שמואל הולדהיים
 | |
| לידה |
קמפנו (אנ'), ממלכת פרוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
ברלין, ממלכת פרוסיה |
| מדינה |
ממלכת פרוסיה |
| רבותיו | רבי יוסף (יאסקי) שפירא, רבי שמואל לנדא |
| תלמידיו | דוד איינהורן |
שמואל הולדהיים (בתעתיק מיושן: האלדהיים, בגרמנית: Samuel Holdheim; 1806 – 22 באוגוסט 1860) היה מהוגיה הרדיקליים של הזרם הרפורמי. כיהן כ"רבה" של הקהילה העצמאית-למחצה בברלין בין 1847 ל-1860. אף כי מרבית עמיתיו לתנועה לא קיבלו את השקפתו בימי חייו, הייתה לה השפעה רבה על הרפורמים בארצות הברית.
ביוגרפיה
הולדהיים נולד ליצחק בקמפנו, לא הרחק מפוזן. היישוב שכן בשטחים שסופחו לפרוסיה בחלוקת פולין השנייה ב-1793; אלה היו מיושבים בעיקר בפולנים והחברה היהודית בהם נותרה מסורתית מאוד.
כבר כנער נודע כעילוי ובהמשך פנה ללמוד בישיבתו של רבי יוסף (יאסקי) שפירא, אב בית הדין של קורניק. ב-1825 בערך הוא נשא את בתו לאשה. הולדהיים החל אז לרכוש לראשונה השכלה שאינה תורנית, ותוך זמן קצר הוא ואשתו התגרשו.[1] הוא נסע לפראג, שם המשיך בלימודיו תחת רבי שמואל לנדא, בנו של הנודע ביהודה, ממנו קיבל היתר הוראה. כמו כן נסמך על ידי רבי יצחק שפיץ מבומסלא, רבי חיים דייטשמן מקולין והחת"ם סופר, שכתב בהיתרו: "כל הדבר הקשה יביאון אליו".[2][3] הוא בילה תקופה בפרוסניץ יחד עם ליב שוואב, מראשי ההשכלה המוראבית.
הולדהיים לא למד מעולם בגימנסיה, ואת מקצועות החול רכש כאוטודידקט. ב-1833 נרשם כשומע חופשי ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת קארל בפראג. בהמשך נכח בהרצאות גם באוניברסיטת ברלין, ואת עבודת הדוקטור שלו סיים לבסוף באוניברסיטת לייפציג ב-1839.
בין השנים 1836 ל-1840 כיהן כרב בפרנקפורט על האודר, שם נישא בשנית לציפורה (צציליה) זלומון[4] ב-19 באוגוסט 1836. את הרבנות בפרנקפורט קיבל בהמלצת החת"ם סופר,[3] ובאותה עת נחשב כאורתודוקסי לחלוטין.[5]
ב-1840 מונה ל"רב" המחוזי במקלנבורג-שוורין, תפקיד אותו מילא במשך שבע שנים.[6]
בשוורין כבר ניסה להנהיג תקנות חדשות, כמו ביטול הטעמים בקריאת התורה, אך השמרנים בקהילה מנעו זאת מבעדו. ב-1841 הצטרף למחנה הרפורמי המתעורר בריב ההיכל השני: הוא תקף את החכם יצחק ברנייס על קביעתו כי אסור להתפלל מהסידור החדש שהוציאה קהילת ההיכל בהמבורג, בעימות שהתווה יחד עם ריב גייגר-טיקטין בברסלאו את הדרך לעשור סוער של התנצחות בין הזרמים.
בספרו העיקרי, "על עצמאות הרבנים ועקרון הנישואין היהודיים" (Über die Autonomie der Rabbinen und das Prinzip der jüdischen Ehe) מ-1843, גולל את שיטתו אותה הוסיף לגבש במהלך השנים. לפי ראייתו התלמוד מכיל שתי שכבות: אמיתות מוסריות נצחיות ויסודות הדת מחד, וחוקי המדינה הישראלית הקדומה מאידך, שאין טעם לשמרם בהיעדר עצמאות. ביטולה הגמור של האוטונומיה הקהילתית היהודית בסוף המאה ה-18 ואובדן יכולתם לקבוע בעצמם את חוקיהם, ייתר לדעתו באופן סופי כל צורך בכך. שימור מסגרת הלכתית המתנגשת עם המחויבות למדינה היה מוביל לשסע פנימי ולצביעות בקרב ההולכים בדרך זו. בפן התאולוגי של חשיבתו היה הולדהיים שמרן יחסית. עיקר תפישתו היה שהיכולת לאכוף את ההלכה אבדה ושלא נשמרה כמעט כלל בכל מקרה, ואין הרבנים יכולים אלא לשמש דוגמה. הוא בז ולעג לניסיונות השמרנים בתקופתו לנסות לשדל את שמירת חלק מהמצוות שראו כקרדינליות או להפעיל סנקציות נגד הקהל. לדעתו גם הקטגוריות ההלכתיות של "מומר לתיאבון" ו"מומר להכעיס" איבדו מתוקפן, שכן הן תאמו את מציאות העבר, בה לא חלק איש על קיומו של הציווי האלוקי בשלמותו. בימיו, בהם הרוב כלל לא האמין בכך שהקל הורה על קיום רוב המצוות הטקסיות, הן היו מיושנות.[7][8]
הולדהיים הושפע מאוד מהסיכויים לאמנציפציה מלאה ומהרוח הליברלית של טרום-מרץ; דוד אלינסון פירש את פרסום "האוטונומיה" כתגובה לספרו של ברונו באואר, "השאלה היהודית", בה טען שיהודים אינם יכולים ליישב את דתם עם אזרחות בעולם המודרני מאחר שהיסודות הפוליטיים והשבטיים שלה כרוכים בה ללא הפרד, והם לעולם לא יוכלו להשתלב בחברה. בתגובה, היה הולדהיים נכון להחלה נרחבת מאוד של דינא דמלכותא דינא על כל תחומי החיים, אף בתחומים כמו נישואין ושבת. בשאלת הקידושין, קבע כי הם מהווים מעשה רגיל לחלוטין של קניין ומשויכים לקטגוריה של דיני ממונות ולא איסורים. הוא נימק זאת בכך שיש איסור על עריכתם בשבת, כמו קניין עבדים או מקרקעין אך בניגוד לברית מילה או לעבודת הקורבנות. מכאן נבעה עמדתו שלא שללה נישואי תערובת, שהוא היה בין הרפורמים היחידים בגרמניה שלא התנגדו להם. טיעונים אחרים שהעלה ברוח זו נשענו על כך שההלכות נועדו לבדל את ישראל משבעת העממים ולא מבני דתות מונותאיסטיות, וכי איסורי השבת בטלים עבור משרתי ציבור כמו חיילים ורופאים כפי שבטלו עבור הכהנים במקדש.
ב-1843 התחולל פולמוס בפרנקפורט דמיין כשהבנקאי א. פלרסהיים לא מל את בנו אך ביקש לרשמו כבן הדת היהודית, אף כי החוק דרש זאת כתנאי לכך. הולדהיים תמך באב, וב-1844 פרסם ספר על המילה בהיבט הדתי. הוא עמד על כך שילדים יורשים את מעמדם כיהודים מתוקף היותם בנים לאם יהודיה, ותהה מדוע עוברים על מצוות אחרות כמו כשרות אינם נתקלים בהתנגדות כזאת. אף כי מעולם לא קרא לביטולה, הוא המעיט בחשיבותה. למרות דעותיו, הוא התנגד להתערבות המדינה בנושאי דתם של היהודים וגינה הצעות מטעם ממשלות להעניק אמנציפציה תמורת ויתור על הלכות הכשרות. כמו כן, יצא נגד כפיית תלמידים יהודיים בבתי-הספר לכתוב בשבת.[9]
ב-1844, בעת הוועידה הרפורמית הראשונה בבראונשווייג, הכריז הולדהיים כי הפתרון לקרע בין הדת לחיי הציבור בעידן המודרני טמון בגישה רדיקלית:
”איך נוכל לייחל בתפילותינו להשבת עבודת הקרבנות, כשרוב היהודים כיום סולדים מהרעיון של קרבן דם... אין "יהדות תלמודית" מוגדרת. השאלה היא מי נותן לנו את הזכות לשנות את נוסח התפילה. על כך יש לענות בבירור: לאנשי כנסת הגדולה הייתה סמכות רק בזמנם שלהם. מה שקבעו היה צורך השעה, ועל כך נשען כוחם. לנו יש אותה סמכות, כשאנו מבטאים את רוח זמננו.”[10]
ב-1845 הוציא ספר נוסף, "החוק הטקסי בימות המשיח" (Das Ceremonialgesetz im Messiasreich), בו הרחיב את הקביעות התלמודיות לגבי השינויים במצוות עם בוא הגואל. הוא עמד על כך שהאמנציפציה וההתפתחות התרבותית, והיותם של תושבי העולם מונותאיסטים, עומדת למעשה בגדרים שנקבעו לשם כך וכי החוקים הטקסיים – שאינם אלא קליפה ריקה לעומת התוכן האתי והמוסרי של היהדות – איבדו את כוחם ויש לבטלם. באותה שנה נטל חלק בוועידת פרנקפורט, שם הצביע עם הרוב בעד הצעה שקבעה שאין חיוב אובייקטיבי לשמר את העברית כשפת התפילה. בניגוד לגייגר ולרוב הרפורמים, שחשו קשר רגשי כלפי השפה, הוא ביטל כל צורך בעברית. לימים ערך תפילות שהיו כמעט כולן בגרמנית, למעט קריאת שמע, קדושה, קריאת התורה ועוד חלקים ספורים. הולדהיים לעג לנאו-אורתודוקסיה על עמדתה השלילית כלפי תפילות בלועזית, שינוי שהיה מותר לכל הדעות, וסבר כי מנהיגיה חששו מכך שהציבור יבין באמת את הנאמר.[11]
ב-1846, בעת ועידת ברסלאו, זעזע את שומעיו כשהציע לפתור את בעיית חילול השבת ההמוני בגרמניה של ימיו באמצעות הסתמכות על התקדים של פסח שני כדי לאפשר לשבות גם ביום ראשון, יום המנוחה החוקי היחיד בארצות הנוצריות. הרעיון של "שבת שני" עורר התנגדות גם בקרב הרדיקלים שברפורמים וכלל לא הועלה להצבעה.
ב-1847 נתמנה לרב ודרשן קבוע בקהילה הרפורמית העצמאית-למחצה של ברלין, שלא הייתה מוכרת על ידי השלטונות ולכן לא התאפשר לו לערוך טקסי נישואין וכיוצא בזה. הוא לא היה המועמד הראשון: אברהם גייגר, לו הוצע התפקיד קודם, סירב לכך פעמיים משום שהאמין בקהילה מאוחדת. גם נפתלי פרנקל דחה את המשרה. הולדהיים, למרות מעמדו הדומיננטי, לא היה המכריע בענייני עדתו והיה נתון במידה רבה לשליטת ועד הפרנסים בראשות זיגיסמונד שטרן, שעמו הסתכסך לעיתים קרובות.[7] בשל מוצאו מאזור פוזנן הוא דיבר במבטא יידי כבד ויריבו השמרן, הרב מיכאל זקש, לעג לו: "בדרשות של הולדהיים, הדבר היהודי היחיד הוא הגרמנית שלו." בקהילתו שמנתה רק 300 חברים רשומים אך זכתה לאהדה רבה, קיצר הולדהיים מאוד את נוסח התפילה ותרגם כמעט את כולו לגרמנית. הוא הנהיג "שבת שני", וב-1848 חדל לערוך תפילות שבת ביום השביעי והסתפק בקיומן רק ביום א'.
בשנות ה-50 חלפה הרוח האידילית של אביב העמים, והריאקציה תפסה את מקומה. ב-1854 נשא הולדהיים שתיים מדרשותיו הידועות ביותר. בשנותיו האחרונות עמד הולדהיים על הצורך ללמד את הילדים את תולדות מקדשי השם, כמו במסעות הצלב, כדי למנוע מהם "לזנוח את דתם לטובת רווחים חומריים." כך נהג בקהילתו. הוא כינה את הרפורמגמיינדה "אגודה נגד השתמדות", והתגאה בכך שבתריסר שנותיה הראשונות רק אחד מהחברים בה המיר את דתו.[12] (באותה תקופה חלה ירידה חדה בשיעור הנטבלים מבין יהודים בברלין, לאחר שהגיע לשיא של חמישים בשנה בשנות ה-30; באמצע העשור הבא ירד אל מתחת לעשרים).[13]
עם פטירתו ב-1860 התנגד זקש להצעה לקברו בחלקת הרבנים בבית העלמין בשדרות שנהאוזר, אך הרב הראשי הקשיש רבי יעקב יוסף אטינגר העניק לכך רשות, באומרו ש"הוא היה למדן גדול; עתה, יצטרך לענות על מעשיו בפני הקל." גייגר הספידו.
ארתור הרצברג תיאר את פועלו בנימה שלילית באנציקלופדיה העברית :
- ”את רעיונותיו הרפורמיים ביסס בדרך כלל על הוכחות בעלות אופי תלמודי רבני מסולף, על מימרות מקוטעות מהספרות התלמודית, ועל דקדוקי התחכמות שמעידים במידה רבה על אי הגינות אינטלקטואלית.”
ביקורות בנימה זאת נשמעו בזמנו גם מפי חלוצי הקונסרבטיבים, כמו זכריה פרנקל, צבי גרץ ואחרים, שהיו בין יריביו המרים ביותר. הביקורת הראשונה של פרנקל על "עצמאות הרבנים" הייתה ספוגה דברי בלע עד כדי כך שהצנזורה נאלצה להתערב.[9] גייגר, למרות כל הסתייגויותיו, שמר על ידידות עמו והעריך אותו מאוד. תלמידו דוד איינהורן הביא את רעיונותיו לארצות הברית, וגם קאופמן קוהלר ואמיל גוסטב הירש, האידאולוגים של הזרם הרפורמי בתור הזהב שלה בסוף המאה ה-19, הושפעו ממנו מאוד. בימים אלה הונהגו בקרוב לארבעים בתי-כנסת תפילות שבת ביום ראשון, אם כי השקפתו על נישואי תערובת מעולם לא התקבלה באמריקה.
על שמו רחוב בשם "Landesrabbiner-Holdheim-Straße" בעיר העתיקה של שוורין.
עבודותיו
- Über die Autonomie der Rabbinen und das Prinzip der jüdischen Ehe, 1843
- Verketzerung und Gewissensfreiheit, C.Kuerschener, 1842
- Die Religionsprincipien des reformirten Judenthums, 1847
- 1861, מאמר האישות על תכונת הרבנים והקראים
- Geschichte der Enstehung und Entwicklung der Jüdischen Reformgemeinde in Berlin, Julius Springer, 1857
לקריאה נוספת
- Christian Wiese, Redefining Judaism in an Age of Emancipation: Comparative Perspectives on Samuel Holdheim (1806-1860), Brill, 2007
- ,Max Wiener, Jüdische Religion im Zeitalter der Emanzipation Berlin, 1933, S. 87–101
- David Philipson The Reform Movement in Judaism , New York, 1967
- Jakob J. Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe, New York, 1968
- Jakob J. Petuchowski, Abraham Geiger and Samuel Holdheim: Their Differences in Germany and Repercussions in America, Leo Baeck Institute Yearbook 22 (1977): 139–159
קישורים חיצוניים
- קארסטן וילקה, Holdheim’s Seven Years in Schwerin: The Rabbi as an Ecclesiastical Councillor
- שמואל הולדהיים, באנציקלופדיה בריטניקה
- "תשובות באנשי און", קונטרס אורתודוקסי נגדו
- תשובה להולדהיים מ-1839, מאת הרב אפרים חרל"פ ממזריטש
- אוספו הפרטי של שמואל הולדהיים, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ ישראל צינברג, תולדות ספרות ישראל: כרך שישי, י. שרברק, 1960. עמ' 132.
- ^ ראו כאן
- ^ 3.0 3.1 Christian Wiese, Redefining Judaism in an Age of Emancipation: Comparative Perspectives on Samuel Holdheim (1806-1860), Brill, 2007. עמ' 85
- ^ Nathanja Hüttenmeister, Christiane E. Müller, Umstrittene Räume: jüdische Friedhöfe in Berlin : grosse Hamburger Strasse und Schönhauser Allee, Metroprol, 2005. עמ' 406
- ^ יקותיאל יהודה גרינולד, לתולדות הריפורמציאן הדתית בגרמניא ובאונגריא, עמ' 46
- ^ Michael Brocke,Julius Carlebach, Biographisches Handbuch der Rabbiner: Die Rabbiner der Emanzipationszeit in Den Deutschen, Böhmischen und Großpolnischen Ländern 1781-1871, Walter de Gruyter, 2004. עמ' 454
- ^ 7.0 7.1 Ralph Bisschops: Samuel Holdheom and Sigismund Stern: The Clash Between the Dogmatic and Historicist Approach in Classical German Reform Judaism
- ^ יעקב כ"ץ, ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, הוצאת י"ל מאגנס, 1992. עמ' 141-142
- ^ 9.0 9.1 Michael A. Meyer, Most of My Brethren Find Me Unacceptable: The Controversial Career of Rabbi Samuel Holdheim, Jewish Social Studies 9 (2003): 1–19
- ^ Protocolle der ersten Rabbinerversammlung in Braunschweig, עמ' 55
- ^ Jakob J. Petuchowski, Abraham Geiger and Samuel Holdheim: Their Differences in Germany and Repercussions in America, Leo Baeck Institute Yearbook 22 (1977)9. עמ' 183-185
- ^ Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995. עמ' 132
- ^ Deborah Sadie Hertz, Jewish High Society In Old Regime Berlin, Syracuse University Press, 2005. עמ' 229-230
29516276שמואל הולדהיים