לואי אלתוסר
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
| לידה | 16 באוקטובר 1918 |
|---|---|
| פטירה | 22 באוקטובר 1990 (בגיל 72) |
| זרם | מרקסיזם, הסטרוקטורליזם |
| תחומי עניין | פילוסופיה פוליטית, כלכלה |
| הושפע מ | מרקס, מקיאבלי, שפינוזה, פרויד, גראמשי, פסקל |
| השפיע על | מישל פוקו, באדיו, גידנס, באטלר, איגלטון, רנסייר |
לואי פייר אלתוסר (בצרפתית: Louis Pierre Althusser; 16 באוקטובר 1918 – 22 באוקטובר 1990), פילוסוף מרקסיסט צרפתי.
אלתוסר נולד באלג'יר ולמד באקול נורמל סופרייר שבפריז, שם הפך לאחר שנים למורה נערץ לפילוסופיה. הוא היה דמות אקדמית בולטת בקרב המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, ואחד התאורטיקנים המרקסיסטיים החשובים של המאה ה-20. בהגותו קרא תיגר על החשיבה המרקסיסטית האורתודוקסית, ושינה את הנחות היסוד שלה לגבי חברה, היסטוריה, אידאולוגיה, מדינה והסובייקט. אלתוסר נחשב לאחד התורמים המרכזיים למהפך הסטרוקטורליסטי שאירע בהגות הצרפתית בשנות ה-60, יחד עם קלוד לוי-שטראוס, ז'אק לאקאן ומישל פוקו, כתגובת נגד לאופנה האקזיסטנציאליסטית.
ביוגרפיה
נעוריו
אלתוסר כתב שתי אוטוביוגרפיות, "L'Avenir dure longtemps" (העתיד נמשך זמן רב) ו"העובדות". מסמכים אלו מספקים את מירב הידע על חייו.
אלתוסר נולד באלג'יריה הצרפתית, בעיר בירמנדראיס (Birmendreïs). הוא נקרא על שם דודו שנהרג במלחמת העולם הראשונה. לאחר מות אביו, עבר עם אמו ואחותו הצעירה למרסיי, שם עברו עליו שאר שנות ילדותו. ב-1937 הצטרף לתנועת הנוער הקתולית. הוא הצטיין בלימודיו והתקבל למוסד היוקרתי אקול נורמל סופרייר שברחוב אולם שבפריז. הוא גויס לצבא במלחמת העולם השנייה, ולאחר נפילת צרפת נכלא במחנה שבויים גרמני. שם פגש את ז'אק מרטן (Martin) והחל מעברו אל הקומוניזם. הוא נותר במחנה במשך שארית המלחמה, שלא כמו מרבית חבריו, שברחו כדי לחזור ולהילחם – דבר שייסר אותו אחר-כך.
בריאותו
לאחר המלחמה יכול היה אלתוסר להשתתף סוף-סוף בקורסי האקול נורמל סופרייר. ואולם, בשל בריאותו הרופפת, נפשית וגופנית, קיבל טיפול חשמלי (electroconvulsive therapy) ב-1947. מתקופה זו ואילך סבל אלתוסר ממחלות נפש תקופתיות, עד סוף ימיו. בית הספר גילה התחשבות במצבו, והותיר לו לגור בגפו במרפאה של המוסד. אלתוסר חי עשורים רבים בתוך ה-ENS, למעט תקופות אשפוז.
לאחר מלחמת העולם
בשנת 1946 פגש אלתוסר את הלן ריטמן (Hélène Rytman), מהפכנית ממוצא יהודי-לטבי, שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. מאז הייתה הלן לבת לווייתו של אלתוסר עד שזה רצח אותה בשנת 1980.
אלתוסר הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית (CPF) ב-1948, בתקופה בה אינטלקטואלים דוגמת מרלו-פונטי החלו לאבד את אמונם במפלגה. באותה שנה עבר אלתוסר את מבחני ה-agrégation (מבחנים לקבלת משרת הוראה במערכת החינוך הציבורית בצרפת) בפילוסופיה, עם דִּיסֶרְטַצְיָה על הגל, דבר שאפשר לו להפוך למדריך באקול נורמל סופרייר. בין תלמידיו הרבים הנחה אלתוסר גם את הפילוסופים מישל פוקו ואלן באדיו, ואת הפסיכואנליטיקן הלקאניאני ז'אק-אלן מילר.
לאחר הקונגרס המפלגתי העשרים ב-1956, מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב החל להוקיע את משטרו של סטלין. עבור מרקסיסטים רבים, כולל רוז'ה גרודי (Garaudy), התאורטיקן המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. פירוש הדבר היה איחוי השורשים ההומניסטיים של המחשבה המרקסיסטית, כמו למשל ב"תיאורית הניכור". אלתוסר, עם זאת, התנגד למגמה זו והזדהה, גם אם בזהירות, עם הקו הביקורתי של המפלגה הקומוניסטית הסינית.
בחודשים מאי-יוני 1968, כשבפריז התחולל מרד הסטודנטים, היה אלתוסר בטיפול בשל התקף דיכאון, בקליניקה באזור פריז, ללא תקשורת עם החוץ. מאוחר יותר, למרות המעורבות של רבים מתלמידיו במאורעות, בחר לאמץ את הקו הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שתארה את הסטודנטים כקורבנות של שמאלנות "ילדותית", ואת האירועים כ"התקוממות אידאולוגית של המוני הנוער המחונך". כתוצאה מכך תקפו את אלתוסר לא מעט תומכים שלו בעבר. כתוצאה מהביקורת, תיקן כמה מעמדותיו, בטענה שכתביו המוקדמים כללו טעויות. בעבודותיו המאוחרות שינה באופן ניכר את כתיבתו.
שנות השמונים
רצח אשתו ומותו
ב-16 בנובמבר 1980 חנק אלתוסר למוות את אשתו. לפני כן היה שרוי מזה זמן בחוסר יציבות נפשית. על נסיבות המקרה ישנם עדיין ויכוחים, כשחלק טוענים שמדובר במעשה מכוון, ואילו אחרים רואים בו תאונה. אלתוסר טען שאינו זוכר במדויק את האירוע. אלתוסר אובחן כסובל מאחריות מופחתת, ולכן לא נשפט, אלא אושפז במקום זאת בבית החולים הפסיכיאטרי סנט-אן. הוא נותר באשפוז עד 1983. לאחר שחרורו עבר לגור בצפון פריז וחי בהתבודדות כשהוא ממעט לפגוש אנשים ואיננו עובד עוד, למעט על האוטוביוגרפיה שלו. הוא נפטר מהתקף לב ב-22 באוקטובר 1990 בגיל 72.
הגותו
ספרו הראשון של אלתוסר בשביל מרקס מכיל את עיקרי הגותו. מטרתו של אלתוסר בספר היא ניסוח מחודש של הפילוסופיה המרקסיסטית. הספר מורכב משבעה מאמרים. במאמר על מרקס הצעיר משתמש אלתוסר במושג השאול מפילוסוף המדע גסטון בשלאר, כשהוא מאתר "שבר אפיסטמולוגי" רחב בין הכתיבה ה"הגליאנית והפוירבכית" של מרקס המוקדם ובין הטקסטים המרקסיסטיים המאוחרים יותר שלו. המאמר סתירות והיקבעות-יתר שואל את המונח היקבעות-יתר מהפסיכואנליזה, כדי להחליף את מושג ה"סתירה" במודל מורכב יותר של מצבים פוליטיים רבי-פנים (מושג שלו זיקה לתפיסת ההגמוניה שפיתח התאורטיקן המרקסיסט אנטוניו גראמשי). במאמר על הדיאלקטיקה המטריאליסטית מנסח אלתוסר את מה שהם מבחינתו עיקרי הפילוסופיה המרקסיסטית. המאמר מרקסיזם והומניזם הוא הצהרה נוקבת על האנטי-הומניזם שמצוי בתאוריה המרקסיסטית, וגינוי הניסיונות של מרקסיסטים שונים לקדם מושגים כגון "הפוטנציאל האנושי" או "יצורים-טיפוסיים" (Species-being), כפיתוחים של האידאולוגיה ה"הומניסטית" הבורגנית.
לקרוא את הקפיטל, שכתב יחד עם כמה מתלמידיו (בינם אטיין בליבר [Balibar] ז'אק רנסייר [Ranciere] ופייר משרה [Macherey]), זכה גם הוא להצלחה ולהשפעה רבה; הספר הוא קריאה פילוסופית חדשה של ספרו של קרל מרקס, "הקפיטל". המחקר בוחן את מעמדה הפילוסופי של התאוריה המרקסיסטית כ"ביקורת הכלכלה הפוליטית". השפעת הספר על התאוריה המרקסיסטית הושוותה להשפעת "החזרה לפרויד" של ז'אק לאקאן על התאוריה פסיכואנליטית. לאלתוסר היו קשרים מורכבים עם הפסיכואנליטיקן לאקאן, והשפעתו ניכרת בכתביו.
אלתוסר מוכר, כמו כן, כתאורטיקן של מושג האידאולוגיה, ובה עוסק מאמרו הידוע, אידאולוגיה ומנגנוני מדינה אידאולוגיים: הערות לקראת מחקר. המאמר מבנה את מושג האידאולוגיה, שגם הוא פיתוח של תאוריית ההגמוניה של גראמשי; ואולם, בעוד שהגמוניה נקבעת כל כולה, בסופו של דבר, בידי כוחות פוליטיים, אידאולוגיה כמודל תאורטי נובעת גם ממושג ה"לא מודע" הפרוידיאני וממושג "שלב המראה" הלקאניאני, והיא מתארת את המבנים והמערכות שמאפשרים לנו לאחוז במושג של "עצמי" בעל משמעות ומובן. עבור אלתוסר, מבנים (structures) הם מה שמפעיל דיכוי אך מה שהוא בלתי נמנע - אי אפשר לחמוק מהאידאולוגיה; לא להיות מוכפף (subjected) לאידאולוגיה. ההבחנה בין אידאולוגיה ומדע או פילוסופיה אינה כה חדה ומובחנת, משום שגם הם נוטלים חלק בהפעלתה.
הוא תמך בתאוריית האפראטוס הקולנועי.
השבר האפיסטמולוגי
השבר האפיסטמולוגי שבו דן אלתוסר אינו אירוע כרונולוגי, אלא תהליך. אין בו ניצחון מובטח אלא מאבק מתמיד נגד אידאולוגיה: "לאידאולוגיה אין כל היסטוריה", הוא טוען.
אלתוסר טען שהתאוריה המרקסיסטית לא הובנה באופן בסיסי ולא הוערכה כראוי. במשנתו גינה בחריפות מספר פרשנויות של כתביו של מרקס - היסטוריציזם, אידיאליזם, אקונומיזם - בטענה שהן נכשלו בכך שלא הבינו שעם "מדע ההיסטוריה" שלו, ההיסטוריה המטריאליסטית, כונן מרקס עמדה מהפכנית באשר לשינוי חברתי. טעויות אלו נבעו, לדעת אלתוסר, מההנחה שכל גוף העבודה של מרקס ניתן להבנה כמכלול קוהרנטי.
מספריו
- בשביל מרקס, מצרפתית: טל מאיר גלעדי, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2018.
- על האידאולוגיה, מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2003.
- Althusser, Louis. Lenin and Philosophy and Other Essays. ** Philosophy and the Spontaneous Philosophy of the Scientists.
- Reading Capital (with Étienne Balibar, Pierre Macherey, etc.). (גרסה מקוונת, אנגלית)
- The Spectre of Hegel: Early Writings.
- Essays in Self-Criticism. (Online version)
- Philosophy and the Spontaneous Philosophy of the Scientists. (Onlive version)
- Machiavelli and Us.
- Politics and History. (Online version)
לקריאה נוספת
- דותן, אייל, "קול קורא במדבר: אינטרפלציה, אידאולוגיה ומקריות", בתוך: תיאוריה וביקורת מס. 22, אביב 2003, עמ' 9–3
- טל מאיר גלעדי, "לואי אלתוסר - פילוסופיה והמפלגה הקומוניסטית", בתוך: בשביל מרקס, מצרפתית: טל מאיר גלעדי, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2018, עמ' 7–48.
קישורים חיצוניים
- הספר "על האידאולוגיה" באתר "טקסט"
- על מושג האינטרפלציה של אלתוסר (באנגלית)
- "השוטר הקטן שיושב לנו בראש", בתוך כתב העת "אלכסון", 2017
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- "ממרקס לאלתוסר ובחזרה", שיחה עם טל מאיר גלעדי (יוטיוב)
31831217לואי אלתוסר