דרדעים
תנועת דור דעה (כונתה: דְּרַאדֲּעַה, ואנשיה: דַּרְדְּעִים) הוא פלג קטן ביהדות תימן שנוסד בעיר צנעא בתחילת המאה העשרים מתוך הזרם הבלדי על ידי יחיא קאפח ותלמידיו. הפילוג נבע מן המחלוקת בין חברי הקבוצה לשאר יהודי תימן בנוגע לקבלה ולהלכה הנפסקת על פיה. תנועת "דור דעה" ביקשה לשחזר את מה שראתה כתפיסה היהודית המקורית של היהדות, במטרה לתקן את הנטייה לעבר הקבלה, שבה ראתה מעין עבודה זרה. המודל שעמד בפניהם של מייסדי התנועה היה זה של הרמב"ם.
מקור השם
חברי הקבוצה כינו עצמם בשם "דור דעה" ואילו את המתנגדים להם והלוחמים בהם כינו "עיקשים". מתנגדיהם כינו אותם "דרדעים", מתוך עיוות מכוון של השם,[1] או בהשפעת הלהג היהודי-צנעאני "דרדעי" ביחיד ו"דראדעה" ברבים[2] ככינוי שהשתרש בסופו של דבר. קיימת מסורת נוספתשגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: כך הוא לדעת החוקר יהודה רצאבי. קישור וגם 2=[[1]]. שמקור השם דרדעים הוא על פי הפסוק בדברי הימים הימן וכלכל ודרדע ועל פי המדרש 'דרדע זה דור המדבר שנקראו דור דיעה'. ומכאן נקראה הקבוצה 'דור דיעה'. ולכל הדיעות כינוי זה נאמר כגנאי ע"י המתנגדים.
רקע
כבר בחייו בחרו יהודי תימן לקבל עליהם את הרמב"ם כפוסק עיקרי ויחידי, וכבר הצביעו על כך מלומדים וחכמים במרוצת הדורות,[3] וכן מציין הרב יחיא צאלח ראב"ד בבית הדין הגדול בצנעא מהמאה ה-18:
דע דארץ המערב ומצרים וארץ תימן אתריא דהרמב"ם הוא, וזה גלוי ומפורסם בספרים ובפי כל.
— שו"ת פעולת צדיק, ח"ב, סי' רנא
סייעו לכך הקשרים המיוחדים של הרמב"ם עם היהודים בתימן, ופעולותיו להצלתם מגזרות השלטון המוסלמי. ישנה מסורת בין חכמי תימן, כי יהודי תימן בחרו במודע לאמץ את משנת הרמב"ם, לאור ההתאמה הרבה בין שיטתו ההלכתית לבין מנהגיהם הקיימים של יהודי תימן עוד מתקופת הגאונים.[4]
הקבלה, תורת הסוד היהודית, התפשטה בצורתה הזוהרית ובגלגוליה האחרים בהדרגה במהלך ימי הביניים וראשית העת החדשה בכל תפוצות ישראל והגיעה במאה ה-16 גם לתימן, בעיקר על ידי הרב זכריה אלצ'אהרי שביקר בצפת. במהלך גלות מוזע במאה ה-17 התחזקה השפעת הקבלה בתימן, לאחר שספרים רבים נלקחו מן היהודים והועלו באש. עובדה זו הוסיפה למשבר הקיומי והפוליטי גם משבר רוחני. בשובם, הגיעו לתימן דרך יהודי מצרים וארץ ישראל ספרים וסידורים מודפסים, שעד אז לא היו בתימן. הסידורים כללו נוסח שיש בו תוספות קבליות. בין הספרים שהתקבלו היה גם ספר הזוהר.[5]
הרעיונות הקבליים משכו את ליבם של רוב יהודי תימן, אם כי היו גם התנגשויות בין מקובלים ושאינם מקובלים[6]
גורמים
בשנת 1869 שלחו האקדמיה הצרפתית למדעים וחברת כי"ח לתימן את המלומד הצרפתי יוסף הלוי, כדי שיחקור שם כתובות שבאיות. יוסף הלוי בא מצויד במכתבי המלצה מאת יעקב ספיר ומאת משה חנוך מראשי הקהילה היהודית בעדן[7], הוא יצר את הרושם כי בא לפעול למענם מטעם יהודי אירופה[8]. במהלך מסעו, אף שזו לא הייתה מטרתו המרכזית, נפגש עם כמה מחכמיה היהודים של המדינה והשפיע עליהם. בין תלמידי החכמים שאיתם נפגש היו הרב קאפח, שבעוד בבחרותו התבונן במושכלות ולא נחה רוחו מהאמונות הרבות הנפוצות בתימן - אמונת השדים, אמונת הכישופים ודומיהן[9] והתעניין בעיקר בפילוסופיה יהודית, בנוסחים ובכתבי יד קדומים, וחיים חבשוש, שליווהו בתימן, והתעניין בשפות דרום-ערביות, תחומים יוצאי דופן בסביבתם. במהלך סיוריו בתימן שמעו ממנו דברים חריפים על תורת הקבלה.[10]
הצורה שבה נהג הלוי עם המתיחות המוקדמת בשתיקתו, והתפרצות המרירות הפתאומית בצירוף הקדושה והכבוד שרחשו בתימן לכל חכם מארץ־ישראל, הביאו מהפכה גמורה בנפש השלישייה כל אחד לפי דרכו. אפשר לומר שכל אותה מחלוקת שהיתה בתימן באה בסיבתו של הלוי.
— הרב יוסף קאפח, כתבים, חלק ב עמוד 753 בהערה
חוקר יהודי נוסף שביקר בתימן, אדוארד גלאזר (אנ'), עמד במהלך ביקוריו בתימן (בשנים 1882–1894) בקשרים עם חכמי צנעא, בהם הרב קאפח וחבשוש. לאחר ששב ממסעו בתימן שלח לרב קאפח ספרים המבקרים את הקבלה, וכן ספרי השכלה.
השקפת אנשי התנועה
התנועה ביקשה לשחזר את מה שהבינה כתפיסה היהודית המקורית בתחומי ההלכה, מחשבת ישראל, תפילה, חינוך ועוד. זאת, במטרה לשוב אל היהדות הרבנית "האותנטית" ולתקן סטיות שהשתרשו במהלך השנים. המודל שעמד לפני מייסדי התנועה היה זה של הרמב"ם כפי שבא לידי ביטוי בחיבוריו ההלכתיים, בתפיסת העולם הרציונליסטית בה החזיק, בשיטתו בענייני אמונות ודעות ובאופן בו שילב תורה ומדע.
הם מתייחסים לספר הזוהר כמדרש. ואינם מקבלים מסורת בעלי הקבלה בעניין כי הוא מיוחס לרשב"י.
הדרדעים דוחים את תפיסת העולם הקבלית בשל הבנתם את התאולוגיה הקבלית כמכוונת את העבודה לאל רק באמצעות הספירות. בכך הם רואים פגיעה בייחוד השם ועבודה זרה.[11] כמו כן, הם מתנגדים לעולמה של הקבלה המעשית הכולל קמיעות, לחשים ועוד - תחום שהתפתח מאוד במאות האחרונות ביהדות תימן. בנוסף, הדרדעים מטילים ספק בטענה שספר הזוהר נכתב בידי רבי שמעון בר יוחאי.[12]
הדרדעים קיבלו עליהם את שיטת הרמב"ם בכל עניין, הן בענייני הלכה ומנהג, הן בפילוסופיה יהודית. בסידוריהם, המבוססים על התכלאל הבלדי, השמיטו את מרבית הקטעים שמקורם בקבלה, ואשר נוספו במהלך השנים לסידורי יהודי תימן. הם נמנעים מלקיים מנהגים המבוססים על הקבלה.
את פעולותיו של הרב יחיא צאלח (המהרי"ץ) במהלך המאה ה-18 תפסו הדרדעים כניסיון למתן השפעה קבלית על סידור התפילה[דרוש מקור].
פעילות
עם התגברות היבטיה המעשיים והשונים של הקבלה לסוגיה בתימן חיבר הרב קאפח את ספרו "מלחמות ה'" ובו משנתו נגד הקבלה וספר הזוהר ובעד חזרה לרציונליזם המיימוני. מלבד מגמתו לאמץ את שיטת הרמב"ם במחשבה, בהלכה ובתפילה, הרב קאפח ביקש גם לערוך תיקונים במערכת החינוך של יהדות תימן. הוא הקים בית ספר שבו למדו לצד לימודי הקודש המקובלים שם גם פילוסופיה יהודית ועברית ודקדוקה, וכן ערבית, טורקית, מדעים, וחשבון.
הפולמוס
פעולותיו ודעותיו של הרב קאפח ששימש כחכם באשי בתימן לזמן קצר, עוררו פולמוס רחב, שהגיע עד לרבני ירושלים מעדת הספרדים, האשכנזים, המערבים והתימנים, והם חתמו עם בית הדין בצנעא על חרם נגדם.[13]
חכמי תימן השיבו על ספרו של הרב קאפח בחיבור הנקרא "אמונת ה'", בחיבור זה הם השתדלו להשיב אחת לאחת על כל טענותיו של הרב קאפח כנגד ספר הזוהר וטענו כי יסודות הקבלה עתיקים הם, כדוגמת ספרות ההיכלות. יש הטוענים שאת הספר חיבר הרב יוסף צוברי בעזרת רבותיו ובראשם הרב סעיד עוזרי, אולם הפרופסור יוסף טובי הוכיח על פי מכתב מאותה התקופה כי מחבר הספר היה הרב יחיא ערוסי הלוי, מרבותיו של הרב צובירי, ולצידו כמה רבנים צנעאניים נוספים.[14]
בתשובה לחרמות חכמי ירושלים עליו פרסם הרב קאפח חוברת תשובה בשם "עמל ורעות רוח - וחרמות ותשובתם". תוך זמן קצר הפכה מחלוקת זו שראשיתה הייתה "לשם שמיים" לאחת המחלוקות הגדולות שפיצלה עמוקות את יהדות תימן בין ה'עיקשים' לבין ה'דרדעים'. מאמציהם לטעון כי אינם חולקים על עצם קיום "תורת הסוד" אלא רק על היבטים מסוימים - עלו בתוהו[דרוש מקור].
מחליפת המכתבים[15] שבין הרב קאפח לבין הרב קוק עולה כי הרב קוק גילה התנגדות נחרצת לדעותיו של הרב קאפח, אולם התנגדות זו התנהלה בדרך מכובדת כיוון שהוא זיהה כי אין מדובר ב"משכיל" פורק עול, זאת בניגוד לרבני ירושלים שהפגינו כלפיו זלזול ויצאו בחרם כנגד הרב יחיא קאפח והדרדעים. הרב יחיא קאפח השיב מלחמה שערה ופרסם חרם מטעמו ומטעם רבנים שהיו תלמידיו על רבני ירושלים.[16] למרות האמור, רבני תימן לא החרימו את קאפח בפועל והמשיכו לשבת איתו בבית הדין. המאבקים ההדדיים, ההלשנות לשלטון המוסלמי והאלימות הקשה בין שני המחנות דעכו רק עם עליית יהדות תימן לישראל. עם זאת, מתחים הקשורים במחלוקת ממשיכים להתקיים.
ארגון אבי דוד
בשנת ה'תר"ץ הקימו תלמידי הרב יחיא קאפח את "ארגון אבי דוד" על שמו ועל שם בנו דוד שנרצח. לארגון היו סניפים בתל אביב ובירושלים. סכסוך התחולל בין קהילת אבי דוד בתל אביב לבין קהילה סמוכה בנוסח ה"שאמי", הרב קוק התערב ודרש מהארגון שיוציא כרוז שבו יצהירו אנשיו כי הם מאמינים בזוהר.[17] חברי הארגון בירושלים רכשו בשנת ה'תרצ"ה בית כנסת והקימו בו בהמשך תלמוד תורה שלא החזיק זמן רב. בשנת ה'תרצ"ח יזמו חברי הארגון פיוס בין פלגי העדה, לפני הרב הרצוג והרב חרל"פ. באותה שנה פנה הארגון לרבנים הראשיים כדי למנוע את הדפסת הספר אמונות ה', שבו נכתבו דברים חריפים נגד רבם. עם השנים התנועה הלכה ודעכה, גם משום שלא התאימה לסביבה הארצישראלית.[18]
כיום
לאחר פטירתו של הרב קאפח לא נמצא לתנועה מנהיג רשמי ובולט. ההתנגדות הפומבית לקבלה הלכה ודעכה, בהיעדר דמויות בולטות שיישאו דגל זה. עם זאת, נכדו של הרב יחיא קאפח, הרב יוסף קאפח, נחשב לדמות הבכירה בקרב קבוצה זו. הרב יוסף קאפח, חתן פרס ישראל, שאף להמשיך את דרכו של סבו בכל הנוגע להליכה אחר משנתו של הרמב"ם, במחשבה, בהלכה ובנוסח התפילה. הוא שאף להפוך דרך זו לנחלת הכלל, לצורך כך ההדיר ותרגם את ספרי הרמב"ם וספרים רבים הקרובים למשנתו של הרמב"ם. עם זאת הוא לא הביע בפומבי התנגדות לספר הזוהר. לפני שמונה לדיין, נדרש הרב קאפח להצהיר בפני הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל כי לא יביע התנגדות לזוהר ולקבלה[דרוש מקור]. הוא אכן הצהיר כי הספר מקובל עליו ואף הפנה בספריו לספר הזוהר.[19]
הרב יוסף קאפח נפטר בשנת ה'תש"ס. תלמידו וממשיכו העיקרי, הרב ד"ר רצון ערוסי, רבה של קריית אונו, הבהיר בתשובה כי אין מקום היום להתנגדות לספר הזוהר. לדבריו, הסיבות שגרמו לפריצת המחלוקת בתימן, בהן אמונות טפלות שהוגדרו כקבליות אך אסורות גם לדעת רבים מפוסקי אשכנז וספרד, אינן קיימות היום בישראל. עוד כתב שהמחלוקת בעניין זה פסה מן העולם ואך "שועלים קטנים מחבלים כרמים" הם הממשיכים להחיותה.[20]
מחוץ לעדת תימן, הרב חיים קניבסקי פסק שדרדעים שאינם מאמינים בספר הזוהר אינם מצטרפים למניין והם כאפיקורוסים[21]. הרב בן ציון מוצפי מביא בשם הרב חיים סינואני והרב מרדכי שרעבי שהם ככופרים בתורה שבעל פה[22] ואסור להתפלל בבתי הכנסת שלהם אם הם מפרסמים את דעתם ברבים.[23][24] הרב יצחק יוסף אמר שאביו, הרב עובדיה יוסף הסתפק בדבר ולמעשה חשש לצרף דרדעים למניין, אך הוסיף שהיות וכולם גדלו בישיבות של בני העדות האחרות לא נשארו מהם מי שכופרים בזוהר,[24] ואילו במקום אחר ענה הרב עובדיה יוסף: "שקשה לומר כן [שהם כופרים], שהרי הזוהר היה גנוז שנים רבות, ואחר שנמצא הם מצאו בו כל מיני קושיות, שלדעתם, מראה סתירה לנאמר בתורה, ולכך אי אפשר לדונם ככופרים".[25]
לקריאה נוספת
- יהודה רצהבי, "דרדעים" (מנהגים ותקנות), עדות חלק א' עמודים 165–180.
- ישראל ישעיהו, "דור דעה", שבות תימן, עמודים 166–231.
- יוסף יובל טובי – תנועת 'דור־דעה' מתימן וביקורתו של ר' משה צארום על מנהגי הקבלה, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016.
- בת ציון עראקי קלורמן, השכלה, יהדות ואסלאם והוויכוח על הקבלה בתימן - היבטים חברתיים ותרבותיים, בתוך מאיר ליטבק ואורה לימור (עורכים), קנאות דתית, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים: 2007, עמודים 133–180.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: ספר מלחמות השם (יחיא קאפח) |
- ספר מלחמות השם, מאת הרב יחיא קאפח, ירושלים: תרצ"א. מהדורה דיגיטלית חדשה ומתוקנת (רמת גן: ה'תשע"ד)
- אמונת השם(הקישור אינו פעיל, 25.06.2018), מהדורת צילום של ספר ההתנגדות לספר מלחמות השם
- יחיא קאפח, עמל ורעות רוח וחרמות ותשובתם, באתר היברובוקס
- יהודה רצאבי, לתולדות המחלוקת על הקבלה בקהילת צנעא בשנות תרע"ג-תרע"ד
- אליצור סגל, הארי פוטר בארץ הדרדעים, ארץ הצבי
הערות שוליים
- ^ שלום עוזירי, גלי אור, הוצאת המחבר, ישראל ה'תשל"ד (1974), עמוד 15
- ^ יהודה ניני, פולמוס מעניין וויכוח עקר על חכמת הקבלה בין חכמי תימן בראשית המאה, בתוך: מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, כרך יד, תשנ"ז עמוד רלא.
- ^ כ"כ הרמב"ן בכתבי הרמב"ן ח"א, עמ' שמא; רבי עובדיה מברטנורא באגרתו, אגרות ארץ ישראל, א' יערי, תש"ן, עמ' 140; החיד"א, מחזיק ברכה, או"ח סי' לח סק"א; רבי יעקב פראג'י בשו"ת מהרי"ף, סי' נט וסי' סא; הרב חיים שבתי מגדולי חכמי שאלוניקי במאה ה-16 בשו"ת מהרח"ש, אה"ע סי' ב דף פה; מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"ב, סי' רנא, וכן סי' קפ עמ' רא, ובח"ג ,סי' י וסי' ע. שם [סי' ע'] ס"ט, עמ' נו; הרב דוד משרקי בהקדמה לשתילי זיתים; הרב יעקב שאול אלישר, סוף המאה ה-19 בשו"ת מעשה איש, אבן העזר, סי' יב. וכ"כ חכמי בית-דין צנעא בתשובתם בנוגע לאפיית מצות בחול-המועד פסח בשנת תר"ע (1910) בספר צהר לחשיפת גנזי תימן, יהודה לוי נחום, תשמ"ו, עמ' רעג, ובתשובתם לרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנת תרע"ו (1911), מסע לתימן, שמואל יבנאלי, תשי"ב, עמ' 199-196 ; הרב אברהם אלנדאף בשו"ת זכרוני איש, הנקרא 'ענף חיים' חלק ב, סימן ל; הרב עמרם קורח, סערת תימן, תשמ"ח, עמ' קא, ראה גם עמ' צט; הרב שלום יצחק הלוי בשו"ת דברי שלום חכמים עמ' כז, וראה גם שם, עמ' קפד.
- ^ הרב יחיא צאלח הקדמה לתכלאל וב"מגילת תימן". הרב סעדיה מנצורה בספרו המחשבה. ראו דוד צדוק, מסכתא דמהרי"ץ עמוד ל באתר היברובוקס
- ^ על התפשטות הקבלה בתימן ראו, יוסף יובל טובי, תנועת דור דעה מתימן וביקורותו של ר' משה צארום על מנהגי הקבלה עמוד 606.
- ^ ראו לדוגמה, שו"ת רביד הזהב סימן מד; פרופ' שלמה דב גויטיין, מסעות חבשוש הערה 66.
- ^ חיים חבשוש, מסעות חבשוש עמ' 5, תל אביב; עמרם קרח, סערת תימן עמ' לט-מ, ירושלים תשי"ד.
- ^ יוסף טובי, יוסף הלוי וחקר יהודי תימן, פעמים 100 (תשס"ד), עמ' 72-23, באתר Academia.edu
- ^ על פי הרב שלום קורח, אגרת בוכים עמ' טו.
- ^ לדוגמה: יוסף קאפח, "'קורות ישראל בתימן' לר' חיים חבשוש", ספונות ב, ירושלים תשי"ח, עמ' רפא, הערה 219
- ^ ראו ספר מלחמות ה', אות קמא, באתר ויקיטקס
- ^ ראו: חיבור ספר הזוהר.
- ^ חרם קהילות ירושלים על כת הדרדעים, סריקה
- ^ יוסף טובי, "מי חיבר את ספר אמונת ה'?", דעת 49, קיץ תשס"ב, עמ' 87–98
- ^ איגרת הראי"ה קוק אל הרב יחיא קאפח
- ^ כיצד להתייחס בזמנינו לחרם על כת הדרדעים?, שיעורו של הרב יצחק רצאבי
- ^ יוסף חבארה, בתלאות תימן וירושלים עמוד 183
- ^ יהודה רצהבי, דרדעים, עדות א, עמ' 166
- ^ ראו ראיון של הרב קאפח
- ^ ראו דבריו כאן
- ^ ספר נזר החיים קעו
- ^ תשובה באתר דורש ציון, באתר www.doresh-tzion.co.il
- ^ תשובה באתר דורש ציון, באתר www.doresh-tzion.co.il
- ^ 24.0 24.1 דברי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א והרב הגאון הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א על כת הדרדעים באתר יד מהרי"ץ
- ^ שו"ת מעין אומר, תשובות בעפ"י שענה הרב עובדיה יוסף לשאלות הרב יהודה נקי, חלק א, ירושלים תשס"ח, עמ' רכא. קיימת הסכמת הרב עובדיה יוסף על ספר זה.
