מערב אפריקה
מערב אפריקה הוא אזור גאוגרפי בחלק המערבי של יבשת אפריקה. הגדרת תחומיו של האזור משתנה. המדינות הנכללות בהגדרת האו"ם לאזור זה הן:
כל המדינות באזור, למעט מאוריטניה, מרכיבות את הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (ECOWAS).
על פי האו"ם, גם האי סנט הלנה, טריטוריה בריטית באוקיינוס האטלנטי נכללת באזור זה.
בתקופת הקולוניאליזם רוב האזור היה תחת שליטת צרפת, והשפעות התרבות הצרפתית ניכרות עד היום.
רקע
הגבול המזרחי של מערב אפריקה עובר ממערב לקו האורך 10°. האוקיינוס האטלנטי מהווה את הגבול המערבי והגבול הדרומי של האזור. הגבול הצפוני של האזור הוא מדבר סהרה ועיקול הניז'ר נחשב החלק הצפוני ביותר של האזור.
הגבולות הקולוניאליים של האזור באים ליידי ביטוי בגבולות הלאומיים של המדינות המודרניות במערב אפריקה. גבולות אלו מחלקים שבטים וקבוצות אתניות בין המדינות המודרניות.
גאוגרפיה ואקלים
אזור מערב אפריקה מכסה שטח של 6,140,000 קמ"ר, כחמישית מיבשת אפריקה. מרבית השטח הוא מישורי ומתנשא עד 300 מטרים מעל גובה פני הים. במספר מקומות ניתן למצוא פסגות גבוהות מכך בחלק מהמדינות בחוף הדרומי של האזור.
חלקו הצפוני של אזור מערב אפריקה הוא אזור צחיח למחצה הנקרא הסאהל. זהו אזור המחבר בין מדבר סהרה לבין הסוואנה של מערב סודאן. בין הסוואנה לחוף הדרומי מפרידה רצועה של יערות ברוחב שנע בין 160 ל-240 קילומטרים.
תרבות
מערב אפריקה היא בעלת מגוון גדול של תרבויות אשר יש להן מאפיינים דומים בלבוש, מאכלים, מוזיקה, ותרבות שאינם מאפיינים קבוצות אתניות מחוץ לאזור הגאוגרפי. הדג'מבה והקורה, לצד בד הקנטה של בני שבט האקן הפכו לססמנים מוכרים של התרבות המערב אפריקאית, כמו גם סגנון הארכיטקטורה הייחודי לאזור - הסגנון הסדאנו-סאהלי.
דת
אסלאם היא הדת השלטת במרכז האזור ובחוף המערבי של היבשת. נצרות היא הדת השלטת בחופי ניגריה, גאנה, וחוף השנהב. בכל האזור הגאוגרפי עדיין קיימות דתות מקומיות.
ספורט
כדורגל מהווה את הספורט הרשמי העיקרי באזור. הנבחרות של ניגריה, גאנה וחוף השנהב הצליחו להעפיל מספר פעמים למונדיאל.
מוזיקה
מבאלאקס, היילייף, פוג'י, ואפרו-ביט הם ג'אנרים המודרניים במוזיקה המערב אפריקאית.
כלי נגינה עתיקים יותר כוללים את תוף התוף דג'מבה והקורה, כלי מיתר בעל 21 מיתרים, שיוצרו על ידי בני שבט המנדינקה.
ארכיטקטורה
הסגנון המוכר ביותר במערב אפריקה הוא הסגנון הסודאנו-סאהלי. סגנון זה בא לידי ביטוי בשימוש בלבני בוץ וחמר הנתמכות על ידי קורות עץ. קורות העץ הבולטות מחוץ לפני המבנה משמשות גם כפיגומים לצורכי תחזוקה ושיפוצים של המבנה. מסגדים וארמונות רבים במערב אפריקה נבנו בסגנון זה ביניהם המסגד הגדול בג'נה.
לבוש
הלבוש הרשמי המקובל באזור הוא הבובו (המוכר גם כ"אגבדה" ו"בבאריגה"). מקורה של תלבושת זו היא באצולה של האימפריות המערב אפריקאיות במאה ה-12. אזור מערב אפריקה מזוהה במיוחד עם בד הקנטה (הנקרא גם "נוונטומה"). זהו בד משי הטווי שתי וערב ומקורו באזור גאנה. קבוצות אתניות רבות משתמשות בבד לייצור תלבושותיהם השבטיות בגאנה, חוף השנהב וטוגו.
היסטוריה
ההיסטוריה של מערב אפריקה מתחלקת לחמש תקופות מרכזיות. בתקופה הפרה-היסטורית הגיעו המתיישבים הראשונים לאזור, פיתחו חקלאות ופיתחו קשרים עם האנשים היושבים בצפון אפריקה. בתקופת הברזל שלטו באזור אימפריות שפיתחו מסחר ביבשת ומחוצה לה ואת מערכות השלטון המרכזיות. בתקופה השלישית התפרקו האימפריות למדינות אשר קיימו יחסים דיפלומטיים ומסחריים מורכבים עם מדינות המזרח התיכון, אירופה ואמריקה. תקופה זו הובילה לתקופה הקולוניאליסטית שבה צרפת ובריטניה שלטו ברובו של האזור, יחד עם גרמניה ופורטוגל. התקופה האחרונה החלה עם תום הקולוניאליזם וקבלת העצמאות של מדינות מערב אפריקה המודרניות.
פרהיסטוריה
המתיישבים הראשונים במערב אפריקה היו מקורבים לפיגמים, ככל הנראה, והגיעו לאזור לפני כמה אלפי שנים. חקלאות זעירה וביות בעלי חיים החלו באלף החמישי לספירה. עד 400 לפנה"ס טכנולוגיית עיבוד הברזל איפשרה את הגדלת התוצרת החקלאית והביאה לפיתוח ערי המדינה הראשונות. ביות הגמל הוביל להתפתחות המסחר עם תרבויות מעבר למדבר הסהרה ביניהם קרתגו והעמים הברברים. תרבויות מערב אירופה ייצאו זהב, בדי כותנה, כלי מתכת ועור. מוצרי הייבוא העיקריים היו מלח, סוסים וטקסטיל.
האימפריות הגדולות
מערב אפריקה הוא האזור המשמעותי ביותר באפריקה שמדרום לסהרה, אשר הצמיח ישויות מדיניות מפותחות. התפתחות הכלכלה באזור איפשרה את התפתחותם של משטרים ריכוזיים. התרבות המוקדמת ביותר באזור היא תרבות הנוק ששלטה באזור משנת 1000 לפני הספירה עד שנת 200 לספירת הנוצרים. הנוקאים היו התרבות הראשונה מדרום לסהרה שיצרה פסלי טרקוטה בגודל אדם. היסטוריונים מקשרים את התרבות האבודה לשבט היורובה.
במאה השמינית לספירה השתלטה על מרבית האזור האימפריה הגאנאית שהשתרעה עד לגבול האימפריה המאלית. העיר המרכזית באימפריה - קומבי סלאח היא כיום עיר במאוריטניה של ימינו. האימפריה שלטה על מרבית האזור עד הכיבוש האל-מורבידי של האזור ב־1052.
אימפריית סוסו ניסתה למלא את החלל הפוליטי באזור עד שהובסה על ידי המנדיקים מקימי האימפריה המאלית החדשה במחצית המאה ה-13. האימפריה המאלית המשיכה לשגשג כמה מאות שנים אך שלטונם של שליטים חלשים בתקופה מאוחרת יותר הובילו להפסדים קשים מול שבטי הטוארג, הסונגהאי והמוסי. במאה ה-15 ייצבו הסונגהיי מדינה חדשה סביבה גאו המנהיגים המובילים של אימפריה זו הם סוני עלי ואסקייה מוחמד.
דרומית לאימפריה הסונגהית הקימו אוסיי טוטו ואוקמפו אנוקייה את אימפריית האשנטי. דרומית לסודאן התפתחו ערי מדינה חזקות - איפה, בונו, בנין. מזרחה משם התפתחה אויו להיות העיר המרכזית של בני הירובה. קונפדרציית ארו התפתחה כגוף הפוליטי המשפיע ביותר באזור בין המאה ה-17 ועד התקופה הקולוניאלית ונשלט על ידי בני האיגבו באזור שהוא ניגריה המודרנית כיום.
עבדות והקשרים עם אירופה
בעקבות נפילתה של הבירה הסונגהיית בידי פולשים מרוקאים, מספר מדינות קטנות התפתחו ברחבי מערב אפריקה:
- האימפריה הבמברית של סגו.
- ממלכת במברה של קארטה.
- ממלכת פאול מאלינקה של קאזו.
- אימפריית קנדוגו של סיקאסו.
סוחרים מפורטוגל החלו להתיישב לאורך החוף בשנת 1445. אחריהם התיישבו גם צרפתים ובריטים. סחר העבדים האפריקאים נוצר בין הסוחרים האירופאים לבין ממלכות אסנטה, במברה ודהומיי. הממלכות האפריקאיות החליפו עבדים עבור כלי נשק חדישים.
סחר העבדים הטראנס-אטלנטי הוביל ליצירת אוכלוסייה מערב אפריקאית גדולה בעולם החדש. במקסיקו של ימינו נמצאו בשנת 2006, עצמות של עבדים ממערב אפריקה שמתוארכות למחצית המאה ה-16[1] . ממשלות אירופה ואמריקה העבירו חוקים האוסרים על סחר העבדים הטראנס-אטלנטי במאה ה-19, למרות שהעבדות באמריקה המשיכה להתקיים במקומות מסוימים לאורך המאה. המדינה האחרונה שביטלה את העבדות הייתה ברזיל בשנת 1888. צאצאים של תושבי מערב אפריקה מהווים כיום חלקים ניכרים של אוכלוסיית ברזיל, האיים הקאריביים, אמריקה הלטינית וארצות הברית.
התקופה הקולוניאלית
בתחילת המאה ה-19 סדרה של מהפכות ג'יהאדיסטיות שטפו את מערב אפריקה. המוכרת שבהן הובלה על ידי עוסמאן דאן פודיו, מנהיג האימפריה הפולאנית אשר כבש את מרבית שטחה של מאלי של ימינו.
במקביל, צרפת ובריטניה הגבירו את התעניינותן במשאביה של אפריקה, ובמהלך המאה ה-19 צבר תאוצה המירוץ לאפריקה, בו שיעבדו האימפריות האירופאיות תחת שליטתן מדינה אחר מדינה. עם נפילתה של אימפריית ואסולו בשנת 1898 והמלכה האשנטית יאה אסנטוואה בשנת 1902, מרבית ההתנגדות הצבאית לשלטון הקולוניאלי הגיע לקיצה.
בריטניה שלטה בגמביה, סיירה לאון, גאנה וניגריה במהלך כלל התקופה הקולוניאלית בעוד שצרפת איחדה את סנגל, גינאה, מאלי, בורקינה פאסו, בנין, חוף השנהב וניז'ר לשטח אחד - אפריקה המערבית הצרפתית. פורטוגל הקימה את הקולוניה גינאה ביסאו, בעוד שגרמניה השתלטה על טוגו (טוגולנד). שטח זה חולק בין צרפת ובריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. ליבריה הייתה המדינה היחידה אשר שמרה על עצמאותה במחיר של ויתורים טריטוריאליים קשים.
מקולוניאליזם למדינות מודרניות
בעקבות מלחמת העולם השנייה החלו לקום תנועות לאומיות ברחבי מערב אפריקה. בשנת 1957 הפכה גאנה תחת שלטונו של קוואמה נקרומה להיות המושבה הראשונה מתחת לסהרה שקיבלה עצמאות. שנה לאחר מכן קיבלו עצמאות גם המושבות הצרפתיות. בשנת 1974 היו כל מדינות מערב אפריקה עצמאיות.
מאז עצמאותן, מדינות רבות במערב אפריקה סובלות מתחלואים חברתיים הנובעים משחיתות פוליטית וחוסר יציבות. מלחמות אזרחים פרצו בניגריה, סיירה לאון, ליבריה וחוף השנהב בעוד שבגאנה ובורקינה פאסו נערכו הפיכות צבאיות.
מרבית המדינות לא הצליחו לפתח כלכלות יציבות בעקבות חוסר היציבות הפוליטית באזור לצד שיעורים גבוהים של נשאי וחולי איידס בקרב האוכלוסייה ומקרים קשים של רעב במאלי וניז'ר. גאנה וסנגל הן שתי המדינות היחידות באזור אשר מצליחות לשמור על יציבות יחסית ולהתפתח כלכלית אך הן מושפעות לא מעט מהמצב הגאו-פוליטי והתברואתי באזור.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
הערות שוליים
- ^ "Skeletons Discovered: First African Slaves in New World". January 31, 2006. LiveScience.com. Retrieved on 2006-09-27.
28412730מערב אפריקה