יהדות כווית
יהדות כווית היא חלק מיהדות בבל.
ב-1776, העיר בצרה שבעיראק נכבשה בידי הפרסים. רבים מיהודיה היגרו לכווית, והם תרמו לתנופת הבנייה והמסחר במדינה. במאה ה-19 חיו בכווית סיטי כ-80 משפחות יהודיות והתקיימו בעיר בית כנסת ושוק שנקרא "שוק היהודים". שוק זה היה סגור בשבת ובו נמכרו בין השאר טקסטיל מיובא ואלכוהול שהם ייצרו. היהודים סחרו עם הודו, בגדאד וחלב, ואף עם אירופה וסין. יהודי הקהילה נהגו ללבוש גלימות ארוכות או חליפות אירופאיות וחבשו תרבוש, מה שהבדיל את מראם החיצוני מזה של שאר האוכלוסייה.
במאה ה-20 עם עליית פייסל הראשון, מלך עיראק עזבו היהודים את כווית, רובם חזרה לבגדאד וחלקם להודו.
היסטוריה
איש העסקים הבריטי נעים דנגור היה יהודי עיראקי שסבו היה הרב הראשי בבגדד. הוא הגיע לבריטניה בשנות ה-30 כדי ללמוד הנדסה באוניברסיטת קווין מרי בלונדון, חזר לעיראק, הצטרף לצבא ולאחר מכן הקים אימפריה עסקית. בשנות ה-50 הוא ניהל את הזיכיון של קוקה קולה בעיראק עם שותף מוסלמי.[1] הוא תיאר:
- בשנת 1776 כבש סאדק חאן זנד (אנ') את בצרה, רבים מהתושבים עזבו וביניהם יהודים שנסעו לכווית. בסביבות שנת 1860 גדל מספרם והמסחר שגשג. ליהודים היה שוק שנקרא "שוק היהודים", שהיה ליד המסגד. היהודים נהגו לייצר אלכוהול ולמכור אותו. היהודים נודעו בזהירות רבה במסחר. הם היו בעיקר סיטונאים ועבדו עם הודו, בגדאד וחלב. הם אפילו ייצאו לאירופה ולסין. בכווית התגוררו כ-80 משפחות יהודיות ברובע אחד שבו נמצא כיום בנק הסחר. היהודים נהגו ללבוש שמלה ארוכה (זבון) ותרבוש, מה שגרם להם להיראות שונה מהאחרים. חלקם נהגו ללבוש חליפות אירופאיות אבל כיסו את ראשם בתרבוש. היה להם בית כנסת משלהם עם ספר התורה. בבית הכנסת היה להם מקום נפרד לנשים. יום שבת הוא יום קדוש. יהודים לא עבדו באותו יום. היה להם גם בית קברות משלהם. לפני 1914 היו בכווית כ-200 יהודים. רובם חזרו לבגדאד ומעטים נסעו להודו. בכווית היו שני יהודים עשירים, אבל השאר היו ממעמד הביניים, תכשיטנים או סוחרים. בין היהודים העשירים היו סאלח מחלב שהיה בבעלותו את מפעל הקרח הראשון בכווית ב-1912, אותו מכר מאוחר יותר לסוחר הנשק מוחמד-עלי בן היידר מרפי. גורגי ששון ומנשה אליהו היו סוחרים ואנשי כספים. כשהשיח' סאלם אל מובארק עלה לשלטון בפברואר 1917 הוא רצה למנוע מהיהודים למכור אלכוהול. הם חזרו לעיראק כשהמלך פייסל הראשון מונה. למלך היו מכרים יהודים כמו ויסמן וששון חזקאל שהפך לשר האוצר בעיראק. במהלך שנות ה-20 עזבו כל היהודים את כווית.[2]
פרופסור פייסל עבדולה אלקנדרי מכווית כתב:
- כווית בעשורים האחרונים של המאה ה-19 הפכה למקום דינמי. הייתה תנופת בנייה גם בבתים וגם בספינות, והזדמנויות עסקיות היו בשפע. המדינה הייתה שלווה ויציבה. השילוב של השירותים הזמינים והסיכויים הכלכליים משך אנשים מהמדינות הסובבות שחיפשו חיים טובים יותר. הקהילה היהודית החלה להגיע לכווית באותה תקופה. יהודים אלו השתייכו ליהודי 'בבל' שחיו במסופוטמיה במשך אלפי שנים. שפתם הייתה ערבית, והם סחרו בין בגדד להודו במשך מאות שנים. הרוב עסקו בטקסטיל, והיה להם שוק. בדרך כלל חינכו את ילדיהם בבית הכנסת שלהם. זו הייתה קהילה בתנופה.[3]
חידוש הקהילה
ממשלת כווית אישרה לבנות עיר חדשה בשם מדינה אל-חריר (אנ') בצפון כווית, סופר מגה-פרויקט שיכלול גורד שחקים בגובה 1,001 מטר. המגדל יכלול מסגד מוסלמי, בית כנסת יהודי וכנסייה נוצרית.
יחסי ישראל–כווית
ערך מורחב – יחסי ישראל–כווית
הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ טען כי כווית עשויה להצטרף להסכמי אברהם.[4]
יהודים בולטים
- האחים סאלח ודאוד אל-כוויתי היו מוזיקאים יהודים כוויתים מפורסמים שנולדו בכווית
היו גם כמה כוויתים שהתגיירו, כמו יוסף אל-מחנא (שם עברי: נפתלי בניה), איבתיסאם חמיד (שם עברי: בסמה אל-כוויתי) ומארק חלאווה.
ראו גם
- דתות אברהמיות
- יהודים-ערבים
- גלות בבל
- יהדות חצי האי ערב
- יהדות ארצות האסלאם
- אנטישמיות מוסלמית
- פליטים יהודים ממדינות ערב
- יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
- יחסי אסלאם–יהדות
- מזרחים
- יהדות בבל
- יהדות בחריין
- יהדות עומאן
- יהדות תימן
הערות שוליים
- ^ "Keeping promises, 2004". London: guardian.co.uk. 26 בנובמבר 2004. נבדק ב-4 במאי 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "History of the Jews in Kuwait". dangoor.com..
- ^ "Islam and Christian-Muslim Relations, Volume 17, Issue 4 October 2006, pages 445 - 456".
{{cite journal}}: Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ ynet, טראמפ: ייתכן שכוויית תצטרף להסכמי השלום, באתר ynet, 19 בספטמבר 2020
34942644יהדות כווית