זאב איבינסקי

זאב איבְיַנסקי (1 בדצמבר 1923 – 22 בדצמבר 2022) היה היסטוריון, מורה ומחנך, איש לח"י בנעוריו, לוחם בשורות גדוד מוריה במהלך מלחמת העצמאות. ממייסדי קיבוץ יראון. היה חבר קיבוץ עין חרוד מאוחד, מיוזמי ומקדמי "יד לילד" והמכון ללימודי השואה בבית לוחמי הגטאות, בשנות ה-70 שימש כמרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה כללית ולימודים רוסיים, בנושאי תנועות המהפכה, הטרור והמרד במאות ה-19 וה-20.

ביוגרפיה

שורשים, ילדות ונעורים

גדל בבית ציוני חם בלידא, אז חלק מהרפובליקה הפולנית השנייה, ליוסף איבינסקי נכדו של שלמה זלמן לידר אבי השושלת המפורסמת. בביתו ניתן לכל הילדים חינוך עברי החל מגן הילדים. למד בבית הספר העברי "תרבות" בלידא. לאחר מכן המשיך בלימודיו בגימנסיה העברית "תרבות" בווילנה. מגיל עשר חבר בתנועת "הנוער הציוני" בה התחנכו גם אחיו הבכור משה, אחיו הקטן מרדכי, ואחותם בת הזקונים, גניה.

עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה בין מקימי מחתרת נערים ציונית שפעלה בלידא. בראשית המלחמה בספטמבר 1939 והכיבוש הסובייטי של לידא, יחד עם התגברות רדיפת הציונות, העברית, פיזור כל תנועות הנוער הציוניות ומאסר פעיליהן, והעברת כל מוסדות החינוך העבריים ליידיש, היה פעיל במחתרת נערים ציונית שפעלה לסיוע לתנועת הבריחה לליטא השכנה, בהפצת כרוזי מחאה נגד רדיפת העברית והציונות, פיזור תנועות הנוער, וקריאה להתנגדות למסע הפרופוגנדה האנטי ציונית שנערכה בכל מוסדות החינוך תוך העברת שפת הלימוד ליידיש הייבסקית (הסקציה היהודית של המפלגה הקומוניסטית). בינואר 1940, במלאת לו שש-עשרה שנים, גנב יחד עם כמה מחבריו את הגבול, בתנאי חורף קשים במיוחד, והצטרף לריכוז החלוצי בווילנה עיר לימודיו ונעוריו, בקיבוץ הכשרה של "הנוער הציוני". אותה שעה הצטרף יחד עם כמה מחבריו לתאי המחתרת שהוקמו על ידי אברהם שטרן (יאיר) בפולין, ואשר היוו לאחר מכן גרעין מכריע בשיקומה של לח"י, לאחר רצח אברהם שטרן (יאיר) ונפילתם ומאסרם של מרבית חבריה.

במחנה מעצר באריתראה

מאז שמר על נאמנות לשני ערכים מרכזיים בחייו, חלום ההתיישבות החלוצית והמלחמה בשלטון הבריטי הזר, שהתייצב באותה שעה במדיניות של חיסול הציונות ומניעה פעילה של הצלת יהודים. ביוני 1940 עם ההשתלטות הסובייטית על ליטא, כאשר מטעמי זהירות הוכרז על פיזור תאי המחתרת של לח"י, היה בין מקימי מחתרת תע"ל (תנועה עברית לאומית) בה חברו חברי "הנוער הציוני" עם חברים מתאי הלח"י שלא השלימו עם הפיזור. במסגרת פעילותם הקימו ספרייה עברית מחתרתית תוך השתלטות על ספריות עבריות שהוחרמו ונשארו נטושות. כמו כן התרכזו בפעילות חינוכית והסברתית ובהוצאת עלוני מחתרת לעידוד הנאמנות וההתנגדות לרדיפות הציונות, לעקירתה ונידויה של העברית, תרבותה וספרותה, ומוסדות החינוך העבריים הענפים, שהועברו לשטיפת מוח קומוניסטית וייבסקית (הסקציה היהודית של המפלגה הקומוניסטית). מחתרת "תעל" המשיכה בפעילותה גם בימי הכיבוש הגרמני, בגטו, וכמה מחבריה אף הצטרפו ללוחמה הפרטיזנית נגד הגרמנים, ומהם אף הגיעו לאחר תום המלחמה לשורות המחתרת בארץ.

עלייה לארץ ישראל, תקופת המחתרת ומלחמת העצמאות

על גג חדר האוכל בקיבוץ רמת רחל 1941

בסוף פברואר 1941 בהיותו בן שבע-עשרה, לאחר שנפתח צוהר קטן לאפשרות יציאה מליטא, הצליח בהימור גדול להיכלל בקבוצת היוצאים מקרב הריכוז החלוצי בווילנה, ברכבת האחרונה מווילנה, דרך מוסקבה, אודסה, ומשם בספינה הסובייטית "סווַנֶטיָה", לאיסטנבול. לאחר ניסיון לגירוש הבאים בחזרה לברית המועצות, עיכובים, והרפתקאות רבות, הגיע בקושי ב-15 במרץ 1941 דרך סוריה ולבנון שבשליטת צרפת של וישי, לראש-הנקרה בארץ. משם עבר לבית הספר החקלאי של "עליית הנוער" במגדיאל, שנוסד זה מכבר, והיה בין עשרת חניכיו הראשונים. כאן חודש הקשר עם מחתרת לח"י, דרך יהושע כהן בכפר סבא, שהיה גם ראש התא הראשון שלו בלח"י. יהושע כהן הפך לאחר מכן, לחברו הקרוב בכל גלגולי חייו, המאסר, והמלחמה, ולאחד מכן בהליכה להתיישבות לאחר גמר מלחמת העצמאות.

באוקטובר 1941 התקבל להשלמת לימודיו בתיכון בכיתה י"ב בגימנסיה הרצליה בתל אביב, תוך כדי הדרכה בתנועת "הנוער הציוני", והמשך פעילותו החשאית במחתרת לח"י. ב-8 במאי 1942 נאסר בזמן שיעור בגימנסיה, בעקבות גל מאסרים של שרידי המחתרת, שהוכתה וכמעט נמחצה לאחר רצח יאיר. נכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון בארץ, ונכלל בשילוח הראשון של 251 העצורים שהוגלו ב-19 באוקטובר 1944 מלטרון לאפריקה. הוחזק קרוב לשלוש שנים במחנות המעצר באפריקה, בסמבל שבאריתריאה, בקרתגו שבסודאן, ובגילגיל שבקניה. ב-14 במאי 1947 שוחרר מהמעצר בקניה והוחזר למעצר בלטרון. מכאן שוחרר ממעצר בספטמבר 1947.. בסה"כ היה כלוא בארץ ובחו"ל במשך חמש שנים החל משנת 1942 ועד ל- 1947.

עם שחרורו מן המאסר, בעקבות מגבלות שונות שהוטלו עליו כתנאי שחרורו - מעצר הבית, חובת התייצבות פעמיים ביום במשטרה – בחר להשתקע בירושלים, ולאחר מניעות רבות, הצליח להתקבל ללימודים בסמינר בית הכרם למורים ולפנימייה, בעקבות לחצם של אנשים מקורבים, ולמרות התנגדות ההנהלה לקבל את אחד מאנשי ארגוני ה'פורשים' ללימודי הוראה. לימודיו בסמינר נקטעו כבר בדצמבר 1947, כאשר התגייס בגיוס מלא לחי"ש, עם ראשית הקמת יחידותיו בירושלים. פלוגה א', שאליה צורף, הוקמה ב-15 בדצמבר 1947. במסגרת זו השתתף בפעולות שונות בהן פיצוץ מלון "סמירמיס" ב-5 בינואר 1948.

זמן קצר לאחר מכן צורף לפלוגת הסטודנטים, גרעינו של גדוד מוריה. בשורותיו עשה את כל שנות מלחמת העצמאות במערכה על ירושלים. במהלך אפריל-מאי 1948 השתתף בקרבות על דרום ירושלים, בכיבוש הקטמונים, שכונת בקעה והמושבה הגרמנית, מחנה אלנבי, דיר-אבו תור, ורמת רחל. עוד לפני צאת הבריטים, לאמור עד 14 במאי, נכבש על ידם כל השטח שבין שכונת קטמון לתלפיות. ב-22 במאי נפצע בהתקפה השנייה על כיבושה מחדש של רמת-רחל. לאחר החלמתו וחזרתו לגדוד נתמנה לקצין התרבות של הגדוד, והמשיך להשתתף בכל הקרבות. במסגרת תפקידו כקצין התרבות, עשה בין השאר פעולה נרחבת לקליטתם של אנשי הגח"ל שמילאו את השורות, לאחר האבדות הקשות במערכה על ירושלים וסביבתה.

עלייה לקיבוץ והקמת משפחה

לאחר תום הקרבות היה בין מארגני גרעין ההתיישבות בגדוד "מוריה", שהצטרף למייסדי קיבוץ יראון על גבול הלבנון בחודש יוני 1949. בראשית 1952 יצא מטעם יראון לסמינר הרעיוני החצי-שנתי של הקיבוץ המאוחד באפעל. בסמינר פגש את ראומה שטורמן, לבית פופקו, אלמנתו של משה שטורמן (בנו של חיים שטורמן) שנפל במלחמת העצמאות בכ"ה בתמוז תש"ח (1.8.1948) בעמק בית שאן.

משה שטורמן השאיר אחריו שני ילדים קטנים – חיים הנכד, בן שנתיים בנפול אביו, ותמר שנולדה לאחר נפילתו. במהלך לימודיהם המשותפים באפעל, נקשרו היחסים בין זאב וראומה, והם החליטו לבנות ביתם המשותף בקיבוץ עין חרוד מאוחד. כאן גידלו יחד את חיים ותמר, ושלוש הבנות שנולדו להם: שני, יעל ונעמי. בתאריך ד' במנחם אב תשכ"ט (19 ביולי 1969) נפל חיים שטורמן (הנכד) בפשיטה על האי גרין, שבצפון מפרץ סואץ. לימים הוענק לו עיטור המופת על פעולה שביצע ביולי 1967 בעת משימה שקיבל להשיט סירת גומי בתעלת סואץ. נפילתו של חיים הייתה מכה קשה למשפחה שהשאירה אחריה פצע עמוק שלא נרפא.

מחנך והיסטוריון

בשנת 1963, בהיותו בן 40, יצא זאב מטעם עין חרוד מאוחד ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה, גמר תואר מ.א. בהצטיינות יתרה ב-1967, והשלים את לימודיו עד לקבלת תואר ד"ר ב-1973 על מחקרו החלוצי "הטרור האישי" כשלב באלימות המהפכנית בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20", שפורסם לאחר מכן בספרו "הטרור האישי – הרעיון והמעש". מחקר זה היה חלוץ וראשון בהיסטוריוגרפיה, שעמד על הגנזה ההיסטורית של הטרור המודרני, בעקבות המצאת הדינמיט ואמצעי התקשורת המודרניים. במחקרו זה והצביע עוד בראשית שנות השבעים, על הסכנה האורבת להפיכתו לנשק מפלצתי חסר סייגים, בשירותם של פנאטיות רעיונית ודתית. עם חלוף השנים פרסם מחקרים ראשוניים רבים, בעברית ובאנגלית, בתולדות תנועת המרד והמהפכה במאה ה-19 וה-20, כולל בתולדות המהפכה הציונית. במהלך לימודיו באוניברסיטה המשיך ללמד בסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד באפעל ובעין חרוד. החל מ-1967 שימש בהוראה באוניברסיטה של חיפה ובסמינר אורנים, ובשנים 1972–1981 שימש כמרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה ולימודים רוסיים. בין השאר נעתר לבקשותיו של יצחק (אנטק) צוקרמן, להקדיש מזמנו לפעילות במוזיאון בית לוחמי הגטאות. לבקשתו זו, החל משנות השישים הקדיש יום בשבוע לפעילות בבית לוחמי הגטאות. אנטק, כמו איבינסקי, היה אף הוא בוגר הגימנסיה העברית "תרבות" בווילנה אם כי שנים רבות לפניו, ונקשרו ביניהם, וגם עם צביה רעייתו, קשרים אמיצים. עוד בחייו של אנטק היה איבינסקי היוזם והמקדם של "המכון ללימודי השואה" בבית לוחמי הגטאות. לאחר מותו של אנטק היה איבינסקי, בהתאם לצוואתו ולרצונו של אנטק, היוזם והמקדם של הקמת מרכז "יד לילד" בבית לוחמי הגטאות. בעקבות ההחלטה לקיים קשרים בין הבית ובין גרמניה ומשלחות גרמניות – בניגוד לצוואתו של אנטק – התפטר איבינסקי מפעילותו בבית לוחמי הגטאות. בשנת 2003 היה זאב איבינסקי היוזם של הוצאת המהדורה העברית של האנתולוגיה "פיין און גבורה – אין דעם יידישן עבר אין ליכט פון דער קעגנווארט" תמוז ת"ש, היא אנתולוגיית הענות והגבורה, ביידיש, שראתה אור לראשונה בסמינר מחתרתי של תנועת דרור בגטו ורשה על ידי יצחק (אנטק) צוקרמן ואליהו גוטקובסקי, והייתה למסד הרעיוני המכונן של ההתנגדות המזוינת בגטאות ובפרט במרד גטו ורשה. האנתולוגיה ראתה אור לראשונה בעברית ביוזמתו של זאב על ידי תנועת "הנוער העובד והלומד", במהדורה פנימית, ומשמשת כמסד רוחני ל"מסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער בשואה" שמקיימת תנועת הנוער העובד והלומד מדי שנה לכלל חניכיה בכיתה י"א. בשנת 2011 ראתה האנתולוגיה אור מחדש בהוצאת דרור לנפש, ההוצאה של תנועת דרור ישראל.

במשך שנים ארוכות, מאז שנות ה-90, קיים זאב איבינסקי קשר אמיץ עם מדריכים ומחנכים במערכת החינוך והפעילות של התנועה, תוך פגישות, שיחות והרצאות עם מדריכיה וראשיה של התנועה, בהכנות מדריכי מסעותיה לפולין, תוך התמודדות אקטואלית עם שאלות ההיסטוריה והמרטירולוגיה היהודית, בסוגיות הגבורה, ההקרבה, והמרד בזיקה למציאות הקרובה והאקטואלית. כל זאת תוך הדגשת החשיבות אותה מצא בעיסוק המתמיד בלימוד ההיסטוריה – ככלי ללימוד עצמנו:

העבר וזיכרון העבר הוא מרכיב מרכזי בזהות האנושית הפרטית והכללית. אתה יכול לנסות למחוק את הזיכרון, אינך יכול למחוק את העבר. כאשר אתה בוחן משמעות זהותך האישית והלאומית, העבר עולה כנדבך יסודי בה. הוא מצוי בתוכנו, בהכרה ובתת-הכרה, במודע ובבלתי מודע. העבר נוכח באישיותנו, וזהותנו, בכל מערך נפשנו, בכל הווייתנו, בתגובותינו ורגשותינו, גם כאשר לא תמיד אנחנו מודעים למעמקי משקעיו ולמשקלם הגדול. במסע לבחינת סוגיית "היות יהודי" ומשמעותה, מצאתי לנכון 'לרדת' לנבכי נוכחות העבר בתוכנו, והיא נושא הפרק השני, "על נוכחותו של העבר" שבאסופה זאת...

...למידת ההיסטוריה היא במובנים רבים למידת עצמנו וזהותנו, היא חשיפת השורש האנושי – האישי שלנו – זהותנו, ואין זהות בלי עבר ובלי היסטוריה, אם במודע ואם בבלתי-מודע. למידה זו של העבר אינה למידת חומר חנוט, אלא בעיקרו של דבר למידת שאלות ותשובות שנתנו, במהלך אלפי שנות קיומנו ההיסטורי, בגלגולי חורבן ותחייה, שאלות ותשובות משתנות. בכל התמורות והגלגולים האלה, העולות בנסיבות עולם וגורל משתנים, עמדו נפתוליה הרוחניים של האומה, בסימן שאלות חדשות ותשובות חדשות. גם בימינו, ימי תחייתה של האומה בארצה, עולות שאלות חדשות המחייבות תשובות חדשות. ואין תשובה אחת פסוקה....

...ההיסטוריה, מבחינת תולדות התרבות והמחשבה, היא חשיפת השאלות והתשובות של דורות אבותינו, דור דור ודורשיו. השאלות הן שאלות קיומיות, והתשובות הן תשובות קיומיות, התשובות האפשריות. רובן תשובות לשעתן ומקומן – אשר עליהן גדלנו וטיפסנו אנחנו, והגענו לאן שהגענו. מצד שני איננו חייבים לאמץ את התשובות שניתנו במצבים היסטוריים שונים. במציאות האנושית יש הרבה יותר שאלות מאשר תשובות. ההיסטוריה, מבחינה זאת, גם מלמדת אותנו לשאול את השאלות הנכונות, וידיעה זו היא מפתח לכל תשובה אפשרית. כאמור, אינני מציג תשובות פסוקות. אני מנסה להבהיר ולבחון שאלות שהוצגו, ותשובות שניתנו. נראה לי שצירופן, הוא הטעם לזהותנו היהודית, לצדקת דרכנו ולהמשך מאבקנו לקיום כאומה וכמדינת יהודים.

— ההקדמה לספר היות יהודי, דרור לנפש, תשס"ח 2008

ספריו ופרסומיו

ספרים

• הטרור האישי – הרעיון והמעש, בהוצאת, תשל"ז 1977.
• אחיותי גיבורות הענות, בית לוחמי הגטאות, תשמ"ז 1987.
• מהפכה וטרור, הוצאת "יאיר", תש"ן 1989.
• על התנגדות ומרד, הוצאת "יאיר", תשנ"א 1991.
• מרד של בדידות, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תשנ"ג 1993.
• לח"י – צבת ראשונה, הוצאת "יאיר", כרכים א-ב, תשס"ג 2003.
• היות יהודי – דיאלקטיקה של רציפות ומרד בהיסטוריה היהודית, הוצאת דרור לנפש, תשס"ח 2008.
• מסע אל הזיכרון, הוצאת דרור לנפש, תשע"ג 2013
• מסה ושיח, הוצאת דרור לנפש, תשע"ו 2016

מאמרים מחקריים באנגלית

• “Individual Terror: Concept and Typology” (Contemporary History, 1977)
• “Provocation in the Center: A study in The History of Counter Terror” (Terrorism, 1980)
• “The Blow at The Center: The Concept and its History” (Proceedings of the Conference on Terrorism, Tel Aviv, 1979.
• “The Moral Issue - Some Aspects 0f Individual Terror” (The Morality of Terrorism, 1982)
• “Andrey Zhelyabov - A Chapter in the History of Individual Terror” (Perspectives on Terrorism, 1983)
• Lechi’s Share in the Struggle for Israel’s Independence” (Terrorists or Freedom Fighters, Tel Aviv 1986)
• “The Terrorist Revolution: Roots of Modern Terrorism” (Inside Terrorist Organizations, 1988)
• “Fathers and Sons: A Study of Jewish involvement in the Revolutionary Movement and Terrorism in Tsarist Russia” (Terrorism and Political Violence, 1989)
• “Source of Inspiration of Revolutionary Terrorism: The Bakunin-Nechayev Alliance” (Conflict Quarterly, 1988)

פרסומים בעברית

• "שורשי הטרור האישי", מבפנים ל"ו (1–2) חורף תשל"ד, מרץ 1974.
• "שני דורות, פרקים במעורבות יהודית בתנועת המהפכה והטרור ברוסיה"

פרק א "התכחשות ושמד", מבפנים מ', 1, חורף תשל"ח, מרץ 1978. פרק ב' "בדרך לירושלים", מבפנים מ', 2–3, קיץ תשל"ח, אוגוסט 1978.

• על המחתרת החלוצית בגטו, מבפנים מ"ג, 1–2 תשמ"א 1981.
• "על ראשית תנועת הפועלים היהודית ברוסיה", מבפנים מ"ד, אביב תשמ"ב, 1982.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זאב איבינסקי בוויקישיתוף

• איבינסקי זאב – ולוולה, באתר העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל (לח"י)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

זאב איבינסקי35325143Q8068148