אופיום
אופּיום הוא סם פסיכואקטיבי חזק מקבוצת האופיאטים, המופק מהנוזל של תרמיל בוסרי של הצמח פרג תרבותי (פרג האופיום).
תיאור
האופיום מתאפיין בריח נרקוטי ובטעם מריר-חריף. הוא מכיל תערובת של 25 אלקלואידים שונים, ביניהם קודאין, אוריפאווין, תבאין, נרקוטין, פפוורין, והעיקרי שבהם, המופיע רק במין הפרג התרבותי- המורפין. האופיאטים מחלישים את החישה הפיזית ואת היכולת להגיב לגירויים על ידי דיכוי מערכת העצבים. שימוש במינון גבוה ובלתי מבוקר בסמים השונים עלולים לגרום למוות.
אופיום הוא נוזל התרמיל הבוסרי של פרג תרבותי. אזורי הגידול העיקריים של צמח זה למטרות הפקת אופיום הם אפגניסטן, מקסיקו ו"משולש הזהב" של דרום מזרח אסיה (במיוחד מיאנמר). מבין הסמים המופקים מאופיום, בולטים קודאין, מרכיב נפוץ במשככי כאבים ובתרופות נגד שיעול, שהוא אופיאט חלש; ומורפין, שהוא אופיאט חזק בהרבה. מורפין משמש גם להפקת האופיואיד הרואין. יצור הרואין הוא המטרה העיקרית של גידול האופיום הבלתי-חוקי בעולם. משנעי הסמים מעדיפים לסחור בהרואין, כיוון שניתן להסתירו ולהבריחו בקלות יחסית עקב היותו מרוכז יותר.
אופיום כשלעצמו הוא מרכיב חוקי בתרופות מרשם. בין התרופות המכילות אופיום נמצאות לאודנום (טינקטורה של אופיום) ופרגוריק. אלו משמשות לשיכוך כאבים, למניעת שיעול ולעצירת שלשול.
האופיום בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה
אופיום בתקופת המקרא
עדויות לשימוש בחומרים שהונפקו מהפרג יש כבר מתקופת המקרא. דומה שבתקופות הקדומות היו גבולות השימוש בסם לרפואה או להנאה ולפולחן, מטושטשים. מהממצא הארכאולוגי שנחשף במזרח הקרוב עולה שצמח הפרג היה ידוע במרחב של ארץ ישראל בתקופת המקרא. לדעת חוקרים אחדים, כלים הקרויים בפי הארכאולוגים בשם "בילביל" שיוצרו בקפריסין ושווקו בכל רחבי הלבנט, נוצרו בצורת הלקט הפוך של פרג כדי לרמז על תכולתם. בדיקת מעבדה של שבר פכית שנמצא בתל אל-עג'ול העלתה שהוא מכיל שרידי אופיום[1].
תקופת המשנה והתלמוד
בתלמוד הירושלמי הוזכר ה"אופיון" בין מרכיבי הקילורין, תרופה לעיניים (עבודה זרה פ"ב מ ע"ד), וגם כחומר משלהב בקרב הפגאנים, שגרם כנראה לשיכרון חושים עד כדי סכנה, ולכן חז"ל גם מסתייגים ממנו.
בעיר שומרון במאה הראשונה לפנה"ס, היה בעיר אחד ממרכזי הפולחן של דמטר ובתה פרספונה, אשר התאפיין בשלהוב ההמונים, מה שנעשה בעולם היווני ורומי באמצעות אופיום שהופק לצורך זה.
דיוסקורידס, רופא בן המאה הראשונה לספירת הנוצרים, מתאר בספרו על חומרי המרפא את השימוש באופיום לרפואה, אופן הפקת גלולות מהאופיום, והסכנות בשימוש מופרז בחומר[1].
ימי הביניים
השימוש באופיום, היה שכיח מאוד בחברה של ימי הביניים. לפי דבריו של הרופא הירושלמי אלתמימי, בן המאה העשירית, היה השימוש בו מצוי בכל הארצות של המזרח והמערב. במיוחד התפרסמה בהפקתו העיירה אסיוט שבמצרים, ממנה הוא יוצא לכל הארצות. על המסחר הער באופיום, בו עסקו גם יהודים, מעידים האזכורים של מכירתו בתעודות הגניזה הקהירית מאמצע המאה האחת עשרה. בספרות הרפואית של ימי הביניים מוזכר השימוש בפרג למטרות שונות ובעיקר כמשכך כאבים וכנגד הרעלות (תריאק). השימוש באופיום היה בעיקר לצורכי רפואה, אך גם להנאה[1].
התקופה העות'מאנית עד למלחמת העולם הראשונה
הפרג נזכר מפורשות בהקשר הארצי ישראלי רק בתקופה העות'מאנית, כאשר החלו להשתמש בו בהרחבה לשם הנאה והתמכרות באופנים שונים: אכילה, שתייה, עישון ועוד. עדויות על שימוש באופיום כחומר משכר בארץ ישראל מצויות בספרות נוסעים, שסיפרו על שימוש הטורקים באופיום כדי להגביר את עוז רוחם במלחמה. הוא תואר כחומר המסוכן לבריאות כשנלקח במינון גבוה, ולמרות זאת השתמשו בו כמעט כל הטורקים באופן יומיומי.
בשנת 1799, כשנפוליאון בונפרטה פלש לארץ אך כשל ונאלץ לסגת, הצבא הצרפתי נאלץ לנטוש חלק מהלוחמים החולים ביפו, בשל מספרם הרב. לפי עדויות אחדות, לעשרות מהם אשר מצבם היה קשה, הושארו מנות אופיום, כדי לשים קץ לסבלם ולא ליפול בידי האויב. אך הסתבר בדיעבד כי אחדות ממנות הרעל היו קטנות מדי, ומספר חיילים נותרו בחיים ונלקחו בשבי בידי הצי הבריטי. במלחמת העולם הראשונה היה לאופיום תפקיד חשוב בכיבוש העיר עזה על ידי הבריטים. הקולונל הבריטי ריצ'רד מיינרצהגן מספר ביומנו שמטוסים בריטיים הוטסו מעל העיר והשליכו חפיסות סיגריות ספוגות באופיום. התוצאה הייתה שחלק גדול מן הצבא הטורקי בשריעה ובעזה היה אחוז תרדמה וטמטום, ולא היה מסוגל להתנגדות[1].
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אופיום |
- צור שיזף, מגדלי האופיום בסיני (אורכב 21.03.2009 בארכיון Wayback Machine)
- אופיום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
33690415אופיום