בקורפו מזה מאות שנים. הסב מצד האב, אברהם כהן, היה בעל בית חרושת לסבון וכיהן כראש קהילת יהודי קורפו. בבית המשפחה דיברו ניב איטלקי ונציאני אופייני ליהודי קורפו וצרפתית. בשנת 1900, אחרי הפרעות נגד היהודים בשנת 1891 והידרדרות יחס היוונים כלפי האוכלוסייה היהודית באי היגרה המשפחה, כולל הסב, למרסיי שבצרפת.

כהן למד בבית ספר קתולי, של הנזירות הכרמליתיות, אחר כך בתיכון ע"ש אדולף טייר במרסיי. אחר כך למד משפטים בז'נבה שבשווייץ וקיבל ב-1919 אזרחות שווייצרית. באותה שנה נשא את אליזבט ברוכר לאשה. בשנת 1921 נולדה בתם, מרים, וכהן פרסם ספר שירה בשם "מילים יהודיות".

בעידודו של חיים ויצמן הוא ערך במשך תקופה קצרה את כתב העת Revue juive (כתב עת היהודי), שבו כתבו גם אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד. בשנים שלאחר מכן הוא עסק בכתיבה ובמקביל היה נציגו של חיים ויצמן בפריז. ב-1924 נפטרה אשתו מסרטן. בין 1926 ל-1931 עבד בז'נבה.

ב-1930 פרסם את הרומן הראשון שלו: "סולל". ב-1931 התחתן פעם שנייה עם מאריאן גוס שממנה התגרש אח"כ. ב-1933 חיבר את המחזה "יחזקאל" שהוצג בקומדי פרנסז. ב-1938 פרסם את "אוכלמסמרים". על פי בקשת חיים ויצמן הקים "ועד לגיון יהודי" שניסה להקים "לגיון יהודי" בצרפת, שיאחד את כל היהודים הזרים על משקל "הלגיון הצ'כי" שפעל במלחמת העולם הראשונה. שלטונות צרפת, שחששו מגיס חמישי, סירבו להקים את הלגיון והסכימו לשלב מקצת מהמתנדבים היהודים שהייתה להם אזרחות זרה באחד מגדודי המתנדבים הזרים.

בימי מלחמת העולם השנייה, נמלט כהן לאנגליה בשנת 1940 ועבד בשנים הבאות באנגליה כיועץ המשפטי של הוועדה הבין-ממשלתית לטיפול בפליטים וכנציג הסוכנות היהודית אצל ממשלות גולות. באנגליה נפגש עם שארל דה גול, וניהל עמו מגעים כנציג הסוכנות היהודית. פגישה זו היוותה בסיס לשיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית ואנשי צרפת החופשית ששיאו היה בימי המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941, כאשר שיתפו לוחמי היישוב פעולה עם לוחמי צרפת החופשית בלחימה נגד אנשי צרפת של וישי בסוריה ובלבנון.ב-1943, הוא הכיר את מי שתהיה אשתו השלישית, בלה ברקוביץ'.

אחרי מלחמת העולם השנייה חזר כהן לז'נבה ועבד תחילה בארגונים שטיפלו בפליטים ואחרי כן בארגון העבודה הבינלאומי מטעם האו"ם. ב-1954 הוציא את "הספר אשר לאמי". ב-1968 פרש מעיסוקיו האחרים לטובת הכתיבה ובאותה שנה התפרסם ספרו המפורסם ביותר – "הנאוה לאדון". הספר זכה בפרס מטעם האקדמיה הצרפתית והפך את כהן למועמד לקבלת פרס נובל לספרות. ב-1969 יצא לאור ספרו "בני החיל" וב-1972 "הו, אחי בני התמותה".

ב-1979 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

יצירתו

אלבר כהן השתמש ברומאנים שלו בדמויות קבועות כגיבורים. דמותו של סוֹלָל, בן הרב הכריזמטי והיפה אשר עולה כמטאור בעולם הדיפלומטיה האירופאי, מופיעה כמעט בכל ספריו. גם חמשת "בני הַחַיִל", חבורה של קרובי משפחה של סולל, הנודדים באירופה הזרה בעקבות יקירם הנערץ, מופיעים בחלק גדול מספריו. החמישה הם:

• אוכלמסמרים – בדאי מדופלם והדמות הססגונית ביותר בחבורה.
• שאלתיאל – דודו הקשיש של סולל. המנומס וההדור שבחבורה.
• מתתיהו – הקמצן והעשיר.
• שלמה – התמים ואוהב החיים.

ספריו "הספר אשר לאמי" ו"הו, אחי בני התמותה" אינם רומאנים, כי אם אסופות של קטעים קצרים העוסקים כולם בנושא אחד. הראשון עוסק בחשבון נפש עם עצמו על יחסו המתנכר לאמו, אם שייצגה את קידוש הבית והמשפחה ואת הגאווה במסורת האבות ובערכי היהדות, מול בנה השאפתן אשר מתגייס למען ענייני העולם הגדול. בשני הוא מסכם את חייו כיהודי ובוחן את שורשי השנאה שממנה סבל כל חייו. ישנם הטוענים כי גם הרומאנים שלו הם בעצם אסופות של קטעים החוזרים על עצמם ואשר נועדו לשרת את הגותו וכי למעשה, אלבר כהן הוא פילוסוף המחפש את הגאולה מהברוטאליות האנושית אשר מקדשת עוצמה וכח.

מבין ספריו, זכה הספר "אוכלמסמרים" (Mangeclous) גם לעיבוד קולנועי ב-1988 בסרטו דובר הצרפתית של הבמאי משה מזרחי.

הביקורת

כתיבתו של כהן היא צינית ומלאת הומור, תוך שימוש בהקצנה ובהבלטת האבסורד. כהן תיאר בספריו את מפגש התרבויות בין נציגיה התמימים והנלעגים של יהדות הים התיכון ובין אירופה הקרה והרצינית. גיבוריו אשר נוטשים את מולדתם הים תיכונית, בחיפוש אחר התהילה, חשים, בסופו של דבר, כגולים אשר נותקו משורשיהם. חסידיו של כהן רואים ביצירותיו עמדה ברורה ביחס לשני הצדדים המתוארים. למרות נלעגותם, זוכים גיבוריו היהודים המזרחיים לאהבה ואהדה, בעוד שהתרבות המערבית מקבלת יחס קר ומזלזל. על פי הניסיון שצבר במוסדות הבינלאומיים, בהם עבד רוב שנות חייו, הוא מתאר את המתרחש בהם כסמל ההבל, הצביעות והמלאכותיות לעומת ההווי של יהודי המזרח שהוא אולי מגוחך, אך טבעי, כנה וחם.

בצד החסידים שצמחו לכהן מתוך ציבור הקוראים (במיוחד בצרפת), קמו לו גם לא מעט מתנגדים ומבקרים. בין היתר נטען כלפיו כי הוא מקרה קלאסי של אנטישמיות עצמית. כהן מואשם כי היה מושפע מהסטריאוטיפ האנטישמי, וכך גיבוריו היהודים מנציחים את הדימויים האנטישמיים הקלאסיים. גיבורו – סולל - שואף תמיד להגיע לפסגה ועושה זאת תוך כדי צעדים ציניים ואופורטוניסטים ותוך פיתוי וכיבוש נשים נוצריות נשואות. ובנוסף, בין חמשת "בני החייל" מופיעים הטיפוס העשיר והקמצן ועולה על כולם "אוכלמסמרים" שהוא רמאי, זללן, בדאי ורודף בצע.

ספריו

ספריו של אלבר כהן בעברית

ספריו על פי סדר יציאתם לאור במקור:

• סולל (1930), תרגם אביטל ענבר, עם עובד, 1978.
• אוכלמסמרים (1938), תרגם אביטל ענבר, ספרית פועלים, 1983.
• הספר אשר לאמי (1954), תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1981.
• הנאוה לאדון (1968), תרגמה אליה גילדין, זמורה ביתן, 1987.
• בני החיל (1969), תרגם אביטל ענבר, זמורה ביתן, 1983.
• הו, אחי בני התמותה (1972), תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1986.

קישורים חיצוניים

• Atelier Albert Cohen ("האטליה של אלבר כהן") (בצרפתית)
• ביוגרפיה כרונולוגית של אלבר כהן (בצרפתית)
• דן לחמן, הנאווה לאדון / אלבר כהן
• מרדכי אבישי, גיבורים יהודים בין ריאליה וגרוטסקה, מעריב, 13 בינואר 1984
• לוראן כהן, היצירה הקלאסית האחרונה של הספרות הצרפתית, על "הנאווה לאדון", מגזין ארץ אחרת
• ניצה בן ארי, פגישות עם אלבר כהן, דבר, 30 באוקטובר 1981
• שולמית לפיד, ברוך השם אני כופר!, מעריב, 1 בדצמבר 1978
• א. אדר, החבר של דרייפוס, מעריב, 30 באוקטובר 1981
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29781795אלבר כהן