מסע צבא צרפת החופשית בפזאן
 | ||||||||||||||||||
| חייל צ'אדי בצבא צרפת החופשית. צולם ב-1942 | ||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 12 בדצמבר 1942 – 13 בינואר 1943 (4 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הקרב על אל-כופרה (1941) | |||||||||||||||||
| מקום | חבל פזאן, לוב | |||||||||||||||||
| תוצאה | כיבוש חבל פזאן על ידי כוחות צרפת החופשית, וחבירתם לכוחות הארמייה השמינית של הצבא הבריטי לקראת המערכה בתוניסיה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
מסע צבא צרפת החופשית בפזאן הוא מסע מלחמה שערכו יחידות מצבא צרפת החופשית במהלך מלחמת העולם השנייה בחבל פזאן שבדרום לוב בין החודשים דצמבר 1942 וינואר 1943. יחידות צבא צרפת החופשית בפיקודו של הגנרל פיליפ לקלרק יצאו מבסיסיהם שבצ'אד והדפו את צבאות איטליה הפשיסטית שהחזיקו בפזאן. לאחר הקרב חברו יחידות צבא צרפת החופשית ליחידות צרפתיות ששהו באלג'יריה ואל הארמייה השמינית של הצבא הבריטי להמשך הלחימה. פזאן נותרה תחת ממשל צרפתי עד לאיחודה עם ממלכת לוב ב-1951.
רקע היסטורי
לאחר תבוסת צרפת במהלך המערכה על צרפת בשנת 1940, נותרו רוב מושבות צרפת באפריקה בשליטת צרפת של וישי. המדינאי הצרפתי השחור פליקס אבואה ששימש כמושל צ'אד הוביל את גוש מושבות אפריקה המשוונית הצרפתית לתמיכה באנשיו של שארל דה גול שלחמו במסגרת צבא צרפת החופשית. לצ'אד נשלח הקולונל פיליפ לקלרק שהוכיח עצמו כאיש צבא מוכשר במהלך הקרב על גבון.
אפריקה המשוונית הייתה נכס אסטרטגי חשוב, אך השפעתה הישירה על הלוחמה באפריקה הייתה משנית. הלחימה נערכה במזרח, באזור אתיופיה, סנגל ואריתריאה במסגרת המערכה במזרח אפריקה ובצפון, בלוב, תוניסיה ומצרים במסגרת המערכה בצפון אפריקה. צבא צרפת החופשית השתתף במערכות אלו באופן חלקי ומשני. עיקר תרומת ההחזקה של בעלות הברית בצ'אד הייתה השמירה על הקו הפתוח בין מושבות בריטניה בגאנה ובין חרטום וקהיר. קו סקונדי-טקורדי - חרטום שעבר דרך שדה התעופה הסמוך למפקדתו של לקלרק בלארגו, שימש כעורק תחבורה חשוב במאבק במדבר המערבי, ומעבר לכך כנקודת מעבר לחיילים ולציוד בדרך אל המזרח התיכון ודרך איראן אל ברית המועצות.[5] עם זאת, היה זה תפקיד פאסיבי, שלא תאם את מזגם של לקלרק ודה גול, ואת רצונם בהשפעה ישירה על המערכה המתחוללת מסביבם.
עוד בשנת 1940 החל לקלרק במתקפות כנגד בסיסי האיטלקים בלוב, כאשר עיקר חייליו הם מחיל הרגלים הסנגלי, חיילי מדבר ניידים המנוסים בפשיטות מדבר, ועמם סגל קצינים צרפתי שגילה יוזמה ומסירות.[6] בשנת 1941 הצליח לכבוש את נווה המדבר אל-כופרה במסגרת הקרב על אל-כופרה, והחזיק בו. בפברואר 1942 פשט על מורזוק וגרם לצבא המצוי שם נזק כבד. עם זאת, המסע אל העמדות האיטלקיות מעמדותיו של לקלרק בפור לאמי ובפיה לארגו היה מסע ארוך וקשה, דרך מאות קילומטרים של אדמת מדבר, כאשר כוחותיו של לקלרק סבלו מנחיתות ומחוסר ניידות. עם זאת לא ויתרו דה גול ולקלרק על החלום להתערב בלחימה בצפון אפריקה, ולחבר את כוחות צרפת החופשית מצ'אד דרך בסיסי האיטלקים בפזאן עם הכוחות הלוחמים בצפון כנגד האיטלקים והגרמנים. לקלרק הגיע לצ'אד כשהוא מצויד בפקודתו של דה גול להכין מתקפה זו.[7]
בסוף שנת 1942 השתנה המצב הצבאי. תבוסת כוחות הציר בקרב אל עלמיין גרמה לנסיגה של כוחות גרמניה ואיטליה במצרים ובלוב, כשבעקבותיהם שועטת הארמייה השמינית של הצבא הבריטי. מבצע לפיד בו נחתו יחידות של צבא ארצות הברית והצבא הבריטי בחופי מרוקו ואלג'יריה הביא לנוכחות צבאית משמעותית יותר של בעלות הברית באפריקה, כאשר בתוניסיה התרכז ריכוז גדול של כוחות הציר לקראת המערכה בתוניסיה. נראה כי בשלו התנאים לחבירה צרפתית מאזור אפריקה המשוונית אל הכוחות הלוחמים באזור הים התיכון.
המצב הפוליטי אף הוא חייב פעולה של אנשי צרפת החופשית. לאחר מבצע לפיד הושם בראש הכוחות הצרפתיים במושבות צפון אפריקה האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, איש וישי שהיה מעורב בשיתוף הפעולה עם הגרמנים. לאחר שזה נרצח, בדצמבר 1942, הושם בראש הכוחות הגנרל אנרי ז'ירו, שהיה אמנם, נאמן למטרת בעלות הברית, אך היה יריב פוליטי של דה גול. דה גול ואנשיו, שלחמו מזה כשנתיים כנגד הגרמנים, היו חייבים לפעול על מנת להראות כי עודם גורם חשוב במערך הכוחות.
בספטמבר 1942 פקד דה גול על לקלרק להתחיל בפעולות ההכנה, וב-28 בנובמבר ניתנה פקודת הביצוע, לנוע לכיבוש פזאן ולאחר מכן לנוע צפונה בכיוון טריפולי בהתחשב במבצעי בעלות הברית באזור. לקלרק דיווח ישירות לדה גול, אך נאמר לו להתחשב בהוראותיו של הגנרל הרולד אלכסנדר מפקד הכוחות הבריטים בצפון אפריקה.
סדר הכוחות
הכוחות היוצאים למערכה מצד צרפת החופשית מנו בעיקרם שתי פלגות ושני גדודים, שכללו בעיקר רגלים, אך גם "פלוגה כבדה" ו"פלוגת סיור ממונעת", וכן סוללת תותחים או חצי סוללה לגדוד. התותחים בהם השתמשו היו בעיקרם תותחים נגררים בקוטר 75 מ"מ, וכן תותח נ"מ אחד מסוג "בופורס". סך כל הכוח העיקרי - 2,400 חייל לאלו נוספו פלוגת סיור רכובה על גמלים, עתודה ניידת וגדוד ממונע. בסך הכל מנה הכוח היבשתי שיצא למתקפה - 3,650 קצינים וחיילים. הסיוע האווירי ניתן מלהק "ברטאן" של חיל האוויר של צרפת החופשית, שכלל כ-14 מטוסים מסוגים שונים. עיקר הכוח היו חיילים מקומיים ואנשי הגדודים הסנגלים. 175 קצינים ומש"קים היו צרפתים.
הכוח האיטלקי המוצב בעמדות ההגנה כלל בין 5,000 ל-6,000 חיילים מקומיים, ומספר לא ידוע של איטלקים, שכן כשהתחילה המערכה נסו רבים מהם צפונה. עם תחילת המערכה נמצאו במקום כ-600 איטלקים. הכוח היה חמוש היטב, וכלל גם אלמנטים של חיל אוויר ושריון, אך מצבו המורלי היה גרוע, והוא סבל מקשיי לוגיסטיקה חמורים.[8]
המסע הצבאי
על אף שהפקודה לצאת לקרב ניתנה על ידי דה גול כבר ב-2 בדצמבר השתהתה תחילת המתקפה עד ה-12 בדצמבר שכן רומל הצליח לעצור את התקדמות הארמייה השמינית באל עגילה. ב-12 בדצמבר יצאו הכוחות לדרכם מבסיסם בפיה לארגו. המסע מפיה לארגו אל העמדות הקדמיות של האיטלקים בפזאן ארך עשרה ימים. ב-22 בדצמבר יצאו שני טורים בכיוון קאטרון ואום אל ארנב. ב-12 בינואר נפלה סבהא שהיוותה את המכשול העיקרי בדרך לטריפולי, יעדם הסופי של הכוחות. ב-13 בינואר נפלה מורזוק, שהיוותה מעוז חשוב, ויעד חוזר ונשנה להתקפותיו של לקלרק בשנה שקדמה למבצע. בתאריך זה הודיע דה גול ברדיו לעם הצרפתי על הניצחון בפזאן.[9]
במשך כמה ימים נוספים המשיכה הלחימה. ב-23 בינואר הגיעו כוחות צרפת החופשית אל הון והעיירה הסמוכה סוקנא, וחברו שם לכוחות הארמייה השמינית. ב-24 בינואר נכבשה העיירה מיזדה, הנמצאת מרחק 160 ק"מ דרומית לטריפולי.[10]
עם תחילת המערכה נשלח קולונל בשם קרטיה ליצור מגע עם אנשיו של אנרי ז'ירו באלג'יריה. אלו החלו בתקיפת מוצבים איטלקים בפזאן, ואף הצליחו לכבוש את המוצב גאת. ניסיונם של האלג'יראים לכבוש את רדאמס נכשל, ולקלרק שלח מערבה כוח שיסייע להם. ב-25 בינואר נכבשה אף רדאמס על ידי הכוח המשולב.[11]
אבדות הצרפתים בכל הלחימה היו טייס אחד הרוג, טייס פצוע, ו-50 חיילים פצועים. אבדותיהם של האיטלקים לא ידועות, רובם נסו צפונה כאשר החלה הלחימה. בשבי נפלו 600 איטלקים וכ-5,000 חיילים מקומיים ששוחררו מייד לבתיהם[12]
תוצאות הקרב
בנאומו ברדיו ב-13 בינואר אמר דה גול:
מאמץ זה של חיילינו הטובים, כאילו ניחם מעט את צרפת בעניה... כן! המסות הממושכות והקשות של הכנה קפדנית תחת שמי קו- המשווה, היגיעות המפרכות של טורים המשולחים במדבריות חול ואבן, הטיסות המתישות, הקרבות העקובים מדם שנוהלו נגד המוצבים, חילות התימרון ומטוסי האויב. כל האנשים הטהורים והחזקים שנשאו בעול, החל במצביאם הצעיר והמהולל ועד לחייל האלמוני ביותר, כולם תרמו מנחה צנועה המוגשת בכל להט נפשם לענותה ולגאוותה של צרפת.
— שארל דה גול, "מאבק לחירות", כרך שני "אחדות במערכה", הוצאת עם הספר, תשי"ח - עמ' 69
מעמדה של פזאן היה שנוי במחלוקת. הבריטים רצו לשמור אותה תחת מינהל בריטי, ואף שלחו מספר קצינים שישמשו כקציני מנהלה, עוד בטרם החל הקרב. דה גול עמד על כך שפזאן תישאר תחת ממשל צרפתי, שכן היא הקשר הגאוגרפי בן המושבה הצרפתית בתוניס ובין צ'אד. בסופו של דבר נותרה פזאן תחת ממשל צרפתי עד לשנת 1951.[13]
לקלרק וכוחותיו חברו אל הארמייה השמינית, והמשיכו בלחימה. כוחות אלו הצטיינו בלחימה במערכה בתוניסיה, ולאחר המשיכו ללחימה ביתר המערכות, עד לשחרור צרפת.
הערות שוליים
- ^ קולונל ה. פ. קנינגהם כיבוש ארץ פצן מערכות, גיליון 24 - 25, פברואר 1945, עמ' 48
- ^ קולונל ה. פ. קנינגהם כיבוש ארץ פצן מערכות, גיליון 24 - 25, פברואר 1945, עמ' 48
- ^ קולונל ה. פ. קנינגהם כיבוש ארץ פצן מערכות, גיליון 24 - 25, פברואר 1945, עמ' 48
- ^ קולונל ה. פ. קנינגהם כיבוש ארץ פצן מערכות, גיליון 24 - 25, פברואר 1945, עמ' 48
- ^ E. Bauer, World War II, Orbis, london, 1985, pp. 221
- ^ E. Bauer, World War II, Orbis, london, 1985, pp. 221
- ^ שארל דה גול, "מאבק לחירות", כרך שני "אחדות במערכה", הוצאת עם הספר, תשי"ח - עמ' 68
- ^ קולונל ה. פ. קנינגהם כיבוש ארץ פצן מערכות, גיליון 24 - 25, פברואר 1945, עמ' 48
- ^ שארל דה גול, "מאבק לחירות", כרך שני "אחדות במערכה", הוצאת עם הספר, תשי"ח - עמ' 68
- ^ קולונל ה. פ. קנינגהם כיבוש ארץ פצן מערכות, גיליון 24 - 25, פברואר 1945, עמ' 48
- ^ קולונל ה. פ. קנינגהם כיבוש ארץ פצן מערכות, גיליון 24 - 25, פברואר 1945, עמ' 48
- ^ קולונל ה. פ. קנינגהם כיבוש ארץ פצן מערכות, גיליון 24 - 25, פברואר 1945, עמ' 48
- ^ שארל דה גול, "מאבק לחירות", כרך שני "אחדות במערכה", הוצאת עם הספר, תשי"ח - עמ' 68
