נתן ילין-מור
 | |||||
| נתן ילין-מור, 1956 | |||||
| לידה |
28 ביוני 1913 גרודנו, האימפריה הרוסית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
18 בפברואר 1980 (בגיל 66) תל אביב-יפו, ישראל | ||||
| מדינה |
 ישראל | ||||
| תאריך עלייה | 1941 | ||||
| סיעה | מפלגת הלוחמים | ||||
| |||||
.jpg)
נתן יֶלִין-מוֹר (פרידמן)[1] (כ"ג בסיוון תרע"ג, 28 ביוני 1913 – א באדר תש"ם, 18 בפברואר 1980) היה ממנהיגי מחתרת לח"י, עיתונאי וחבר הכנסת.
ביוגרפיה
שנותיו המוקדמות
נתן פרידמן-ילין נולד בגרודנו, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביו, שמואל אליהו היה בנאי, ואמו חנה מרים עקרת בית. נתן היה הצעיר מבין שלושה ילדים. בהיותו בן שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, אביו גויס למלחמה מטעם צבא האימפריה הרוסית ב-1915, ולא שב ממנה לחיק משפחתו (נפטר ב-1920 בחצי האי קרים). בהיעדר אמצעי קיום, עברה האם עם שלושת ילדיה אל בית הוריה בעיירה ליפסק שבמחוז פודלסיה, שם סיים חמש כיתות בבית הספר העממי הפולני.[2]
בהמשך חזר לגרודנו, שם היה כבר אחיו הגדול משה, וסיים את לימודיו בגימנסיה העברית "תרבות" בעיר ב-1932. בגיל 13, בתקופת לימודיו בגימנסיה, הצטרף לתנועת בית"ר. ב-1933 עבר לוורשה, ומונה לקצין הנציבות של בית"ר בפולין, לצד חברותו בצה"ר. כמו כן, הוסמך באותה תקופה כמהנדס בפוליטכניון של ורשה. במסגרת פעילותו בבית"ר ובצה"ר התוודע למנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר, מנחם בגין ואחרים, ופעל במחיצתם.
ב-1936, על רקע מדיניות ההבלגה אל מול המרד הערבי הגדול בארץ ישראל חווה משבר אמון וייאוש מהמסגרת הבית"רית. בקיץ 1937 הפגיש אותו חברו אברהם סטבסקי, מנאשמי רצח ארלוזורוב, עם אברהם שטרן (יאיר), שעסק באותה תקופה בהקמת "התאים הלאומיים" של האצ"ל בפולין, וזה שכנעו לעזוב את תפקידו בבית"ר, ולהצטרף לאצ"ל. בשליחות שטרן, ארגן תאי מחתרת של האצ"ל, והשתתף, לצד סטבסקי, בארגון עליית אף על פי.
ב-1938 הקים יחד עם חברו שמואל מרלין את יומון האצ"ל בשפה היידית בפולין, "די טאט" (בעברית: המעש), והיה לעורכו מהקמתו ועד לסגירתו ב-1939.
חמישה ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נשא בוורשה את בת זוגו פרידה אפרת מורין, כשמנחם ועליזה בגין משמשים כשושביניהם, ויחדיו החליטו לעזוב את ורשה כדי לנוע מזרחה לכיוון ארץ ישראל. הם עשו את דרכם עם בני הזוג בגין ברכבת לווילנה, אך הרכבת הופצצה על ידי הנאצים, והם נאלצו לנטוש אותה ולעשות בעגלות וברגל ללבוב. משם הצליחו לעלות על רכבת חדשה ולהמשיך לווילנה, אליה הגיעו באוקטובר, ובה שהו כשנה יחד עם בית"רים רבים מפולין שמצאו בה מפלט באותה עת, עד לקבלת היתר יציאה מהשלטונות הסובייטים; אז יצאו לאיסטנבול, ומשם, דרך סוריה ולבנון, הגיעו לבסוף לארץ ישראל ב-1941.
חברותו בלח"י
בארץ פגש שוב את חברו אברהם שטרן (יאיר), שזה מכבר פרש מהאצ"ל והקים את לח"י, והצטרף לארגונו יחד עם אשתו. בלח"י קיבל את כינויו המחתרתי גֵּרָא. לאחר שפגישתו של נפתלי לובינצ'יק עם נציג דיפלומטי גרמני בביירות ב-1940, שבה הציע הלה שיתוף פעולה בין לח"י לבין מדינות הציר (גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית) במלחמתן בבריטניה, לא נשאה פרי, הוטלה על ילין-מור המשימה לחדש את הקשר עם גרמניה הנאצית. לאחר הניצחון במערכה בסוריה ובלבנון ביולי 1941, שלטו בעלות הברית בסוריה, וניתן היה להגיע דרכה לגבול טורקיה הנייטרלית, בה שכנה שגרירות של גרמניה. בדצמבר 1941 יצא ילין-מור לסוריה כדי להגיע משם לטורקיה, ליצור קשר עם הגרמנים, ולשכנעם להושיט עזרה ללח"י במלחמתו באויב המשותף, בריטניה. ילין-מור השתמש בסיפור כיסוי לפיו הוא מתחזה לעובד עבור קבלן יהודי מארץ ישראל בשם שמעון דיסקין, שבנה ביצורים בשדות תעופה בסוריה ובלבנון. בעיר חלב יצר קשר עם מבריחי גבול שהיו אמורים להעבירו לטורקיה. לפתע, הגיעה אליו הוראה מאברהם שטרן לדחות את צאתו כי בדעת שטרן לצרפו למפקדת לח"י כאחראי על מחלקת ההסברה. המודיעין הבריטי גילה את מקום הימצאו, מתוך מכתב של ילין-מור שנתפס ובו כתובתו בסוריה, ובינואר 1942 אסר את ילין-מור בעיירה באב אל-הווא (ער') שליד חלב, והביא אותו לארץ ישראל למחנה המעצר מזרעה, ובדצמבר אותה שנה העביר אותו למחנה המעצר בלטרון.
בעודו במעצר, נרצח שטרן. בעקבות הרצח מונה צוות של שלושה אנשים להנהגת לח"י, יצחק שמיר, ד"ר ישראל אלדד, ונתן ילין-מור. רוב הזמן, היה אחד או יותר מבין השלושה נתון במעצר. כך היה ילין-מור עצור מ-1942 ועד סתיו 1943, ב-1 בנובמבר ברח ממחנה המעצר בלטרון יחד עם קבוצה של 19 מחברי לח"י דרך מנהרה ארוכה בת כ-75 מטרים שחפרו בסודיות גמורה במשך שמונה חודשים.
עם צאתו לחופשי, היה לאחראי על הפעולה המדינית ועל הקשרים עם גורמי חוץ של לח"י. לאחר מעצרו של אלדד, הפך גם לעורכו של ירחון לח"י – "החזית". כל אותה עת היה מבוקש מרכזי על ידי משטרת המנדט, ופרסים בסך 500 ו-1,000 לא"י הוצאו על ראשו.[3] לאחר שגם שמיר נעצר, הוטל עליו גם תפקיד האחראי על הפעילות המבצעית. היה שותף לתכנון פעולות שונות שהבולטות בהן היו ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין במצרים, שתיהן בשנת 1944.
בספטמבר 1945 נפגש עם מנחם בגין, ישראל גלילי ומשה סנה, וסיכם איתם על הקמת גוף משותף לשלוש תנועות המחתרת שיילחם בשלטון הבריטי תחת הנהגה משותפת, מה שהוביל להקמת "תנועת המרי העברי", שפעלה עד אוגוסט 1946.
עם הוצאתו לאור של שבועון לח"י, "המעש", הועמד בראש המערכת, ופרסם בו מאמרים רבים. בתקופה זו קבע תוכנית למדיניות חוץ חדשה של לח"י, בשם "הנייטרליזציה של המזרח התיכון", ובבסיסה התביעה לסילוק כל הגורמים האימפריאליסטים והפרו-אימפריאליסטים (בהם שליטי מדינות ערב נורי א-סעיד, המלך עבדאללה הראשון, פארוק, מלך מצרים, ונשיאי סוריה ולבנון) מהמזרח התיכון, לטובת כל עמי המרחב הסובלים מדיכוי לאומי ומניצול כלכלי. ילין-מור התנגד לתוכנית החלוקה, ובתשובה על קבלתה בכ"ט בנובמבר, פרסם עם ישראל אלדד הודעה בשם לח"י, ובה נקבע כי "לוחמי חירות ישראל ימשיכו להילחם לאחדותה של הארץ באמצעים ההולמים את נסיבות המקום והזמן".
בשנת 1948, היה מיוזמי[4] חטיפתו ורציחתו של חבר לח"י יהודה אריה לוי, שרצה לעמוד לצד ההגנה. ב-30 בספטמבר 1948, נעצר ילין-מור בחשד למעורבות ברצח המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט.[5] בזמן ששהה במעצר בעכו בהמתנה למשפט, נולדה בתו, דורית שעיה.[6] בית דין צבאי מיוחד בעכו לא הצליח להרשיע אותו במעורבות ברצח הרוזן ברנדוט, אך כן הרשיע אותו בפברואר 1949 בעבירות על הפקודה למניעת טרור וגזר עליו שמונה שנות מאסר בפועל.[7] הוא שוחרר לאחר יומיים במסגרת חנינה כללית.[8]
מפלגת הלוחמים
באותה עת, הקימו יוצאי לח"י מפלגה בשם "רשימת הלוחמים", שהוא עמד בראשה בבחירות לאספה המכוננת, והיה חבר הכנסת היחיד שנבחר מטעמה. בכינוס היסוד של "רשימת הלוחמים", דיבר על המצע הפוליטי של המפלגה, וטען, בפולמוס עם יתר המפלגות, כי בעוד שמפא"י "מציעה שלום ללא פרספקטיבה לעתיד", שתנועת החרות "גורסת מלחמה בלי לראות את הפרספקטיבה המדינית בסבך הגורמים", ושמפ"ם "דוגלת במלחמה למען הקמת מדינה ערבית בחלק של ארץ ישראל", מציעה מפלגתו תוכנית למלחמה לשלמות המולדת "תוך ראיית הגורמים הפועלים מסביבנו, מקרוב ובמרחקים". באותה הזדמנות טען כי ברית המועצות היא בת בריתה של ישראל, על עזרתה ב"מלחמת השחרור של העם היהודי".[9] כחודש לאחר מכן, פרסמה המפלגה את מצעה, ובו תביעה ל"שחרור ארץ ישראל כולה מידי כל שלטון זר וכינון ירושלים כבירתה", להחזרת העם העברי מכל ארצות הפזורה למולדת, להקמת משטר סוציאליסטי של בעלות לאומית על כל אוצרות הטבע ואמצעי הייצור, הכרה במעמד הפועלים כנושא העיקרי במלחמת השחרור ובהסתדרות הכללית כמסגרת היחידה להתארגנותו של הפועל העברי, ותביעה לביסוס הכלכלה על תכנון ממלכתי-סוציאליסטי.[10]
זמן קצר לאחר מכן, פרש הפלג הימני של לח"י בראשות ישראל אלדד מהתנועה (פלג שהיווה 9 מבין 23 חברי המועצה העליונה של המפלגה, ובהם גאולה כהן ואליהו עמיקם). בפרישתם הגדירו עצמם אנשי הפלג כ"תלמידי אברהם שטרן", המתנגדים ל"קו הפוליטי החדש" של ילין ושל חברי ה"פלג השמאלי" (ובו יצחק שמיר ומתתיהו שמואלביץ), תוך שהם מגדירים את ילין כבוגד וכ"קושר קשר עם רוסיה הסובייטית, ושונא התורה הז'בוטינסקאית והשטרניסטית כאחד".[11] על רקע "ועידת לוזאן" תבע בשם מפלגתו לדחות בתוקף את "ההתקפה הפוליטית של ארצות הברית", וקרא לממשלת ישראל להתנגד לביתור הארץ, להחזרת מאות אלפי פליטים ערבים, ול"כפיית שלטון זרים על ירושלים".[12] המפלגה התפוררה, ולא רצה בבחירות הבאות לכנסת.
חוות מרים והפעולה השמית
ב-1954 רכש ליאון אליגולשוילי, בעל הון מצרפת, 5,000 דונם ממזרח לאשקלון, והטיל על ילין-מור להקים בשטח חווה חקלאית פרטית בשם "חוות מרים", בה גידלו בעיקר כותנה.[13] ילין-מור ניהל את החווה עד 1965.
ב-1956, על רקע מלחמת סיני, נמנה ילין-מור, לצד אורי אבנרי, בועז עברון, עמוס קינן ואחרים, על מייסדי תנועת "הפעולה השמית" (שבתחילה דבק בה השם "מחתרת קפה הרלינגר", על שם בית הקפה בו נפגשו חבריה), תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של מדינת ישראל עם שכנותיה הערביות ב"מרחב השמי". ב-1958 פרסמה התנועה מניפסט בן למעלה ממאה סעיפים המסכם את תפיסת עולמה בשם "המנשר העברי - עקרונות הפעולה השמית". התנועה האמינה כי במרחב המזרח-תיכוני קיים לאום/גזע משותף, הוא הלאום/גזע השמי, תחתיו קיימות תתי-קבוצות כמו הלאומים העברי והערבי. מבחינתם על הלאום השמי להתאחד במסגרת קונפדרטיבית. התנועה שאפה לכך שישראל תצטרף ל"מדינות הבלתי-מזדהות", ותשתף פעולה עם ג'ווהרלל נהרו ויוסיפ ברוז טיטו הבלתי-מזדהים ("הנייטרלים"), בהם ראתה את עמודי התווך של העולם הנייטרלי, במאבק כנגד האימפריאליזם המערבי והסובייטי. התנועה הכירה עקרונית בזכות הפליטים הפלסטינים לחזור למקומות מהם ברחו או גורשו במהלך מלחמת 1948, והאמינה שעל ישראל לנקוט מיד ביוזמה פעילה לפתרון חלקי של בעיית הפליטים, תוך התחשבות ב"שיקולים הביטחוניים" של ישראל. כמו כן, קראה התנועה לבטל את כל החוקים והנוהגים המפלים כלפי המיעוט הערבי במדינה (כולל הממשל הצבאי), לבטל את "חוק השבות", ולהקים מדינה פלסטינית ברצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה קשורה בפדרציה עם מדינת ישראל, ובכך תהווה למעשה איחוד של ארץ ישראל הדו-לאומית בגבולותיה ההיסטוריים.[14]
עם פרוץ אירועי ואדי סאליב, הביעו חברי "הפעולה השמית" תמיכה בדוד בן הרוש, טענו שמעצרו לא היה מוצדק, ותבעו לשחררו. כמו כן, הבהירו כי אם יישאר במעצר והדרך היחידה לשחררו תהיה באמצעות היבחרותו לכנסת, יהיו מוכנים להעמידו בראשות רשימתם בבחירות לכנסת הרביעית.[15] "הפעולה השמית" שאפה לרוץ בבחירות לכנסת הרביעית במסגרת חזית משותפת עם תנועות נוספות, ולשם כך פנתה למספר תנועות, כגון "המשטר החדש" של שמואל תמיר וערי ז'בוטינסקי, המפלגה הלאומית הספרדית בראשות שלמה כהן-צידון, תנועת ליכוד יוצאי צפון אפריקה של דוד בן הרוש ותנועת הכוח השלישי של עו"ד מרדכי שטיין, אך כל ניסיונותיה לאיחוד עם תנועות נוספות עלו בתוהו, ולכן החליטו חבריה שלא לרוץ בבחירות.[16]
ב-1960 הקימו חברי "הפעולה השמית" את "הועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית" (בו היו חברים גם חבר הכנסת משה סנה ותופיק טובי, שלמה כהן-צידון ואחרים), שתמך באנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN) בלחימתם בכיבוש הצרפתי של הארץ במסגרת מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הביע התנגדות מוחלטת לקו הרשמי של ממשלת ישראל, שתמכה בצרפת, והתנגדה לעצמאות אלג'יריה, וטען כי זהו אינטרס ישראלי כמו גם אינטרס יהודי-אלג'יראי לתמוך במאבק ה-FLN.[17]
ב-1963 היו שותפים חברי "הפעולה השמית", לצד מק"י, אל-ארד וחוגים נוספים, להקמת "הועד היהודי-ערבי לביטול הממשל הצבאי", שיחד עם מפ"ם, מק"י, אחדות העבודה, המפלגה הליברלית וחירות, ניסה לשנות את המדיניות הקיימת כלפי אזרחי ישראל הערבים.[18]
"הפעולה השמית" הוציאה דו-שבועון בשם "אתגר", שעורכו היה ילין-מור, ויצא בין השנים 1960 ל-1968.[19]
פעילות שלום לאחר מלחמת ששת הימים
ב-25 ביוני 1967, כשבועיים לאחר מלחמת ששת הימים חתם, לצד עמוס קינן, יגאל תומרקין, נמרוד אשל, אורי זוהר ואחרים, על עצומה שקראה לכל ממלאי התפקידים, חיילים ואזרחים, להקפיד לשמור על "מדיניות הומנית", לא לפגוע בזכויותיהן האזרחיות של אוכלוסיית השטחים שנכבשו על ידי הצבא, ולהחזיר את החיים בשטחים למסלולם התקין, כפי שניסחו והתחייבו הממשלה והצבא, וכפי שעשו עד עתה למעט מקרים יוצאי דופן, כיוון ש"עתה כאשר מדינתנו נמצאת תחת התקפה תעמולתית, חובה עלינו לשמור על ההוראות הללו ביתר שאת כדי לא לתת נשק בידי אויבינו".[20]
בדצמבר היה שותף, לצד אישים כאורי אבנרי, עמוס קינן, אהרן כהן, פעילים ערבים ממזרח ירושלים, ואחרים, להקמת "התנועה למען פדרציה ישראלית-פלסטינית" ששאפה לממש את החזון בו החזיקו בזמנו אנשי "הפעולה השמית" בדבר הקמת מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל.[21]
בינואר 1968 צירף את שמו לעצומה נגד הריסות בתים, צווי ריתוק וצווי גירוש בשטחים הכבושים, שנחתמה על ידי 90 ישראלים מקבוצות שמאל שונות, ופורסמה ב"לה מונד" וב"פראבדה", ועל שם הפרסום בביטאון המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, הוכרה בשם "כרוז פראבדה".[22]
בבחירות לכנסת השביעית (1969) התמודד במקום שני מטעם "רשימת השלום" בראשותו של גדי יציב,[23] אולם המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.
אחרית ימיו
ב-1974 הוציא את הספר "לוחמי חרות ישראל- אנשים, רעיונות, עלילות".
ב-29 בספטמבר 1974 במכתב ליוסי אחימאיר שפורסם בכתב העת האומה כתב:
לדעתי חייב כל אדם להילחם תמיד בעד העניין שהוא בעיניו המרכזי בחיי חברתו. לפני 30 שנה ויותר האמנתי בכל לבי, כי השגת החירות, העצמאות, הריבונות המדינית – היא הקובעת לעתידנו. הייתי בטוח שאם נכשל במשימה זאת, לא תהיה תקומה לעם, לא בארץ ולא בארצות הפזורה… על כן נכון הייתי לתת את חיי להשגת המטרה הגדולה. השגנו אותה. ניתנת בידינו צבת, שבה אנו יכולים לעשות הרבה לעתידנו. בתנאי – בתנאי שההישג לא יהיה בחינת אפיזודה קצרת ימים. על כן מאמין אני, בכל לב גם הפעם, כי בתקופתנו המטרה הגדולה הקדושה ביותר היא – לרשום את קיום מדינת ישראל כעובדה קיימת, מקובלת על העולם, עובדה שאין עליה עוררין. את זאת אנו יכולים להשיג רק על ידי שלום עם שכנינו, על ידי התפייסות היסטורית אתם. בשבילי השגת מטרה זאת, שבה – לדעתי – תלויים חיי עמי ומדינתי – אני נכון להקריב הרבה, כמו אז… על כן לא אני צריך להשיב על השאלה, מדוע אני הולך בדרך שאני הולך. אחרים, זולתי, חייבים להשיב: מדוע החליד מוחם? מדוע הסתייד שכלם? מדוע קפאה הבנתם
בסוף שנות ה-70 חלה בלוקמיה. יום לפני מותו קיבל, בטקס שנערך בביתו בהשתתפות חברי לח"י מתתיהו שמואלביץ', אנשל שפילמן ודוד שטרן, את עיטור לוחמי המדינה ואת אות הלח"י.[24]
לאחר מותו נקרא על שמו רחוב בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. ילדיו הם דורית שעיה ואיש ההיי-טק אלישע ילין-מור.
ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[25]
ספריו
- "לוחמי חרות ישראל" יצא לאור בשנת 1974.
- ספרו האוטוביוגרפי, "שנות בטרם", יצא לאור בהוצאת כנרת בשנת 1990.
לקריאה נוספת
- יעקב אגמון, שאלות אישיות - מבחר ראיונות - ריאיון עם נתן ילין-מור בתאריך 21 בדצמבר 1974, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 157–166
- נחמיה בן-תור, נושאי לפיד החירות, קיצור תולדות חייהם של ראשי לח"י; עמ' 227 - 364, הוצאת "יאיר", 2008(הספר בקטלוג ULI)
- יצחק פס, מורשת לח"י: ישראל אלדד, נתן ילין־מור והמערכה על הזהות, ההיסטוריה והזיכרון, מוסד הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה, 2021
קישורים חיצוניים
נתן ילין-מור, באתר הכנסת - נתן ילין-מור, באתר כנסת פתוחה
- דוד תדהר (עורך), "נתן מור (ילין-פרידמן)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1528
- עדותו של ישראל גלילי במשפטו של ילין מור, דבר, 5 בינואר 1949
נתן ילין מור והרבי מליובאוויטש, לפי עדותו של הרב סיימון ג'ייקובסון, סרטון באתר יוטיוב- ירון סחיש, איש הלח"י שהפך לאיש שלום, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, יוני 2018
- נתן ילין-מור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ שם המשפחה המקורי היה פרידמן. השם ילין הוסף על מנת לפטור את אחד מבני המשפחה משירות בצבא הצאר היות ששם כפול סימל בן יחיד שהיה פטור משירות. את השם "מור" צירף לשם משפחתו למען שמירת זכר משפחתה של אשתו פרידה "מורן" לאחר נישואיהם (נחמיה בן-תור: נושאי לפיד החירות, עמ' 227)
- ^ ילין מור (פרידמן) נתן - "גרא", האתר של העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (לח"י) וחלליה (ע"ר)
- ^ פרסים, הצופה, 9 במאי 1944; פרסים, דבר, 10 במאי 1944; פרס בעד ראשי המפקדים של כנופיות שטרן ואצ"ל, דבר, 25 ביולי 1946
- ^ יוסף הלר, לח"י בין ימין לשמאל הערות לביקורת, קתדרה 64 (תמוז תשנ"ב)
- ^ נתפסו 2 מנהיגים של לח"י, מעריב, 30 בספטמבר 1948; נ.פרידמן-ילין ושמואלביץ נעצרו בחיפה, המשקיף, 1 באוקטובר 1948
- ^ עמיקם, סלמן וברון - לתא אחד עם פרידמן-ילין ושמואלביץ, המשקיף, 21 בנובמבר 1948
- ^ פרידמן ילין נידון ל-8 ושמואלביץ ל-5 שנות מאסר, קול העם, 11 בפברואר 1949
- ^ שוחררו פרידמן ילין, שמואלביץ וכל עצורי לח"י, חרות, 13 בפברואר 1949
- ^ "הלוחמים" נתכנסו אמש לכינוסם הראשון, חרות, 25 בפברואר 1949
- ^ הלוחמים הכריזו על מטרתם - משטר סוציאליסטי בא"י השלמה, חרות, 28 במרץ 1949
- ^ ותיקי לח"י עזבו את "הלוחמים", דבר, 7 באפריל 1949; "בוגדים!" - קרא ד"ר שייב לפרידמן-ילין ויצא, מעריב, 29 באפריל 1949; ד"ר שייב נדרש להופיע בפני משפט לח"י וסרב, מעריב, 13 במאי 1949
- ^ בהצבעה סיטונאית אישרה הקואליציה את מדיניות החוץ של מ. שרת, חרות, 30 ביוני 1949, המשך
- ^ מפה ושם, דבר, 7 בדצמבר 1954; נתן פרידמן, מי שהיה מפקד לח"י, הולך בשדות..., מעריב, 5 בספטמבר 1956
- ^ משה שביט, ילין-מור: יזמנו "הפעולה השמית" נוכח ההתפתחויות באיזור, חרות, 24 ביולי 1958; נ. שלמה, "הפעולה השמית" פוזלת לערביי המרחב, חרות, 29 ביולי 1958; "הפעולה השמית" מכירה בזכות הפליטים הערבים לרפאטריאציה, דבר, 29 ביולי 1958
- ^ "הפעולה השמית" מזדהה עם דוד בן-הרוש, דבר, 4 באוגוסט 1959; מרכז הפעולה השמית מוכן להעמיד את בן הרוש בראש הרשימה, חרות, 4 באוגוסט 1959
- ^ "הפעולה השמית" מזדהה עם דוד בן-הרוש, דבר, 4 באוגוסט 1959; "השמיים" לא "ירוצו" לכנסת הרביעית, דבר, 26 באוגוסט 1959
- ^ דב גולדשטיין, ישראלים בעד אלז'יריה חופשית, מעריב, 28 בדצמבר 1960
- ^ ועד שהוקם ביוזמת מק"י, קבוצת אל ערד והפעולה השמית מארגן כנס נגד המימשל הצבאי בבירה, חרות, 17 בפברואר 1963; מ. שמריהו, ב. ג. לא רואה פגם בהבטחת רוב בעד הממשל בעזרת קולות הערבים, מעריב, 18 בפברואר 1963; יוסף בן-שאול, ובסוף שרו "התקוה"..., מעריב, 20 בפברואר 1963
- ^ אתגר, באתר העין השביעית.
- ^ בידיים נקיות, דבר, 25 ביוני 1967
- ^ "התנועה למען פדראציה" פתחה פעולתה הפומבית, דבר, 15 בדצמבר 1967
- ^ דן מירקין, 90 יצאו מולדת להשמיץ, מעריב, 10 במאי 1968
- ^ נושא דגל "השלום", מעריב, 1 באוקטובר 1969
- ^ ילין מור קיבל אות לח"י בביתו, מעריב, 18 בפברואר 1980
- ^ מידע על ארכיון נתן ילין-מור בקטלוג הספרייה הלאומית
31318859נתן ילין-מור