הסכם ירושלים 1940

הסכם ירושלים 1940 הוא טיוטה של הסכם שמחתרת הלח"י בהנהגתו של אברהם שטרן (יאיר) התכוונה לחתום עליו עם איטליה הפאשיסטית בעת מלחמת העולם השנייה, אך לא הגיע לכלל חתימה. לימים התברר שההסכם היה הונאה ביוזמת האצ"ל, על מנת להכפיש את מנהיג הלח"י אברהם שטרן, ואיטליה כלל לא הייתה מעורבת במשא ומתן.

הרקע

ב-31 באוגוסט 1939, יום לפני שגרמניה הנאצית פלשה לפולין ומלחמת העולם השנייה החלה, עצרה ממשלת המנדט את חברי מפקדת האצ"ל. בין העצורים היה אברהם שטרן. מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, נעצר עוד קודם לכן, ב-19 במאי. רזיאל שוחרר באוקטובר 1939. שטרן שוחרר יחד עם חברי מפקדה אחרים ב-18 ביוני 1940.

עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 החליט זאב ז'בוטינסקי, שלא להילחם בבריטים. עם שחרורו מן המאסר החליט רזיאל, כממשיך דרכו של ז'בוטינסקי, שהאצ"ל לא יילחם בבריטים בזמן שמתחוללת מלחמה ותחת זאת יסייע להם במלחמתם בגרמניה הנאצית, וקרא לחברי האצ"ל להתנדב לצבא הבריטי. לעומתו קרא שטרן לחבריו שלא להתגייס לצבא ו"להשתמט בכל הדרכים מגיוס זר". הדבר הביא לפרישת שטרן וחבריו מן האצ"ל, ולהקמת הלח"י (שנקרא לאחר הפילוג מהאצ"ל בשם "האצ"ל בישראל" ועל ידי הבריטים כונה בשם "כנופיית שטרן" ואילו השם "לוחמי חרות ישראל" ניתן לו באביב 1943).

אנשי לח"י המשיכו במלחמתם נגד הבריטים וחתרו להיות צד לוחם במלחמה לצדה של איטליה הפאשיסטית, שהצטרפה למלחמה לצדה של גרמניה הנאצית ב-10 ביוני 1940. כוונת הלח"י ללחום בבריטים לצד איטליה נבעה מהזדהותו האידאולוגית של שטרן עם הפשיזם האיטלקי, אותו אהד עוד מתקופת לימודיו באיטליה בשנים 1933–1934. נוספה לכך אמונתו שאיטליה וגרמניה עומדות לנצח במלחמה, והוא שאף לחבור אליהן כדי להקים בארץ ישראל מדינה יהודית בחסותן ובאימוץ שיטתן הפוליטית.

פנייתו של משה רוטשטיין

משה רוטשטיין היה איש אצ"ל מחיפה שעסק בהספקת ידיעות הן למש"י, שירות המודיעין של האצ"ל והן לבולשת הבריטית. רוטשטיין יצר מגע עם שטרן והנהגת הלח"י וטען בפניהם כי הוא נמצא בקשר עם סוכני ריגול איטלקיים המוסמכים להציע הקמת מדינה יהודית פשיסטית בחסות איטלקית בארץ ישראל. הצעה זו הייתה מקובלת על שטרן, אשר לאחר נפילת צרפת, וכאשר הצבא האיטלקי החל להתקדם לכיוון מצרים וחיל האוויר האיטלקי הפציץ את חיפה ואת תל אביב, נראה היה לו כי הגיעה שעת הכושר וניתן להגיע להסכם עם איטליה. יונתן רטוש, שבאותה עת ניהל שיחות אידאולוגיות ופוליטיות עם שטרן, המליץ בפניו למהר ולנצל את ההזדמנות פן תישמט מידיו.

למרות ההסתייגות מאישיותו של רוטשטיין הוחלט במפקדת הלח"י לפתוח בהידברות אתו. שטרן סבר כי גם אם האיש מופעל על ידי הבריטים הרי מוטב שהבריטים יידעו לצד מי עומד הלח"י בסכסוך העולמי. הלח"י השיב לרוטשטיין כי הוא מוכן לפתוח במשא ומתן עם האיטלקים, והחל מהלך של חילופי טיוטות בין הלח"י לרוטשטיין של ההסכם עם האיטלקים. מאז היה רוטשטיין מקבל ומחזיר ללח"י טיוטות עם סעיפים שנמחקו או תוקנו על ידי כל צד, עד שנתגבש הנוסח הסופי, שרוטשטיין הודיע ללח"י כי הוא מקובל על האיטלקים.

ההסכם

הגרסה הסופית של ההסכם הודפסה במכונת כתיבה בשפה העברית, בשני עמודים הכרוכים יחדיו בסרט משי אדום ובחותם שעווה עגול ומשונן, כדוגמת מסמך נוטריוני. המסמך נשמר וצילומו הובא בספרו של יוסף הלר "לח"י אידאולוגיה ופוליטיקה 1940 - 1949". הכותרת להסכם היא "הסכם ירושלים 1940". התאריך שנשא ההסכם הוא "15 לספטמבר, שנת 1940" ובמבוא להסכם נאמר כי תוקפו לתקופה של 10 שנים, עד 15 בספטמבר 1950.

במבוא להסכם "הממשלה האיטלקית" היא צד א' ואילו הלח"י, שהיה מיעוט זעיר ביישוב, המוגדר כ"הממשלה היהודית הזמנית", הוא צד ב'. בגוף ההסכם מתוארות גרמניה הנאצית ובנות בריתה כ"המעצמות הקשורות" בצד ב'.

בהסכם 20 סעיפים. בפתיחת ההסכם מצהיר צד א' שהוא רואה את תחיית האומה העברית במולדתה ככורח היסטורי ואת ארץ ישראל כארץ עברית, ומכיר בזכותה המקודשת של האומה העברית להקמת המדינה העברית העצמאית. בהמשך מתחייב צד א' לסייע לצד ב' לחסל את הגולה היהודית על ידי העברת היהודים הנמצאים בארצות שבתחום השפעתו ו"מעצמות הקשורות בו", אל המולדת העברית. צד ב' מתחייב לסייע בארגון צבא עברי בארצות שבתחום השפעתו ובתחום השפעת המעצמות הקשורות בו. וצבא זה ייקח חלק פעיל בכיבוש הארץ. עם כיבוש הארץ היא תועמד תחת שלטונו של צד ב'. במדינה תונהג שיטת הקורפורטיזם שהייתה השיטה הכלכלית-חברתית של הפשיזם האיטלקי.

צד ב' מוותר על פי ההסכם על הקמת אוויריה וצי, מלבד צי סוחר. וצד ב' מתחייב להגן על חופי המדינה היהודית וגבולותיה, ולשם כך יהפוך נמל חיפה לבסיס של הצי האיטלקי. צד ב' מצהיר כי הים התיכון הוא "ים איטלקי" שרק לצד א' הזכות המלאה לשלוט בו. העיר העתיקה בירושלים וכן כל המקומות ה"קדושים" לנצרות יהיו בשלטון הוותיקן.

צד ב' רשאי יהיה על פי ההסכם לנהל את ענייני הפנים של המדינה היהודית כראות עיניו, אך בכל הקשור במדיניות החוץ הוא מתחייב לקבל מראש את מדיניות החוץ של צד א' והוא מתחייב להגיש את עזרתו המלאה לצד א'

צד א' מתחייב על פי הסכם להשיג את הסכמתן של מדינות ערב להקמת המדינה העברית וצד ב' מתחייב להגיש להן עזרה בצורת הדרכה לפיתוח אוצרות הטבע שלהן. כל הון שיוכנס למדינה היהודית יהיה הון איטלקי בלבד וכל הזיכיונות לניצול אוצרות הטבע של הארץ תהינה בידיים יהודיות או איטלקיות בלבד.

בסעיפיו האחרונים של ההסכם מתחייב צד א' ליצור קשרים פוליטיים ודיפלומטיים בין המדינות הקשורות בו לבין צד ב' ולהכיר בצד ב' כבאת הכח החוקית היחידה של האומה העברית וכגוף היחיד המוסמך לנהל את ענייני ההגירה היהודית, ואילו צד ב' ייחשב, לאחר חתימת ההסכם והסכמים מקבילים עם שאר המעצמות הקשורות בצד א', כ"צד לוחם" לצדו של צד א'.

בסיום ההסכם נאמר כי ההסכם טעון אישור מטעם ממשלת צד א' ושל "ראש הממשלה היהודית הזמנית" כשהכוונה היא לאברהם שטרן, וכי ההסכם ייכנס לתוקפו לאחר שייחתם על ידי שני הצדדים.

על אף שנתגבשה סופית טיוטתו של ההסכם הוא לא הגיע לידי חתימה. חביב כנען, חוקר תולדות היישוב, כתב כי הסיבה לכך הייתה שבשלב זה, בו ההסכם היה ראוי לחתימה, בא רוטשטיין בדרישה ששטרן ייפגש עם נציג ממשלת איטליה כדי לחתום עליו. שטרן מוכן היה לנסוע לפגישה, אולם חבריו התנגדו לנסיעתו לפגישה כזו והמשא ומתן הגיע לקצו.

יוסף הלר, חוקר תולדות הלח"י, הסביר כי בסוף שנת 1940, לאחר מפלות איטליה בפלישה ליוון ובמערכה במדבר המערבי, איבד שטרן ככל הנראה את התקווה למימוש ההסכם, ואז המיר את איטליה הכושלת בגרמניה המצליחה. רצף האירועים אכן מראה כי מאז החל הלח"י בניסיונות ליצור קשר עם הגרמנים.

זהותו של צד ב'

הצד האיטלקי להסכם היה בדוי, לעומת זאת שטרן ביטא במשא ומתן את שאיפותיו וכוונותיו האמתיות לחבור למדינות הציר במלחמתן בבריטים. זאת הן בשל קרבתו האידאולוגית לאיטלקים והן משום שהם היו אויביו של האויב הבריטי. החוקרים מסכימים כי רוטשטיין לא יצר כל קשר עם האיטלקים ופעל כסוכן מדיח. חביב כנען גילה כי רוטשטיין פעל בתיאום עם ישראל פריצקר ממפקדי המש"י, שירות המודיעין של האצ"ל, והופעל על ידי אנשי אצ"ל על מנת להכפיש את אברהם שטרן ולהציג אותו ואת קבוצתו כגיס חמישי. זאת על רקע הפילוג באצ"ל ועל מנת למנוע פרישת חברים מהאצ"ל והצטרפותם ללח"י. למזימה הייתה לדברי כנען מטרה נוספת, לספק לבריטים הוכחה לכאורה על קשרי הלח"י עם מדינות הציר. נתברר כי אכן היה לרוטשטיין גם מפעיל בריטי. בספרו "הבולשת חוקרת, ה-CID בארץ ישראל 1920-1948", המתבסס על מסמכי הבולשת הבריטית גילה ד"ר אלדד חרובי, מנהל הארכיון של מוזיאון הפלמ"ח, כי התרגיל היה פרי תכנונו של קצין מהבולשת בשם אטל (A.C. Eattell), שרוטשטיין נהג כבר קודם לכן לספק לו מידע. רוטשטיין פעל למעשה בשירותם של האצ"ל ושל הבריטים. על היותו של רוטשטיין סוכן כפול מעידה העובדה כי שנה קודם לכן, עוד בטרם נאסרה מפקדת האצ"ל, העלה כבר רוטשטיין את טענתו כי הוא עומד בקשר עם סוכני ריגול איטלקיים בפני אנשי המש"י, אך העניין לא הובא לדיון רציני.

זהותו האמיתית של מי שהתחזה להיות צד ב' להסכם, זה שערך את השינויים והתיקונים בהסכם והחזירו באמצעות רוטשטיין לשטרן, נתבררה גם היא לימים. יצחק ברמן, שהיה לימים יושב ראש הכנסת, גילה לחביב כנען כי מאחורי המגעים המדומים עמד האצ"ל, לאחר שפריצקר מסר לדוד רזיאל את טיוטת ההסכם שהביא לו רוטשטיין. לדברי ברמן:

"למעשה לא היה כל מגע ממשי – באמצעות המתווך – בין שטרן לאיטלקים. אחד או אחדים מפעילי מש"י ניסו פשוט ליצור את הרושם אצל מפקדי אצ"ל, כי התנהל משא ומתן בין יאיר לאיטלקים בעוד שלא היה מגע בין המתווך לאיטלקים, אף כי שטרן היה סבור כי קיים מגע כזה. המטרה הייתה כנראה לשכנע את מפקדי אצ"ל כי שטרן הוא אופורטוניסט המוכן לוותר על שטחים חיוניים של המולדת, תמורת קבלת השלטון על חלק ממנה. בסיוע איטליה הפאשיסטית".

מאוחר יותר הגיעה חשיפה ברורה יותר מצדו של ברמן. אלדד חרובי מספר:

"בשיחה עמי בקיץ 1996 הודה (ברמן) "שהוא היה 'האיטלקים', ושהמגעים עברו ממנו ואליו, בעוד שלא היה לו כל קשר עם האיטלקים באותה עת. כלומר ברמן קיבל את החומר מרוטשטיין, ערך בו את השינויים והחזירו באמצעות רוטשטיין וחוזר חלילה".

במקביל הגיע כל המידע על ההסכם לידיעת הבריטים. במסמכים שעליהם התבסס חרובי בספרו הוא מצא כי כבר ב-1941 חשף אלן סונדרס, מפקד משטרת המנדט, פרטים אודות תרגיל העוקץ שביצע האצ"ל על שטרן וקבוצתו.

בסופו של דבר נודע גם ללח"י על הפח שטמנו להם אנשי האצ"ל, כעבור כשלוש שנים, הם הגיבו בנקמה. ב-3 בספטמבר 1943 הם רצחו בעשרות יריות תת-מקלע את ישראל פריצקר בצהרי היום ברחוב בתל אביב.

המגעים הבאים

לאחר שהסתיימה פרשת הסכם ירושלים הפנה הלח"י את מאמציו ליצירת קשר עם מדינות הציר, אל גרמניה הנאצית. בסוף שנת 1940 יצא שליח מטעם הלח"י, נפתלי לובינצ'יק, ללבנון, שהייתה נתונה באותה עת לשלטון וישי, משתף הפעולה עם הנאצים, כדי להיפגש בביירות עם הנציג הדיפלומטי הגרמני ורנר אוטו פון הנטיג והעלה בפניו הצעה לשתף פעולה עם הנאצים אם יבטיח היטלר את עצמאותה של פלשתינה יהודית. לובינצ'יק העלה את ההצעה על הכתב בתזכיר בשפה הגרמנית. עיקרי ההצעה היו:

הארגון יסייע לנאצים בפתרון שאלת היהודים על ידי פינויים לארץ ישראל בה תוקם מדינת היהודים בגבולותיה ההיסטוריים. הלח"י יסייע לגרמניה בתחום המדיני, הצבאי ובאיסוף מודיעין בארץ ישראל. כמו כן יכשיר הלח"י כוח אדם יהודי באירופה במסגרת יחידות צבא שתפעלנה לשם כיבושה של ארץ ישראל. הלח"י יבטיח לגרמניה שברית כזו תחזק את היסודות המוסריים של הסדר החדש הגרמני בעיני האנושות.

פון הנטיג הבטיח העביר את התזכיר לשגרירות הגרמנית באנקרה בירת טורקיה ששלחה אותו למשרד החוץ בברלין, שם נגנז התזכיר ולובינצ'יק לא קיבל עליו תשובה.

בתום המערכה בסוריה ולבנון נתגלה לובינצ'יק על ידי הכוחות הבריטים בלבנון והועבר לארץ ישראל, נכלא המעצר ולאחר מכן הוגלה למחנה הירוש אריתריאה שם נפטר ממחלה.

אחרי מעצרו של לובינצ'יק החליט הלח"י כי יש לחדש את השליחות שנקטעה. בדצמבר 1941 יצא נתן ילין-מור בשליחות הלח"י לסוריה כדי להגיע משם לטורקיה הנייטרלית, כדי ליצור קשר עם הגרמנים, ולשכנעם להושיט עזרה ללח"י במלחמתו באויב המשותף, בריטניה. ילין-מור השתמש בסיפור כיסוי לפיו הוא מתעתד לעבוד עבור קבלן יהודי מארץ ישראל שבנה ביצורים בשדות תעופה בסוריה ובלבנון. בעיר חלב יצר קשר עם מבריחי גבול שהיו אמורים להעבירו לטורקיה. אז הגיעה אליו הוראה מאברהם שטרן לדחות את צאתו כי בדעת שטרן לצרפו למפקדת הלח"י כאחראי על מחלקת ההסברה. המודיעין הבריטי גילה את מקום הימצאו בינואר 1942, אסר אותו בעיירה ליד חלב, הביא אותו לארץ ישראל וכלא אותו במחנות מעצר עד שהצליח להימלט ב-1943.

לאחר שני ניסיונות אלה לא באו ניסיונות נוספים. הלח"י מצא עצמו באותה עת במצב קשה, רבים מאנשיו נהרגו, נפצעו או נתפסו בידי משטרת המנדט. הוכרזו פרסים בסכומים גבוהים על ראשי מפקדיו והשיא הגיע ב-12 בפברואר 1942 עם תפיסתו של אברהם שטרן בתל אביב והריגתו על ידי קצין הבולשת ג'פרי מורטון. הלח"י, לא זאת בלבד שאיבד את מייסדו והאיש שעמד בראשו, אלא שגלגל המלחמה התהפך אז ולאחר תבוסת הגרמנים בקרב אל עלמיין בנובמבר 1942 ובקרב סטלינגרד בפברואר 1943, לא הייתה ללח"י כבר כל תוחלת לנסות וליצור מגעים עמם וניסיונות אלה פסקו.

לקריאה נוספת

• חביב כנען, מאתיים ימי חרדה, הוצאת "מול ארט", 1974, עמ' 41–43.
• יוסף הלר, לח"י אידאולוגיה ופוליטיקה 1940–1949, הוצאת כתר,1989, עמ' 113–114.
• אלדד חרובי, הבולשת חוקרת – ה-C.I.D. בארץ ישראל, 1920–1948, עמ' 174–175.

קישורים חיצוניים

• האם אברהם שטרן שיתף פעולה עם הנאצים -על פי הפרופסור אהרונסון באתר החופשי של בני קריית חיים
• יוסי מלמן, החפרפרות הבריטיות במחתרות העבריות, באתר הארץ, 26 ביוני 2011
• הסכם ירושלים כחלק מתיק "מגעים עם האיטלקים והגרמנים 1940 - 1941" של אוסף לח"י - מכון ז'בוטינסקי
• יוסי ברנע, ‏"חיסול הגולה לשם הקמת 'מלכות ישראל'", כיוונים חדשים 25, עמ' 310–317, באתר ההסתדרות הציונית העולמית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25277660הסכם ירושלים 1940