אזור הסייג
אזור הסייג הוא שטח בנגב, שהוקצה לתושבי הנגב הבדואים לאחר מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. אזור הסייג ממוקם בין היישובים באר שבע, ערד, דימונה וירוחם. אזור זה נחשב להתיישבות ספונטנית. מתגוררים בו כ-90 אלף תושבים.[1]
היסטוריה
עד שנת 1948 היו הבדואים פזורים ברחבי המדינה, בעיקר בנגב ובסיני, כאשר רובם לא השתקעו ביישובי קבע אלא נדדו ממקום למקום. לאחר מלחמת העצמאות ועם קום המדינה חלקם גורשו לסיני ולירדן, והשאר התבקשו להתרכז באזור מסוים, מסיבות ביטחוניות.
חלק ניכר מהאדמות בהם נדדו הבדואים קודם הפכו לשטחים צבאיים וסגורים, ונאסר עליהם להיכנס אליהם, למרות שעזיבת שטחים אלו נחשבה למעבר זמני של כחצי שנה בלבד. בנוסף, גם על השטחים החדשים שאליהם הועברו הם לא קיבלו זכויות קניין. בסופו של דבר המדינה הכירה בבעיה שיצרה עם כינוס הבדואים לאזור זה ולכן הוחלט לנסות ולמצוא פתרון לבעיה באמצעות הקמת יישובים מסודרים, כמו רהט ותל שבע.[1][2]
הסיבות למעבר
הבדואים בנגב הועברו מהאדמות בהם שהו או נדדו לשטחים אחרים למטרות ריכוז אזורי המחיה שלהם- שכולם ימוקמו באותו האזור, שיוגדר כ"אזור בדווי", זירוז תהליך העיור שלהם, והעברת שטחים רבים יותר לתושבים היהודיים בארץ.
קשיים באזור זה
גם באזור זה, לבדואים אין חיים קלים. אין להם תשתיות ואספקה קבועה של מים או חשמל. האשפה שנמצאת בקרבתם, ולעיתים גם ביוב שזורם בין מבני המגורים והאוהלים שלהם גורמים למחלות ופוגעים באיכות חייהם. לילדים קיים קושי להגיע לבתי הספר, מהסיבה שמערכת התחבורה באזור זה לא מפותחת דיה, ולכן צריכים ללכת קילומטרים מדי יום כדי להגיע לבית ספרם. יתרה מזאת, אין להם ביטוח בריאות, השכלתם נמוכה והם גרים בצפיפות גדולה.[2]
יצירת היישובים הלא מוכרים בנגב
אזור זה נחשב להתיישבות ספונטנית - התיישבות ללא הכרה רשמית מטעם המדינה, וכתוצאה מכך יש פגיעה בזכויותיהם האזרחיות בפועל, כדאגה לתשתיות המחייה הבסיסיות, וכן לשירותי חינוך, בריאות ורווחה סמוכים לביתם.[3]
המדינה מסרבת לקבל את טענתם לבעלותם המסורתית על הקרקע ולכן הם הוזנחו. כיום התיישבויות אלה נחשבות ליישובים העניים בישראל. היישובים נוצרו מכורח המציאות, לא בגלל שכך הבדואים היו רגילים לחיות את חייהם. צמצום שטח המחיה הטבעי שלהם וריכוזם באזור הסייג הוא שהוביל אותם להקים מבני קבע לצד האוהלים. כך, עם הזמן נוצרה התיישבות "ספונטנית" ללא תכנון מקדים. לכן, גם לא קיימים ביישובים האלו כבישים, תשתיות מים וחשמל, הבניה בהם נעשתה ללא אישורים כחוק. מסיבות אלו המדינה אינה מכירה בהם.[1]
שינויים בחברה הבדואית
- פרנסה: אופי פרנסתם השתנה עקב השינויים באזור זה. בעבר, רוב התושבים התפרנסו מגידול עדרים ומחקלאות. לעומת זאת, בימים אלו רק מעטים מהם מתפרנסים מתחומים אלה ורובם הפכו לעובדים שכירים בתחומי הבניין, עבודות עפר וכדומה. חלקם אף השתלבו בשוק המקצועות החופשיים שדורשים השכלה גבוהה ומשמשים כעורכי דין, רופאים, יועצי מס, רואי חשבון ועוד.
- חינוך: בעבר, קבלת חינוך והשכלה בסיסית לא הייתה נפוצה ומפותחת בקרב אוכלוסיית אזור זה. אך כיום, מס' התלמידים הבדואים בבתי הספר עולה בצורה משמעותית, מכיוון שהוקמו בתי ספר תיכוניים ויסודיים המשלבים תלמידים אלו. בנוסף, חלק מתלמידים אלו אף ממשיכים בעתיד ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה כמו מכללות ואוניברסיטאות.
- הרגלי צריכה וקנייה: בעבר, התושבים הסתפקו במועט בשל נדידתם. אך לאחר מעברם לאזור הסייג, אורח חייהם השתפר והפך למודרני. כתוצאה מכך החלו להשתמש במכשירים טכנולוגיים כמו טלפונים חכמים, מקררים, מכונות כביסה ועוד. בנוסף, ישנם "סוחרים" שהשתלבו בשיטת "אלטע זעכן" שבמקור באה מיהדות אירופה (מיידיש: אלטע זאכן-דברים ישנים) וכך מספקים לתושבים הבדואים ציוד משומש שנמכר לסוחרים אלו ביישובים היהודיים.
- תפקיד האישה: בחברה הבדואית המסורתית היו לאישה (בחלק מהאזורים עדיין יש) תפקידים מוגדרים, כמו לבשל, לנקות ולהיות האחראית על משק הבית ותפקוד הבית. המעבר ליישוב שינה את מעמדה ואפשר לה לעסוק בתחומים נוספים אחרים: רכישת השכלה ומקצוע, יציאה לשוק העבודה ועוד. עם זאת, הן מחויבות לעבוד בתוך יישוב מגוריהן ע"פ המסורת הבדואית. למרות שישנן מיעוטי נשים המתעקשות לעבוד מחוץ ליישוב ואכן עובדות.[2]
ראו גם
לקריאה נוספת
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 אופירה גל, יישובי הבדווים, מתוך אתר מט"ח, 2000
- ^ 2.0 2.1 2.2 כיצד נוצרו הכפרים הלא מוכרים?, מתוך אתר האגודה לזכויות האזרח, מאי 2011
- ^ שירותים אלה ניתנים לתושבים ביישובים הסמוכים, אך ללא נגישות מסודרת אליהם.
24903754אזור הסייג