יעקב גולומב

יעקב גולומב

מנחה לדוקטורט	ירמיהו יובל
הושפע מ	ניטשה, קירקגור, סארטר, קאמי

יעקב גוֹלוֹמְבּ (5 ביוני 1947 – 19 ביולי 2023) היה פרופסור בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. כתב, ערך ותרגם ספרים בנושאי פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית (ניטשה, קירקגור, סארטר וקאמי), בענייני זהות ישראלית-יהודית ובענייני ציונות ותרבות.

ביוגרפיה

יעקב גולומב נולד ב-5 ביוני 1947 לאליהו ולברברה גולומב, בעיר ורוצלב שבפולין, וגדל בוורשה. בשנת 1957, בהיותו בן עשר שנים, זמן קצר לאחר שנודע לו דבר היותו יהודי, עלתה משפחת גולומב לישראל והשתקעה ברמת גן. האב אליהו היה מהנדס וממציא, עסק בחינוך והיה בין מייסדיהם של בתי ספר מקצועיים כגון שנקר ומכללת אורט גבעת רם. את לימודיו היסודיים למד גולומב בבית הספר חשמונאים ברמת גן, ואת לימודי התיכון סיים בבית הספר אהל שם בעיר.

בשנת 1966 התגייס לצה"ל ושירת כחובש צבאי. עם שחרורו מצה"ל בשנת 1969 החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1972 סיים בהצטיינות תואר בוגר במקצועות פילוסופיה ופסיכולוגיה. את עבודת המוסמך שלו כתב גולומב בנושא "פסיכולוגיה מנקודת מבטו הפנומנולוגית של אדמונד הוסרל". העבודה, שנכתבה בהדרכתו של פרופ' נתן רוטנשטרייך, נשלמה בשנת 1973 וזיכתה אותו בפרס על שם שמואל הוגו ברגמן. עבודת מאסטר זו הייתה נקודת מפנה בקריירה האקדמית של גולומב, שבהמלצת פרופ' רוטנשטרייך, שבו ראה את מורו ורבו, נטש את לימודי הפסיכולוגיה לטובת פילוסופיה כללית ועברית. בשנת 1974 קיבל מלגה מממשלת גרמניה, לצורך לימוד השפה הגרמנית במינכן. בשנים 1975–1978 השלים לימודי התמחות באוניברסיטת מקגיל במונטריאול שבקנדה (בין השאר עם פרופ' צ'ארלס טיילור בצוותא). במסגרת לימודיו אלו הוענקה לו מלגת "דאו היקסון", וכן מלגה להשלמת שלוש שנות לימודים לקראת תואר דוקטור של המועצה להשכלה הגבוהה הקנדית.

בשנת 1977 שימש גולומב מרצה אורח לפילוסופיה באוניברסיטת קרלטון באוטווה. בשנת 1982 שקד באוניברסיטה העברית בירושלים על עבודת הדוקטורט שלו, בנושא "ניטשה – פסיכולוג העוצמה", בפיקוחו של פרופ' ירמיהו יובל, ומשנת 1988 שימש שם מרצה בכיר לפילוסופיה. בשנת 1987 מונה לעמית אורח בקולג' וולפסון באוקספורד. בשנים 1991–1992 זכה ב"מלגת טיסן", שבה נעזר במחקריו על "ניטשה ויהודי השוליים" ועל השפעותיו של ניטשה על הרצל, נורדאו, ברדיצ'בסקי, אחד העם, ז'בוטינסקי, ברנר, בובר ואחרים.

בשנת 1996 מונה גולומב לפרופסור חבר לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 2006 מונה בה לפרופסור מן המניין. באותה תקופה שימש גם פרופסור אורח באוניברסיטת מדינת פנסילבניה וכמנהל 'המרכז ללימודי אוסטריה' באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 2007 הופקד פרופ' גולומב על הקתדרה לפילוסופיה כללית על שם אחד העם באוניברסיטה העברית.

משנת 1990 פרופסור גולומב שימש העורך הפילוסופי של הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית. בתוקף תפקידו זה יזם וערך את הוצאת ספריהם של גדולי הפילוסופים בעולם.

גולומב נפטר ב-19 ביולי 2023.

תחומי מחקר ועניין

ספרו הראשון, "הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד", היה בין חלוצי המחקרים שהדגישו את חשיבותה ומרכזיותה של הפסיכולוגיה להבנת הגותו של ניטשה. ההנחה העיקרית הייתה שאחת הדרכים המועילות להתמצא במבוך המִכתמי של חיבורי ניטשה היא לאמץ את הפרספקטיבה הפסיכואנליטית כמדריך. במחקריו הראשונים הראה יעקב גולומב כיצד האנתרופולוגיה הפילוסופית של ניטשה מאפשרת את הנהרתן של התזות החיוביות של משנתו, כמו למשל את "דפוסי מוסר העוצמה החיובית" הנוגדים את "דפוסי העוצמה השלילית". כמו כן נחשפה הבחנתו העקבית בין המונח המרכזי של הגותו הבשלה – עוצמת הרוח ותעצומות הנפש (Macht) לבין כוח פיזי (Kraft) ואלימות (Gewalt). מסקנת המחקרים הראשונים הללו הייתה כי העוצמה אצל ניטשה היא למעשה כוח מעודן, או כוח שיצא מן הכוח אל הפועל אחרי שעבר תהליכי עידון של האדם הנושא אותו. ומכאן שכל הסירוסים הנאציים של משנתו אינם אלא סירוסים גסים, המתעלמים ממרכזיותו של מושג העוצמה היצרית-יוצרת שהיא עוצמת הרוח. הפרופסורים מטעם היטלר (שנזקק לאיש רוח בשיעור קומתו של ניטשה על מנת לתת גושפנקא של לגיטימיות תרבותית-אקדמית לתורתו הנאצית) בלבלו בין מושג העוצמה למושג הכוח, אף על פי שניטשה היה – באופן מפתיע למדי, יש לציין – די עקבי בהבחנה זאת ובדחייה מכול וכול של כל ביטוי כוחני ואלים (לא בכדי הייתה האנטישמיות בעיניו דבר תועבה ופגיעה ברוח הגרמנית נוסח גתה והיינה). מחקרים אלה סייעו גם למלא את החלל הפרשני בהיסטוריה של האידיאות לגבי טיב הזיקות בין פרויד לניטשה. מחקרים אלה הבהירו כי כמה מרעיונותיו המרכזיים של פרויד ושל הפסיכואנליטיקאים שבאו בעקבותיו, כמו רעיון ה"לא-מודע" (das Unbewusste), עידון היצרים (Sublimierung), ההדחקה, הסופר-אגו והאיד (Id), הרווח המשני מן המחלה, פירוש החלומות – כל אלה היוו למעשה את הגרעין המוצק של הפסיכולוגיה הניטשאנית עוד לפני גילויים אלה של פרויד.

תחום מחקר שני של גולומב עסק בהתחקות אחר ובניתוח מושג חיוני במחשבה האירופית המודרנית והפוסטמודרנית: אידיאל החיים האותנטיים. ספרו "אביר האמונה או גיבור הכפירה? בחיפושי האותנטיות מקירקגור עד קאמי" היווה ניסיון מרוכז להנהיר ולהסביר את המסורת רבת ההשפעה בפילוסופיה הקונטיננטלית, שביקשה להפיץ ולפתות את קוראיה לנהל חיים של אותנטיות אישית, דהיינו לאמץ לעצמם את אמיתוּת החיים ולהקדיש זמן ומשאבים מועטים יותר לאמיתוֹת ההכרה הרווחות במדע ובחשיבה הלוגית-מתמטית. הספר טוען כי על אף שאותנטיות אינה נורמה אובייקטיבית, היא עדיין נורמה מוסרית בת-קיימא וחיונית, שניתן באופן עקרוני ליישמה בחברה למרות קשיים תאורטיים אחדים. על ידי הבלטתו של אידיאל החיים האותנטיים בהגותם של קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר וקאמי נשפך אור מקורי על משנותיהם האקזיסטנציאליסטיות והאתיות. כך למשל, מחקר זה הראה כי המונח ההיידגריאני "Eigentlichkeit" (שהיא אצלו האותנטיות האישית, המתגלה במיוחד בעמדתו של האדם כלפי מותו המתקרב) הוא מרכזי הרבה יותר באונטולוגיה הפנומנולוגית שלו ממה שנהוג היה לחשוב עד כה.

תחום מחקר שלישי של גולומב עסק בהבהרת סינדרום "יהודי השוליים" (Grenzjuden), רובד של יהודים מחוננים שחיו באירופה בתחומי התרבות הגרמנית ויצרו בשפה הגרמנית בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. המחקר עסק בתיאור ובהסבר הקַבלה הנלהבת (והמוקדמת לאין ערוך לעומת קבלתו על ידי הגרמנים עצמם) של ניטשה אצל הוגים, סופרים ואנשי רוח יהודים-גרמנים ויהודים-אוסטרים כגון ארתור שניצלר, יעקב וסרמן, שטפן צווייג, פרנץ קפקא, אלפרד דבלין, קרל קראוס ועוד. מחקר זה טען כי הרלוונטיות של ניטשה לצורך של יהודים אלה למצוא פשרה בנפשם, שלא תיטלטל בין שני עולמות – העולם היהודי-דתי והעולם החילוני-גויי, היא שמשכה אותם אחר הגותו.

מחקרו האחרון של גולומב היה הפרויקט השאפתני על "ניטשה העברי". מחקר זה מתאר את הדרמה הסוערת סביב התקבלותם השנויה במחלוקת של כתבי ניטשה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 בקרב הוגי הציונות הגדולים וסופריה, בהם הרצל, נורדאו, ברדיצ'בסקי, אחד העם, ברנר, הלל צייטלין, מרטין בובר, ז'בוטינסקי ואחרים אשר ניהלו רומן סוער, ולעיתים אף דו-ערכי, עם ההוגה הגרמני.

בתקופה האחרונה לחייו עסק גולומב במחקר משלים לזה הקודם לו: בקבלת ניטשה על ידי סופרים והוגים בארץ ישראל ובמדינת ישראל אשר התגברו על הסירוס הנאצי של משנת ניטשה וניהלו עמו דיאלוג פורה ומפרה: חיים נחמן ביאליק, א.ד. גורדון, שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג ועוד. גולומב נפטר בטרם השלים את כתיבת הספר, שאמור היה לכלול פרקים על ניטשה בקרב אישים וארגונים פוליטיים וחברתיים בישראל - מימין ומשמאל: ישראל אלדד, מנחם בגין, התנועה הכנענית, הקיבוץ, השומר הצעיר, בית"ר ועוד. הספר אמור היה להסתיים בפרק שדן בביקורתם של ההיסטוריונים החדשים, הפוסלים את אידיאל "היהודי החדש" או "העברי הראשון" (כביטויו של ברדיצ'בסקי).

יעקב גולומב העיד כי לאורך כל מחקריו וחייו הוא ביקש, מעל לכול, להגות את חייו ולחיות את הגותו, דהיינו: לאמץ לעצמו את דפוסי החוויה האישית-אותנטית. בכך הוא הסתייע בקביעתו של ניטשה כי "אם יש לך איזה 'למה' למענו תחייה תוכל לשאת כמעט כל 'איך'", וכן באימרה ניטשאנית אחרת: "מה שלא מחסלני – מחסנני" (או "מה שאינו הורג - מחשל"; "שקיעת האלילים").

ספריו

• ניטשה-פסיכולוג העוצמה: עבודת דוקטורט, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1982.
• הפיתוי לעוצמה – בין ניטשה לפרויד, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1987.
• מבוא לפילוסופיות הקיום – אקזיסטנציאליזם, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990.
• אביר האמונה או גיבור הכפירה? חיפושי האותנטיות מקירקגור עד קאמי, ירושלים: הוצאת שוקן, 1999.
• ניטשה בבתי הקפה של וינה, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006.
• ניטשה העברי, בעריכת חיים פסח, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2009.
• מתק סתרים: ברנר כאקזיסטנציאליסט עברי, הוצאת כרמל, 2015.
• זהות בלא נחת: על יהודי שוליים נאורים וזיקתם אל ניטשה, ירושלים: מאגנס, 2022.

ספרים שתרגם, ערך או השתתף בהוצאתם

• סרן קירקגור, חיל ורעדה – ליריקה דיאלקטית (תרגום מדנית: איל לוין; הקדמה ועריכה: יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1986.
• ז'אן-פול סארטר, האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם (תרגום, עריכה ואחרית דבר: יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת כרמל, 1988.
• פרידריך ניטשה, מסות על חינוך לתרבות (תרגום, הקדמה ועריכה: יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית, 1988.
• פרידריך ניטשה, דיוניסוס ואפולו - מסות על האמנות (תרגום, הקדמה והערות: יעקב גולומב), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990.
• ג'ון לוק, איגרות על הסובלנות (תרגום מלטינית ומאנגלית: יורם ברונובסקי; עריכה יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית, 1990.
• אדמונד הוסרל, מבחר מאמרים (עריכת המהדורה המעובדת: יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1993.
• ז'אן-ז'אק רוסו, מאמרים (תרגום מצרפתית: עידו בסוק; עריכה והוספת מבוא: יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1993.
• עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי שיחות עם פיליפ נמו (תרגום מצרפתית: אפרים מאיר; עריכה: יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1995.
• יעקב גולומב (עורך), ניטשה בתרבות העברית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2002.
• רידיגר ספרנסקי, ניטשה - חיי הגות (תרגום מגרמנית: יעקב גוטשלק; ייעוץ מדעי: יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת כרמל, 2003.
• שטפן צווייג, אראסמוס מרוטרדם (מבוא מאת יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת כרמל, 2004.
• קרל יאספרס, שאלת האשמה (עריכה: דוד בנקיר ויעקב גולומב), ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2006.
• פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי (הקדמה ועריכה: יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית בירושלים, 2008.
• סרן קירקגור, העת הזאת חזרה: ההבדל בין גאון לשליח (תרגום מדנית: מרים איתן; הקדמה ועריכה מדעית: יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת כרמל, 2008.
• סרן קירקגור, או-או (הקדמה ועריכה יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2008.

לקריאה נוספת

• אלחנן ניר, "במערת זרתוסטרא 'ייסדתי את מדינת היהודים'", מקור ראשון, מוסף שבת, 15 בינואר 2010.
• יהודה קורן, "ניטשה בתרבות העברית", ידיעות אחרונות, מוסף תרבות ספרות אמנות, 8 במרץ 2002.
• אירי ריקין, בין ניטשה לנחצ'ה, מעריב, מוסף ספרות, 25 בדצמבר 2009.

קישורים חיצוניים

• הספר "ניטשה העברי" באתר "טקסט"
• אדמיאל קוסמן, אומרים שאני אינני אני, באתר שבת, מוסף מקור ראשון לתורה.
• יעקב גולומב, עצות להדוניסט מתחיל על פי קירקגור, באתר הארץ, 17 במאי 2013

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36748948יעקב גולומב