יהדות תימן

יהדות תימן

יהודי תימני בארץ ישראל, תחילת המאה ה-20
שפות
יהודית-תימנית,
דת
יהדות
קבוצות אתניות קשורות
שאמים, שרעבים, בלדים, דרדעים, עקשים
נוסח תפילה
רמב"ם, עדות מזרח

כתובה מתימן

יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. על פי החלוקה המכנסת את מרבית קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת "אשכנזים", ואת קהילות צפון אפריקה, והמזרח התיכון, כ"ספרדים", יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה שלישית, מכיוון שהיא שונה במבטא, בנוסח התפילה, במנהגיה ועוד.

נכון ל-2022, לאחר גירוש 13 יהודים בני המשפחה האחרונה ופטירתם של 3 קשישים יהודים נוספים, נותר בתימן קשיש יהודי אחד בלבד.

היסטוריה

ראשית היישוב היהודי בתימן

ההיסטוריה של יהדות תימן היא עתיקת יומין. לפי מסורת יהודי תימן הם מיוחסים לשבט יהודה ולשבט לוי, והם מונים את שנות גלותם לתימן מחורבן בית ראשון. בני הקהילה מכריזים כל שנה במהלך הקינות לתשעה באב מתוך התכלאל על השנים לחורבן הבית הראשון, ובתוך כך אומרים ”ולחרבן בית ראשון ולפיזור אנשי גלותנו אנו הגולים פה (כך וכך) שנה”. מכאן יש הטוענים שראשוני הקהילה הגיעו לתימן עם חורבן הבית הראשון.

ב-1970 נתגלתה וצולמה על ידי ד"ר וולטר ו' מילר כתובת מימי בית שני על כ"ד משמרות הכהנים, במסגד של הכפר בית אל חאצ'ר (כ-15 ק"מ מזרחית לצנעא). הכתובת חרותה על צד אחד של עמוד מרובע, כאשר כותרתו של העמוד שוקעה ברצפת המסגד. משמעות הכתובת היא כי בזמן בית המקדש השני הייתה קהילה יהודית בתימן וחיו בה כהנים. התייר הפרושי, שליח ירושלים, הרב יעקב ספיר שביקר בתימן באמצע המאה ה-19 כותב כי ראה בית קברות יהודי עתיק יומין בתימן ובו מצבות של יהודים מתחילת מניין השטרות, כלומר לפני למעלה מ-2,300 שנה. אולם למעשה מדובר בתחילת האלף השני למניין השטרות. יש המניחים כי התיישבות היהודים באזור תימן הייתה קשורה לסחר התבלינים שהתפתח באזור זה בין המאה ה-3 לפני הספירה למאה ה-3 לאחר הספירה.

כמו כן, מסופר כי המלך הורדוס שלח גדוד יהודי כדי לסייע לרומאים במלחמתם בדרום ערב, ושגדוד זה לא שב לארץ ישראל^{[דרוש מקור]}.

בעיר ט'פאר שבתימן נמצאה טבעת אבן שעליה נכתב שם בעליה, "יצחק בר חנינא", כשעליה מצויר ארון הברית כשמעליו שני הכרובים. החוקרים מתארכים ממצא זה בין השנים 330 לפנה"ס - 200 לספירה. עדות נוספת לקיבוץ יהודי בממלכת חמיר נמצא אצל היסטוריון הכנסייה פילוסטורגיוס, אשר מספר על התנגדותם החזקה של היהודים באזור זה למגמה נוצרית שהוביל מנהיג ממלכת אקסום החבשית באמצע המאה ה-4.

לא רחוק מחיפה, בבית שערים, ישנם קברים של יהודים מחמיר מהמאה ה-3. ישנם חוקרים הסבורים כי הגופות הובאו לקבורה ממושבה יהודית בחלק הדרומי של חצי האי ערב.

תקופת ממלכת חמיר

בזמן שליטת ממלכת חמיר, כבר ישבו יהודים רבים בתימן, והם אף נחשבו לבני המעמד הגבוה. חלק מהשבטים הערבים הושפעו מיהודים ובפרט ספגו השפעות מונותיאיסטיות. האצולה החמירית הגדירה את אמונתם במונחים מונותיאיסטים וכינו למשל, את אלקיהם "הרחמן", בדומה לכינוי האל על ידי יהודים ונוצרים. במאה ה-6 עלה לשלטון המלך היהודי יוסף דו נואס. הוא יצר קשרים עם חכמי טבריה ועם ראש הגולה. הנוצרים חששו ממהלך השתלטות יהודי וביקשו להפיל את הממלכה. דו נואס שלח חכמים יהודים מטבריה אל העיר נג'ראן שבארצו, כדי שיתווכו בינו לבין אויביו החמיארים הנוצרים. במקור נוצרי מואשמים חכמי טבריה כמי שמגיעים לתימן בכל שנה ושנה ומעוררים מהומות נגד הנוצרים. בשנת 525 נהרג ד'ו נואס בקרב נגד צבא אקסום. החבשים טבחו בחימיארים ומי שחפץ לחיות הוכרח להתנצר, וכך חוסלה ממלכת חמיר. לאחר קרב זה חל מפנה חריף בחיי היהודים, והם הפכו למשועבדים ומושפלים. לאחר מכן, עם כיבוש תימן על ידי הפרסים בשנת 575, נקשרו קשרים בין יהודי תימן לבין יהודי בבל והוטבו חייהם של יהודי תימן. לאחר מכן, כאשר מוחמד מייסד האסלאם כבש את תימן, שוב חל מפנה לרעה בחיי היהודים.

שלטון האסלאם והאימפריה הע'ותמנית

לאחר סיום שלטונם של הפאטמים, גברה קנאותם הדתית של המוסלמים, ובשנת 1165 גזר המלך עבד אל נבי גזירות שמד על היהודים בשם האסלאם. בהשפעת אירועים אלה החל לפעול משיח שקר יהודי בתימן. הרמב"ם שלח ליהודי תימן את "איגרת תימן", שבה דברי עידוד "לעם היהודי אשר בתימן" ותגובה למעשי משיח השקר. בשנת 1174 נכבשה תימן בידי האיובים, והללו, גם בעזרת הרמב"ם, ביטלו את גזירותיהם של קודמם.

בשנת 1545 נכבשה תימן על ידי העות'מאנים, ויהודי תימן סבלו בגלל המתיחות ששררה בין הטורקים לתושבי המקום. בשנת 1618 גזר המושל הטורקי דאז גזירות שמד וגירוש על יהודי דרום תימן.

גירוש מוזע ולאחריו

ערך מורחב – גירוש מוזע

לאחר יציאת העות'מאנים מתימן (בשנת 1635), השתפר מצב היהודים לזמן מה. עם זאת, בשנת 1679 גזר המלך אחמד אבן חסן אל מהדי (שלט בשנים: 1676–1681) גזירות קשות על יהודי תימן. בין היתר הוא גירש את כל היהודים אל דרום תימן, לאזור שפלה מלוח וצחיח בשם תהאמה שבמחוז תעז, בו נמצאת העיר מוזע.

המגיפות, המחלות, החום הכבד, ההתמודדות עם חיות טרף ועם סופות חול גבו את מחירם, ורק רבע עד שליש מהגולים נותרו בחיים ושבו מגלות זו לאחר כשנה. פרטים רבים על גלות זו מצאו את רישומם בפיוטים וקינות שכתבו הגולים אשר נותרו בחיים וצאצאיהם. בין המגורשים היה גדול משוררי יהדות תימן, הרב שלום שבזי, אשר נתן ביטוי לסבלות התקופה בשירתו.

ספרים וכתבי יד רבים ויקרי ערך נשרפו או אבדו. לאחר שחזרו לקהילותיהם ניסו היהודים לבסס מחדש את חייהם, וגילו שבתיהם נתפסו על ידי מוסלמים.

בשנת 1872 נכבשה תימן שוב על ידי העות'מאנים. הפיתוח הטכנולוגי - טלגרף, שירות דואר, דרכים - הקל על זרימה של רעיונות, מכתבים, עיתונים וספרים בעברית, בין תימן ושאר חלקי העולם היהודי.

בעריה הגדולות של תימן ישבו היהודים ברבעים נפרדים מוקפים חומה. כשמונים אחוז מהיהודים התגוררו בכאלף ומאתיים כפרים מבודדים. למרות פיזורם הרב של יהודי תימן הם שמרו על דבקותם הדתית. היהודים עסקו בעיקר במלאכה ובמסחר והצטיינו בצורפות ובריקמה.

גזירת היתומים

גזירה חריפה, ידועה ומפורסמת בתימן, הייתה "גזירת היתומים", לפיה כל ילד או ילדה שהתייתמו וטרם הגיעו לבגרות (ע"פ סימנים פיזיים) ושאינם מוסלמיים חייבים להתאסלם, וזאת מתוך אמונה דתית כי תינוק מטבעו נולד מוסלמי ורק הוריו הם אלו שהפכו אותו ליהודי או נוצרי. היהודים ניסו להבריח ולהחביא יתומים יהודיים, ולרוב גם הצליחו, למרות שהדבר גרר גזירות שונות על קהילות יהודיות בתימן, ולמאסר של יהודים רבים שעסקו בהברחת היתומים. אחת הדרכים להתחמק מגזירת ההתאסלמות הייתה לחתן את הילדים בגיל צעיר. במקרה זה, על פי הגזירה המוסלמית הילדים נחשבו בגירים ולא יוכרחו להתאסלם.

חוזת אלנפר

בעברית: "מצור החופן".

בין השנים 1903-1905, צרו המורדים התימנים בראשותו של האימאם מוחמד חמיד אלדין ובנו יחיא אלמתוכל, על העיר צנעא על מנת להכניע את הכובשים התורכים, ומשכך לא הובאה אספקת מזון לעיר ומחירי המזון האמירו (ומפה מגיע שמו של המצור כלומר שחופן שעורים נמכר ביוקר).

האבידה לקהילה היהודית הייתה גדולה בכך שכשני שליש מבני הקהילה מתו ברעב.

כתובה מתימן

זרמים ביהדות תימן

ערך מורחב – תכלאל

במאה ה-16 גדלה השפעת תורתם של חכמי צפת בתימן. מקורה של השפעה זו בנוסעים בני התקופה, תימנים ואחרים, ובספרים שנדפסו בצפת והחלו להגיע לתימן. ההשפעה התבטאה בעיקר בהגעתה של קבלת האר"י, שניכרה בכל תחומי החיים: החל במנהגים ובהלכה, וכלה בשירה ובמדרשים. המדרשים המאוחרים של יהודי תימן גדושים בדברי זוהר וקבלה, ומשופעים בדברים מן הפרדס (פשט, רמז, דרש וסוד) ומן הג"ן (גימטריה ונוטריקון). עקבות הקבלה בתחומי הפיוט הדתי ניכרים מאוד בפיוטיו של רבי שלום שבזי.

השבתאות הגיעה לתימן דרך מצרים, וגם מארץ ישראל. רבים מיהודי תימן התכוננו לעלות לארץ ישראל, אך הם נפגעו מתושבי תימן האחרים. בגלל התפתחות השבתאות בתימן, שלמה ג'מל, נגיד יהודי מצרים, נאסר והוצא להורג כאשר בא לתימן כדי להטיף לטובת השבתאות.

בתחילת תהליך ההשפעה, לא תפשו היהודים בתימן את היחס בין מסורתם הפילוסופית לבין המסורת הקבלית המיסטית שהובאה מארץ ישראל כסתירה. במהלך השנים, התפצל נוסח התפילה לשני מנהגים מרכזיים:

• ה"שאמי" - נוסח תפילה הדומה לנוסח הספרדי הארץ ישראלי, בהשפעת סידורים מודפסים שהגיעו מאוחר יותר לתימן, ולפיכך נקראו "שאמי": בלאד א-שאם בערבית - ארץ שאם (الشأم) - היא סוריה וארץ ישראל.
• ה"בלדי" - נוסח תפילה מקומי ("בלדי" - מקומי בערבית), הקדום יותר (לכל הפחות בכמה מאות שנים מהנוסח השאמי) שנכתב בסידור התימני ה"תיכלאל", נוסח הזהה כמעט לחלוטין לנוסח התפילה המופיע בכתבי היד של משנה תורה (שבעיקרם הם כתבי יד תימניים). יש הסוברים שהרמב"ם קיבל נוסח זה מהם ואימצו כנוסח הקנוני בספרו משנה תורה, ויש הסוברים כי מדובר בתהליך הפוך, לפיו חלקים נרחבים מנוסח זה אומצו בהשפעת הרמב"ם^{[דרוש מקור]}. במהלך השנים, נוסח הבלדי עצמו כמעט ולא השתנה, אך נוספו לו קטעים רבים מסידורי ספרד ומהשפעות הקבלה בעיקר על ידי מהרי"ץ.

מבחינת פסיקת ההלכה, בחלק מהזרם השאמי נטו להסתמך יותר על השולחן ערוך, ובזרם הבלדי על המנהג הקדום, אך בכל מקרה הן הזרם הבלדי והן השאמי קיבלו את סמכות הישיבה המרכזית בצנעא ובפרט את בית הדין בצנעא כפוסקת בכל דבר ועניין, ובית דין זה היה הסמכות לכל יהודי תימן. שיטת הפסיקה בתימן היתה על פי המנהג הקדום, ובדברים שלא שייך בהם מנהג אז פסקו בדרך כלל על פי השולחן ערוך^{[דרוש מקור]}.

לקראת סוף המאה ה-19 ניכרו תמורות בחיי הרוח של קהילת צנעא. בהשפעת נוסעים וחוקרים יהודיים, התעוררה התנגדות לקבלה ולמיסטיקה. מאוחר יותר הקים שם הרב יחיא קאפח את תנועת דור דעה ("דרדעים"), תנועה שדגלה בגישה רציונליסטית ברוחו של הרמב"ם והתנגדה לקבלה ולמיסטיקה. ה"דרדעים" סברו שעל יהודי תימן ללכת בשיטת הרמב"ם. לפיכך הם השמיטו מהתכלאל הבלדי תוספות רבות שנוספו לו בהשפעת הקבלה וסידורי ספרד, וביקשו לחזור לנוסח המקורי של הרמב"ם.

לתנועת הדרדעים התנגדות עזה הן בקרב רבני תימן והן בקרב רבנים משאר העדות, עד שאף הוחרמו כל המזדהים איתה ע"י רבני ירושלים.

המנהיג הלא רשמי האחרון של תנועת הדרדעים היה הרב יוסף קאפח, ולאחריו הרב ד"ר רצון ערוסי.

העליות לארץ ישראל

"בחור צעיר" (1906-1918) תצלום של צעיר יהודי תימני מאת אפרים משה ליליאן

עליית "אעלה בתמר" תרמ"ב

חתימם של הרב שלום אלשיך ומנהיגים נוספים של קהילת יהדות תימן בירושלים במכתב תודה לארתור רופין מאת "ועד כולל התימנים" בירושלים, ט"ז בשבט תרס"ט 7 בפברואר 1909

ערך מורחב – עליית אעלה בתמר

קבוצה גדולה מבני יהדות תימן עלתה לארץ ישראל בשנים 1882-1881. עלייה זו נקראה עליית אעלה בתמר (פסוק משיר השירים, ז', ט'; "בתמר" - שיכול אותיות של שנת תרמ"ב, 1882), וקדמה בכמה חודשים לעליית ביל"ו. ליהודי תימן היה חלק חשוב בבניין הארץ. עד שנת 1914 חיו 5,000 מבני תימן בארץ ישראל, כ-8% מכלל יהודי תימן^{[דרוש מקור]}. ביחס לשאר הגלויות, יהדות תימן עלתה בקצב המהיר ביותר לארץ. החל מהעלייה הראשונה הצטרף חלק מבני העדה להתיישבות, ומאוחר יותר גם לארגוני המחתרות. התייר והחוקר הנוצרי לורנס אוליפאנט שתיעד את החיים בארץ ישראל בין השנים 1883-7 כתב עליהם כך: "באחד הימים אחרי הצהריים, פגשתי כמה מהם ליד הכותל המערבי ונתרשמתי ביותר מהבעת פניהם העדינה והרכה. הם מפורסמים כבקיאים בלימודי הדת שלהם וכאדוקים מבלי להיות צבועים, דבר שהוא למעלה ממה שאפשר לומר על יהודי ארץ ישראל בכללם".

עליית יבנאלי תרע"א-תרע"ד

יוזמת ארתור רופין

בשנת 1904 הציע ארתור רופין את יהודי תימן כתחליף לפלאחים המקומיים שעבדו במושבות. רופין מצא שותף ליוזמתו באהרן אייזנברג שהיה מעוניין להפחית את עלות השכר של "אגודת נטעים" שניהל. במכתב ששלח אייזנברג למנחם אוסישקין בשנת 1909 הוא כתב כי בניגוד לאשכנזים - הפועלים התימניים לא יוכלו לעזוב את הארץ. עוד הוא כתב כי כדי לזרז את בואם יש לצאת בתעמולה בעלת אופי דתי-משיחי. את השילוב של אידאולוגיית עבודה ואמונה בבניית הארץ כגאולה, מצא אצל שמואל יבנאלי, איש העלייה השנייהוממנהיגי תנועת הפועלים.

שליחות יבנאלי לתימן

בהתאם לתוכנית זו יצא בשנת 1911 יבנאלי לתימן בשליחות רופין, מחופש לרב. בספרו "מסע לתימן" כתב: "מטעמי זהירות, מפני הממשלה הטורקית, באשר איסור הכניסה לא"י מצדה היה קיים אז באופן חוקי... נקבע שיש לשוות לנסיעה הזאת גוון דתי, וכי עלי לנסוע, כמראית עין, בשליחות מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק ביפו להוליך לרבני הקהילות בתימן שורת שאלות בענייני נישואים, גירושין, חיי משפחה, תפלה, בתי-כנסיות, ולקבל מהם תשובות בכתב". עם זאת, שאלותיו של הרב קוק לא היו מאולצות והוא ביקש ללמוד את הלכותיהם ומנהגיהם של יהודי תימן, והן נועדו גם "להרשות גם כן לקהילות התימנים המתקבצים אצלנו להיות מתנהגים על פיהם ונהרא נהרא ופשטיה". יבנאלי ראה את שליחותו כסמל להתרוממות הרוח היהודית ולאחדות הכוחות הציוניים: ההסתדרות הציונית ורופין, אכרי המושבות, תנועת הפועלים ובייחוד "הפועל הצעיר" והעולם הרבני בנציגותו של הרב קוק. הוא שאף לכך שעליית גלות תימן תהיה אות לקיבוץ שאר הגלויות ולגאולה השלמה.

בכרוזים שחילק יבנאלי בדרום תימן נכתב: "יכולים לעלות לא"י רק אנשים שיש להם כסף להוצאות הדרך ושהם בריאים בגופם, למען להתפרנס מיגיע כפיהם; בעבודה קשה בשדה או בכרם דווקא ולא בשום מסחר ואומנות. אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורין. האיש אשר ידבנו לבו לעלות לא"י צריך לקבל עליו את היסורין שהם בהכרח בזמן הראשון מסיבת שינוי המקום ומסיבה שבזמן הראשון אינו בקי בטיב עבודת האדמה עד שיתרגל"; "בני המושבות משתדלים לתת להתימנים העולים לא"י אל המושבות מקומות לדור בהם בזמן הראשון לבואם, כגון בתים, או רפתים, או אוהלים, מרתפים וכיוצא בזה".

קליטת העולים בארץ ישראל

קבוצת זקנים עולי תימן לומדים תורה (1906-1918) מאת אפרים משה ליליאן

הרב אברהם יצחק הכהן קוק הביע במכתבו לאביו שמחה על עליית יהודי תימן: "פה במושבה נוסף ב"ה דבר לטובה, על ידי הד הקול של קיבוץ גלויות לאה"ק שבא לארץ תימן באו רבים מאחב"י היושבים שם... והם אנשים מסתפקים במועט מאד, רובם ככולם בני תורה, כמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל, וכולם חרדים ויראי ה' מאד... ומה טוב שאלה ימלאו את המקום של הפסולת דמסיטרא דערב רב הבאים מרוסיא, שהגרועים שבהם אי אפשר שתהיה להם אחיזה בא"י... והתימנים הללו... מתפללים בכל יום ג' פעמים בציבור בכוונה... ושקדנים בתורה, ביראת שמים תמימה ואין פרץ ומריבות בשכונתם... כן ירבה וכן יפרוץ ויאספו אספת נדחי צאן פזורה".

העולים שהגיעו למושבות שוכנו תחילה ברפתות, מרתפים ומחסנים, ובשלב מאוחר יותר בצריפי עץ בני 8–10 חדרים שבהם שוכנו משפחות בצפיפות. עד שנת 1914 נבנו ביזמת "המשרד הארץ ישראלי" ובמימון הקרן הקיימת שכונות תימנים בכמה מושבות:

שכונה	מושבה	מספר בתים
מחנה יהודה	פתח תקווה	22 (בנוסף לכמה צריפים)
שעריים	רחובות	20 (נבנו על ידי העולים עצמם)
שכונת התימנים	יבניאל	12
שיבת ציון	ראשון לציון	4 צריפים
נחליאל	חדרה	20 (בנוסף ל 3 צריפים)

כן נבנו 10 בתים בזכרון יעקב.

השכונות הוקמו הרחק מקצה המושבות. שכונת נחליאל לעולי תימן נבנתה בשת 1911 במרחק של כ-700 מטר מקצה השטח המיושב בחדרה, שכונת שעריים נבנתה במרחק 400 מטר מקצה השטח הבנוי ברחובות ובפתח תקווה הפרידו 500 מטרים בין בתי עולי תימן לבתי האשכנזים. הריחוק הגאוגרפי הקשה עוד יותר על הקשר החברתי ועל יכולתם של העולים להשתמש בשירותים הציבוריים והמסחריים. שכרם של העולים שעבדו כשכירים במושבות היה מועט מאוד. חוסר היכולת לרכישת מזון, שעלותו גדלה במיוחד בתקופת המלחמה, הביאה לרעב ולמגיפות בקרבם. הם התקשו לשלם עבור קופת חולים ולכן רבים מהם לא זכו לטיפול רפואי. לאחר מלחמת העולם הראשונה כתב יבנאלי כי מתוך מאתיים שלושים ושבעה מעולי תימן שישבו ברחובות, מתו מאה ואחד, שבעים ושישה מהם ילדים. לשם השוואה, באותה תקופה ברחובות, מתוך 900 יהודים מאירופה, מתו שבעים וחמישה, אחד עשר מהם ילדים. במושבה פתח תקווה מתו באותה תקופה 40% מאוכלוסיית התימנים, סך הכל 124 מהם, ומתוכם 73 ילדים. בתגובה להוצאות הקבורה, קבע גזבר חברה קדישא כי בעלות זו "היה עדיף לרפאם".

לאחר מלחמת העולם הראשונה

עולים חדשים מתימן נוחתים בשדה התעופה בלוד, שנת 1949

בשנת 1918 היו יהודי תימן כ-7% מכלל היהודים בארץ ישראל. העליות גברו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1947 נערכו פרעות ביהודי עדן ועשרות יהודים נרצחו ונפצעו בעקבותיהם החלו היהודים לעזוב את עדן ולעלות לארץ ישראל.

בשנת 1948, טרם הקמת המדינה, כבר היו בארץ 35,000 יהודים תימנים שהיוו כ-40% מכלל בני העדה (מבין עדות ישראל, זהו האחוז הגבוה ביותר). כ-5,000 יהודים נוספים ניסו לעלות לארץ, אך הבריטים עצרו אותם והם נשלחו למחנה "גאולה" בעדן. בתקופה שלפני קום המדינה התנגדו שלטונות תימן לעליית יהודים לארץ ישראל. לאחר הקמת מדינת ישראל שינו את עמדתם והתירו ליהודים לעלות. ההיסטוריון יהודה רצהבי כתב:

שמע נצחונות צה"ל הגיע גם לתימן, ועד כמה שלא יהיה הדבר מוזר בעינינו, ראו מוסלמי תימן המאמינים, אצבע אלקים בנצחונותיהם של היהודים. כבודם של היהודים עלה בעיניהם, והם יראו לנגוע ביהודים לרעה : אלקים הוא שגירשם מארצם, והשליט עליהם את אומות העולם - אמרו בליבם - ואלקים הוא שהתפייס עמם והחזיר להם את ארצם. וכך עדים היינו לתופעה מוזרה, שאותם השליטים המוסלמים עצמם, שרדפו והשפילו את היהודים עד לנצחונה של ישראל, ואסרו עליהם לצאת מתימן לארץ ישראל, נהפך ליבם וכל החפץ לעלות אין מונע בעדו.

במקביל פרצו בתימן מהומות נגד היהודים, ולכן החלה ממשלת ישראל ב"מבצע על כנפי נשרים" (נקרא גם "מרבד הקסמים"), שבמסגרתו הועלו לישראל כ-50,000 יהודים. מבצע נוסף התקיים בין השנים 1952 ל-1954 ובו הועלו אלפי יהודים נוספים.

מאוחר יותר עלו טענות בדבר חטיפת ילדי תימן על ידי בעלי תפקידים רשמיים, בעיקר בבתי חולים, והעברתם למשפחות שאינן דתיות, דבר שגרם להקמת ועדות בדיקה וחקירה. חלק מיהודי תימן מאשימים את המדינה בהקשר זה.

בין השנים 1992 ל-1993 עזבו את תימן למעלה מ-1,000 מבני שארית הקהילה, חלקם לארצות הברית וחלקם לישראל.

הגירה בראשית המאה ה-21

החל משנת 2000 לערך, גברו רדיפות היהודים שנותרו בתימן. הרדיפות גברו בשל מבצע עופרת יצוקה שהחל בסוף שנת 2008. אנשים מקרב חסידי סאטמר האנטי-ציוניים פעלו לשכנע את אלו שנותרו בתימן להגר לארצות הברית ולא לישראל, תוך הפחדתם שאלו שיעלו לישראל לא יוכלו לשמור על דתם ומנהגיהם, וילדיהם יעזבו את הדת. בעקבות הרדיפות המשיכו קבוצות לעזוב את תימן, לישראל ולארצות הברית.

אלה אשר בחרו להגר לארצות הברית, בעידוד אנשי סאטמר, מונים כמאתיים איש והם שוכנו בשני רחובות בעיר מונסי שבמדינת ניו יורק. אנשי החסידות מסייעים בידם מבחינה כלכלית. בכתבה ב'ידיעות אחרונות' מצוטטים כמה מן הוותיקים שבהם, בעילום שם. לדבריהם, תלותם באנשי סאטמר כמעט מוחלטת, משום שאין ביכולתם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים יקרים, והם מחויבים לשלוח למוסדות של סאטמר. הם חוששים למתוח ביקורת פומבית כלפי אנשי החסידות, מחשש שילדיהם יוצאו משם וייוותרו ללא מוסד לימודים. ילדיהם אינם לומדים מקצועות חול ואפילו אנגלית. עוד הם אומרים שנאסר עליהם ללמוד נהיגה ובחלק מהמקרים מוחזקים דרכוניהם בידי אנשי החסידות כדי למנוע מהם לעלות לישראל. בנוסף, נטען שם כי החסידים אוספים עבורם סכומים גדולים אולם מעבירים אליהם חלק קטן מהם, בטענה שעליהם לכסות הוצאות.

בקיץ 2009 עזבו את תימן כמאה יהודים, בעקבות פעולה משותפת של משרד החוץ האמריקני וארגונים יהודיים בארצות הברית. לדברי הארגונים המסייעים להם, הם בחרו לבוא למונסי, משום שישנה שם כבר קהילה של יהודים יוצאי תימן. בהבאתם היו מעורבים אנשים מזרמים אורתודוקסיים שונים וניתנה להם אפשרות לבחור חינוך לילדיהם מתוך מגוון בתי ספר בקהילה זו.

בשנת 2010 נשארו בתימן כ-150 עד 180 יהודים בערים צנעא וריידא. למעלה מ-80% מהנשארים הם כבני 60 ומעלה.

בליל 21 במרץ 2016 הועלו במבצע חשאי 17 מיהודי תימן לישראל. בשלהי 2017 דווח על קהילה בת 67 נפשות החיה במתחם אחד בבירה צנעה.

חלוקה גאוגרפית של יהודי תימן

ביהדות תימן באופן כללי ניתן לזהות כמה פלגים שונים על פי אתרי התיישבותם בתימן.

מחוז צעדה

יהודי צפון תימן חיו בערים צעדה, ברט, חידאן ונג'ראן וכן בכפר אלהג'ר. הם התפללו בנוסח השאמי והיו שונים מיהודי צנעא ודמאר, בלבוש ובמנהגים. חכמי המחוז בדור האחרון היו הרב עובדיה יעבץ מצעדה, הרב יאיר זאהר מדאר שהתגורר בחידאן, הרב משה אלקאפח ועוד. בתקופת הגאונים נמנתה קהילת צעדה בין שש הקהילות אשר תרמו לישיבות בבבל. הסופר אברהם טביב (גולת תימן עמ' 34–35) מונה את צעדה וחידאן בין הקהילות אשר שלוחי בית דין צנעא לא הוצרכו להגיע אליהן כיוון שלא פסקו מהם ישיבות ומורי הוראה.

העיר צנעא

חייהם של היהודים בעיר הבירה צנעא היו בדרך כלל נוחים יותר מחיי היושבים בכפרים. רוב המשפחות המפורסמות ביהדות תימן מוצאן מצנעא, כגון משפחות צאלִח (אצל בני העיר נהגה צַאלֻח), שמן, עִרַאקִי כהן, א (ל)שייך' הלוי, קורח, קארה, משרקי, עוזרי, צארום ובדיחי. בצנעא היו גם ישיבות בולטות כגון: אלמדרש, בית א (ל)שרעבי ובית א (ל)שייך'. בדור האחרון היו בה הרב חיים קורח, הרב שלום שמן, הרב יחיא יצחק הלוי, הרב יוסף שמן, יחיא קאפח, הרב סעיד עוזרי והרב חיים כסאר. צנעא הייתה מוכרת כמרכז התורה בתימן. הרב שלום שבזי כתב בשירו "אהבת דוד": "זור צנעא... פיהא אחבר תפתיך בכל כלמה" (בעברית: "בקר בצנעא אשר שם יש חכמים שיורוך בכל עניין"). יהודי העיר העריכו את עצמם, ולעיתים התנשאו על שאר יהודי תימן, כגון שנשאו רק מבנות הקהילה בעיר. הם נהגו לומר את הפתגם "קשאם צנעא, ולא מארי אלבלאד", בעברית: "עדיף מוכר צנוניות בצנעא מן המארי בכפר".

מחוז צנעא (מרכז תימן)

רוב יהודי תימן גרו במחוז צנעא. באזור שבטי חַאשִדּ בולטים היישובים שִבַּאם, בַּיתּ עֲדַאקֵה, חג'ה, שגאדרה, אַלמַחוִיתּ, טוילה, עִמרַאן וקַריַתַּ אלקַאבִּל. בנפת חֲרַאז בולטים העיירה מֲנַאכֵהּ, הכפר גִּ'רוַאח והעיר חַ'ימֵהּ. באזור שבטי אַרחַבּ מצפונית לצנעא בולטים הכפרים הִזַם, חַמדֵהּ ורַידֵּהּ. רבים מיהודי הכפרים במחוז עסקו במסחר וברוכלות ומיעוטם בצורפות, שהייתה נפוצה יותר אצל בני העיר צנעא. תרבות ומנהגי יהודי המחוז היו דומים לאלה של העיר צנעא, ובדומה להם גם הם מתחלקים לבלדי ולשאמי. השאמי של בני העיירות והכפרים נוטה לבלדי אף יותר מהשאמי של צנעא.

ההבדל נוסף בין בני העיר לבני הפריפריה הוא במנטליות. אצל בני צנעא, המתאפיינים בכובד ראש וברצינות, מפורסמת למשל האימרה "מַאן רֲקַץ - נֲקַץ" (בעברית: "מי שרוקד - מתחסר"). לעומתם אצל בני הפריפריה מקובל הריקוד בשמחות ("רַקצֵהּ") והם רואים בו חלק מהתרבות היהודית.

גדולי התורה מרבני מחוז צנעא חלקו לעיתים על בית הדין שבצנעא וזכו לכבוד בצנעא. ביניהם בלטו רבי זכריה אלצ'אהרי מהעיר כוכבאן ורבי יחיא בשירי מהעיירה אלרחבה. בדור האחרון לישיבת היהודים בתימן בלטו רבי יוסף בן סעיד מהעיירה ג'רואח, הרב יחיא נחום מהעיירה שג'אדרה והרב ישראל עוזרי מהעיר בית עד'אקה.

מחוז ד'מאר

ד'מאר היא אחת הערים הגדולות בתימן. יהודיה דומים ליהודי העיר צנעא במסורתם ובתרבותם. בד'מאר היו תלמידי חכמים גדולים, בהם הרב יחיא גריידי, הרב סלימאן מעוצ'ה גריידי, הרב שלמה מלאחי והרב לוי קשת. יהודי ד'מאר מפורסמים בחריפות לשונם. הדבר בא לידי ביטוי בפתגם העממי "זַבּטַתּ חֲמַאר וִלַא כִּלמַתּ צַאחִבּ דֲמַאר" (בעברית: "בעיטת החמור עדיפה על דיבור של איש דמאר"). הכפרים המפורסמים הסמוכים לעיר הם טַ'אף, בִּשֵאר ורֲצַאבַּהּ הנמצאים באזור גַּהְארַן. דרומית לדמאר, בעיר יֲרִים, הייתה קהילה יהודית גדולה. רב הקהילה סמוך לעלייה היה מארי חַיִּים אַלקַאפִח. עיר גדולה נוספת היא רדאע בה הייתה בדור האחרון קהילה גדולה יותר מדמאר שנידלדלה מיהודיה.

מחוז עדן - דרום תימן

במחוז עדן נמצאת עיר הנמל עדן. בין הרבנים המפורסמים שם היו רבי מהלל העדני, רבי דוד בן עמרם עדני, רבי סעדיה עדני ורבי שלמה עדני.

יהודי עדן היו שונים במקצת משאר קהילות תימן במנהגיהם ובהיסטוריה שלהם, שהושפעו מהשלטון הבריטי בעדן. רוב יהודי עדן עלו לארץ ישראל וחלקם עברו לאנגליה. בשנת 1947 התרחשו פרעות בעיר עדן ויהודים רבים נהרגו כתוצאה מהן.

מחוז שרעב - דרום תימן

יהודי דרום תימן התגוררו בכפרים רבים בדרום ובעיר הגדולה תְּעֵז. כמו צנעא ועדן, גם נפת שרעב התפרסמה בעדת תימן כמקום תורה שבו ישיבות ורבנים. המפורסמים שבהם היו רבי שלום שבזי, רבי חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי, ויש אומרים שגם הרב שלום שרעבי מקורו שם.

יהודי המקום נהגו לגלח את שפמם אך להותיר את הזקן. לעומת פיאותיהם של יהודי מרכז תימן, שהיו מסולסלות, דקות וארוכות (אם כי היו שנהגו לקצוץ אותן כשהיו מגיעות לסוף הפנים), נהגו יהודי הדרום לגדל את פיאותיהם פרא. שלא כמו אצל יהודי המרכז, המסורת השרעבית שווה כמעט לגמרי למסורת עדות ספרד. הם למדו קבלה ונהגו בפועל לפיה.

הגיית העברית אצל יהודי שרעב גם היא שונה ממרכז תימן והיא הושפעה מן המסורת הבבלית שיהודי שרעב עמדו בקשר עם גאוניה. כך לדוגמה: בעוד שאצל רוב יהדות תימן החולם נהגה כקמץ התימני אך עם פה פתוח, מה שמשנה את ביטויו (ולפי זה מובן מה שהוא מכונה אצל המדקדקים מלוא פום, כלומר פה מלא) אצל יהודי דרום תימן החולם נהגה כצירי על פי המסורת הבבלית. כך למשל בשירי הרב שלום שבזי ומשוררים נוספים משרעב חולם מתחרז עם צירי. אצל רוב יהודי תימן נהגית האות קו"ף כמו גימ"ל בעברית המודרנית והגימ"ל נהגית כמו האות J באנגלית. לעומתם, אצל השרעבים הגימ"ל נהגית כמו בעברית המודרנית.

דרומית לשרעב יש נפה גדולה הנקראת אלחוג'ריה שבה גם כן היו כפרים רבים. מזרחית לשרעב באזור הנקרא בלאד עמאר היו הרבה כפרים ועיירות כמו העיר ד'לאע, קעטבה, הכפר סדה, גדס ועוד. גם יהודי מקומות אלו מזוהים בדרך כלל עם יהודי דרום תימן. יהודי דרום תימן היו עניים יותר מיהודי צנעא, כפי שמציין למשל יעקב ספיר ביחס לעיר תעיז.

קהילת העיר חבאן

ערך מורחב – יהדות חבאן

ילד מקהילת יהודי חבאן, בבגדים מסורתיים

אף שמנתה ב-1948 רק כ-450 נפש, שונה קהילת העיר חבאן בלבוש, בניגון ובתרבות מכל קהילות תימן. העיר חבאן שוכנת במרחק רב יחסית מזרחית לקהילות תימן האחרות. בעוד שאצל כל קהילות תימן מקובל היה לגלח את שיער הראש (למעט הפיאות) באופן תכוף - הרי שהחבאנים, זקנים וצעירים, גידלו שיער ראשם עד לכתפיהם. בנוסף בניגוד לאיסור נשיאת הנשק שהוטל על היהודים בכל קהילות תימן - יהודי חבאן נשאו לרוב את חרבותיהם למותניהם. כמו כן ניגוני התפילות שלהם (כגון פיוטי הימים הנוראים, בר-יוחאי ועוד) - שונים מכל שאר קהילות תימן. נוסח התפילה שלהם הוא הנוסח ה"בלדי", (יש כמה חלקים בתפילה שנוהגים כמו ה"שאמי"), ומבטאם (כגון באותיות ג ו-ק והגיית החולם) זהה לזה שבמחוז שרעב. יהודי חבאן עלו לארץ במהלך מבצע "מרבד הקסמים" ורובם התיישבו במושב ברקת שבשפלה.

תורת תימן

יהודי תימני (חיים יצחק הלוי, אחיו של הרב יחיא יצחק הלוי), 1934

משפחה חבאנית מדגימה את ליל-סדר פסח בביתה החדש בתל אביב, 1946

חכמי תימן התכתבו בנושאי הלכה עם גאוני בבל, וחלק מתשובות הגאונים נשמרו והובאו מעדות תימן בפירוש קדום על הלכות הרי"ף. יהודי תימן שלחו תרומות לישיבות בבל, ודבר זה מוזכר במכתבי הגאונים. רב האי גאון כותב בתשובה בלשון זו: "ואתם יודעים כי בארבע פינות נכנס בלבבם להחזיר התורה לישנה, שבח לה', ושולחים שלוחיהם מכל הארצות, מתימן ומזרח וכו' ואשכנז וצרפת וכו' ועומדים לפנינו בענייני שאלותיהם וספיקותיהם".

בתקופת הכיבוש של הפאטמים הרבו יהודי תימן להתכתב עם יהודי מצרים. לאחר שהרמב"ם עזר לביטול הגזירות של האיובים נקשרו יהודי תימן לרמב"ם, התכתבו עמו, ואף קיבלוהו כמעין "מרא דאתרא". יהודי תימן הרבו לעסוק בהלכה ובפילוסופיה, וספרים רבים נתחברו על חיבוריו של הרמב"ם. באגרת תימן המפורסמת, מדגיש הרמב"ם את למדנותם של יהודי תימן, וכך הוא כותב: "וכל היום הוגים בתורת משה, הולכים בדרך הורה רב אשי". קשר זה עם הרמב"ם נמשך גם עם צאצאיו.

גם הרמב"ן, באגרתו לחכמי צרפת, כותב "כי שמענו מפי מגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן, קהילות רבות עוסקות בתורה ובמצוות לשמן".

עד הדור האחרון הייתה ידיעת התורה נחלת הכלל ביהדות תימן, דבר שהפליא את הראי"ה קוק בתשובתו לאביו בה הוא כותב: "רובם ככולם בני תורה, וכמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל". בצורה דומה התבטא גם הרב מרדכי אליהו: "ושם כידוע היו אנשים בעלי תורה וידיעה, ורובם ככולם כשרים ועוסקים בתורה ומצוות".

חכמי תימן נקטו להלכה ולמעשה את שיטת הגאונים. עם חיבור משנה תורה לרמב"ם קיבלוהו עליהם כפוסק עיקרי, תוך התאמות מעטות למסורת הגאונים שבידם. במהלך השנים גברה השפעת השולחן ערוך, בעיקר בזרם ה"שאמי" ובתחום של "אורח חיים", אך בדרך כלל, בעיקר בתחומי "חושן משפט" "יורה דעה" ו"אבן העזר" - נשמרה הפסיקה הרמב"מית.

בתקופת גזירותיו של המושל הטורקי (בשנת 1618), התפשטה הקבלה בתימן, ולמרות זאת, היא לא הצליחה לדחוק לגמרי את הפילוסופיה. חכמים רבים כללו עתה בספריהם גם קבלה וגם פילוסופיה, כגון הרב שלום שבזי.

ספרות המדרש התימנית טבועה אף היא בחותם השפעת חיבורי הרמב"ם בהלכה ובפילוסופיה. לקט נרחב מהחומר המדרשי שבכתבי היד ובדפוסים הדפיס רבי מנחם כשר באנציקלופדיה המדרשית שלו - "תורה שלמה".

מסורת יהודי תימן

בגלל בידודה היחסי של תימן משאר היהודים במשך שנים ארוכות, שימרה המסורת בתימן, בעיקר זו הבלדית, מאפיינים ייחודיים, ואף עתה היא נחשבת לעדה שלישית, לצד הספרדים והאשכנזים. הדבר בא לידי ביטוי במנהגים שונים שמייחדים אותם, גרסאות משלהם לכתבי יד, ניקוד מילים בעברית ובארמית ועוד.

עם הבאת הדפוס האיטלקי לתימן, וביתר שאת עם העלייה לארץ ישראל והידוק הקשר עם קהילות יהודיות אחרות, ניטשטשו מעט ההבדלים, אולם המסורת התימנית הייחודית ממשיכה להישמר בקהילות רבות של יוצאי תימן בישראל.

על פי המסורת של יהודי תימן, ראשית גלות תימן התחילה כבר בסוף תקופת בית ראשון. באורח חייהם נשתמרו מנהגים המעידים על השפעה מארץ ישראל בתקופה קדומה, ביניהם בבית הכנסת, בסידור התפילה, בקריאת התורה ועוד. לדוגמה:

• ישיבה היקפית בבית הכנסת (אם כי ישיבה היקפית בבית הכנסת השתמרה במרבית העדות הלא-אשכנזיות).
• קריית שמע (כך היא הגיית הביטוי בפי בני תימן) בקול רם ובצוותא.
• ספר התורה הוא בן 51 שורות בכל דף ולא 42 כבשאר קהילות ישראל. הדבר תואם את המדרש על גילוי ספר התורה בזמן יאשיהו, שגולל לעמוד שבראשו הפסוק "יולך ה' אתך ואת מלכך" (דברים, כ"ח, ל"ו). רק בספרי תורה תימניים נמצא פסוק זה בראש הדף כפי שציינו חז"ל במדרש, אולם בספרי שאר קהילות ישראל נמצא פסוק זה באמצע הדף.
• שימור המנהג הקדום בקריאת התורה של "קטן קורא בתורה ומתרגם" (משנה, מסכת מגילה, פרק ד', משנה ו').
• העולה לתורה מברך וקורא.
• קריאה בציבור של תרגום אונקלוס לאחר כל פסוק.
• בקדיש, אמירת "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה ויפרוק עמיה" והכפלת התיבה "לעילא" בכל ימות השנה.
• בתפילת העמידה של מוסף של שבת נשמרה אמירת הקטע "למשה ציוית על הר סיני וכו'".
• בתפילת מוסף הבלדים אינם מתפללים תפילת יחיד אלא מתפללים בלחש במקביל לחזרת הש"ץ.
• תפירת התפילין ב"גידי הכסלים" ולא ב"גידי העקב".
• הטמנת החיטים המיועדים למצות בעשבים (טינון).
• מנהגי אֲבִילוּת (כך היא הגיית הביטוי בפי בני תימן) שונים.

פולקלור

מאכלים

המטבח התימני כולל מאכלים אופייניים ובהם:

• סלוף: דומה ללאפה המוכרת בישראל. מרכיביו העיקריים זולים: מים, קמח, סולת ושמרים. את הסלוף מכינים על גבי טבון.
• לחוח: עשוי ממרכיבים דומים לסלוף, על גבי מחבת המחוממת על אש גבוהה. בשל דלילות הבצק נוצרות על המחבת בועות אוויר שיוצרות מעין חורים. על כן מכונה הלחוח "פיתה עם חורים".
• מלאווח - הבצק דומה לבצק עלים. בעבר היה נאפה בטאבון ובארץ מטוגן במחבת.
• מרק תימני - ובו בשר בקר או עוף וירקות כמו בצל, כרפס ופטרוזיליה. התבלין העיקרי הוא החוואיג' למרק. הטעם המיוחד מתקבל גם בגלל הבישול הארוך.
• מטיט (זום) - תבשיל המורכב מגבינות, אשל, קמח סמנה ותבלינים. נאכל בין היתר בצאת יום הכיפורים. האוכלים זורקים לתוך התבשיל חתיכות לחם גסות.
• סאמנה - חמאה שמוסיפים למאפים ולזום. משמש גם כמטבל.
• זלאביה - לביבה תפוחה שאוכלים עם אבקת סוכר או עם חריף.
• חילבה - עשוי מגרגרי חילבה טחונים, מכוסברה ומלימון. משמש כמטבל, ממרח או תוספת למרק.

מאכלי שבת

• ג'חנון: בצק עלים מגולגל העשוי מקמח, מרגרינה, מלח וסוכר. נאפה במשך זמן רב, לרוב תריסר שעות. נהוג לאוכלו בשבת בבוקר, עם עגבנייה, ביצה קשה וסחוג.
• לסיס - תבשיל שעועית אדומה וביצה המבושל בדרך כלל מיום שישי ונאכל בשבת בבוקר.
• סבאיה (מכונה גם קורססך) - מאפה של שכבות בצק מתוק הנאפה בתנור ונאכל בשבתות ובחגים.
• כובאנה - מאפה מבצק שמרים, דומה ללחם. נאפה במשך הלילה ונאכל בדרך כלל בשבת בבוקר.
• שאוויה: תבשיל העשוי מצלי כבש או בקר. נאכל בדרך כלל בשבת, בחגים ובערב פסח. נהוג לשתות עמו משקאות חריפים (כגון ערק).
• ג'עלה - סעודת פיצוחים ופירות שמוגשת לפני הסעודה. לפי נוהג שונה מוגשים הפיצוחים והפירות לאחר ארוחת השבת.

תרופות טבעיות

רוב התרופות העממיות של יהודי תימן כוללות מרכיבים טבעיים וטריים:

• לחילבה מיוחסות סגולות מגוונות, כמו הורדת הסוכר בדם וסיוע לאסתמה וטחורים. לחפיפת השיער איתו מיוחסת הסרת קשקשים.
• גם לרימון על חלקיו השונים (הקליפה, הפרי ומיץ הרימונים) מייחסים יהודי תימן תכונות רפואיות רבות, בפרט ריפוי דלקות בדרכי השתן ומניעת מחלות כבד ושלשול.

כלכלת יהודי תימן

היסטוריה

משנת 1650 בערך, החלה התפוררותה של הממלכה האימאמית בתימן, שהייתה במשך 200 שנים ממלכה יציבה מאוד. כיוון שהיו מחוזות שונים בתימן (כמו עדן) שהכריזו עצמאות, והשתחררו מעולם של הזיידים, פחתו גם הכנסותיו של האמאם של תימן. צמצום הכנסותיו של האימאם גרם לכך שהוא לא היה יכול לעמוד בתשלומי התמלוגים השנתיים לשבטי הצפון בתמורה לכך שיכירו בשלטונו. ולכן, כאשר הם לא קיבלו את כספם - הם היו פושטים על צנעא ושודדים את אוצרות האימאם ואת העיר עצמה. בהתנפלויות השבטים נפגעו גם היהודים. פגיעה זו החלה קצת בשנת 1725, אך מתחילת המאה ה-19 היא הפכה לתופעה שכיחה. קשיי השלטון הללו גרמו גם להידרדרות פוליטית.

לאחר מאורעות השבתאות וגלות מוזע בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-17, בהם הוחרמו כל המטלטלין והרכוש הקרקעי של יהודי תימן, הם היו נתונים למצוקות כלכליות וחברתיות במשך כ-50 שנים.

משנות ה-30 של המאה ה-18 עמד בהנהגת האוכלוסייה היהודית רבי שלום עראקי ומצבם הכלכלי של היהודים השתפר מאוד. מקצתם אף נטל חלק במסחר עם הודו ועם ארצות אחרות. אבל ההידרדרות הפוליטית של תימן וההתגברות הקנאית של המוסלמים נגד היהודים משנות ה-60 של המאה ה-18 ואילך, גרמו להידרדרות כלכלית חוזרת של היהודים.

מההידרדרות הפוליטית והכלכלית הזאת סבלו כל תושבי תימן, עד שבשנת 1872 פנו תושבי צנעא המוסלמים בבקשה מהטורקים להשתלט על העיר. היהודים, כמרכיב חלש באוכלוסייה התימנית, נפגעו קשות מהתמוטטותה של תימן במאה ה-19, והם חיכו יותר מכל שאר שכבות האוכלוסייה התימנית לבוא הטורקים, בתקווה שזה יביא לשיפור במצבם הכלכלי.

מסחר יהודי תימן

היהודים שנטלו חלק בסחר החוץ של תימן עם הודו במחצית השנייה של המאה ה-18, היו בעיקר מבני קהילות הערים מוכ'א וצנעא. גם בעדן, שהחלה להתפתח מבחינה מסחרית לאחר כיבושה על ידי הבריטים, תרמו היהודים להתפתחות הכלכלית. רבים מהם שירתו את הבריטים במנהל החדש שהוקם על ידם. אל העיר עדן נמשכו יהודים מרוב קהילות תימן, שסבלו מהתהפוכות המדיניות והכלכליות ששררו בתימן וגם מחוץ לתימן, דבר שיצר תמורה תרבותית חריפה באוכלוסייה היהודית של תימן, שנפתחה להשפעות תרבות המערב ולמסורות יהודיות של קהילות מזרחיות שמחוץ לתימן.

משנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך, לאחר שתימן נכבשה על ידי הטורקים ניצלו יהודי עדן צנעא, מנאכ'ה, עמראן, שבאם, ד'מאר, ירים ותעז, את שוויון הזכויות שניתן להם, ורבים מהם התעשרו מפעילותם הכלכלית, תחילה כספקים לצבא הבריטי הגדול שנכח בעדן, ואחר כך כסוחרים עם מדינות רבות מעבר לים. היהודים הזרים שהשתקעו בעדן היו בדרך כלל סוחרים שנלוו אל הצבא הטורקי, והם לא נטו להתערב באוכלוסייה היהודית המקומית. כתוצאה מהכיבוש הטורקי חזרו חיי הכלכלה לתקנם באזורים שהיו בשליטת הטורקים.

כתוצאה מריבוי האוכלוסייה ומשהיית כוחות צבא טורקי גדול בתימן (שהביאו עמם מטורקיה מוצרי מזון שלא היו ידועים קודם לכן בתימן), החלה הפעילות הכלכלית להסתעף ולהתרחב בגלל גידול הצריכה. היהודים עסקו, איפוא, גם ביצוא וגם ביבוא.

מצרך היצוא העיקרי היה קפה, שגדל בעיקר באזור מנאכ'ה במערב תימן, ובשרעב בדרום תימן. ההיסטוריון קראקסו התימני, נודע בתימן הסוחר היהודי אהרן שחב ממנאכ'ה כ"מלך הקפה": "... יהודי עשיר המכונה מלך הקפה... הוא עשיר מאוד, סוחר בכל סוגי הקפה ודרכו עובר סחר הקפה". סחורות יצוא אחרות שהתמחו בהם היהודים היו עורות ואבנים טובות.

הסוחרים היהודיים בערים הגדולות בתימן, עסקו כאמור גם ביבוא (לצורך הצבא והמנהל הטורקי ולצורך האוכלוסייה המקומית). היבוא, בדומה ליצוא, עבר דרך נמלי חודידה ועדן ומוצריו העיקריים היו:

• טבק - מפרס
• תבלינים (לרבות אופיום, שהיה בלתי חוקי)
• חוטים לאריגה
• תמרים לאכילה ולייצור ערק
• אריגים ובגדים שונים מארצות אירופה

קהילת סוחרים אופיינית הייתה זו של יהודי מנאכ'ה, שגדלה והתבססה בעיקר על ידי פליטי צנעא בשנים הסמוכות לכיבוש הטורקי. הם מצאו מפלט בעיר זו, שהייתה באזור שלטונו של הדאעי האיסמעילי - אלמכרמי, שיחסו ליהודים היה אוהד לעומת זה של האימאמים שישבו בצנעא. יהודים לא ישבו בנמל חודידה אף בימי הטורקים, מלבד סוחרים שבאו מחוץ לתימן, וסחר החוץ של יהודי מנאכ'ה דרך נמל זה נעשה בעזרת סוכניהם המוסלמים, שישבו בחודידה.

בתחום המסחר הפנימי היה חלקם של היהודים גדול יותר מאשר במסחר החוץ. גם כאן חלו אותם תמורות כמו שצויין ביחס לסחר החוץ. במחצית השנייה של המאה ה-18 התפרנסו יהודים רבים בצנעא ובערי השדה מן המסחר הפנימי, ביניהם נשים. אולם ערעור המצב הביטחוני והמדיני, ריבוי המלחמות, מעשי השוד וההתנפלויות, בייחוד על שכונת היהודים בצנעא, כל אלו גרמו להפחתה ניכרת בהיקף המסחר הפנימי. מלבד זאת, גם סחר החוץ נפגע מאותם התמורות ובשל חוסר היציבות, ולכן היה ייסוף בשער המטבע, והדבר שגרם לשפל חמור במסחר הפנים.

רק במערב תימן, באזור חראז (מנאכ'ה) שתחת שלטונו של אלמכרמי, היו יהודים שעסקו במסחר בתקופה שלפני הכיבוש הטורקי, אם כי בהיקף מצומצם למדי. שינוי גדול חל עם הכיבוש הטורקי בתימן. מלבד הגורמים של סחר החוץ (החיים התקינים וגידול הצריכה), הוכנסו לתימן כספים רבים, שגרמו מצד אחד לאינפלציה גדולה, אך מצד שני התרבו אמצעי התשלום.

הקהילה וסדריה

הקהילה בעבר

קהילת יהודי תימן הוא הגוף הארגוני לשם סיפוק הצרכים החברתיים והדתיים של היהודים בתימן. כמו כן, קהילת יהודי תימן דאגה ליהודים גם בהקמת מוסדות לימוד, פיקוח על המלמדים בתלמודי התורה והישיבות ולעיתים אף סיפוק הצרכים של לימודי התלמידים העניים שבאותו האזור. ברוב קהילות היהודים בתימן היו מוסדות חסד, דהיינו מוסדות לגמילות חסדים, מוסדות למען היתום והאלמנה (חלק מהמוסדות הללו אף התמחו בהברחת והסתרת יתומי היהודים בתימן) ולמען פדיון שבויים. היו קהילות בתימן, שאף הקימו בתי תמחוי, מעין קופות חולים ואכסניות שונות. הקהילה גם הכשירה את בתי העלמין ואנשי "חברה קדישא".

הנהגת הקהילה חולקה לשניים:

• נשיא - ראש הקהל, ואחראי ליחסים בין הקהילה לשלטונות (בעיקר על תשלומי המיסים).
• רב או חכם - מנהיגה הרוחני של הקהילה, ואחראי על ענייני המוסר, ההלכה והמשפט; הוא גם פיקח על הישיבות ותלמודי התורה, לימד תורה בבתי הכנסת ושפט בבתי הדין. הרב לא התפרנס מרבנותו, אלא עסק במקצוע נוסף.

נשיאי הקהילה התימנית, נעזרו באנשים, שנקראו ה"ממונים", והם היו אחראים על ניהול מתוקן של חיי הקהילה, לדוגמה מינוי נשיאים ורבנים, שכירת שוחטים לקהילה, בחירת מלמדים בתלמודי התורה ובישיבות. הממונים הללו נבחרו על ידי "אנשי המעמד", קבוצה מנכבדי הקהילה. ועידת אנשי המעמד התכנסה בדרך כלל פעמיים בשנה, ואז הם דנו בכל ענייני הקהילה היהודית שבתימן. כדי לשמור על פיקוח מתוקן ומלא על הפרנסים, אנשי המעמד ושאר האנשים שהשפיעו באופן קבוע על הקהילה, ניסחו בוועידה תקנות וחוקים שונים יחד עם הרב ועם ראש הקהילה. לתקנות אלו קראו גם "הסכמות" כי התקנות קיבלו תוקף רק לאחר הסכמת רוב חברי הקהילה. מי שעבר על הסכמות אלו, שהיו כמו דין תורה מחייב, היה צפוי לעונש, לעיתים קנס, ולעיתים (במקרים חמורים יותר, בעבירה על תקנות משמעותיות ביותר) אף נידוי וחרם.

מכיוון שכל התפקידים הרבים הללו חייבו כסף רב, הטילו הממונים מיסים שונים על הקהילה, כגון "מס הגאבילה", אותו שילם כל יהודי שקנה מצרכים כשרים. מקורות הכנסה נוספים היו מתנות אנשי הקהילה לקהילה, כגון בתים או חנויות, שהיו נקראים הקדש.

שיטת ארגון יעילה זו של הקהילה, למדו התימנים ממגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו באימפריה העות'מאנית, ושמנהגם התפשט לארצות אחרות, בהם גם תימן.

החינוך היהודי בתימן

יהודי תימני בלבוש מסורתי

החינוך היהודי-תימני מיוחד גם מבחינת תוכנו, וגם מבחינת שיטת ההוראה שלו.

רק הבנים למדו. בתחילה היה מסור חינוך הבנים בידי האב, אך משום קשיי הפרנסה לא יכלו רוב האבות להקדיש את זמנם לחינוך הבנים בצורה מסורה. מסיבה זו נפתחו תלמודי התורה שנקראו "כניס" (מונח המתאר גם את בתי הכנסת), "מדרש" או, כמו במקבילות המוסלמיות, "מעלאמה". המלמד היה נקרא "מארי" (נהגה מורי, ובמלעיל). כדי להבדיל בין מלמד התינוקות לבין הרב (לו קראו בתימן גם כן "מארי"), היו מכנים את מלמד התינוקות "מארי אלעיאל" ("המארי של הילדים").

מלמד התינוקות קיבל אליו תלמידים מגיל 3 ומעלה ללימודים שנמשכו כשמונה שנים. תחילה למדו, לאחר שנה או שנתיים של הכנה, בני הארבע והחמש, קריאה וכתיבה של האלפבית וניקוד. בוגרים יותר למדו קריאה מתוך סידור, וקבוצה שלישית למדה את קריאת פרשת השבוע (יחד עם התרגום) וההפטרה. ספרי הלימוד היו יקרים ונדירים, ולכן כמה תלמידים למדו יחד מספר אחד, שעליו הסתכלו כל אחד מכיוון אחר. בגילאים אלו התמקדו הלימודים בעיקר בתנ"ך, אולם מחוץ למסגרת זו שמע הילד שעורי תורה בחברת המבוגרים. יום הלימודים נמשך מכשעה וחצי אחר הזריחה ועד לשקיעת השמש, במשך כל השבוע, וכלל הפסקת צהריים. רוב המלמדים היו עניים מרודים שלא יכלו להתפרנס אחרת. המלמד קיבל מהורי הילדים סכום כסף קטן כל שבוע, ולעיתים נתנו לו גם מאכל קטן או להזמינו לאכול בבית המשפחה.

לפי החינוך התימני, עוד לפני הגיעו לגיל בר מצווה הילד היה אמור להיות מסוגל להצטרף אל עולם המבוגרים ("גבר בגוברין"). אחד הדברים העיקריים שאותם צריך הילד לעשות בתור "מבוגר", הוא נטילת חלק בפעילות בית הכנסת (אמירת התפילות, קריאת פרשת השבוע והפטרות) ובשיעורי התורה. עוד בהיות הילד בתלמוד תורה הוא הלך עם אביו יום יום לתפילות ולשיעורים הניתנים בבית הכנסת על ידי הרב. כך רכש לו הילד ידע במשנה, הלכה (רמב"ם ושו"ע), אגדה (עין יעקב, אגדות התלמוד) ואף בגמרא.

לאחר גיל הבר מצווה, המשיכו ללמוד בחברת המבוגרים בשיעורים היומיומיים שהיו בכניס ערב ובוקר. שם היה ניכר מיהו הבקי, הבקיאים קיבלו הכשרה כדי לשמש כ"כלי קודש", דהיינו כשוחט, חזן, מוהל ודיין.

מדי שבוע היה מקבל ה"מורי אלעיאל" (מלמד הילדים) מאב התלמיד את שכר הלימוד בתור צדקה, כדי שלא לעשות את התורה "קרדום לחפור בה". היו מקומות בהם המורי קיבל את שכרו בתור ארוחות אותם אכל בתורנות בבתי התלמידים.

רב הקהילה שנקרא כאמור לעיל "מורי", לא קיבל משכורת כלל אלא היה מתפרנס ממעשה ידיו. אף על פי של"מורי" לא היה איפוא זמן פנוי ללמוד כמו לרבנים בארצות אחרות (שהתפרנסו מהציבור וכל שעותיהם היו פנויות ללימוד), רמת תלמודם של רבני תימן הייתה מן הגבוהות, ביטוי נאה לכך נתן הנוסע הירושלמי (יליד פולין) הרב יעקב ספיר שביקר בתימן בשנת 1859 בהגיעו לעיירה ג'רואח:

העיר המצערה הזאת לה רב גדול (בארצות האלה יקראו להרב מארי), הוא המורה הוא הדיין והדורש הוא השוחט והבודק, גם חזן ושמש, ומכל אלה אין לו מחית נפשו לשליש ולרביע, גם במצער צרכי חייהם ופרנסתם. על כן גם המארי מסובל תחת עול המלאכה והעבודה אם נקלה אם נכבד. הרב הזה מארי יוסף בן סעיד (סעדיה) יצ"ו מלא תורה יראה וחכמה ורוח דעת. בקי במקרא וביאוריו עד להפליא. בקי בתלמוד ברמב"ם ועד אחרונים כאחד המורים הגדולים בארצותינו וידיו רב לו בחכמת הקבלה בשנון גדול, הזוהר וכתבי האר"י למודים על לשונו בעליל כל עלה ועמוד, וכח זכרונו רב מאוד, וחובר חיבורים בקבלה ומפליא לעשות גם בקבלה מעשיות ואצטגנינות כמעשה הראשונים ... ויצא שמו בכל הארץ גם בעיני השרים ועבדי המלך. ועל כל אלה גדלה ענותנותו ואהבת בני אדם. עם פנים שוחקות מדברותיו נאוה... והוא כבן ארבעים שנה. מהלכו מנהגו ומלבושיו כמנהג המדינה, וזר הרואהו יחשבנו לאיכר או רועה צאן... הוא חרש ברזל לעשות כלי נשק אתים מחרשתים מקבות קרדומות מגרפות כל כלי האיכרים. לו חנות אצל ביתו בחור ההר כמו מערה... הוא יושב על האבנים מחזיק הברזל או העשת להבעיר באש ואביו עומד על המפוח, ואחיו עומד להכות במקבת על הסדן. גם בעשותם בעבודה הקשה הזאת מצאתים נדברים יחד בדברי תורה חכמה ומוסר. ופה בחנות יורה ידין ויועץ בכל דברי הקהלה... הפעם נכנסתי לחנותו מן הבוקר... ואיכר גוי אחד אץ עליו לכלות מלאכתו... והוא מכה במקבת על הסדן והאיכר נוגש עליו כלה מלאכתך!... מכאב לב ומשבר רוח עניתיו: אשריך מארי יוסף שפחמי אתה ואוי... להמתנהגים ברבנות

— יעקב ספיר, "אבן ספיר"

.

מעמד האישה היהודיה בתימן

לפי עדותו של הרב יוסף קאפח, לאישה היהודיה בתימן היה מעמד מכובד למדי, כמרכז התא המשפחתי. חינוך הבנים היה בידי האם בלבד. היא שחינכה לניקיון, לנימוסים, לסדר ולמשמעת והשפעתה עליהם ועל עיצוב דמותם הייתה גדולה. האב היה טרוד בעבודתו ונמצא בדרך כלל במשך רוב היום מחוץ לביתו. עם זאת, השפעתה הייתה גדולה אף יותר על חינוך הבנות, כי הבנים למדו בבית המדרש, ואילו הבנות לא ידעו קרוא וכתוב אלא קיבלו את כל הדרכתן בעל פה מאמם.

רק נשים מעטות ידעו קרוא וכתוב. רוב הנשים ידעו להתפלל רק תפילות קצרות בערבית ובעברית. עם זאת, האישה היהודייה בתימן הגיעה לרמת תרבות אישית טבעית גבוהה למדי^{[דרוש מקור]}. גם דביקותם הדתית הייתה עמוקה, ובזכות מסגרת החיים היהודית הגיעו לרמה מוסרית ותרבותית גבוהה.

לפי דברי הרב קאפח תפקיד האישה היה בתוך ביתה. דאגת הפרנסה והבאת המצרכים אל הבית הייתה מוטלת על הגבר בלבד. נשים לא יצאו לעבוד או לערוך קניות מחוץ לבית. נשים שחפצו לסייע בפרנסה עסקו ברקמה בבית וסחרו בתוצרת בינן לבין עצמן. בשעות אחר הצהריים נהגו נשים לצאת אל שכנותיהן ולעיתים לעבוד שם בצוותא. אבשלום מזרחי כותב כי כך היו פני הדברים בצנעא ובערים הגדולות, אולם בכפרים נהגו הנשים לצאת אל השדה ואל השוק. נשות הכפרים היו פתוחות יותר ולא התביישו לרקוד ולשיר בשמחות, ואף להשתתף בשיחת הגברים.

משפחות הכלה והחתן היו נושאות ונותנות על "מוהר הבתולין", סכום שהיה על החתן לשלם להורי הכלה.

האישה לא התערבה כלל בחיים הציבוריים באופן ישיר, כי לא נחשב מכבודה להתעמת עם אנשי ציבור ועסקנים, אך השפעתה העקיפה באמצעות בעלה לא הייתה מעטה. הסבתא הייתה הדמות הנערצת במשפחה.

בשנת 1942 נפתח בצנעא בית ספר לבנות בהנהגת רבני העיר.

נישואי קטינים וקטינות היו נפוצים למדי בתימן, בין היתר כדי להגן עליהם מפני השלטונות, בעיקר במרכז הממלכה, שכפו את האסלאם על רווקים יתומים, גזירה שנקראה "גזירת היתומים". נישואים אלה גרמו לעיתים לגירושין. חרם דרבנו גרשום לא נהג בתימן, והיו מקרים של גברים שנישאו ליותר מאישה אחת. עם זאת, לפי מחקר של משה גברא שהתבסס על ראיונות של עולים מתימן, בדור העלייה היה היקף התופעה נמוך ונבע בדרך כלל מהרצון לקיים את מצוות "פרו ורבו" או לסייע לנשים עניות.

משפחות עתיקות ומפורסמות ביהדות תימן

בקרב יהדות תימן ישנן משפחות עתיקות יומין ובעלות ייחוס, כמו משפחת מגארי-כהן המיוחסת כמשפחת בני בניו של יהויריב הכהן. חיים חבשוש כתב כי עוד לפני הופעת האסלאם באו לתימן מארץ בבל כמה אנשים נכבדים ומיוחסים ואלו שמותיהם: ששון-הלוי, מרחבי, עוזרי, פתיחי, בשארי. לטענת חבשוש, שמות חמישה יהודים קדמונים אלה מופיעים גם במסורת הערבית התימנית, בספר הנקרא "אלאצחאחי". משפחת צאלח של מהרי"ץ ידועה בייחוסה עד פרץ בן יהודה, כפי שנכתב על ספרים שהוקדשו לבית הכנסת "בית צאלח".

חלק ממשפחות אלו הצמיחו במשך דורות רבנים ומנהיגים רבים ליהדות תימן. בין המשפחות שהצמיחו רבנים רבים נמנות משפחות קורח, אלשיך הלוי ועראקי כהן.

קהילת צנעא 1901
בית כנסת בצנעא הרובע היהודי בצנעא יום חג צורף קהילת צנעא אל-אבייצ בית המלאכה של צורף קהילת צנעא אל-אבייצ העיר צנעא

ראו גם

• מבצע על כנפי נשרים
• עליית אעלה בתמר
• יהדות שרעב
• יהדות עדן
• הפליטים היהודים ממדינות ערב
• מרכז מורשת תימן
• פרשת ילדי תימן
• הגייה תימנית
• יהדות צפון תימן

רבנים בולטים

• רבי יחיא צאלח (המהרי"ץ)
• רבי דוד משרקי (השתילי זיתים)
• רבי יחיא יצחק הלוי (ראב"ד תימן)
• רבי יחיא קאפח (מייסד תנועת הדרדעים)
• רבי יחיא אלשיך
• רבי חיים כסאר
• רבי יוסף צוברי
• רבי יוסף קאפח
• רבי שלמה קורח (ראב"ד בני ברק)
• רבי עזריה בסיס (רבה של ראש העין)
• רבי יפת טיירי
• רבי שלמה מחפוד
• הרב יצחק רצאבי (השולחן ערוך המקוצר)
• הרב נתנאל אלשיך
• הרב פנחס קורח

לקריאה נוספת

• בת-ציון ערקי קלורמן, יהודי תימן : היסטוריה, חברה, תרבות - 3 כרכים בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה
• חיים סעדון (עורך), תימן, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", ירושלים: הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, תשס"ב-2002.
• שלמה דב גויטיין, התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי הרוח: מבחר מחקרים, (עורך: מנחם בן ששון), ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ג 1983
• יוסף קאפח, הליכות תימן.
• אברהם אלנדאף, ספר זכור לאברהם
• שלמה מורג, העברית שבפי יהודי תימן, הוצאת האקדמיה ללשון, 1965
• בת ציון עראקי קלורמן (עורכת), יוצאי תימן בארץ ישראל, יהודי תימן - היסטוריה, חברה, תרבות, הוצאת יד בן צבי, 2006
• אהרון גימאני, תמורות במורשת יהדות תימן, בהשפעות השולחן הערוך וקבלת האר"י, הוצאתברסיטת בר-אילן, 2006
• דרור חוברה, ירושלים של עולי תימן: חיי חברה ודת, הוצאת רסלינג, 2018.
• שלמה מורג, מסורות הלשון העברית והלשון הארמית שבפי יהודי תימן, אפיקים, תשס"ב
• יוסף יובל טובי, יהדות תימן בצל האסלאם מראשיתו ועד ימינו, הוצאת משגב, 2019

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהדות תימן בוויקישיתוף

• יד מהרי"ץ - מורשת יהדות תימן לפי שיטת הרב יצחק רצאבי
• נוסח תימן - פורטל קהילות תימן
• אתר המאורות - אתר תוכן והלכה ליהדות תימן.
• מתימן יבוא ישיבה ותלמוד תורה לבני עדת תימן, באתר סרטי וידאו ועוד חומר על מורשת ושירת תימן.
• מעמד האישה היהודית בתימן, הרב יוסף קאפח, מחניים צ"ח (תשכ"ה), באתר דעת
• האגודה לטיפוח חברה ותרבות שימור וטיפוח מורשת יהודי תימן
• יוסי מלמן, נשיא תימני משלנו, באתר הארץ, 18/10/08
• ורד מדר, החיפוש אחר תחושה של בית, על קינת הנשים התימניות, מגזין ארץ אחרת
• יהושע הכהן, "הילדים שלנו לומדים עברית עם 900 מוסלמים" • ראיון נדיר ומרתק, באתר בחדרי חרדים, 4 בינואר 2011
• אוסף תמונות העלייה מתימן 1943-1944, המרכז למדיה דיגיטלית, ספריית יונס וסוראיה נזריאן,ברסיטת חיפה
• מחיי יהודי תימן בארץ ישראל (1940)
• "עם וצליליו", המקצבים והמסורות במוזיקה התימנית. סרטון של צפורה יוכסברגר (1992). ארכיון שפילברג
• מסעות חבשוש, חיים בן יחיא חבשוש ההדיר שלמה דוב גויטיין, מכון בן צבי ירושלים תשמ"ג.
• חן אלמליח, מהכנרת ועד סילוואן, הממסד הציוני משתמש בתימנים וזורק אותם, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2018

מאמרים ב פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם),ברסיטת תל אביב:

• שלום בר-אשר, תולדות יהודי תימן בעת החדשה, על ספרו של יוסף טובי 'יהודי תימן במאה הי"ט, תולדות ומקורות',תל אביב: הוצאת אפיקים, תשל"ט, פורסם בפעמים, 3, סתיו תש"ם 1979, עמ' 97–100
• יהודה רצהבי, ‏לתולדות יהודי תימן, פעמים 72, קיץ תשנ"ז

• אהרון גימאני, קובץ מחקרים בתרבות יהודי תימן, על קובץ מאמרים של יהודה רצהבי, פעמים, 36, תשמ"ח 1988, עמ' 158–159
• יהודה ניני, מחקרים על אזור תיהאמה שבתימן, על קובץ מחקרים בעריכת פראנסין סטון אשר עוסקים באזור התיהאמה של תימן, פעמים, 30, תשמ"ז 1987, עמ' 139–142
• מיכל אמדור, המשפחה היהודית בעדן - צורת-מגורים, קו-ייחוס ובחירת בן-זוג, פעמים, 17, תשמ"ד 1983, עמ' 112–123
• בת-ציון עראקי קלורמן, התנועה השבתאית בתימן, פעמים, 15, תשמ"ג 1983, עמ' 47–57
• בת-ציון עראקי קלורמן, על השתלבותם של היהודים בכלכלה המקומית בתימן, פרק מתוך הספר 'תימן', (עורך:חיים סעדון), ירושלים: הוצאת משרד החינוך ומכון בן-צבי, תשס"ב, עמ' 43–49
• יוסף הלוי, מה נכספו לך עם - עליות היהודים מתימן מבעד ליצירתם הספרותית (המשך), עמ' 126–152, פעמים, 39, תשמ"ט 1989
• יוסף טובי, חיקוי ומקור בשירתם של יהודי תימן, פעמים, 2, קיץ תשל"ט 1979, עמ' 29–38
• יוסף טובי, ידיעות על יהודי תימן בחיבורים ערביים מתימן, פעמים, 64, קיץ תשנ"ה, עמ' 68–102 (חלק א); פעמים, 65, סתיו תשנ"ה, עמ' 18–56 (חלק ב)
• אהרן בן דוד, על החינוך היהודי בתימן, פרק מתוך הספר 'תימן', (עורך: חיים סעדון), ירושלים: הוצאת משרד החינוך ומכון בן-צבי, עמ' 58–67
• שלמה מורג, עדה ולשונותיה: בין מסורת לבין חידוש, פעמים כרך 68, קיץ התשנ"ו, עמ' 139–151
• עופר אדרת, מאות תמונות של יהודי תימן בקופסת נעליים מחכות לזיהוי, באתר הארץ, 3 בפברואר 2017.
  קישור לאוסף התמונות באתר יד בן צבי
• דור סער-מן, יהודי תימן והרמב"ם, באתר בית התפוצות, ינואר 2018
• מרים טנג'י, מסע מצולם בעקבות היהודים האבודים מתימן (1980), "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אפריל 2019
• חן מלול וגיל וייסבלאי, מפגש עם יהודי צנעא בשנת 1901, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, מרץ 2017

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0