צרפת בעת החדשה המוקדמת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צרפת בעת החדשה המוקדמת
Royaume de France
ממשל
שפה נפוצה
עיר בירה
היסטוריה
ישות קודמת צרפת בימי הביניים
ישות יורשת צרפת (1790–1794)צרפת (1790–1794) ממלכת צרפת (1791–1792)
צרפת (1790–1794)צרפת (1790–1794) הרפובליקה הצרפתית הראשונה
דמוגרפיה
דת נצרות קתולית (987–1791)[1]
חוקת הכמורה (1791–1792)[2]

ממלכת צרפת (בצרפתית: Royaume de France) בעת החדשה המוקדמת, מתקופת הרנסאנס (בערך 1500–1550) ועד המהפכה (1789–1804), הייתה מונרכיה שנשלטה על ידי בית בורבון (ענף זוטר של בית קאפה). זה מתאים למה שנקרא Ancien Régime ("המלוכה הישנה"). שטחה של צרפת בתקופה זו גדל עד שהוא כלל למעשה את היקף המדינה המודרנית, והוא כלל גם את שטחי האימפריה הקולוניאלית הצרפתית הראשונה מעבר לים.

התקופה נשלטה על ידי דמותו של "מלך השמש", לואי ה-14 (שלטונו בשנים 1643–1715 היה אחד הארוכים בהיסטוריה), שהצליח לחסל את שרידי הפיאודליזם של ימי הביניים והקים מדינה ריכוזית תחת מונרכיה אבסולוטית, מערכת שתחזיק מעמד עד המהפכה הצרפתית ומעבר.

גאוגרפיה

צרפת ערב העידן המודרני (1477). הקו האדום מציין את גבול הממלכה הצרפתית, ואילו התכלת את התחום המלכותי.

באמצע המאה ה-15, צרפת הייתה קטנה משמעותית מכפי שהיא היום, [3] ומחוזות גבול רבים (כגון רוסיון, סרדן, קאלה, בארן, נווארה, רוזנות פואה, פלנדריה, ארטואה, ארטואה, לורן אלזס, שלוש הבישופויות, פראנש-קונטה, סבויה, ברסה, ביגה, גקס, ניס, פרובאנס, קורסיקה וברטאן) היו אוטונומיות או בבעלות זרה (כמו על ידי ממלכת אנגליה); היו גם מובלעות זרות, כמו קונטה ונסן. בנוסף, מחוזות מסוימים בתוך צרפת היו לכאורה מחוזות אישיים של משפחות אצילות (כמו מחוזות בורבון, מרשה, פורז ואוברן שהוחזקו על ידי בית בורבון עד שהפרובינציות שולבו בכוח בשטח המלכותי בשנת 1527 לאחר נפילת שארל השלישי, דוכס בורבון).

בסוף המאה ה-15, והמאות ה-16 וה-17, צרפת תעבור התרחבות טריטוריאלית מסיבית וניסיון לשלב טוב יותר את המחוזות שלה לכדי מינהל מושלם. במהלך תקופה זו, צרפת התרחבה כמעט להיקף הטריטוריאלי המודרני שלה באמצעות רכישת פיקרדי, בורגונדי, אנז'ו, מיין, פרובאנס, ברטאן, פראנש-קונטה, פלנדריה הצרפתית, נווארה, רוסיון, דוכסות לורן, אלזס וקורסיקה.

התפשטות טריטוריאלית צרפתית, 1552–1798

רכישות צרפתיות בשנים 1461–1789:

רק דוכסות סבויה, העיר ניס ונחלה אפיפיורית קטנה (אזור אביניון) ונחלות מחוץ לגבולות המדינה יירכשו מאוחר יותר. (למפה של מחוזות צרפתיים היסטוריים, ראה מחוזות צרפת). צרפת החלה גם בחיפושים, קולוניזציה וחילופי מסחר עם אמריקה (צרפת החדשה, לואיזיאנה, מרטיניק, גוואדלופ, האיטי, גיאנה הצרפתית), הודו (פונדיצ'רי), האוקיינוס ההודי (ראוניון), המזרח הרחוק וכמה עמדות מסחר באפריקה.

למרות שפריז הייתה בירת צרפת, מלכי ולואה המאוחרים יותר נטשו את העיר כמקום מגוריהם העיקרי, והעדיפו במקומה טירות שונות של עמק הלואר והאזור הכפרי של פריז. אנרי הרביעי הפך את פריז למגוריו העיקריים (מקדם תנופת בנייה גדולה באחוזות פרטיות), אך לואי ה-14 שוב פרש מהעיר בעשורים האחרונים של שלטונו וורסאי הפכה למושב העיקרי של המלוכה הצרפתית במשך רוב המאה שלאחר מכן.

המערכת המנהלית והמשפטית בצרפת בתקופה זו נקראת בדרך כלל ה-Ancien Régime .

דמוגרפיה

המוות השחור הרג כשליש מאוכלוסיית צרפת מאז הופעתו ב-1348. מלחמת מאה השנים במקביל האטה את ההתאוששות. רק בתחילת המאה ה-16 האוכלוסייה התאוששה לרמות של אמצע המאה ה-14.

עם אוכלוסייה מוערכת של 11 מיליון בשנת 1400, 20 מיליון במאה ה-17 ו-28 מיליון בשנת 1789, עד 1795 הייתה צרפת המדינה המאוכלסת ביותר באירופה (אפילו לפני רוסיה הצארית וכפול מגודלה של בריטניה או הרפובליקה ההולנדית) והמדינה השלישית הכי מאוכלסת בעולם, מאחורי סין והודו בלבד. [4]

שינויים דמוגרפיים אלה הובילו גם לגידול מסיבי באוכלוסיות העירוניות, אם כי בסך הכל צרפת נותרה מדינה כפרית עמוקה. פריז הייתה אחת הערים המאוכלסות ביותר באירופה (נאמד ב-400,000 תושבים ב-1550; 650,000 בסוף המאה ה-18). ערים גדולות אחרות בצרפת כוללות את ליון, רואן, בורדו, טולוז ומרסיי.

במאות אלו נראו מספר תקופות של מגיפות ויבול גרוע עקב מלחמות ושינויי אקלים. (היסטוריונים מדברים על התקופה 1550–1850 כ"עידן הקרח הקטן"). בין 1693 ל-1694 איבדה צרפת 6% מאוכלוסייתה. בחורף הקשה ביותר של 1709 איבדה צרפת 3.5% מאוכלוסייתה. ב-300 השנים האחרונות, אף תקופה לא הייתה קטלנית באופן יחסי עבור הצרפתים, כולל שתי מלחמות העולם. [5]

שפה

מבחינה לשונית, ההבדלים בצרפת היו קיצוניים. לפני הרנסאנס, השפה המדוברת בצפון צרפת הייתה אוסף של דיאלקטים שונים שנקראו שפות אויל ואילו השפה הכתובה והמנהלית נותרו לטינית. עד המאה ה-16, התפתחה צורה סטנדרטית של צרפתית (שנקראת צרפתית תיכונה) שתהיה הבסיס לצרפתית ה"מודרנית" הסטנדרטית של המאה ה-17 וה-18, אשר בתורה הפכה ללינגואה פרנקה של יבשת אירופה. (ב-1539, עם פקודת וילר-קוטרט, פרנסואה הראשון, מלך צרפת הפך את הצרפתית לבדה לשפה למעשים חוקיים ומשפטיים). למרות זאת, בשנת 1790, רק מחצית מהאוכלוסייה דיברה או הבינה צרפתית תקנית.

החצי הדרומי של המדינה המשיך לדבר שפות אוקסיטניות (כגון פרובנסית), ותושבים אחרים דיברו ברטונית, קטלאנית, בסקית, הולנדית (מערב פלמית) ופרנקו-פרובנסאלית. בצפון צרפת המשיכו לדבר דיאלקטים אזוריים של לשונות ד'איל השונות בקהילות כפריות. במהלך המהפכה הצרפתית קודמה הוראת הצרפתית בכל בתי הספר. הצרפתית שנכנסה לשימוש במערכת המשפט, הייתה שונה מהצרפתית שדוברה בבתי המשפט של צרפת לפני המהפכה. כמו הנואמים במהלך המהפכה הצרפתית, ההגייה של כל הברה תהפוך לשפה החדשה.

צרפת לא תהפוך למדינה מאוחדת מבחינה לשונית עד סוף המאה ה-19.

מבנים אדמיניסטרטיביים

ה-Ancien Regime, המונח הצרפתי המתואר באנגלית כ-"Old Rule", "Old Kingdom", או פשוט "Old Regime", מתייחס בעיקר למערכת האריסטוקרטית, החברתית והפוליטית שהוקמה בצרפת מהמאה ה-15 (בערך) ועד המאה ה-18. תחת שושלות ולואה המאוחרת ובורבון. המבנים האדמיניסטרטיביים והחברתיים של המשטר העתיק היו תוצאה של שנים של בניית מדינה, פעולות חקיקה (כמו פקודת Villers-Cotterêts), סכסוכים פנימיים ומלחמות אזרחים, אך הם נותרו טלאים מבלבלים של פריבילגיות מקומיות והבדלים היסטוריים עד שהמהפכה הצרפתית התרחשה בזמן קיצוני של דיכוי חוסר הקוהרנטיות המנהלית.

היסטוריה פוליטית

רקע כללי

שלום אטאפלה (1492) מסמן, עבור חלקם, את תחילתה של התקופה המודרנית המוקדמת בצרפת.

לאחר מלחמת מאה השנים (1337–1453), תמיכה בצד הלנקסטרי במלחמות השושנים והסכם פיקוויני" (1475) - תאריך הסיום הרשמי שלה - ב-1492 וב-1493, לאחר תמיכה בקרב בוסוורת', שארל השמיני מלך צרפת חתם על שלושה הסכמים נוספים עם הנרי השביעי, מלך אנגליה, מקסימיליאן הראשון מהבסבורג ופרננדו השני, מלך אראגון בהתאמה באטאפלה (1492), סנליס (1493) ובברצלונה (1493). כשהמאה ה-15 התקרבה לסיומה, מלכי צרפת יכלו לבטוח בעובדה שאנגליה גורשה בעיקר משטחם ולכן יכלו כעת לצאת למדיניות חוץ מרחיבה. פלישת שארל השמיני לאיטליה ב-1494 החלה 62 שנות מלחמה עם ההבסבורגים (מלחמות איטליה).

מלחמות

למרות תחילתה של התאוששות דמוגרפית וכלכלית מהירה לאחר המוות השחור של המאה ה-14, ההישגים של חצי המאה הקודמת סוכנו על ידי סדרה ממושכת נוספת של סכסוכים, מלחמות איטליה (1494–1559), שבהן מאמצי צרפת להשיג דומיננטיות הסתיים בכוחם המוגבר של קיסרי האימפריה הרומית הקדושה ההבסבורגית. [6]

בשנת 1445, הצעדים הראשונים נעשו לקראת יצירת צבא סדיר מתוך להקות שכירי חרב ממושמעות גרועות שעליהן הסתמכו מלכי צרפת באופן מסורתי. החלוקה של ימי הביניים של החברה ל"אלה שנלחמו (אצולה), אלה שהתפללו (אנשי דת), ואלה שעבדו (כל השאר)" עדיין החזיקה מעמד ולוחמה נחשבה לנחלתם של האצילים. שארל השמיני צעד לתוך איטליה עם כוח ליבה המורכב מפרשים אצילים וחיילים רגליים לא אצילים, אך עם הזמן התחזק תפקידם של האחרונים, כך שבאמצע המאה ה-16 היה לצרפת צבא קבע של 5000 פרשים ו-30,000 חיל רגלים. הצבא אורגן מחדש ממערכת של לגיונות שגויסו לפי פרובינציה (לגיון נורמני, לגיון גאסקוני וכו') לרגימנטים, הסדר שנמשך גם במאה הבאה. עם זאת, האצולה והחיילים היו לעיתים קרובות לא נאמנים למלך, אם לא מרדניים לחלוטין, ונדרשה רפורמה נוספת בצבא של לואי ה-14 כדי להפוך לבסוף את הצבא הצרפתי לכוח צייתן. [7]

לודוביקו ספורצה, הדוכס ממילאנו, שחיפש בעל ברית נגד הרפובליקה של ונציה, עודד את שארל השמיני, מלך צרפת לפלוש לאיטליה, תוך שימוש בתביעה של אנז'ו לכס המלכות של נאפולי, שהיה אז בשליטה אראגונית, כעילה. כשפרדיננדו הראשון, מלך נאפולי מת ב-1494, פלש שארל לחצי האי. במשך מספר חודשים עברו כוחות צרפתים דרך איטליה כמעט ללא התנגדות, מכיוון שצבאות הקונדוטיירי של מדינות העיר האיטלקיות לא הצליחו להתנגד להם. ההדחה שלהם מנאפולי עוררה לבסוף תגובה, והליגה של ונציה הוקמה נגדם. חיילים איטלקיים הביסו את הצרפתים בקרב פורנובו, ואילצו את שארל לסגת לצרפת. לודוביקו, לאחר שבגד בצרפתים בפורנובו, שמר על כסאו עד 1499, כאשר יורשו של שארל, לואי השנים עשר, מלך צרפת, פלש ללומברדיה וכבש את מילאנו. [8]

בשנת 1500, לואי השנים עשר, לאחר שהגיע להסכם עם פרננדו השני, מלך אראגון לחלוקת נאפולי, צעד דרומה ממילאנו. עד 1502, כוחות צרפתיים ואראגונים משולבים השתלטו על הממלכה; חילוקי דעות לגבי תנאי החלוקה הובילו למלחמה בין לואי לפרננדו. עד 1503, לואי, לאחר שהובס בקרב סרינולה ובקרב גאריגליאנו, נאלץ לסגת מנאפולי, שנותרה בשליטתו של המשנה למלך הספרדי, רמון דה קרדונה. כוחות צרפתיים בפיקודו של גסטון דה פואה הנחילו תבוסה מוחצת לצבא ספרדי בקרב רוונה ב-1512, אך פואה נהרג במהלך הקרב, והצרפתים נאלצו לסגת מאיטליה על ידי פלישה למילאנו על ידי השווייצרים, שהחזירו את תפקידם. מקסימיליאנו ספורצה לכס הדוכס. הליגה הקדושה, שנותרה מנצחת, התפרקה בנושא חלוקת השלל, ובשנת 1513 התחברה ונציה עם צרפת, והסכימה לחלק את לומברדיה ביניהן. [9]

פרנסואה, דוכס גיז במצור על קאלה

לואי ערך פלישה נוספת למילאנו, אך הובס בקרב נוברה, שבעקבותיו הגיעו במהירות סדרה של ניצחונות של הליגה הקדושה בלה מוטה, גינגאט ופלודן, שבה הובסו הכוחות הצרפתים, הוונציאניים והסקוטים באופן מכריע. עם זאת, מותו של האפיפיור יוליוס השני הותיר את הליגה ללא מנהיגות יעילה, וכאשר יורשו של לואי, פרנסואה הראשון, הביס את השווייצרים במריניאנו בשנת 1515, הליגה קרסה, ועל פי הסכמי נויון ובריסל, נכנעה לצרפת ולוונציה כל צפון איטליה.

הכתרתו של קרלוס מספרד לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, עמדה בה חפץ פרנסואה, הובילה לקריסת היחסים בין צרפת להבסבורגים. בשנת 1519, פלישה ספרדית לנווארה, שהייתה באופן רשמי פייף צרפתי, סיפקה לפרנסואה עילה לפתיחת מלחמה כללית; כוחות צרפתים שטפו לתוך איטליה והחלו במסע להרחקת קרל מנאפולי. עם זאת, הצרפתים לא היו מתואמים וטקטיקת הטרצ'יו הספרדית המפותחת לחלוטין הביסה אותם, והם ספגו סדרה של תבוסות משתקות בביקוקה ובססיה נגד חיילים ספרדים תחת פרננדו ד'אבלוס. כשמילאנו עצמה מאוימת, פרנסואה הוביל אישית צבא צרפתי לתוך לומברדיה ב-1525, רק כדי להיות מובס וליפול בשבי בקרב פאביה; כשהוא כלוא במדריד, נאלץ פרנסואה להסכים לוויתורים נרחבים על שטחיו האיטלקיים ב"חוזה מדריד" (1526).

פרנסואה הראשון (1515–1547, צייר על ידי ז'אן קלואה)

המלחמה השלישית הבלתי סופית בין קרל ופרנסואה החלה עם מותו של פרנצ'סקו השני ספורצה, דוכס מילאנו. כאשר בנו של קרל פיליפ ירש את הדוכסות, פרנסואה פלש לאיטליה, כבש את טורינו, אך לא הצליח להשתלט על מילאנו. בתגובה פלש קרל לפרובאנס, והתקדם לאקס-אן-פרובאנס, אך נסוג לספרד במקום לתקוף את אביניון המבוצרת. שביתת הנשק של ניס סיימה את המלחמה, הותירה את טורינו בידי צרפת אך לא חוללה שינוי משמעותי במפת איטליה. פרנסואה, שהתחבר עם סולימאן הראשון מהאימפריה העות'מאנית, פתח בפלישה סופית לאיטליה. צי פרנקו-עות'מאני כבש את העיר ניס באוגוסט 1543, והטיל מצור על המצודה. המגינים קיבלו הקלה תוך חודש. הצרפתים, בפיקודו של פרנסואה, הרוזן ד'אנג'יין, הביסו צבא קיסרי בקרב סרסול ב-1544, אך הצרפתים לא הצליחו לחדור יותר לתוך לומברדיה. קרל והנרי השמיני, מלך אנגליה המשיכו לפלוש לצפון צרפת, תוך שהם תפסו את בולון וסואסון. חוסר שיתוף פעולה בין הצבאות הספרדיים והאנגלים, יחד עם התקפות עות'מאניות אגרסיביות יותר ויותר, הובילו את קרל לנטוש את הכיבושים הללו, ולהחזיר את המצב לקדמותו.

בשנת 1547, אנרי השני, מלך צרפת, שירש את פרנסואה על כס המלכות, הכריז מלחמה נגד קרל בכוונה לכבוש מחדש את איטליה ולהבטיח את השליטה הצרפתית, ולא הבסבורגית, בענייני אירופה. מתקפה מוקדמת נגד לורן הצליחה, אך ניסיון הפלישה הצרפתית לטוסקנה ב-1553 הובס בקרב מרציאנו. התפטרותו של קרל ב-1556 פיצלה את האימפריה ההבסבורגית בין פליפה השני, מלך ספרד לפרדיננד הראשון, והעבירה את מוקד המלחמה לפלנדריה, שם פליפה, בשיתוף עם אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה, הביס את הצרפתים בסן-קנטן. כניסתה של אנגליה למלחמה מאוחר יותר באותה שנה הובילה לכיבוש הצרפתי של קאלה, הנחלה האחרונה של אנגליה ביבשת הצרפתית, וצבאות צרפת שדדו רכוש ספרדי בארצות השפלה; אך אנרי נאלץ בכל זאת לקבל את שלום קאטו-קמברזי, שבו ויתר על כל תביעה נוספת כלפי איטליה.

מלחמות הדת

בקושי הסתיימו מלחמות איטליה, כאשר צרפת נקלעה למשבר פנימי עם השלכות מרחיקות לכת. למרות הסיום של קונקורדט בין צרפת לאפיפיור (1516), שהעניק לכתר כוח ללא תחרות במינויים בכירים בכנסייה, צרפת הושפעה עמוקות מניסיונה של הרפורמציה הפרוטסטנטית לשבור את אחדות אירופה הקתולית. מיעוט פרוטסטנטי גדל והולך (לימים זכה לכינוי ההוגנוטים) התמודד עם דיכוי קשה מתמיד תחת שלטונו של בנו של פרנסואה הראשון , המלך אנרי השני. לאחר מותו המצער של אנרי השני בתחרות, המדינה נשלטה על ידי אלמנתו קטרינה דה מדיצ'י ובניה פרנסואה השני, שארל התשיעי ואנרי השלישי. התגובה הקתולית המחודשת בראשות הדוכסים החזקים מגיז הגיעה לשיאה בטבח בהוגנוטים (1562), שהחלה את הראשונה מבין מלחמות הדת בצרפת, שבמהלכן התערבו כוחות אנגלים, גרמנים וספרדים לצד הכוחות הפרוטסטנטים והקתולים היריבים. בניגוד למונרכיה אבסולוטית, המונרכיסטים ההוגנוטים הגדירו במהלך תקופה זו את זכות המרד ואת הלגיטימיות של רצח עריצות. [10]

מלחמות הדת הגיעו לשיא במלחמת מלחמת שלושת האנרים שבה אנרי השלישי רצח את אנרי דה גיז, מנהיג הליגה הקתולית הנתמכת על ידי ספרד, והמלך נרצח בתגובה. לאחר ההתנקשות הן של אנרי מגיז (1588) והן של אנרי השלישי (1589), הסכסוך הסתיים על ידי עלייתו לשלטון של מלך נווארה הפרוטסטנטי בתור אנרי הרביעי (המלך הראשון של בית בורבון) ובעקבות כך נטישתו את הפרוטסטנטיות החל ב-1593, קבלתו על ידי רוב הממסד הקתולי (1594) ועל ידי האפיפיור (1595), וסוגייתו של צו הסובלנות הידוע בתור האדיקט של נאנט (1598), שהבטיח חופש פולחן פרטי. שוויון אזרחי.

צרפת במאות ה-17 וה-18

אנרי הרביעי (צייר על ידי פרנס פורבוס הצעיר)

הפיוס של צרפת תחת אנרי הרביעי הניחה חלק ניכר מהקרקע לתחילת עלייתה של צרפת להגמוניה האירופית. אנרי, שהיה אחד ממלכי צרפת הנערצים ביותר, נדקר אנושות על ידי קנאי קתולי בשנת 1610 בזמן שהמלחמה עם ספרד איימה. צרות התפתחו בהדרגה במהלך העוצרות בראשות מלכתו מארי דה מדיצ'י. צרפת שגשגה במהלך כל המאה ה-17 מלבד סוף המאה ה-17: הצרפתים החלו לסחור בהודו ובמדגסקר, ייסדו את קוויבק וחדרו לאגמים הגדולים ולמיסיסיפי של צפון אמריקה, הקימו כלכלות מטעים באיי הודו המערבית והרחיבו את קשרי הסחר שלהם בלבנט והגדילו את צי הסוחר שלהם. [11]

בנו של אנרי הרביעי לואי השלושה עשר והשר שלו (1624–1642) הקרדינל רישלייה, פיתחו מדיניות נגד ספרד והקיסר הגרמני במהלך מלחמת שלושים השנים (1618–1648) שפרצה בין אדמות האימפריה הרומית הקדושה של גרמניה. מרד הוגנוטים בגיבוי אנגלי (1625–1628) הובס, צרפת התערבה ישירות (1635) בסכסוך האירופי הרחב יותר בעקבות כישלונה של שוודיה בעלת בריתה (הפרוטסטנטית) לבנות על הצלחתה הראשונית.

לאחר מות המלך והקרדינל כאחד, שלום וסטפאליה (1648) הבטיח קבלה אוניברסלית של הפיצול הפוליטי והדתי של גרמניה, אך העוצרות של אן מאוסטריה והשר שלה הקרדינל מאזארן חוו מרד אזרחי המכונה הפרונד (1648–1653) שהתרחב למלחמה צרפתית-ספרדית (1653–1659). הסכם הפירנאים (1659) קיבע את תפיסת השטח הספרדי של רוסיון (1642) על ידי צרפת לאחר ריסוק הרפובליקה הקטלאנית הארעית והוביל תקופה קצרה של שלום.

במשך רוב תקופת שלטונו של לואי ה-14 (1643–1715), הייתה צרפת המעצמה הדומיננטית באירופה, בסיוע הדיפלומטיה של יורשו של רישלייה (1642–1661) הקרדינל מאזארן והמדיניות הכלכלית (1661–1683) של קולבר. ניסיונותיו של קולבר לקדם צמיחה כלכלית ויצירת תעשיות חדשות לא זכו להצלחה גדולה, וצרפת לא עברה שום סוג של מהפכה תעשייתית בתקופת שלטונו של לואי ה-14. ואכן, חלק גדול מהאזור הכפרי של צרפת בתקופה זו נותר עני ומאוכלס יתר על המידה. ההתנגדות של איכרים לאמץ את תפוח האדמה, על פי כמה אפולוגטיקנים מלוכניים, וחידושים חקלאיים חדשים אחרים תוך המשך הסתמכות על גידולי דגנים הובילו לרעב קטסטרופלי חוזר ונשנה זמן רב לאחר שפסק בשאר מערב אירופה. לפני שלטונו של לואי ה-14, חיילים צרפתים יצאו לעיתים קרובות לקרב יחפים וללא נשק. מצד שני, שיעור הילודה הגבוה של צרפת עד המאה ה-18 הוכיח את עצמו כמועיל לשליטיה, שכן המשמעות הייתה שהמדינה יכולה להעמיד צבאות גדולים יותר משכנותיה. למעשה, מדיניות החוץ של המלך, כמו גם פרויקטי החצר והבנייה המפוארים שלו, הותירו את המדינה בחובות עצומים. ארמון ורסאי זכה לביקורת כאקסטרווגנטי מדי גם בזמן שהיה עדיין בבנייה, אבל עשרות חיקויים נבנו ברחבי אירופה. מלחמה מחודשת (מלחמת השחרור 1667–1668 וצרפת-הולנד 1672–1678) הביאה הישגים טריטוריאליים נוספים (ארטואה ומערב פלנדריה והמחוז החופשי בורגונדי, שהושארו בידי האימפריה ב-1482), אך במחיר של התנגדות מתואמת יותר ויותר של מעצמות יריבות. [12]

לואי ה-14 מלך צרפת ונווארה (צויר על ידי Hyacinthe Rigaud, 1701)

התרבות הצרפתית הייתה חלק מההגמוניה הצרפתית. בתחילת המאה ציירים צרפתים נאלצו לנסוע לרומא כדי להשיל את הפרובינציאליות שלהם (ניקולה פוסין, קלוד לורן), אבל סימון וואה החזיר הביתה את הטעם של הבארוק הקלאסי שיאפיין את הבארוק הצרפתי, שהתגלם באקדמיה המלכותית לציור ולפיסול בפריז, בציור של שארל לה ברן והפסל של פרנסואה ז'ירדון. עם ארמון לוקסמבורג, שאטו דה מאיסון ווו-לה-ויקונט, האדריכלות הקלאסית הצרפתית זכתה להערצה בחו"ל עוד לפני הקמתה של ורסאי או שדרת העמודים בלובר של קלוד פרו. תרבות הסלונים הפריזאית קבעה סטנדרטים של טעם מפלה משנות ה-30 של המאה ה-17, ועם פסקל, דקארט, בל, קורניי, רסין ומולייר, צרפת הפכה למרכז התרבותי של אירופה. במאמץ למנוע מהאצולה להתקומם ולערער על סמכותו, יישם לואי שיטה משוכללת ביותר של נימוסי חצר המלוכה מתוך מחשבה שלימוד זה יתפוס את רוב זמנם של האצילים והם לא יוכלו לתכנן מרד. בתחילת המאה ה-18, האצולה בצרפת סורסה למעשה ולעולם לא תהיה לה יותר כוח מהכתר. כמו כן, לואי העניק ברצון תוארי אצולה לאלה שעשו שירות מכובד למדינה כדי שלא תהפוך לקאסטה סגורה ואפשר היה לפשוטי העם לעלות בדרגות החברתיות. המלך ביקש לכפות אחידות דתית מוחלטת על המדינה, תוך ביטול צו נאנט ב-1685. הנוהג הידוע לשמצה של דרקוניות אומץ, לפיו חיילים מחוספסים הוכנסו לבתיהם של משפחות פרוטסטנטיות ואפשרו להם להסתדר איתם. עשרות פרוטסטנטים ברחו מצרפת, מה שעלה למדינה בהרבה מאוד אינטלקטואלים, אומנים ואנשים יקרי ערך אחרים. הרדיפה נמשכה גם אחרי קתולים לא שגרתיים כמו היאנסניסטים, קבוצה ששללה רצון חופשי וכבר גונתה על ידי האפיפיורים. לואי לא היה תאולוג והבין מעט מהדוקטרינות המורכבות של יאנסניזם, והסתפק בעובדה שהן מאיימות על אחדות המדינה. בכך, הוא צבר ידידות של האפיפיור, שבעבר הייתה עוינת לצרפת בשל מדיניותה להעמיד את כל רכוש הכנסייה במדינה תחת סמכותה של המדינה ולא של רומא.

הקרדינל מאזארן פיקח על הקמתו של צי צרפתי שהתחרה באנגליה, והרחיב אותו מ-25 ספינות לכמעט 200. גם גודלו של הצבא הוגדל במידה ניכרת.

החל משנות ה-70 של המאה ה-17, הקים לואי ה-14 את מה שנקרא לשכות האיחוד, בתי משפט שבהם השופטים יקבעו אם שטחים הבסבורגיים מסוימים שייכים בצדק לצרפת. המלך הסתמך על הנוסח המעורפל במקצת בהסכם וסטפליה, תוך שהוא מצטט טענות צרפתיות ישנות יותר, חלקן מתקופת ימי הביניים. בכך, הוא הגיע למסקנה שהעיר הקיסרית החשובה מבחינה אסטרטגית שטרסבורג הייתה צריכה לעבור לצרפת ב-1648. בספטמבר 1681 כבשו כוחות צרפתים את העיר, שהתבצרה מיד. מכיוון שהצבאות הקיסריים היו עסוקים אז בלחימה באימפריה העות'מאנית, הם לא יכלו לעשות דבר בנידון במשך מספר שנים. המטרה הבסיסית של מדיניות החוץ של לואי הייתה לתת לצרפת גבולות ניתנים להגנה בקלות רבה יותר, ולחסל נקודות תורפה (שטרסבורג שימשה לעיתים קרובות את ההבסבורגים כשער לצרפת).

הפלישה הצרפתית להולנד, שיזם לואי ה-14 ב-1672, והחלה את מלחמת הולנד–צרפת

בעקבות התבססות הוויגים על הכס האנגלי והסקוטי על ידי הנסיך ההולנדי ויליאם מאורנז' ב-1688, הוקמה "הברית הגדולה" האנטי-צרפתית של 1689. כשהעות'מאנים כעת בנסיגה, יכול היה הקיסר לאופולד להפנות את תשומת לבו לצרפת. מלחמת הברית הגדולה שלאחר מכן נמשכה בין השנים 1688–1697. משאביה של צרפת נמתחו עד לנקודת השבירה על ידי העלות של צבא שכלל למעלה מ-300,000 איש ושתי שייטות ימיות. רעב בשנים 1692–1693 הרג עד שני מיליון בני אדם. מיצוי המשאבים הביאה את הלחימה לסיומה ב-1697, אז שלטו הצרפתים בארצות השפלה הספרדיות ובקטלוניה. עם זאת, לואי החזיר את כיבושיו והרוויח רק את האיטי. העם הצרפתי, שהרגיש שהקורבנות שלו במלחמה היו לחינם, מעולם לא סלח לו.

קרב לה הוג (1692) היה הקרב הימי המכריע במלחמה ואישר את הדומיננטיות המתמשכת של הצי המלכותי של אנגליה.

בנובמבר 1700 נפטר המלך הספרדי החולה הקשה קרלוס השני, ובכך סיים את הקו ההבסבורגי באותה מדינה. לואי חיכה זמן רב לרגע הזה, ועכשיו תכנן להעלות על כס המלוכה קרוב משפחה מבית בורבון, פיליפ, דוכס אנז'ו. בעיקרו של דבר, ספרד הייתה אמורה להפוך למדינת לוויין צייתנית של צרפת, נשלטת על ידי מלך שיבצע פקודות מוורסאי. שאר השליטים האירופים הבינו כיצד זה יפר את מאזן הכוחות. עם זאת, רוב החלופות היו בלתי רצויות באותה מידה. לדוגמה, העמדה של נסיך נוסף מבית הבסבורג על כס המלוכה תגרום ליצירה מחדש של האימפריה של קרל החמישי, מה שגם יפר את מאזן הכוחות בצורה גסה. אחרי תשע שנים של מלחמה מתישה, הדבר האחרון שלואי רצה היה עוד סכסוך. עם זאת, שאר אירופה לא תעמוד על שאיפותיו בספרד, וכך החלה מלחמת הירושה הספרדית, שלוש שנים בלבד לאחר מלחמת הברית הגדולה. [13]

אסונות המלחמה (מלווים ברעב נוסף) היו כה גדולים עד שצרפת הייתה על סף קריסה עד 1709. בייאוש פנה המלך לעם הצרפתי בבקשה להציל את ארצו, ובכך השיג אלפי מתגייסים חדשים לצבא. לאחר מכן, הגנרל שלו מרשל וילאר הצליח להדוף את כוחות בעלות הברית. ב-1714 הסתיימה המלחמה בהסכמי אוטרכט וראשטדט. צרפת לא איבדה שום שטח, ולא היה דיון על החזרת פלנדריה או אלזס לידי ההבסבורגים. בעוד הדוכס מאנז'ו התקבל כפליפה החמישי, מלך ספרד, זה נעשה בתנאי שהכס הצרפתי והספרדי לעולם לא יתאחדו. לבסוף, צרפת הסכימה להפסיק לתמוך במועמדים יעקוביטים לכס המלכות האנגלי. מיד לאחר סיום המלחמה, מת לואי, לאחר ששלט בצרפת במשך 72 שנים.

למרות שנחשב לעיתים קרובות לעריץ ומחרחר מלחמה (במיוחד באנגליה), לואי ה-14 לא היה בשום אופן עריץ במובן של המאה ה-20. המנהגים והמוסדות המסורתיים של צרפת הגבילו את כוחו ובכל מקרה, התקשורת הייתה גרועה ולא היה קיים כוח משטרה לאומי.

בסך הכל, חוסר שביעות הרצון והמרידות של צרפת של המאות ה-16 וה-17 לא התקרבו לתנאים שהובילו ל-1789. אירועים כמו הפרונד היו חוסר שביעות רצון נאיבית ובלתי מהפכנית והאנשים לא ערערו על זכותו של המלך למשול וגם לא הטילו ספק בכנסייה.

תקופת שלטונו (1715–1774) של לואי ה-15 ראתה חזרה ראשונית לשלום ולשגשוג תחת שלטון העוצרות (1715–1723) של פיליפ השני, דוכס אורליאן, שמדיניותו המשיכה ברובה (1726–1743) על ידי הקרדינל פלרי, ראש הממשלה לכל דבר מלבד השם. התשישות של אירופה לאחר שתי מלחמות גדולות הביאה לתקופה ארוכה של שלום, שנקטעה רק על ידי סכסוכים קלים כמו מלחמת הירושה הפולנית בין השנים 1733–1735. לוחמה רחבת היקף התחדשה עם מלחמת הירושה האוסטרית (1740–1748). אבל הברית עם האויב ההבסבורגי המסורתי ("המהפכה הדיפלומטית" של 1756) נגד הכוח העולה של בריטניה ופרוסיה הובילה לכישלון יקר במלחמת שבע השנים (1756–1763) ולאובדן המושבות של צרפת בצפון אמריקה. [14]

לואי ה-16
המלך האחרון של צרפת הישנה. מאת ז'וזף דופלסיס (1775) .

ככלל, המאה ה-18 ראתה חוסר שביעות רצון גוברת מהמונרכיה ומהסדר המבוסס. לואי ה-15 היה מלך מאוד לא פופולרי בגלל הנהגות מוגזמות שלו, חולשתו הכללית, ובשל איבוד קנדה לבריטים. שליט חזק כמו לואי ה-14 יכול לשפר את מעמדה של המלוכה, בעוד לואי ה-15 החליש אותה. כתבי הפילוסופים כמו וולטר היו סימן ברור לאי שביעות רצון, אך המלך בחר להתעלם מהם. הוא מת מאבעבועות שחורות ב-1774, והעם הצרפתי הזיל מעט דמעות עם מותו. בעוד שצרפת עדיין לא חוותה את המהפכה התעשייתית שהחלה באנגליה, המעמד הבינוני העולה של הערים הרגיש יותר ויותר מתוסכל ממערכת ושליטים שנראו מטופשים, קלילים, מרוחקים ומיושנים, גם אם פיאודליזם אמיתי כבר לא היה קיים בצרפת .

רעיונות אנטי-ממסדיים תססו בצרפת של המאה ה-18 בין השאר בשל השוויון היחסי של המדינה. בעוד שהמלוכה הצרפתית הייתה פחות ליברלית מאנגליה באותה תקופה, מעולם לא התקרבה המלוכה הצרפתית לאבסולוטיזם של השליטים המזרחיים בווינה, ברלין, סנקט פטרבורג וקונסטנטינופול, בין השאר משום שההתפתחות המסורתית של המדינה כחברה פיאודלית מבוזרת פעלה כמגבלה על כוחו של המלך. למעמדות חברתיים שונים בצרפת היה לכל אחד מערך הפריבילגיות הייחודי שלו, כך שאף מעמד לא יוכל לשלוט לחלוטין באחרים.

עם מותו של לואי ה-15, נכדו לואי ה-16 הפך למלך. בתחילה הוא היה פופולרי, אולם גם הוא זכה לתיעוב נרחב בשנות ה-80 של המאה ה-18. שוב שליט חלש, הוא היה נשוי לארכי-דוכסית אוסטרית, מארי אנטואנט, שתמימותה וחייה המסורתיים/מנוכרים של ורסאי אפשרו בורות על הפזרנות האמיתית והשימוש הבזבזני בכסף שאול (מרי אנטואנט הייתה חסכנית יותר מקודמותיה). גם ההתערבות הצרפתית במלחמת העצמאות של ארצות הברית הייתה יקרה מאוד.

עם המדינה בחובות עמוקים, התיר לואי ה-16 את הרפורמות הרדיקליות של טורגו ומאלשרבה, אך חוסר נחת מצד האצולה הוביל לפיטוריו של טורגו והתפטרותו של מאלשרבה ב-1776. הם הוחלפו על ידי ז'אק נקר. נקר התפטר בשנת 1781 כדי להיות מוחלף על ידי קאלון ובריאן, לפני שמונה שוב בשנת 1788. חורף קשה באותה שנה הוביל למחסור נרחב במזון, ועד אז הייתה צרפת חבית אבקת שרפה מוכנה להתפוצץ.

ערב המהפכה הצרפתית של 1789, צרפת הייתה במשבר מוסדי ופיננסי עמוק, אך רעיונות הנאורות החלו לחלחל למעמדות המשכילים של החברה.

ב-21 בספטמבר 1792, בוטלה למעשה המלוכה הצרפתית על ידי הכרזת הרפובליקה הצרפתית הראשונה.

מלכים

הדגל המלכותי בנוכחות משפחת המלוכה של ממלכת צרפת

בית ולואה (1328–1498)

אחרי שארל השמיני האדיב, המלך האחרון בקו ולואה הישיר, שלטו בצרפת שלושה ענפים נוספים של בית קאפה עד לנפילת המשטר הישן ב-1792:

ולואה-אורליאן (1498–1515)

ולואה-אנגולם (1515–1589)

בית בורבון (1589–1792)

היסטוריה חברתית

צרפת במשטר הישן כיסתה שטח של כ 200,000 מילים רבועים (520,000 קילומטרים רבועים), וחיו בה 22 מיליון אנשים בשנת 1700. לפחות 96% מהאוכלוסייה היו איכרים. בצרפת הייתה האוכלוסייה הגדולה ביותר באירופה, עם רוסיה האירופית במקום השני עם 20 מיליון. לבריטניה היו כמעט שישה מיליון, לספרד היו שמונה מיליון, ולהבסבורגים האוסטרים היו כשמונה מיליון. ההובלה של צרפת דעכה אט אט לאחר 1700, כאשר מדינות אחרות צמחו מהר יותר. [15] [16]

חברה כפרית

במאה ה-17 איכרים עשירים שהיו בעלי קשרים עם כלכלת השוק סיפקו חלק ניכר מההשקעה ההון הדרושה לצמיחה חקלאית, ועברו תכופות מכפר לכפר (או עיירה). ניידות גאוגרפית, הקשורה ישירות לשוק ולצורך בהון השקעה, הייתה הדרך העיקרית לניידות חברתית. הגרעין ה"יציב" של החברה הצרפתית, אנשי גילדות עיירות ופועלי כפר, כלל מקרים של המשכיות חברתית וגאוגרפית מדהימה, אך גם ליבה זו דרשה חידוש קבוע. קבלת קיומן של שתי החברות הללו, המתח המתמיד ביניהן והניידות הגאוגרפית והחברתית הנרחבת הקשורה לכלכלת שוק טומנת בחובה את המפתח להבנה ברורה יותר של התפתחות המבנה החברתי, הכלכלה ואפילו המערכת הפוליטית של צרפת המודרנית המוקדמת. קולינס (1991) טוען שפרדיגמת אסכולת האנאל זלזלה בתפקידה של כלכלת השוק; לא הצליח להסביר את אופי השקעת ההון בכלכלה הכפרית; ויציבות חברתית מוגזמת מאוד. [17]

נשים ומשפחות

מעט מאוד נשים החזיקו בכוח כלשהו - חלק מהמלכות החזיקו, וכך גם ראשי המנזרים הקתולים. בעידן הנאורות, כתביו של הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו נתנו תוכנית פוליטית לרפורמה במשטר הישן, המבוססת על רפורמה של המנהגים הביתיים. תפיסתו של רוסו לגבי היחסים בין התחומים הפרטיים והציבוריים מאוחדת יותר מזו הקיימת בסוציולוגיה המודרנית. רוסו טען שתפקידה הביתי של נשים הוא תנאי מוקדם מבני לחברה "מודרנית". [18] בתוך החברה המודרנית המוקדמת, נשים משכבות אומנות עירוניות השתתפו במגוון פעילויות ציבוריות וגם חלקו מסגרות עבודה עם גברים (למרות שבדרך כלל היו מקופחים מבחינת משימות, שכר וגישה לרכוש). [19] החוק הסאלי אסר על נשים לשלוט; עם זאת, החוקים למקרה של עוצר, כאשר המלך היה צעיר מכדי למשול בעצמו, הביאו את המלכה למרכז השלטון. המלכה יכלה להבטיח את מעבר השלטון ממלך אחד למשנהו - מבעלה המנוח לבנה הצעיר - ובו זמנית להבטיח את המשכיות השושלת.

חינוך לבנות

השאיפות החינוכיות עלו והפכו יותר ויותר ממוסדות על מנת לספק לכנסייה ולמדינה את בעלי התפקידים שישמשו כמנהליהן העתידיים. גם בנות למדו, אבל לא לקחת אחריות פוליטית. בנות לא היו כשרות לתפקידי מנהיגות ובדרך כלל נחשבו כבעלי אינטלקט נחות מאחיהן. בצרפת היו הרבה בתי ספר מקומיים קטנים שבהם ילדי מעמד הפועלים - בנים ובנות כאחד - למדו לקרוא, כך טוב יותר "לדעת, לאהוב ולשרת את א-לוהים". הבנים והבנות של האליטות האצילות והבורגניות, לעומת זאת, זכו לחינוך די מובחן: בנים נשלחו לבית ספר עליון, אולי אוניברסיטה, ואילו אחיותיהם (אם התמזל מזלן לצאת מהבית) נשלחו לסיום בבית הספר של המנזר. הנאורות קראה תיגר על המודל הזה, אבל שום חלופה אמיתית לא הציגה את עצמה לחינוך נשי. רק באמצעות חינוך ביתי צמחו נשים בעלות ידע, בדרך כלל עד לסנוור הסלונים שלהן. [20]

משפחות חורגות

חלק גדול מהילדים חיו בבתים מפורקים או במשפחות מעורבות ונאלצו להתמודד עם נוכחותם של אחים למחצה ואחים חורגים באותו בית מגורים. אחים ואחיות הופרדו לעיתים קרובות בתקופת האפוטרופסות וחלקם גדלו במקומות שונים במשך רוב ילדותם. אחים למחצה ואחים חורגים חיו יחד לפרקי זמן קצרים למדי בגלל השוני בגילם, דרגת הלידה שלהם או מינם. חייהם של הילדים היו קשורים קשר הדוק לניהול מורשתם: כאשר הן אמם והן אבותיהם מתו, קרוב משפחה אחר לקח אחריות על האפוטרופסות ולעיתים קרובות הוציא את הילדים מבית הורים חורגים, וכך הפריד בין אחים למחצה. [21]

חווית האמהות החורגת הייתה מוקפת בסטריאוטיפים שליליים; סיפור סינדרלה ועוד הרבה בדיחות וסיפורים הפכו את האישה השנייה למושא ללעג. שפה, תיאטרון, אמרות פופולריות, עמדת הכנסייה וכתבי משפטנים כולם הפכו את האם החורגת לזהות שקשה לקחת עליה. עם זאת, החשיבות של נישואים מחדש של גברים מעידה על כך שבנייה מחדש של יחידות משפחתיות היה הכרח וכי אנשים התנגדו לתפיסות שליליות שהסתובבו בקהילותיהם. אלמנים לא היססו לקחת אישה שנייה, ולרוב מצאו די מהר בת זוג שמוכנה להפוך לאם חורגת. עבור נשים אלו, להיות אם חורגת לא היה בהכרח חווית החיים או מה שהגדיר את זהותם. הניסיון שלהם היה תלוי מאוד בגורמים כמו משך האיחוד, שינוי תצורה משפחתית ונטיות כלכליות שנקטו בעליהם. [22]

על פי מדיניות שננקטה בתחילת המאה ה-16, נשים נואפות בתקופת המשטר הישן נידונו לכל החיים במנזר אלא אם קיבלו חנינה מבעליהן, ולעיתים רחוקות הורשו להתחתן שוב גם אם התאלמנו.

דת

לפני המהפכה הצרפתית, הכנסייה הקתולית הייתה דת המדינה הרשמית של ממלכת צרפת. [23] צרפת נחשבה באופן מסורתי לבתה הבכורה של הכנסייה (בצרפתית: Fille aînée de l'Église), ומלך צרפת תמיד שמר על קשרים הדוקים עם האפיפיור.[24] עם זאת, המלוכה הצרפתית שמרה על מידה משמעותית של אוטונומיה, כלומר באמצעות מדיניות ה"גליקניזם" שלה, לפיה המלך בחר בבישופים ולא האפיפיור. [25]

במהלך הרפורמציה הפרוטסטנטית של אמצע המאה ה-16, צמחה בצרפת אוכלוסייה פרוטסטנטית גדולה ובעלת השפעה, בעיקר של קלוויניסטים; לאחר שהתאולוג והכומר הצרפתי ז'אן קלווין הציג את הרפורמציה בצרפת, מספר הפרוטסטנטים הצרפתים (הוגנוטים) גדל בהתמדה ל-10 אחוזים מהאוכלוסייה, או בערך 1.8 מיליון איש. הבטחת מלחמות הדת הצרפתיות, ובמיוחד הטבח ביום סנט ברתולומיאו, השמידו את קהילת ההוגנוטים;[26] [27] הפרוטסטנטים ירדו לשבעה עד שמונה אחוזים מאוכלוסיית הממלכה עד סוף המאה ה-16. האדיקט של נאנט הביא עשורים של הפוגה עד לביטולו בסוף המאה ה-17 על ידי לואי ה-14. הגירתם של ההוגנוטים מממלכת צרפת יצרה בריחת מוחות, שכן רבים מהם תפסו מקומות חשובים בחברה.[28]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צרפת בעת החדשה המוקדמת בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Wolf, John Baptiste Wolf (1962). The Emergence of European Civilization: From the Middle Ages to the Opening of the Nineteenth Century. University of Virginia Press. p. 419. ISBN 9789733203162.
  2. ^ Popkin, Jeremy D. (2010-01-01). A short history of the French Revolution. Pearson Education. ISBN 978-0205693573. OCLC 780111354.
  3. ^ Bély, 21.
  4. ^ Andrea Alice Rusnock, Vital Accounts: Quantifying Health and Population in Eighteenth-Century England and France (2009)
  5. ^ René Pillorget and Suzanne Pillorget, France baroque, France classique: 1589–1715 (1996) pp. 1155–1157.
  6. ^ R.J. Knecht, The Rise and Fall of Renaissance France (1996)
  7. ^ John A. Lynn, Giant of the grand siècle: the French Army, 1610–1715 (Cambridge University Press, 2006)
  8. ^ Antonio Santosuosso, "Anatomy of Defeat in Renaissance Italy: The Battle of Fornovo in 1495," International History Review (1994) 16#2 pp. 221–50.
  9. ^ R. B. Wernham, ed. (1955). The New Cambridge Modern History, Vol. 3: Counter-Reformation and Price Revolution, 1559–1610. Cambridge UP. pp. 297–98.
  10. ^ W. R. Ward, Christianity under the Ancien Régime, 1648–1789 (1999).
  11. ^ W. J. Eccles, France in America (1990)
  12. ^ John B. Wolf, Louis XIV (1968)
  13. ^ John A. Lynn, The Wars of Louis XIV, 1667–1714 (1999)
  14. ^ Colin Jones, The Great Nation: France from Louis XV to Napoleon, 1715–99 (2002)
  15. ^ Pierre Goubert, The Ancien Regime (1973) pp. 2–9
  16. ^ Colin McEvedy and Richard M. Jones, Atlas of World Population History (1978), pp. 55–61
  17. ^ James B. Collins, "Geographic and Social Mobility in Early-Modern France."
  18. ^ Jennifer J. Popiel, "Making Mothers: The Advice Genre and the Domestic Ideal, 1760–1830", Journal of Family History 2004 29(4): 339–50
  19. ^ Landes, Joan B. Women and the Public Sphere in the Age of the French Revolution.
  20. ^ Carolyn C. Lougee, "'Noblesse', Domesticity, and Social Reform: The Education of Girls by Fenelon and Saint-Cyr", History of Education Quarterly 1974 14(1): 87–113
  21. ^ Sylvie Perrier, "Coresidence of Siblings, Half-siblings, and Step-siblings in 'Ancien Regime' France."
  22. ^ Sylvie Perrier, "La Maratre Dans La France D'ancien Regime: Integration Ou Marginalite?"
  23. ^ Wolf, John Baptiste Wolf (1962). The Emergence of European Civilization: From the Middle Ages to the Opening of the Nineteenth Century. University of Virginia Press. p. 419. ISBN 9789733203162.
  24. ^ Parisse, Michael (2005). "Lotharingia". In Reuter, T. (ed.). The New Cambridge Medieval History: c. 900–c. 1024. Vol. III. Cambridge, UK: Cambridge University Press. pp. 313–315.
  25. ^ Wolfe, M. (2005).
  26. ^ Hans J. Hillerbrand, Encyclopedia of Protestantism: 4-volume Set, paragraphs "France" and "Huguenots"
  27. ^ The Huguenot Population of France, 1600-1685: The Demographic Fate and Customs of a Religious Minority by Philip Benedict; American Philosophical Society, 1991 - 164
  28. ^ Encyclopædia Britannica, 11th ed, Frank Puaux, "Huguenot"
היסטוריה של צרפת
גאלים גאליה • גאלים • גאליה נארבוננסיס • גאליה אקוויטניה • מלחמת גאליה • גאליה בלגיקה
פרנקים פרנקים • האימפריה הפרנקית • השושלת המרובינגית • השושלת הקרולינגית • האימפריה הקרולינגית • פרנקיה המערבית
צרפת המלוכנית ממלכת צרפת • צרפת בימי הביניים • צרפת בעת החדשה המוקדמת • המהפכה הצרפתית
קיסרות צרפת הרפובליקה הראשונה • הקיסרות הראשונה • הרסטורציה של ממלכת צרפת • המונרכיה של יולי • הרפובליקה השנייה • הקיסרות השנייה • הרפובליקה השלישית • צרפת של וישי
צרפת אחרי מלחמת העולם השנייה צרפת החופשית • הממשלה הזמנית • הרפובליקה הרביעית • הרפובליקה החמישית
פורטל צרפת צרפתצרפת
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36175429צרפת בעת החדשה המוקדמת

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=צרפת_בעת_החדשה_המוקדמת&oldid=2259001"