אברהם גייגר
 | |
| לידה |
כ' באייר ה'תק"ע פרנקפורט דמיין, הדוכסות הגדולה של פרנקפורט |
|---|---|
| פטירה | י"ב בחשוון תרל"ה (בגיל 64) |
| מקום פעילות | נסיכויות גרמניה |
| תחומי עיסוק | פילוסופיה יהודית, תאולוגיה |
ד"ר אברהם גַיְיגֶר (גרמנית: Abraham Geiger; כ' באייר תק"ע, 24 במאי 1810 – י"ב בחשוון תרל"ה, 23 באוקטובר 1874) היה אבי התנועה הרפורמית, מחברי "חכמת ישראל" ועסק רבות בביקורת המקרא והתלמוד. היה דודו של לצרוס גייגר.
קורות חייו
גייגר נולד בפרנקפורט דמיין. משפחת אביו, אהרן יחיאל מיכל, התגוררה בעיר כשלוש מאות שנה, והלה שימש כש"ץ בקהילה. אברהם היה הבן האחרון של אביו מנישואיו השניים לריזכן, בת הרב אליעזר וואלוי, ראש בית המדרש ודיין. וואלוי היה תלמידו ומקורבו של רבי נתן אדלר, אך התרחק ממנו לאחר שהוכרז עליו חרם ב-1779.[1]
משפחת גייגר הייתה שמרנית ודתית, אך גם היא ספחה את ערכי הסביבה. בנוסף ללימודי קודש מאביו ואחיו הגדול שלמה זלמן, רכש הילד גם ידע בגרמנית תקנית מגיל מוקדם, ולאחר מכן למד יוונית, לטינית והיסטוריה בפיקוח אביו.
ב-1829 החל ללמוד באוניברסיטת היידלברג, שם למד לימודים קלאסיים ומזרחנות במהלך סמסטר אחד. אחר כך עבר ללמוד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת בון, שם היה לחברו הטוב של סטודנט אחר, רבי שמשון רפאל הירש, שעתיד היה להיות אויבו הראשי; הם נפגשו במועדון המעמת אחרי שקטל נאום של הירש, ולמדו ביחד גמרא בקיץ 1830.[2] קשרי הידידות ביניהם נותקו רק מקץ שש שנים, כשגייגר פרסם ביקורת נוקבת על "אגרות צפון".[3] במהלך לימודיו בבון הושפע מכתבי הֶרְדֶר ולֶסינג.
בקיץ 1832 הוסמך לרבנות על ידי הרב משה שלמה גוזן ממארבורג; הלה נודע כבעל דעות פרוגרסיביות ולימים השתתף באסיפות הרפורמה של גייגר. ב-21 בנובמבר אותה שנה מונה להיות רבהּ של קהילת ויסבאדן.[4] כבר בשלב זה התלבט בחיפוש הדרך הראויה להנהיג את העדה, ובכלל בדרך אליה צריכים היהודים לפנות בהתמודדות עם התקופה המודרנית ומגמת ההתבוללות.
פעולותיו של גייגר, כמו פעולותיהם של רבנים רפורמים אחרים, נועדו לאפשר ליהודים לשלב את תפישותיהם כאזרחים בחברה ואת השתלבותם בחברה הלא-יהודית עם המשך היותם יהודים. מכאן נבע רצונו של גייגר לבסס יהדות בעלת גוונים ותפישות פשרניות.
החל מ-1835 ערך גייגר את כתב העת Wissenschaftliche Zeitschrift für Jüdische Theologie ("כתב העת המדעי לתאולוגיה יהודית"), שעסק בסוגיות הקשורות לרפורמה בדת.
ב-1840 מונה לרב בברסלאו, למרות התנגדות הרב האורתודוקסי רבי שלמה זלמן טיקטין. ב-1849 התפלגה קהילת ברסלאו לאחת שבראשהּ עמד גייגר ולנוספת שבראשהּ עמד רבי גדליה טיקטין, בן הרב האורתודוקסי המנוח. באותה השנה התקבל סידור התפילות שערך (אשר כלל רק שינויים מעטים בסידור העברי המסורתי, ועיקר חידושו היה בשילוב תפילות בגרמנית), על ידי בני קהילתו. ב-1856 אוחדה הקהילה שוב, בשל תפישתו של גייגר כי על הקהילות למצוא פשרה בין הזרמים השונים.
ב-1863 מונה גייגר לרבנות בפרנקפורט דמיין. ב-1870 מונה לרב הקהילה המרכזית של ברלין, בה התקיימו באותה העת שתי עדות נוספות קטנות ועצמאיות למחצה, הרפורמית הבדלנית של שמואל הולדהיים והאורתודוקסית של רבי עזריאל הילדסהיימר. החל מ-1872 עמד גייגר בנוסף בראשות בית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין. בשנים 1862–1874 ערך את כתב העת Jüdische Zeitschrift für Wissenschaft und Leben ("כתב העת היהודי למדע ולחיים").
גייגר מת בברלין ב-1874. הג'ואיש כרוניקל דיווח כי למעלה מ-10,000 איש השתתפו בלווייתו, ביניהם רוב נציגיה הבולטים של הקהילה בברלין. רבי עזריאל הילדסהיימר נמנע מלהשתתף בהלוייתו.[5] גייגר היה נשוי לאמילי אופנהיים והיו להם 5 ילדים: רוברט, ברתולד, לודוויג (אנ') (גדול חוקרי גתה בגרמניה[6]), ג'ני ואידה.
כתביו ומחקריו
מאמרו הראשון של גייגר, "Was hat Mohammed aus dem Judenthume aufgenomen" ("מה לקח מוחמד מהיהדות"), פורסם ב-1833 ועסק בהשפעות היהודיות, ובייחוד חז"ל, על הקוראן. המאמר זכה לשבחים וזיכה אותו בתואר דוקטור מאוניברסיטת מרבורג.
מחקרו המרכזי ראה אור בספרו Urschrift und Übersetzen der Bibel ("המקרא ותרגומיו"' 1857). בספר מנתח גייגר את המגמות התאולוגיות השונות העולות מנוסחי התרגום על רקע המאבקים הכתתיים בימי בית שני, ובעיקר על רקע המאבק בין פרושים לצדוקים. הספר עורר סערה גדולה, שנעה בין הערצה לביטול מוחלט של טיעוניו.
תרומה מכרעת תרם גייגר לחקר לשון חכמים, עם פרסום ספרו "Lehr und Lesebuch der Sprache der Mischna" ("ספר לימוד וקריאה בלשון המשנה", 1845). בספרו טען גייגר שלשון חז"ל היא לשון מלאכותית, שהתהוותה בין כותלי בית המדרש ומעולם לא שימשה כשפה מדוברת, בעוד שהמוני העם דיברו ארמית כבר תקופה ארוכה. קביעתו, שהתנגדו לה בני זמנו כמו שד"ל וצבי גרץ, הייתה מקובלת במחקר עד שהבלשן משה צבי סגל הפריך אותה ב-1908 תוך שימוש בטכניקות חדשניות, והוכיח כי היו בשפה יסודות שמקורם יכול להיות רק בלשון דיבור וכי היא הייתה המשך של העברית בתקופת בית שני. מחקרי שניהם הניחו את היסודות לחקר לשון חז"ל כרובד עצמאי של הלשון העברית.[7]
גייגר פרסם חיבורים רבים נוספים, בהם מחקרים על הרמב"ם (1850) על רבי שלמה אבן גבירול (1867), על רבי יהודה אריה ממודנה (1856) ועל הקראי יצחק טרוקי (1853). נוסף לכך, הוא תרגם לגרמנית חלק משיריהם של רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול והוציא לאור כמה כתבי יד חשובים. סדרת הרצאות על ההיסטוריה היהודית שנשא בפרנקפורט פורסמה באוסף בן שלושה כרכים, "Judentum und seine Geschichte" (היהדות ותולדותיה, 1864-1871).
התנועה הרפורמית
גייגר נחשב למייסדה של התנועה הרפורמית ולהוגה המרכזי שלה. בראש ובראשונה פעל לכך בתחום הרוח: בכתביו ובפרסומיו זיקק את תפישתו לפיה ליהדות יש יסוד עמוק אחד שאינו משתנה, והוא ערכי המוסר והצדק להם הטיפו נביאי ישראל. גייגר הצביע על האופן בו גינו פולחן דתי שלא הייתה כוונה בצדו כראיה לכך שההיבטים הטקסיים אינם בעלי חשיבות כשלעצמם.
בפועל חתר גייגר תמיד לפשרה עם גורמים יהודיים אחרים, אם כי תרם רבות לגיבוש הזרם. כבר ב-1837 כינס בוויסבאדן ועידה של 14 רבנים רפורמים. מטרת הוועידה הייתה הכרות והחלפת דעות בין המשתתפים. בשנים 1844–1846 נערכו שלוש ועידות רבנים נוספות, שבהן לקחו חלק רבנים רבים ונודע בהן מקום מרכזי לו. בוועידות אלו עוצבה דמותה ודרכה של התנועה לעתיד לבוא. הוועידות נוהלו באופן פתוח לציבור ובצורה פרלמנטרית, ועסקו בסוגיות הפולחן, התפילה, החינוך, השבת וניהול הקהילות. ב-1868, לאחר שנים של תהפוכות פוליטיות בגרמניה, שהשפיעו רבות על יהודי גרמניה, כונסה ועידת הרבנים בקאסל. בנוסף לדיונים בנושאים דתיים הכינה הוועידה מפגש בינלאומי (סינוד) של רבנים רפורמיים.
ב-1869 התכנסה ועידת לייפציג, שבהּ נכחו 83 רבנים ואישים יהודים אחרים מרחבי העולם. גייגר לקח חלק פעיל בארגון הסינוד והיה חבר בנשיאותו. הסינוד אישר את השימוש בעוגב בבית הכנסת, שם דגש על המאפיינים הכלל-אנושיים בתפילה ואיפשר קריאת הפטרות בשפת המדינה.
לקריאה נוספת
- אברהם גייגר, המקרא ותרגומיו בזיקתם להתפתחותה הפנימית של היהדות, בתרגומו של ד"ר יצחק ליב ברוך, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תש"ט.
- מיכאל מאיר, בין מסורת לקידמה, תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, הוצאת מרכז שז"ר, 1990.
- Ken Koltun-Fromm, Abraham Geiger's Liberal Judaism: Personal Meaning and Religious Authority, Indiana University Press, 2006.
- Susannah Heschel, Abraham Geiger and the Jewish Jesus, University of Chicago Press, 1998.
- Christian Wiese (עורך), Jüdische Existenz in der Moderne: Abraham Geiger und die Wissenschaft des Judentums, הוצאת ולטר דה גרויטר, 2013.
קישורים חיצוניים
- כל כתבי גייגר, סרוקים באוסף אוניברסיטת פרנקפורט
- ידיעות מחוץ למדינה: ברלין, הכרמל, 13 במאי 1867
- על ברלין ורבניה, הלבנון, 10 בינואר 1870
- הרעפארמער באויגסבורג וסינסינאטי, המגיד, 2 באוגוסט 1871
- ליק: פטירת הרב גייגער, המגיד, 2 בדצמבר 1874
שגיאות פרמטריות בתבנית:הצפירה
סוג לא תואם [ 4 ] מכתבים מזיטאמיר - IV: על פטירת אברהם גייגר, הצפירה, 11 בנובמבר 1874;
שגיאות פרמטריות בתבנית:הצפירה
סוג לא תואם [ 4 ] המשך- דייטשלאנד: בערלין, המגיד, 23 ביוני 1875
- ד"ר יהודה ראזענטאל, בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין, באתר "דעת"
- בית-המדרש ע"ש ר' אברהם גייגר באוניברסיטת פוטסדאם
- מרטין קרמר, Jewish Discovery of Islam כולל דיון על אודות אברהם גייגר
- Ludwig Geiger et. al., Abraham Geiger, Leben und Lebenswerk, Berlin: Georg Reimer, 1910. מתוך ארכיון האינטרנט. על אברהם גייגר, חייו ופועלו.
- תצלומים ותמונות באוסף שבדרון
אדמיאל קוסמן, גייגר, אבי התנועה הרפורמית, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2019- אברהם גייגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ Susannah Heschel, Abraham Geiger and the Jewish Jesus, University of Chicago Press, 1998. עמ' 24. (להלן: השל). על הסב ראו: מרדכי הלוי הורוביץ, רבני פרנקפורט, מוסד הרב קוק, 1972. עמ' 235–236.
- ↑ השל, עמ' 28.
- ↑ Moshe Aberbach, Jewish Education and History: Continuity, Crisis and Change, Routledge, 2009. עמ' 89.
- ↑ השל, עמ' 30-31.
- ↑ The New Era, 1874. עמ' 626.
- ↑ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 286.
- ↑ Randall Buth, R.Steven Notley, The Language Environment of First Century Judaea: Jerusalem Studies in the Synoptic Gospels—Volume Two, Brill, 2013. עמ' 210-211.
אברהם גייגר29451145