אריה אליאב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריה אליאב
אריה (לובה) אליאב, 2004
אריה (לובה) אליאב, 2004
לידה 21 בנובמבר 1921
מוסקבה, רוסיה הסובייטית
פטירה 30 במאי 2010 (בגיל 88)
תל אביב-יפו, ישראל
מדינה ישראלישראל
תאריך עלייה 1924
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור, תל אביב-יפו
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים
סיעה המערך הראשון והשני, העבודה, יעד, סיעה סוציאליסטית עצמאית, מחנה של"י
חבר הכנסת
22 בנובמבר 1965 – 31 בינואר 1979
(13 שנים)
כנסות 6 - 9
22 בנובמבר 1988 – 13 ביולי 1992
(3 שנים ו־33 שבועות)
כנסות 12

אריה לוֹבָה אליאב (21 בנובמבר 1921 – 30 במאי 2010) היה פעיל עלייה, התיישבות ושלום, חבר הכנסת, סופר והוגה דעות, חתן פרס ישראל על תרומה לחברה (1988).

תולדות חייו ופעילותו הציבורית

ביאליק ולובה אליאב בשנת 1933 בתל אביב. "על התמונה הקדשה: לאריה לזיכרון. היה קל כצבי וגיבור כארי לעבוד עבודת עמך. ח"נ ביאליק"
לובה אליאב מציג לפני דוד בן-גוריון ולוי אשכול את תוכנית חבל לכיש., אפריל 1954
אריה (לובה) אליאב, 2004
קבר אריה (לובה) אליאב בבית הקברות טרומפלדור
לוחית זיכרון בכניסה למנהרת אריה לובה אליאב בתל אביב

נולד בשנת 1921 בשם אריה לובה ליפשיץ במוסקבה, השני משלושת ילדיהם של מתילדה לבית פרנס ויוסף ליפשיץ. סב-סבו היה הרב ברוך מרדכי אטינגר, רבה של העיר בוברויסק, מגדולי חסידי חב"ד. אליאב עלה לארץ ישראל בשנת 1924, ולמד בבית-הספר "הלפרין" בתל אביב, בגימנסיה הרצליה. בעקבות השתתפותו בתחרות חיבורים נקשר קשר מיוחד בין אריה ליפשיץ הילד ובין ביאליק בשנות חייו האחרונות (1932–1934), וביאליק ורעייתו מניה העריריים אמצוהו כמעין בן.[1] באוניברסיטה העברית בירושלים למד היסטוריה כללית וסוציולוגיה.

בשנת 1936 הצטרף כנער לארגון "ההגנה", ובמלחמת העולם השנייה התנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי, ושירת בו בשנים 1941–1945. לאחר תום המלחמה גויס לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י), ואחר כך למוסד לעלייה ב', שעסק בהעפלה. בשנים 1946–1948 שימש כעוזרו של שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', ועסק בשליחותו בתחומים שונים הקשורים להכנת ניצולים ופליטים יהודיים להעפלה לארץ ישראל. בדצמבר 1946 ובינואר ופברואר 1947 פיקד על מסע העפלה ארוך בן 5,000 ק"מ באוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" תחת דגל הונדורס, ושם הכיר את רעייתו לעתיד טניה.[2]

במלחמת העצמאות היה מלווה שיירות בחזית ירושלים, גויס לחיל הים ומונה לראש כוח האדם בחיל (לימים - מספן כוח אדם). הוא השתחרר ב-1949 בדרגת סגן-אלוף (אז דרגה אחת מתחת לאלוף). לאחר שחרורו היה עוזרו של לוי אשכול, שכיהן באותה תקופה כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בימי מבצע קדש, גויס לעמוד בראש פעולת חילוץ יהודי פורט סעיד והצלתם, במסגרת פעולה זו, שכונתה מבצע תושייה, הצטרפו אליאב, אברהם דר וחייל נוסף לכוח הנחיתה הצרפתי, כשהם לובשים מדים צרפתיים. הם שכנעו 67 מיהודי פורט סעיד לעזוב את מצרים באמצעות שתי ספינות ישראליות שהתקרבו לנמל, ולעלות לישראל.

ב-1954, עם שובו מלימודיו באנגליה, התנדב לקלוט בארץ את העולים בני קהילת יהודי קוצ'ין וישב במושב נבטים, שם שימש קולט ומדריך של קבוצת העולים שהתיישבה במקום. בשנים 1955–1957 עמד בראש צוות ההקמה של חבל לכיש, קלט ויישב עשרות אלפי עולים. ב-1961 עמד בראש צוות ההקמה של העיירה ערד. בין שני תפקידים אלה שימש בשנים 1958–1960 כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה, תואר שהיה כיסוי לכך שהיה נציג "המוסד לעלייה". בתפקיד זה פעל ברחבי ברית המועצות הקומוניסטית.

ב- 1963 עמד בראש צוות ישראלי מטעם תה"ל לשיקום חבל קזווין באיראן לאחר שקרתה שם רעידת אדמה חמורה שמוטטה את מערכת המים הקדומה.

כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י ומפלגת העבודה בשנים 1965–1975. בין השנים 1966–1967 שימש סגן שר במשרד המסחר והתעשייה. עמד בראש שלוש משלחות ישראליות שסייעו בשיקום אזורים, שבהם התרחשו רעידות אדמה קטלניות: אגאדיר, מרוקו (1960); חבל כאזווין, איראן (1962); מנגואה, ניקרגואה (1972).

ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, פנה לראש הממשלה לוי אשכול וציין בפניו שהעתיד ייקבע במידה רבה בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים ומשום שהוא אינו מכיר את הנושא, ביקש להתפטר, כדי ללכת ללמוד אותו. לאחר התפטרותו, במשך כחצי שנה, סייר במחנות הפליטים ונפגש עם מנהיגים פלסטיניים. במהלך התקופה הזאת, עדכן את אשכול בממצאיו והתרשמויותיו. בסיום התקופה, בתחילת 1968, נפגש עם אשכול והציע לנסות לנצל את ההלם בו מצויים הפלסטיניים, כדי לקדם איתם משא ומתן לפתרון בעיית הפליטים. הוא גם ביקש לעמוד בראש רשות ארצית לפתרון בעיית הפליטים. אשכול התנגד ליוזמה ופטר את אליאב באמירה "שיברחו כולם"[3]. אליאב פנה למזכירת המפלגה, גולדה מאיר, אך זו אמרה לו ש"עניי עירך קודמים". בנסיבות אלה שב לפוליטיקה ובין השנים 1968–1969 שימש כסגן שר במשרד הקליטה. בינואר 1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה. שבועיים לאחר בחירתו התפרסם בשבועון טיים מגזין ריאיון איתו שכלל ציטוטים שביטאו את עמדתו כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. גולדה מאיר, שהפכה בינתיים לראש הממשלה, ביקשה ממנו להכחיש את דבריו, אך הוא נשאר איתן בעמדתו הברורה נגד הקמת התנחלויות בשטחים שנכבשו וכך נוצר קרע עמוק בינו לבין גולדה מאיר ובכירים אחרים בהנהגת מפלגת העבודה. נתן אלתרמן יצא נגדו בלשון חריפה ללא תקדים, כינה הרצאה שאליאב נשא "שטחית ודוחה" והאשים אותו ב"יצירת עם ערבי פלשתינאי".[4] באפריל 1971 הגיש אריה אליאב את התפטרותו מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה.

לאחר התפטרותו הקדיש את רוב זמנו לכתיבת "ארץ הצבי" (יצא לאור במאי 1972), שבו פרס את חזונו לעתיד ארץ ישראל. הספר עורר עניין רב וויכוח פוליטי, בעיקר על הפרקים המדיניים שבו. ב-15 בספטמבר 1973 כתב "משל קצר" (כהגדרתו האישית) - "השחף". המשל מספר על ספינת תענוגות, שמלחיה כבולים לשרשראות וחותרים ללא הרף, נוסעיה "מדושני עונג ומפוטמים" ועל גשר הפיקוד ניצבים קברניטיה "שיכורים מיין תהילתם" ו"בוטחים בעצמם ובמעמדם". רק שחף אחד המעופף מעל ראשיהם מנסה להזהיר אותם מפני השרטון שנמצא במסלול הספינה - לשווא. הוא ביקש לפרסמו בגיליון ראש השנה תשל"ד של "דבר", אך חנה זמר, עורכת העיתון, התנגדה תחילה לפרסם אותו, בטענה שהביקורת על מנהיגי "העבודה" והמדינה שקופה, וכי אליאב התנגש זה עתה חזיתית עם אותה הנהגה. לבסוף הוסכם לפרסם את משל השחף בגיליון החג של שמחת תורה. מלחמת יום כיפור, שפרצה כעבור שלושה שבועות (ב-6 באוקטובר 1973), דחתה את מועד הפרסום עוד בכמה שבועות, עם פרסום העובדה שהמשל נכתב לפני המלחמה.[5]

בעקבות מלחמת יום כיפור התחזק אליאב בדעתו כי מדינת ישראל לא תוכל להחזיק לאורך זמן בשטחים ובתושביהם. ב-1974 יצא עם שלושה חברי כנסת נוספים מהקואליציה ומהאופוזיציה, שלום לוין, שניאור זלמן אברמוב ובנימין הלוי, ב"מנשר הארבעה", שקרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית "מתוך עמדת כוח" למען הסדר שלום. המנשר עורר סערה בליכוד בשל תוכנו וזהות כותביו, ועקב כך פרש הלוי ממפלגת "חרות" (וסיעת גח"ל שבראש הליכוד).[6] באפריל 1975 פרש אליאב ממפלגת העבודה והקים סיעת יחיד בכנסת. ביוני באותה השנה הצטרף למפלגת רצ בהקמת יעד, ולאחר מספר חודשים פרש ממנה יחד עם חברת הכנסת מרשה פרידמן והקים את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית. בשנים 1976–1977 קיים באירופה סדרת פגישות עם נציגי אש"ף וביניהם עיסאם סרטאווי. בבחירות לכנסת התשיעית התמודד במסגרת מפלגת של"י, שזכתה בשני מנדטים. בינואר 1979 פרש מהכנסת על מנת לפנות מקום לחבר סיעתו אורי אבנרי. בבחירות לכנסת האחת-עשרה (1984), התמודד ברשימה עצמאית, לאחר שנכשלו המגעים לשלבו חזרה במפלגת העבודה, אך אף על פי שזכה בכ-15,000 קולות (כמנדט אחד), לא הצליח לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת. ב-1987 שב למפלגת העבודה, נבחר במרכז המפלגה בבחירות חשאיות במקום השני ברשימת הפאנל של המועמדים לכנסת, ונבחר מטעמה לכנסת ה-12 (1988–1992). התנגד להצטרפות העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר והודיע שלא יציג את מועמדותו לתפקיד שר.

במהלך שנות ה-80 עסק בהוראה בבתי ספר, בבתי-כלא ובמכללות. בין היתר לימד מבוגרים באור עקיבא, היה מורה מתנדב בקריית שמונה, בשדרות ובמעלות ושימש כסניטר מתנדב בבית החולים "הדסה" בתל אביב. במקביל, בשנים 1984–1985 קיים מגעים עם ארגוני טרור פלסטיניים, שהחזיקו חיילים שבויים, והיה דמות מפתח בהשלמת עסקת ג'יבריל, שבה שוחררו מחבלים פלסטינים תמורת חיילים ישראליים. ב-1986 הוא הקים (בסיוע אורי גורדון והסוכנות היהודית) את הקהילייה החינוכית ניצנה שבחולות חלוצה בנגב, על גבול ישראל-מצרים, שבה משתתפים בני הנוער במערכת ייחודית של למידה על מורשת הנגב ועתידו ושל הקניית ערכים דמוקרטיים. עמד בראש ניצנה 24 שנים, עד 2008

לקראת סוף חייו עדיין עסק בפעילות חינוכית במרכזי חינוך של ילדים של מהגרי עבודה ופליטים.

ב-1993 התמודד במפלגת העבודה על מועמדות המפלגה למשרת נשיא מדינת ישראל בבחירות במרכז המפלגה, אך הפסיד לעזר ויצמן.

בשנת 1988 זכה בפרס ישראל על תרומה לחברה. בשנת 1979 הוענק לו פרס ברונו קרייסקי. בשנת 1995, זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.[7] ב-2003 זכה בפרס בן-גוריון על מפעל חייו בקליטת עלייה וביישוב הנגב על פי חזון בן-גוריון. אליאב נמנה עם מדליקי משואת יום העצמאות ב-2005. ב-2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן,[8] ובכך היה למי שקיבל את התואר הזה מטעם כל האוניברסיטאות בישראל.

אליאב פרסם 17 ספרים, אחדים מהם וכן חלקים מספרים נוספים תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, הולנדית, איטלקית, שוודית, רוסית וערבית. ספרו החשוב ביותר הוא "ארץ הצבי" שפורסם בשנת 1972, ובו הוא פורס את מכלול רעיונותיו על השלום עם הערבים ועל החברה הישראלית. הספר במלואו ופרקים ממנו תורגמו לשפות אחדות, והוא יצא במהלך השנים בתשע מהדורות בעברית. בבחירות לכנסת השמונה עשרה הוצב במקום ה-118 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת, אך אחרי הבחירות לא חידש את חברותו במפלגת העבודה.

בשנה האחרונה לחייו התערערה בריאותו של אליאב והוא נפטר בשנת 2010 בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 88, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור. במעבר על-פני הארון ובמסע הלווייה השתתפו אלפים רבים ובהם נשיא המדינה שמעון פרס ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין. בישיבת אזכרה במליאת הכנסת אמרה יושבת ראש האופוזיציה דאז, ציפי לבני, כי "לובה חסר בעיקר בשל מה שהיה בחייו, בשל מה שסימל. ונדמה שבעיקר היום יש תחושה עמוקה וקשה כמה הוא לא רק חסר, אלא כמה צריך גם בבית הזה אנשים כמוהו. אנחנו בני דורות אחרים ואנשים כמוהו הם אותם אנשים ישרי דרך, מלאי אמונה, שמוכנים לעמוד על אמונתם גם במחיר פוליטי כזה או אחר, גם במחיר של הליכה למדבר ממש, כפי שעשה. והכל מתוך אמונה עמוקה שזה מה שנכון לא לו עצמו, אלא לבני עמו".[9]

הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. אחותו לאה נישאה לתעשיין ישראל סחרוב.

הנצחתו

על שמו נקרא היישוב אליאב (שמו הקודם: חרוב) בחבל לכיש אשר אבן הפינה להקמתו הונחה בידי חברי היישוב ביום פטירתו של אליאב. כמו כן, נקראים על שמו "פארק אליאב" ליד הכניסה הצפונית של קרית-גת, בירת חבל לכיש, ובתי הספר היסודיים בלכיש ובראשון לציון. מכינת בינה, מכינה קדם-צבאית בישיבה החילונית בדרום תל אביב נקראת אף היא על שמו. בחבל ניצנה נקראו על שם לובה אליאב מעבר ניצנה על גבול ישראל-מצרים והקהיליה החינוכית ניצנה. ב-1 בדצמבר 2014 נפתח בתל אביב השלב הראשון של "דרך אריה לובה אליאב", הדרך התת-קרקעית מתחת למתחם שרונה, ולאזור הקריה, תחנת הרכבת השלום ומגדלי עזריאלי. גם בחיפה הונצח בשם רחוב.

ספריו

  • בין הפטיש והמגל - ניסיון אישי בקרב יהודי ברית המועצות (תחת שם העט בן-עמי), 1965. זיכה אותו בפרס אוסישקין
  • הספינה אולואה - סיפורו של ארטור (אוטוביוגרפיה), 1967.
  • יעדים חדשים לישראל (חוברת), 1969.
  • קפיצת הדרך, 1970.
  • בין הפטיש והמגל, 1971.
  • ארץ הצבי - הערכת מצב, 1972.
  • הרוח לא יקח, 1974.
  • שלום, 1975.
  • סולם ישראל - חלום ושברו, 1976.
  • עולם מלא, 1980.
  • טבעות עדות (אוטוביוגרפיה), הוצאת עם עובד, 1983.
  • טבעות שחר (אוטוביוגרפיה), עם עובד, 1984.
  • לב חדש ורוח חדשה, עם עובד, 1986.
  • בואי השלום, 1995.
  • שלום, 2005 (מהדורה מעודכנת, עם דני קרוון, הוצאת דניאלה די-נור/עם עובד)
  • תאומי צביה, 2005.
  • משני עברי המעברה, 2006 (יחד עם יוסי אלפי)

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אריה אליאב
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: תאומי צביה
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריה אליאב בוויקישיתוף

כתבות עם פטירתו של אליאב (30 במאי 2010)

הערות שוליים

  1. ^ בספרו של אליאב "טבעות שחר" (הוצאת עם עובד, 1984) יש פרק מיוחד המתאר את שהותו "במחיצת ביאליק" בילדותו
  2. ^ ספרו "הספינה אולואה" עוסק בפרק זה בחייו
  3. ^ ריאיון עם א"ב יהושע: "הימין באמת רוצה מדינה אחת? הימין רוצה אפרטהייד", ידיעות אחרונות, 15 במרץ 2017
  4. ^ "אלתרמן", דן לאור, הוצאת עם עובד/ספריית אופקים 2013, עמ' 755
  5. ^ "תאומי צביה", אריה לובה אליאב, הוצאת עם עובד 2005, עמ'235
  6. ^ "הכול פוליטי", לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, עמוס כרמל, הוצאת דביר, 2001, עמ'710
  7. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
  8. ^ אריה לובה אליאב זוכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן, אתר אוניברסיטת בר-אילן, 12 במאי 2009
  9. ^ דברים לזכרו של אריה לובה אליאב. דברי הכנסת, 12 ביולי 2010
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24335664אריה אליאב

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אריה_אליאב&oldid=2537062"