ויליאם ליון מקנזי קינג
.jpg) | |||||
| מקנזי קינג, 1926 | |||||
| לידה |
17 בדצמבר 1874 קיצ'נר, אונטריו | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 22 ביולי 1950 (בגיל 75) | ||||
| מדינה |
 קנדה | ||||
| מפלגה | ליברלית | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
ויליאם ליון מקנזי קינג (באנגלית: William Lyon Mackenzie King; 17 בדצמבר 1874 - 22 ביולי 1950) היה איש ציבור ומלומד קנדי ששימש כראש ממשלת קנדה במשך חמש תקופות כהונה לא רצופות שנמשכו בין 1921 ל-1948. בסך הכל שימש קינג בתפקיד למעלה מ-21 שנה והיה בכך לראש הממשלה שתקופת כהונתו היא הארוכה ביותר בחבר העמים הבריטי מאז ומעולם. קינג מוכר הן בשמו המלא והן כ"מקנזי קינג". מקנזי קינג נחשב בקנדה לדמות חשובה ואהודה בהיסטוריה הקנדית, וזכרו מונצח באמצעים רבים, לרבות הנצחת דיוקנו על שטר של 50 דולרים קנדיים וקריאת אי על שמו. עם זאת, ממצאים שהתגלו לאחר מותו באשר למוזרויות שפיתח בחייו הפרטיים, כגון פנייה אל רוחות והתייעצות עמן, מעיבים מעט על זכרו.
ילדות, נעורים והשכלה
קינג נולד בעיר ברלין שבאונטריו (הקרויה כיום קיצ'נר) לג'ון קינג ואיזבל גרייס מקנזי. סבו מצד אמו, ויליאם ליון מקנזי, היה ראש העיר הראשון של טורונטו, ועמד בראש מרידה כושלת כנגד השלטון הבריטי ב-1837. אביו של קינג היה עורך דין ולאחר מכן מרצה למשפטים. קינג למד בבתי ספר בעיר מגוריו, ולאחר מכן החל בלימודים גבוהים. הוא למד משפטים באוניברסיטת טורונטו ובבית הספר למשפטים אוזגוד הול בטורונטו, שם סיים את לימודי התואר השני בשנת 1896. בתקופה זו עבד כעיתונאי עבור העיתון "טורונטו גלוב". לאחר מכן למד באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת הרווארד לתואר שני בכלכלה ובמדעי המדינה, אותו סיים ב-1898. ב-1909 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד, על תזה אותה כתב כתשע שנים קודם לכן. זמן מה לימד כלכלה בהרווארד, בטרם שב לטורונטו.
תחילת הקריירה הפוליטית
ב-1900 נענה קינג לפנייתו של שר הדואר בממשלת קנדה, שהיה אחראי אף על נושא יחסי העבודה, לערוך פרסום ממשלתי בשם "ביטאון העבודה" (The Labour Gazette). קינג קיבל על עצמו את המשרה, והפך עד מהרה לדמות מפתח ביחסי העבודה בקנדה, ולסגנו של השר, שהיה איש המפלגה הליברלית. תפקיד זה לא נחשב תפקיד פוליטי, אלא תפקידו של עובד ציבור. ב-1908 החליט להתמסר לפוליטיקה, ולהעמיד עצמו לבחירה לבית הנבחרים של קנדה מטעם המפלגה הליברלית הקנדית. בתחילה נבחר בבחירות משנה, ובשנת 1909 נבחר מחדש ומונה לראשונה לממשלת קנדה בתפקיד שר העבודה. בתפקיד זה הצליח בחקיקת חוקי עבודה ששיפרו משמעותית את מצבם הכלכלי של העובדים בקנדה, אך בשנת 1911 נפלה ממשלתו הליברלית של וילפריד לורייה, ובבחירות שהתקיימו בסמוך לאחר מכן, נכשל קינג, ולא הצליח להיבחר מטעם מחוזו. בחירות אלו היוו תבוסה אף למפלגתו של קינג, שהפסידה בבחירות למפלגה השמרנית.
שנותיו מחוץ לפוליטיקה
בעקבות תבוסת מפלגתו ואובדן המושב בפרלמנט, החל קינג לעבוד כיועץ לעניין מחקר תעשייתי עבור ג'ון ד. רוקפלר, הבן בארצות הברית. המשרה הייתה בשכר גבוה, וקינג ביסס יחסים טובים עם רוקפלר, שהיה אז דמות מפתח בכלכלת ארצות הברית. קינג סייע לרוקפלר לעבור את המשבר של שנת 1914, שכלל שביתת כורים, שדוכאה בכוח הזרוע על ידי אנשי "המשמר הלאומי של קולורדו", באירוע המכונה "טבח לודלאו", בו איבדו את חייהם 20 אנשים, 11 מהם ילדים. קינג סייע לרוקפלר לפתח רפורמות במכרות שבבעלותו ובעיירות הכורים הסמוכות, שכללו סלילת כבישים ומתקני נופש, כמו גם מתן ייצוג לעובדים בוועדות הקשורות בתנאי עבודתם, דאגה לבטיחות העבודה ולרווחת העובדים, אי נקיטת צעדים כנגד עובדים שהשתייכו לאיגודים מקצועיים, ואף ייזום איגוד מקצועי לחברות שבבעלותו.
במהלך מלחמת העולם הראשונה המשיך קינג לעבוד עבור רוקפלר, ולא שירת בצבא, על אף שקנדה, כדומיניון בריטי, הכריזה מלחמה על גרמניה עוד בשנת 1914, ואילו ארצות הברית נותרה נייטרלית למשך שלוש שנים לאחר מכן. על כך נמתחה עליו ביקורת, לה השיבו תומכיו כי קינג, בן ה-40, לא היה מביא תועלת כחייל, בעוד שבעמדה בה החזיק סייע לפעולתן השוטפת של תעשיות מפתח בקנדה שהיו חיוניות למלחמה.
בשנת 1917 שב לקנדה על מנת להתמודד שוב בבחירות. הנושא המרכזי בתקופת הבחירות היה גיוס החובה, בו תמכו רוב הקנדים, ואילו קינג התנגד לו. כתוצאה מכך לא הצליח לשוב ולקבל את המושב בבית הנבחרים.
ב-1918 פרסם קינג, בעזרת ידידו פ.א. מקגרגור, ספר בשם "תעשייה ואנושיות: מחקר בעקרונות הבנייה מחדש התעשייתית" (Industry and Humanity: A Study in the Principles Underlying Industrial Reconstruction). על אף שהספר לא התקבל בהתלהבות גדולה בזמן בו פורסם, היה זה הספר בו פרש קינג את העקרונות שינחו אותו בקריירה הפוליטית שלו לאחר מכן, ואת המצע שיש בכוונתו ליישם.
בשנת 1919, עם מותו של וילפריד לורייה, התמודד קינג על ראשות המפלגה הליברלית וניצח. בסמוך לאחר מכן שב ונבחר לפרלמנט בבחירות משנה. הוא עתיד היה לעמוד בראש המפלגה הליברלית עד לפרישתו בשנת 1948.
ראש ממשלת קנדה
תקופת הכהונה הראשונה והשנייה
בבחירות שהתקיימו בשנת 1921 זכתה מפלגתו של קינג ברוב, והביסה את יריבו ארתור מיין שעמד בראש המפלגה השמרנית. קינג מונה לראשות הממשלה, שנתמכה על ידי 115 מתוך 223 מושבים בפרלמנט הקנדי, כאשר לשון המאזניים, המפלגה הפרוגרסיבית, שזכתה ב-50 מושבים, לא תמכה בממשלתו אך גם לא הצטרפה באופן רשמי לאופוזיציה. אולם, עם הזמן ערקו מהקואליציה צירים עד שממשלתו הייתה לממשלת מיעוט לראשונה בהיסטוריה של קנדה.
במצב פוליטי זה פעל קינג באיזון עדין בין דרישות הגורמים השונים בפרלמנט. המפלגה הפרוגרסיבית, שבתמיכתה הפאסיבית היה תלוי, הייתה מבוססת על החוואים מערבות קנדה, ואילו מפלגתו הליברלית הייתה בעיקר מפלגה שייצגה את אינטרס התעשיינים והעירונים. על הפרק עמדו שאלות הנוגעות למדיניות המכס, בהם היו דעות הפרוגרסיבים והליברלים חלוקות. קינג ומפלגתו הליברלית התנגדו למכסים, הפרוגרסיבים תמכו במכסים מתונים והשמרנים תמכו במכסים גבוהים[1]. ככל שנמשכה תקופת כהונתו הראשונה של קינג, נחלשו הפרוגרסיבים. חילופים בהנהגתם הביאו לעליית הנהגה שהייתה נוחה יותר למדיניותו של קינג. כמו כן עלה כוחו של ג'. ס. וודסוורת', רפורמיסט סוציאליסטי, שעמו ראה קינג עין בעין בנוגע לרבות מבעיות השעה.
בבחירות הכלליות באוקטובר 1925 היו השמרנים למפלגה הגדולה ביותר[2], אך קינג הצליח להקים קואליציה שנסמכה על תמיכת הפרוגרסיבים[3]. אך בסמוך לאחר הבחירות פרצה שערוריית שוחד במחלקת המכס, שערערה את מעמדו של קינג. קינג ביקש מהמושל הכללי של קנדה, ג'וליאן בינג כי זה ישתמש בכוחו, יפזר את הפרלמנט, ויורה על בחירות חדשות, אך בינג סירב לכך. הייתה זו הפעם היחידה בהיסטוריה של קנדה שהמושל הכללי השתמש בכוחותיו באופן זה. קינג נאלץ לפרוש, וארתור מיין, השמרני, תפס את מקומו. ממשלתו של מיין לא החזיקה מעמד זמן רב, ובספטמבר 1926 נערכו בחירות חדשות, שלאחריהן הצליח קינג להקים ממשלה בתמיכת הליברלים והפרוגרסיבים[4].
תקופת הכהונה השלישית והרביעית
בתקופת כהונתו השלישית הצליח קינג לבסס תוכנית קיצבאות זקנה ממלכתית. בפברואר 1930 מינה קינג את קיירין וילסון אותה הכיר באופן אישי, כאישה הראשונה אי פעם ששימשה כחברה בסנאט הקנדי. ממשלתו של קינג הייתה בשלטון עם תחילת השפל הגדול, וקינג הפסיד בבחירות שהתקיימו בשנת 1930, ואיש המפלגה השמרנית, ריצ'רד בדפורד בנט מונה לראש הממשלה. קינג נותר פעיל כמנהיג האופוזיציה.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1935 זכו שוב הליברלים, וקינג שב ומונה לראש הממשלה. התקופה הקשה ביותר של השפל הגדול חלפה, וקינג ביצע תוכניות רווחה כחקיקת חוק הדיור הממלכתי ומינוי ועדת התעסוקה הלאומית. ממשלתו הקימה גם את תאגיד השידור הקנדי בשנת 1936, ואת חברת "טרנס קנדה איירליינס" (קודמתה של אייר קנדה) בשנת 1939. בשנת 1938 הפך את הבנק של קנדה מחברה פרטית לחברה ממשלתית.
עליית הנאציזם באירופה בשנים אלו, הדאיגה את קינג בעיקר בשל כך שאם בריטניה תיגרר למלחמה ביבשת, תאלץ קנדה להצטרף, כשם שהצטרפה למלחמת העולם הראשונה. במרץ 1938 בתגובה להפרת הנאצים את סעיפי הסכם ורסאי שעסקו בפירוז חבל הריין הודיע קינג לראש ממשלת בריטניה, באמצעות הנציב העליון הקנדי בלונדון, כי אם תילחם בריטניה בגרמניה עקב פעולה זו, תישאר קנדה נייטרלית. ביוני 1937 התכנסו כל נציגי הדומיניונים בלונדון להכתרתו של המלך ג'ורג' השישי. בהזדמנות זו הודיע קינג לראש הממשלה הבריטי, נוויל צ'מברליין כי קנדה תילחם רק אם תותקף בריטניה ישירות, ואם בריטניה תתערב במלחמה ביבשת, לא יוכל צ'מברליין לצפות לתמיכתה של קנדה. קינג ניצל מסע זה לאירופה על מנת לבקר את היטלר, ובכך היה לראש המדינה היחיד מצפון אמריקה שנפגש עמו. קינג תיאר את רשמיו מהיטלר ביומנו במילים - "הוא באמת אוהב את בני עמו, וארצו, ויקריב כל קורבן לטובתם". הוא חזה כי "העולם יראה אדם גדול - מיסטיקן בהיטלר. איני יכול לתמוך בנאציזם - המשטר האכזרי, דיכוי היהודים, היחס לדת וכיוצא בזה. אך היטלר, הוא עצמו, הצנוע, יעמוד יום אחד לצד ז'אן דארק בין מושיעי עמם". ב-1938 במהלך משבר חבל הסודטים שהוביל לועידת מינכן שב קינג והודיע לצ'מברליין כי אם תפרוץ מלחמה בשאלת צ'כוסלובקיה תישאר קנדה נייטרלית. קינג הביע דעתו כי יש במדיניותו של צ'מברליין סיכון לעירוב בריטניה, ובשל כך עירוב כל הדומיניונים, במשבר שאינו נוגע לחבר העמים כלל.
כהונה חמישית, מלחמת העולם השנייה
כרבים אחרים, התפכח קינג לאחר הסכם מינכן והבין כי פניו של היטלר למלחמה תוקפנית. קינג הבין כי אם תפרוץ מלחמה, תהיה זו חובתה של קנדה, כמו גם רצונם של רוב הקנדים, להצטרף לצידה של בריטניה. עם זאת, היה עליו לקדם עמדה זו מבלי ליצור קרע בין דוברי אנגלית ודוברי צרפתית בקנדה, ומבלי ליצור שסעים פוליטיים עמוקים. במרץ 1939 הכריז קינג כי אם תפרוץ מלחמה, תחליט קנדה באופן עצמאי אם להצטרף לצידה של בריטניה אם לאו, בהחלטה של הפרלמנט המבוססת על האינטרס העצמי של קנדה. אך הוסיף - "אם יקום תוקפן ויתקיף את בריטניה, והמפציצים יזרעו מוות בחוצות לונדון, אין לי שום ספק מה יחליט העם הקנדי באמצעות הפרלמנט שלו. נראה זאת כתוקפנות המסכנת את החירות בכל מדינות חבר העמים הבריטי." בה בעת הבטיח כי לא יקיים גיוס חובה. מדיניות זו שמרה על האחדות הלאומית בתקופה שהובילה למלחמה.
בסוף אוגוסט 1939 הבין קינג כי המלחמה אינה נמנעת עוד. ב-25 באוגוסט הכריז על כוננות בצבא, וב-1 בספטמבר על גיוס מלא. עם זאת, שלא כבמלחמת העולם הראשונה, לא הייתה קנדה באופן אוטומטי במצב מלחמה לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה. קינג מילא את הבטחתו, ורק שבוע לאחר הכרזת המלחמה הבריטית, ב-10 בספטמבר קיים דיון בפרלמנט ובו החליט הפרלמנט על הכרזת מלחמה על גרמניה. קינג שב והבטיח כי לא יהיה גיוס חובה למלחמה מחוץ לגבולות קנדה. פרק זמן זה איפשר גם לקנדה להתחמש, ולרכוש נשק מארצות הברית, דבר שהיה מן הנמנע לאחר הכרזת המלחמה, בשל חוקיה של ארצות הברית, שניסו למנוע מעורבות אמריקנית במלחמה.
בבחירות שנערכו בשנת 1940 זכה קינג ברוב ניכר[5]. לאחר נפילת צרפת ביוני 1940 הכריז קינג על גיוס חובה, אך הודיע כי לא ישלח אל מחוץ לגבולות קנדה אלא את מי שיתנדב לכך.
בתקופה זו, בה עמדה בריטניה בדד אל מול גרמניה, ובה שמרה ארצות הברית על נייטרליות, הייתה לעמדתו של קינג חשיבות רבה. קינג שימש כמתווך בין צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט, בטרם הוקם הקשר האישי הישיר ביניהם. רגע רגיש במיוחד היה ב-24 במאי 1940 עת נעזר רוזוולט בקינג להעברת מסר לצ'רצ'יל לפיו אם יושמד חיל המשלוח הבריטי על אדמת צרפת, ונראה כי יהיה על בריטניה להיכנע, יימלט הצי הבריטי לקנדה, ולא ייכנע לנאצים. בתקופה זו דיבר צ'רצ'יל בגלוי על האפשרות כי אם תותקף בריטניה, יימלטו בית המלוכה והממשלה אל קנדה, וימשיכו במלחמה מאדמתה.
רוזוולט וצ'רצ'יל נעזרו בקינג בשנתיים שלאחר מכן להסדרת סוגיות רבות שנגעו ליחסים בין שני צידי האוקיינוס האטלנטי, למדיניות החכר והשאל וסוגיות ליווי השיירות, שהיוו את דרכה הארוכה והמפותלת של ארצות הברית מנייטרליות למעורבות מלאה במלחמה.
ב-1942 היה לחץ פוליטי על קינג מבית ומחוץ לשלוח חיילים לאירופה. קינג ערך משאל עם על מנת לשחררו מהבטחתו. קינג זכה במשאל העם. מזה כשלוש שנים לפני המשאל שהו חיילים קנדים מתנדבים בבריטניה. המעורבות הראשונה הגדולה של הקנדים במלחמה הייתה במהלך הפשיטה על דייפ בה ספגו הקנדים אלפי אבדות. קנדים השתתפו במערכה באיטליה, ובפלישה לנורמנדי. כל אלו היו מתנדבים, שכן קינג הבטיח שלא לשלוח לאירופה מי שלא יתנדב, אלא אם יהיה בכך צורך. במאי 1944 התארח קינג בפרלמנט הבריטי והצהיר שצבא קנדה מחכה לאות לשחרור אירופה[6]. בנובמבר 1944 נראה היה כי צורכי המלחמה מחייבים משלוח לאירופה גם של מתגייסים שאינם מתנדבים. הדבר הוביל למשבר פוליטי, ואף להתמרדות של מתגייסים בקולומביה הבריטית. אך המלחמה הסתיימה בטרם הביא הדבר למשבר חריף יותר.
באוגוסט 1943 אירח קינג את ועידת קוויבק, בה השתתפו גם צ'רצ'יל ורוזוולט. הוועידה נערכה בעיר קוויבק, ועסקה בעניינים צבאיים בדרג גבוה.
לאחר המתקפה על פרל הארבור, הורה קינג על מעצרם של כ-22,000 קנדים ממוצא יפני ב"רצועת ביטחון" של מאה ושישים קילומטרים מחופה המערבי של קנדה, וזאת על אף שחוות דעת שקיבל מהגורמים המעורבים בפעולה הראו כי המדובר באזרחים נאמנים ושומרי חוק, שאינם מהווים איום כלשהו. רכושם של היפנים הוחרם, והם נשלחו למחנות מעצר בקולומביה הבריטית. לאחר המלחמה הציע קינג לאזרחים קנדים אלו "רפטריאציה" ביפן, על אף שרובם לא היו בה מעולם, ואינם דוברים את שפתה. שובם לבתיהם ב"רצועת הביטחון" התאפשר רק לאחר שנים רבות.
קינג ושאלת ההגירה
בשנות השלושים בזמן המשבר הכלכלי הנהיג קינג מדיניות הגירה מגבילה ביותר כלפי המבקשים להגר לקנדה[7]. הממשלה עודדה בעיקר כאלה שראתה כמועמדים להתיישבות חקלאית, וגם אלו התקבלו למדינה במספרים מצומצמים ביותר. על רקע זה, גם לא הייתה פתיחות רבה לקבלת מהגרים פליטים, ובכללם, יהודים פליטים מאירופה. בשנים 1945-1933 קיבלה קנדה 4000 יהודים בלבד לתחומה. יש המאשימים את קינג בהתעלמות משיקולים הומניטריים בנוגע למדיניות ההגירה של ארצו. לעיתים רבות מזכירים אמירה של פקיד הגירה בממשלתו, משנת 1938 שהשיב לשאלה לכמה יהודים ניתן יהיה לאפשר להגר לקנדה, במילים "אף אחד זה יותר מדי" (None is too many). ממשלת קנדה בראשותו של קינג לא איפשרה הגירה יהודית המונית בשנים שבין מלחמות העולם ובתקופת מלחמת העולם. אך בכך לא הייתה יוצאת דופן מרוב מדינות העולם שהשתתפו בועידת אוויאן. יש המזכירים באשר לקינג את פגישתו עם היטלר בשנת 1937, פגישה ממנה יצא כשהוא מביע אמנם הסתייגות מדעותיו של האיש אך רושם חיובי מכישוריו כמנהיג. עם זאת, הייתה ממשלתו של קינג נחרצת במאבקה כנגד הנאציזם במלחמת העולם השנייה, ועמדה לצד בריטניה במאבק המלחמתי מתחילתו ועד לסיום המלחמה, תוך הקרבת קורבנות רבים, גם כאשר ארצות הברית שמרה על נייטרליות, וגם בימים הקשים בהם עמדה בריטניה בדד לאחר נפילת צרפת.
במהלך הביקור בברלין נפגש קינג עם שר החוץ הגרמני, הברון קונסטנטין פון נויראט. במהלך שיחתם אמר נויראט הגרמני כי "לא היה ביכולתו של קינג לגור בברלין מכיוון שיש בה יהודים כה רבים... אין כל עונג ביציאה לתיאטרון המלא ביהודים... הם משתלטים על כל העסקים, על כל הכלכלה... חייבים לגרש אותם כך שהעם הגרמני ישלוט בעצמו בעירו ובענייניו". קינג הציע לנויראט כי עליו להתגבר על דעותיו הקדומות ולקדם רצון טוב, ונויראט נראה כמסכים עמו. בהמשך הפגישה הוזמן קינג לסעודה בביתו הפרטי של נויראט ושם העיר כי מצא את מארחו "נעים מאוד".
בועידת אוויאן ב-1938 שעסקה בשאלת קליטת הפליטים היהודים, סירבה קנדה לקבל פליטים יהודים מאירופה, אלא אם כן אלו "יעסקו בחקלאות". עמדה זו לא הייתה אלא סירוב מנומס לקבל פליטים כלשהם, שכן לא היו פליטים העוסקים בחקלאות. בכך לא חרג קינג מהקו הכללי של כל המדינות שהשתתפו בוועידה, פרט לרפובליקה הדומיניקנית שמנהיגה, רפאל טרוחיו הסכים לקלוט יהודים בתקווה שאלו ישפרו את המאזן האתני בארצו לטובת בני המוצא האירופי. מדיניות זו של סירוב לקלוט פליטים יושמה במלוא חומרתה בשנת 1939, כאשר הייתה קנדה בין המדינות שסירבו לקלוט את פליטי הספינה סט. לואיס, ואלו נאלצו לשוב לאירופה, בה מצאו רבים מהם את מותם. המדיניות נמשכה עד לסיום מלחמת העולם השנייה. בשנת 1983 פירסמו ההיסטוריונים אירווינג אבלה והרולד טרופר את הספר "None is too many" (אף אחד זה יותר מדי). כותרתו של הספר לקוחה מאמרה של פקיד הגירה קנדי, שענה באמירה זו לשאלה "כמה פליטים תקלוט קנדה לאחר המלחמה". בספר מאשימים ההיסטוריונים את ממשלו של קינג באדישות לגורל היהודים באירופה. מדיניות זו אינה מיוחסת רק לקינג, אלא גם לבכירים בממשלתו, לרבות ראש מינהל ההגירה, פרדריק צ'ארלס בלייר, המושל הכללי של קנדה וינסנט מאסי, והאליטות האנגלופוניות והפרנקופוניות כאחת.
לאחר מלחמת העולם השנייה שינתה ממשלת קנדה בראשותו של קינג את מדיניות ההגירה שלה, וסייעה בקליטתם של יהודים רבים מניצולי השואה.
תקופת הכהונה השישית, לאחר המלחמה
בבחירות שהתקיימו ביוני 1945 זכתה מפלגתו הליברלית של קינג, הגם שאיבדה חלק מכוחה, והוא נבחר לתקופת כהונה נוספת[8]. קינג סייע לייסד את האומות המאוחדות ואף נכח במושב הפתיחה של האומות המאוחדות בסן פרנסיסקו. לאחר המלחמה פירק קינג במהירות את מנגנוני השליטה במשק ובמדינה שנוצרו בתקופת המלחמה. מיד עם סיום המלחמה הורה על הפסקת הצנזורה הצבאית. הוא החל בתוכנית אמביציונית של תיקונים חברתיים, והניח את הבסיס לצירופן של ניופאונדלנד ולברדור לקנדה. בתקופה זו החלה קנדה במעורבות במלחמה הקרה.
בנובמבר 1948 פרש קינג, והוחלף על ידי שר המשפטים בממשלתו לואי סן-לורן[9].
פעולותיו העיקריות כראש-ממשלה
- יוזמה לסיוע פדרלי לפרובינציות
- קצבאות משפחה כחלק ממדיניות חברתית-כלכלית
- הובלת קנדה למלחמה מול הנאצים במלחמת העולם השנייה
- ניהול מדיניות חוץ שמרכיביה הידוק הקשרים עם ארצות-הברית לצד שמירה על הזיקה לבריטניה
- תמיכה בהשתלבות קנדה בארגונים בינלאומיים ובהקמת מדינת ישראל
- הנהגת חוק האזרחות הקנדית
קינג ועצמאות קנדה
במהלך כהונתו הוביל קינג את קנדה ממעמד של מושבה שממשלתה אחראית בפני הכתר הבריטי למעמד של אומה אוטונומית במסגרת חבר העמים הבריטי. בשנת 1922 שקלה בריטניה להכריז מלחמה על טורקיה בעקבות "תקרית צ'אנאק" בה פגעה טורקיה בחיילים בריטים וצרפתים שהוצבו באזור הדרדנלים. קינג סירב להביע תמיכה בעמדה הבריטית מבלי להיוועץ עם הפרלמנט, בעוד שהמנהיג השמרני, ארתור מיין, תמך באופן אוטומטי בבריטניה. הבריטים התאכזבו מתגובתו של קינג, אך המשבר נפתר עד מהרה. לאחר "פרשת קינג בינג" בה סירב המושל הכללי לדרישתו של קינג לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות, דרש קינג מידה נוספת של אוטונומיה לדומיניונים. דרישה זו נענתה בהצהרת בלפור משנת 1926 בה הוצהר כי "כל אחד והאחד מהדומיניונים של האימפריה הבריטית הוא שווה במעמדו לממלכה המאוחדת וכי הממלכה המאוחדת אינה מעל הדומיניונים האחרים, אף שכל הדומיניונים מאוחדים בנאמנותם לכתר הבריטי. עוד קובעת ההצהרה שלכל דומיניון אוטונומיה מוחלטת בענייני הפנים והחוץ שלה, וכי הדומיניונים הם חברים מרצון בחבר העמים הבריטי." הצהרה זו הפכה לחוק וסטמינסטר בשנת 1931 בו קבע הפרלמנט הבריטי את עצמאותם של הדומיניונים של האימפריה הבריטית, תוך הקמת ממלכות עצמאיות בכל אחד מהדומיניונים, בהן שולט בית מלוכה המקביל למעשה לבית המלוכה הבריטית.
ב-1946 הוביל קינג את המהלך החשוב שקבע למעשה את מעמדה של קנדה כמדינה נפרדת, כאשר הביא לחקיקת חוק האזרחות הקנדי שיצר את המושג "אזרח קנדי" שלא היה קיים קודם לכן. לפני חקיקת החוק נחשבו הקנדים לאזרחים בריטים החיים בקנדה. ב-3 בינואר 1947 קינג קיבל את תעודת האזרחות הקנדית מספר 1.
מכסים
קינג פעל להורדת מכסים עם מדינות אחרות. בראשית שנות ה-30 הוא ביקר בוושינגטון וחתם על הסכם להורדת מיסים עם רוזוולט. כן ניהל שיחות עם נציגי יפן ובריטניה על הורדת מכסים[10].
מותו של קינג
קינג מת זמן קצר לאחר פרישתו, ב-22 ביולי 1950 מדלקת ראות. תוכניותיו לשעת הפרישה, לכתוב את זכרונותיו, לא התגשמו. הוא נטמן בבית הקברות מאונט פלזנט בטורונטו. קינג לא נישא מעולם, ולא הותיר אחריו צאצאים.
חייו הפרטיים, מורשתו ותדמיתו
קינג לא היה מנהיג כריזמטי, ולא סחף אחריו קהל מעריצים. יש המניחים כי לו היה מנסה את ידו בפוליטיקה בעידן הטלוויזיה לא היה מגיע להישגים אליהם הגיע. הוא לא הותיר אחריו ספרי זכרונות פוליטיים, כשם שהותיר צ'רצ'יל וכשם שהותירו מנהיגים אחרים בני תקופתו. הספר העיקרי שהותיר אחריו הוא "התעשייה והאנושות" משנת 1918.
זכרו מונצח כיום בקנדה באופנים שונים. דמותו מופיעה על שטר של 50 דולר קנדי, ואחוזתו הפרטית בקינגסמיר, ליד אוטווה פתוחה לציבור בחלקה. בית האחוזה בו בילה את ילדותו בקיצ'נר הפך אף הוא למוזיאון ומתקן נופש לזכרו של קינג.
קינג הותיר אחריו יומנים מפורטים, בהם רשם את הרהוריו ומעשיו בין השנים 1893 ועד מותו ב-1950. היומן הוא מסמך היסטורי רב חשיבות, שניתן ללמוד ממנו לא רק על חייו ומחשבותיו של קינג, אלא גם על המאמץ המלחמתי הקנדי ומאורעות חשובים אחרים בהם היה קינג מעורב.
עם זאת, בחלקים נרחבים מותיר היומן תמונה של קינג כאדם הנתון למוזרויות אישיות, ותחביבו הוא יצירת קשר עם המתים. בין היתר טען קינג כי יצר קשר עם לאונרדו דה וינצ'י, סיר וילפריד לורייה, אמו של קינג, וכלביו מסוג אייריש טרייר שכולם נקראו פאט. נראה כי קשר זה סיפק לו נחמה רוחנית, ולא השפיע על ענייני המדינה. עניין זה בעולם שמעבר לא היה ידוע בתקופה בה היה קינג פוליטיקאי פעיל, והתפרסם רק לאחר מותו.
קינג מעולם לא נישא.
קישורים חיצוניים
- יומנו של מקנזי קינג
- מאמר ביוגרפי באנציקלופדיה של קנדה
- ביוגרפיה במילון הביוגרפי הקנדי
- עיתונים קנדים ממלחמת העולם השנייה העוסקים בקינג
- מרכז המידע למבקרים באחוזת מקנזי קינג
הערות שוליים
- ^ The Candian General Elections, פלסטיין בולטין, 8 בנובמבר 1925
- ^ נצחום המשמרים בכנדה, דואר היום, 25 באוקטובר 1925
- ^ מעמד הליברלים בקנדה, דואר היום, 17 בינואר 1926
- ^ נצחון החפשנים בקנדה, דואר היום, 16 בספטמבר 1926
- ^ ממשלת קנדה נצחה בבחירות, המשקיף, 28 במרץ 1940
- ^ צבא קנדה מחכה לאות לשחרור אירופה, המשקיף, 12 במאי 1944
- ^ לקראת הפסקת ההגירה לקנדה?, דואר היום, 14 ביולי 1930
- ^ רוב למקאנזי קינג, משמר, 13 ביוני 1945
- ^ התפטר מקנזי קינג ראש ממשלת קאנאדה, הצופה, 16 בנובמבר 1948
- ^ קנדה נגד חוזי אוטאווה, דואר היום, 1 בדצמבר 1935
ויליאם ליון מקנזי קינג25842650