ממשלת איטליה
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של איטליה |
ממשלת הרפובליקה האיטלקית (באיטלקית: Governo della Repubblica Italiana) היא מערכת הממשל של איטליה. צורת הממשלה היא רפובליקה דמוקרטית, והיא נוסדה על ידי חוקה בשנת 1948. היא מורכבת מרשות מחוקקת (הפרלמנט האיטלקי), רשות מבצעת (מועצת השרים של איטליה) ורשות שופטת, וכוללת גם ראש מדינה (נשיא איטליה).
חוקת איטליה היא תוצאה של עבודתה של האספה המכוננת, שהוקמה על ידי נציגי הכוחות האנטי-פשיסטיים במלחמת האזרחים האיטלקית.[1] הסעיף הראשון בחוקה האיטלקית קובע כי ”איטליה היא רפובליקה דמוקרטית המושתתת על עבודה. הריבונות שייכת לעם והיא אשר מפעיל אותה בצורות ובגבולות החוקה”.[2] הצהרה זו מייצגת את תוצאות משאל העם החוקתי שהתקיים ב-2 ביוני 1946, בה הוכרעה שהמדינה תהיה רפובליקה ולא מונרכיה.
המדינה אינה רכוש תורשתי של המונרך השולט, האנשים שנקראים לנהל אותה זמנית אינם בעליה אלא משרתים ונשלטים אינם נתינים אלא אזרחים. הריבונות, כלומר הכוח לקיים בחירות המערבות את הקהילה כולה, שייכת לעם, בהתאם לתפיסת הדמוקרטיה. עם זאת, אין להפעיל סמכות זו באופן שרירותי, אלא בצורות ובמגבלות שנקבעו בשלטון החוק.
ראש המדינה
ערך מורחב – נשיא איטליה
כראש המדינה, נשיא הרפובליקה מייצג את אחדות האומה ויש לו רבות מהחובות שניתנו בעבר למלך איטליה. הנשיא משמש כנקודת החיבור בין שלוש הרשויות: הוא נבחר על ידי הרשות המחוקקת, ממנה את הרשות המבצעת ומשמש כנשיא הרשות השופטת. הנשיא הוא גם המפקד העליון של הכוחות המזוינים של איטליה בזמן מלחמה.
נשיא הרפובליקה נבחר לשבע שנים על ידי הפרלמנט האיטלקי במושב משותף, יחד עם שלושה נציגים מכל אחד ממחוזות איטליה (למעט ואל ד'אוסטה, ששולח רק נציג אחד). נציגים אלה נבחרים על ידי המועצות המחוזיות על מנת להבטיח ייצוג למיעוטים. על מנת להכריע את הבחירות נדרש רוב של שני שלישים מהקולות, שמצטמצם לחצי מהקולות ועוד אחד לאחר ההצבעה השלישית. הנשיאים היחידים שנבחרו אי פעם בהצבעה הראשונה הם פרנצ'סקו קוסיגה וקרלו אזליו צ'אמפי. אף על פי שאין על כך איסור בחוק, אף נשיא מעולם לא כיהן שתי קדנציות עד 20 באפריל 2013, אז הנשיא ג'ורג'ו נפוליטנו נבחר מחדש.
על פי חוקת איטליה, כל אזרח בן חמישים ביום הבחירות ונהנה מזכויות אזרחיות ופוליטיות יכול להיבחר לנשיא. הנשיא אינו יכול לכהן בתפקיד באף רשות אחרת, ומשכורתו וזכויותיו נקבעות בחוק.
בין סמכויותיו של הנשיא ניתן למצוא:[2]
- לשלוח הודעות לפרלמנט, לאשר הצעות חוק שהוצעו על ידי הממשלה ולפרסם חוקים, צווים ותקנות.
- לפזר אחד או את שני בתי הפרלמנט, בהתייעצות עם נשיאיהם, למעט במהלך ששת החודשים האחרונים של כהונתם, אלא אם תקופה זו חופפת לפחות בחלקה לששת החודשים האחרונים של כהונת הפרלמנט.
- לקרוא למשאל עם כללי בנסיבות מסוימות שנקבעו בחוקה.
- מינוי פקידי מדינה במקרים הקבועים בחוק.
- להסמיך ולקבל דיפלומטים ולאשר אמנות בין-לאומיות, לאחר אישור הפרלמנט בעת הצורך.
- פרסום הכרזת מלחמה שאושרה על ידי הפרלמנט, כמפקד העליון של הכוחות המזוינים של איטליה.
- הענקת חנינה, המרת עונשים והענקת עיטורי הכוחות המזוינים של איטליה.
.jpg)
נשיא הרפובליקה עומד גם בראש המועצה העליונה של מערכת המשפט ומועצת ההגנה העליונה. בדרך כלל הנשיא נוהג להתרחק מהדיון הפוליטי, ולהוות ערובה מוסדית לכל המעורבים בתהליך המדיני. הנשיא אינו אחראי לפעולות שבוצעו במילוי תפקידו, למעט בגידה והפרת החוקה, שבגינן הנשיא יכול להיות מודח על ידי הפרלמנט במושב משותף, ברוב מוחלט של חבריו.
רשות מחוקקת
- ערך מורחב – הפרלמנט האיטלקי
עם סעיף 48 של החוקה, המבטיח את זכות ההצבעה, העם מפעיל את כוחו באמצעות נציגיו הנבחרים בפרלמנט האיטלקי,[2] בית מחוקקים דו-ביתי המורכב מבית הנבחרים ומהסנאט של הרפובליקה, הנבחרים כל חמש שנים.
בית הנבחרים, הבית התחתון של הפרלמנט, נבחר בבחירות ישירות ואוניברסליות על ידי בוחרים בני 18 ומעלה. בבית זה 400 חברים, שמונה מהם נבחרים במחוזות הבחירה שמעבר לים. כל בעלי זכות הבחירה בני 25 ומעלה ביום הבחירות זכאים להיבחר לבית.[2]
הסנאט, הבית העליון, נבחר בבחירות ישירות ואוניברסליות על ידי בוחרים בני 18 ומעלה. בסנאט ישנם 200 סנאטורים, ארבעה מהם נבחרים במחוזות הבחירה שמעבר לים.[2] יש גם מספר קטן של סנאטורים לכל החיים, כמו נשיאים לשעבר ועד חמישה אזרחים שמונו על ידי הנשיא על שהביאו כבוד לאומה עם הישגיהם. כל הבוחרים בני 40 ומעלה ביום הבחירות זכאים להיות סנאטורים.[2] הבחירות לסנאט בכל אחד ממחוזות איטליה מבוססות על שיטת ייצוג יחסי.
רשות מבצעת
- ערך מורחב – מועצת השרים של איטליה
החוקה קובעת את ממשלת איטליה, המורכבת מנשיא מועצת השרים (ראש הממשלה) והשרים. נשיא איטליה ממנה את ראש הממשלה ועל פי הצעתו את השרים המרכיבים את הקבינט שלה.[2] הנשיא ממנה בדרך כלל את מנהיג קואליציית הרוב שניצחה בבחירות (למשל ממשלת ג'ורג'ה מלוני הראשונה), אבל הוא עשוי למנות גם מנהיג חדש שקורא תיגר על מנהיג הקואליציה לאחר הבחירות (למשל ממשלת רנצי שהחליפה את ממשלת אנריקו לטה), אדם שנקרא על ידו להקים ממשלת אחדות לאומית בעתות משבר פוליטי (למשל ממשלתו השנייה של ג'וזפה קונטה) או אדם שזוכה לתמיכה ממספיק פוליטיקאים ממפלגות קואליציית הרוב (למשל ממשלתו של מריו מונטי). בכל מקרה, הממשלה חייבת לקבל את אמון שני הבתים,[2] מקבלת לגיטימציה מהפרלמנט והמספר הרב של מפלגות באיטליה מאלץ את ראש הממשלה להגיע להסכמה רחבה.
אם קואליציית הרוב כבר לא תומכת בממשלה, ניתן להדיח את ראש הממשלה בהצבעת אי-אמון, ואז הנשיא יכול למנות ראש ממשלה חדש המסוגל להרכיב ממשלה בתמיכת הפרלמנט, או לפזר את הפרלמנט ולקרוא לבחירות חדשות. בהיסטוריה של הרפובליקה האיטלקית היו 20 בתי-מחוקקים (כולל האספה המכוננת), 45 קואליציות שונות ו-68 קבינטים שונים.
הרשות השופטת
- ערך מורחב – בית המשפט לחוקה של איטליה
למשפט האיטלקי מקורות רבים המסודרים בסולם היררכי, לפיו מקור תחתון אינו יכול להתנגש עם מקור עליון,[3] וחוקת איטליה מ-1948 היא המקור העיקרי.[4]
החוקה קובעת שהצדק נעשה בשם העם ושהשופטים כפופים רק לדין,[2] כך שהרשות השופטת אוטונומית לחלוטין ואינה תלויה ברשויות האחרות, אף על פי ששר המשפטים אחראי על ארגונם ותפקודם של אותם שירותים העוסקים במשפט ובסמכותו לנקוט פעולות משמעתיות נגד שופטים אשר לאחר מכן מנוהלים במועצה העליונה של הרשות השופטת, שבראש עומד הנשיא.[2]
מערכת המשפט של איטליה מבוססת על המשפט הרומי, קוד נפוליאון וחוקים מאוחרים יותר, והיא מבוססת על שילוב של שיטת המשפט האזרחי, השיטה האדברסרית והשיטה האינקוויזיטורית. ערעורים מטופלים כמעט כמו משפטים חדשים וישנן שלוש דרגות של בתי דין, בדומה למערכת המשפט בישראל.
ישנה ביקורת שיפוטית חלקית בלבד על חקיקה, שנקבעו במשפט החוקתי או בבית המשפט לחוקה, שיכול לדחות חוקים בלתי-חוקתיים לאחר בדיקה. על פי סעיף 134 לחוקה בית המשפט לחוקה יפסוק בנושאים:[2]
- מחלוקות על הלגיטימיות החוקתית של חוקים שנחקקו על ידי המדינה והמחוזות.
- סכסוכי סמכויות בין המדינה והמחוזות.
- אישומים שהוגשו נגד הנשיא.
בית המשפט לחוקה מורכב מ-15 שופטים, אחד מהם הוא נשיא בית המשפט החוקתי שנבחר מבית המשפט עצמו. שליש מהשופטים ממונים על ידי הנשיא, שליש נבחרים על ידי הפרלמנט ושליש נבחרים על ידי בתי המשפט.
בית המשפט לחוקה הוקם בעיקר "למען הגנת הסדר המשפטי ורק בעקיפין כמוסד להצדקת זכויות אדם בסיסיות".[5] לבית המשפט יש בדרך כלל רק סמכות לביקורת שיפוטית על "חוקים וחקיקות בעלות תוקף של חוק שהונפקו על ידי המדינה והמחוזות", ואין לו סמכות לבחון פעולות ותקנות מינהליות או חוקים פרלמנטריים.[5]
בנובמבר 2014 קיבלה איטליה את סמכות השיפוט של בית הדין הבין-לאומי בהאג.[6]
הערות שוליים
- ^ הווארד מק'גאו סמית' (בספטמבר 1948). "Italy: From Fascism to the Republic (1943-1946)". The Western Political Quarterly. 1 (3): 205. doi:10.2307/442274.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 La Costituzione della Repubblica italiana, נשיא איטליה, [חוקת הרפובליקה האיטלקית] (באיטלקית)
- ^ "GERARCHIA DELLE FONTI" (באיטלקית). נבדק ב-2023-12-03.
- ^ "Guide to Law Online: Italy". ספריית הקונגרס של ארצות הברית.
- ^ 5.0 5.1 ויטוריה בארסוטי, פאולו ג. קארוצה, מרתה קרטאביה, אנדראה סימונצ'יני, Italian Constitutional Justice in Global Context (אוניברסיטת אוקספורד, 2016), עמ' 60–61
- ^ Declarations recognizing the jurisdiction of the Court as compulsory - Italy, בית הדין הבין-לאומי בהאג, 25 בנובמבר 2014
ממשלת איטליה37617101Q3773971