ויקטור קלמפרר
 | |
| לידה | 9 באוקטובר 1881 |
|---|---|
| פטירה | 11 בפברואר 1960 (בגיל 78) |
| ענף מדעי | בלשנות |
| מקום מגורים | גרמניה |
| הערות | יהודי |
| תרומות עיקריות | |
| הספר "Lingua Tertii Imperii" (המוכר בקיצור כ- "LTI"), על שפתו של הרייך השלישי | |
ויקטור קְלֶמְפֵּרֵר (גרמנית: Victor Klemperer; 8 באוקטובר 1881 – 11 בפברואר 1960) היה בלשן, חוקר ספרות ועיתונאי גרמני, יהודי מומר, שנודע בעיקר בזכות יומניו הייחודיים מתקופת מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
קלמפרר נולד בעיר לנדסברג שבפרוסיה (כיום בפולין), הקיסרות הגרמנית. אביו וילהלם היה רב אורתודוקסי, שעבר לזרם הרפורמי כשהיה ויקטור בן תשע, ואמו הייתה הנרייטה פרנקל. הוא היה בן-דודו של אוטו קלמפרר, מנצח ומלחין גרמני, ואחיו של גאורג קלמפרר, רופאו האישי של לנין. לאחר זמן מה עברו קלמפרר ומשפחתו לברלין, שם למד פילוסופיה ושפות והגיע עד למעמד רם של פרופסור במוסד להשכלה גבוהה בדרזדן. ב-1906 נשא לאשה את אווה שלמר, פסנתרנית ממוצא פרוטסטנטי, וב-1912, עקב נישואיו, המיר את דתו לנצרות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא ושירת כמה חודשים בחזית. לאחר המלחמה התקבל למשרת פרופסור בבית הספר הטכני הגבוה של דרזדן. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, החל קלמפרר לנהל יומן אישי שהביא נקודת מבט ייחודית על חיי היום יום של יהודים תחת הרודנות והמאבק התמידי לחיים בגרמניה הנאצית.
עם הטלת חוקי נירנברג נשללו מקלמפרר תוארו, עבודתו ואזרחותו, עד שנאלץ לעבוד בעבודת כפיים במפעל. עם זאת, כיוון שאשתו הייתה בת הגזע הארי, הוא הצליח להימנע מגירוש במשך רוב שנות המלחמה. במאי 1940 אולץ לוותר על ביתו שבדרזדן ולעבור ל"מעון יהודי" שאוכלס על ידי מגורשים נוספים. בדירה זו זכה קלמפרר לביקורים חוזרים ונשנים של הגסטפו, ובה חזה במוראות המשטר.
קלמפרר נועד להיות מגורש בשנית בפברואר 1945, אך ניצל את הפצצות בעלות הברית להסרת הטלאי הצהוב מדש בגדו, לבריחה מדרזדן ולהצטרפות לזרם הפליטים שנעו לאזור שבשליטת כוחות ארצות הברית. לאחר סיום המלחמה ומשנתאחדו, חזרו קלמפרר ואשתו לביתם שבפאתי דרזדן והחזירו לעצמם את הבעלות עליו לאחר שהולאם במסגרת האריזציה. מסעו של קלמפרר ואשתו אל העיר שנהרסה בהפצצות בעלות הברית מתועד גם הוא ביומניו.
יומניו מתקופת המלחמה מלאים באבחנות על השפה הייחודית של גרמניה הנאצית. הוא התכוון לאסוף אותם יום אחד לספר, אך פעמים רבות נואש מכך, בשערו שלא יחיה מספיק כדי להשלים את המלאכה. לבסוף הוציא לאור את חיבורו החשוב ביותר ב-1947: ה-LTI – Lingua Tertii Imperii (מוכר בקיצור כ-"LTI"), על שפתו של הרייך השלישי. הביטוי "Tertium Imperium" הוא תרגום סרקסטי ללטינית של "הרייך השלישי".
בדרך כלל התרחק קלמפרר מכל זיהוי יהודי, הגם שלא התכחש למוצאו: עבורו, יהדותו הייתה דבר שתם זמנו והיה שייך לעבר, לא משהו נוכח.[1] בדומה לכך, יחסו לציונות היה ביקורתי. הוא השווה את כתביו הציוניים של הרצל להלכי המחשבה ההיטלריסטיים.[2]
לאחר המלחמה הפך קלמפרר לדמות משמעותית בחיי התרבות של גרמניה המזרחית, הרצה באוניברסיטאות שונות ברחבי המדינה ואף שימש ב-1950 כנציג בפרלמנט של גרמניה המזרחית.
קלמפרר, שנפטר ב-11 בפברואר 1960, לא פרסם את יומניו בחייו. אלה ראו אור רק ב-1995, 35 שנה לאחר מותו והפכו לרב-מכר בגרמניה. הם פורסמו בהוצאה גרמנית בשמונה כרכים, ומכילים רק כשליש מכל מפעל התיעוד שלו. בעברית לוקט רק מבחר מהיומנים בכרך אחד.
ב-1995 הוענק לו, לאחר מותו, פרס האחים שול במינכן, פרס שמוענק מדי שנה לסופר שהפגין "עצמאות אינטלקטואלית ואומץ לב מוסרי". הפרס הוענק לו על ההישג שבכתיבת יומניו.
יומניו בתרגום לעברית
- יומנים 1933–1945: מבחר / ויקטור קלמפרר; (תרגמה מגרמנית: טלי קונס), תל אביב: עם עובד, תשס"ה-2004, 536 עמ'.
קישורים חיצוניים
- רות אלמוג, אני חושב כגרמני, אני גרמני. לא בחרתי בזה, איני יכול לעקור זאת מתוכי, באתר הארץ, 9 במרץ 2005
- עמרי הרצוג, קלמפרר: להחזיק מעמד ולהסתגל / דם, זרע ולבה / מרחב של חלום ומשחק, באתר הארץ, 16 בפברואר 2005
- אריאנה מלמד, כולם רועדים מפחד, באתר ynet, 03.01.05
- ביקורת ספרים הדנה ביומניו של ויקטור קלמפרר, באתר יד ושם
הערות שוליים
28129559ויקטור קלמפרר