בריחת ה-20 מלטרון

שלט על בית ברחוב שטראוס 3 בתל אביב בו הייתה מרפאתו של פר' מרקוס שאליה הגיעו לראשונה בורחי הלח"י מלטרון

בריחת ה-20 מלטרון התרחשה בליל 31 באוקטובר 1943, כאשר 20 עצירים חברי לח"י הצליחו לברוח ממחנה המעצר בלטרון דרך מנהרה באורך 76 מטר שחפרו.

רקע היסטורי

בשנים הראשונות לקיומה, לאחר הפרישה מהאצ"ל, הייתה מחתרת לח"י בשפל. רוב הפעולות נכשלו, לא היה עורף אזרחי תומך ולא היה מידור מספיק בין חברי המחתרת. כתוצאה מכך הצליחה הבולשת הבריטית לעצור עשרות מחבריה. השיא היה בלכידתו ורציחתו של מפקד המחתרת אברהם שטרן. לח"י הפסיקה לתפקד ומה שנותר ממנה היה קומץ חברים שהסתתרו בפרדסי רעננה בפיקודו של יהושע כהן.

חברי לח"י לא הובאו למשפט אלא נעצרו בצו מינהלי לפי חוקי החרום המנדטורים. המעצרים היו למשך שנה אך בתום תקופה זו הם הוארכו לשנה נוספת וכך הלאה.

עצירי לח"י הובאו למחנה המעצר מזרעה שמצפון לעכו.

בליל 1 בספטמבר 1942 הצליחו יצחק שמיר ואליהו גלעדי לברוח ממחנה "מזרעה" ומיד החלו בפעולות לשיקום המחתרת. הצלחת בריחה זו עוררה רצון לנסות לברוח דרך מנהרה. קבוצה של 20 עצירים התגבשה לבריחה. תוכניות חפירת המנהרה נקטעו כשנודע על כוונת הבריטים להעביר את העצירים למחנה המעצר בלטרון. העצירים הצליחו לקבל את תוכנית המחנה בלטרון וקבעו את הצריף הקרוב ביותר לגדר עליו "ישתלטו" מיד עם ההגעה למחנה בצורה שלא תעורר חשד.

בדצמבר 1942 הועברו עצירי לח"י כבולים ותחת משמר כבד למחנה המעצר בלטרון.

חפירת המנהרה

מחנה המעצר היה מוקף במגדלי שמירה וגדר מחושמלת במתח גבוה. מיד עם ההגעה תפסו חברי קבוצת הבורחים את הצריף מס' 4 הקרוב ביותר לגדר. רצפת הצריפים הייתה מרכבת מאבנים המחוברות במלט. כדי ליצור את פתח המנהרה צריך היה להסיר מספר אבנים ולהדביקן למסגרת עץ כדי שתהיה אפשרות לפתוח ולסגור את המנהרה ולהסוות את פתחה. מקום המנהרה הוסווה גם על ידי יצירת "מלתחה" שהייתה מכוסה בווילון משמיכות, ובה שמו את המזוודות והבגדים בהסכמת הבריטים. כדי להסוות את הרעש בהפרדת האבנים מהמלט, צריכים היו לחכות ליום חורפי וגשום שיומטר על גג הפח והרעש שייווצר יסווה את רעש העבודה. אפשרות זו נוצרה ב-12 בינואר 1943 ובחסות רעש הגשם הוסרו האבנים, הודבקו לתבנית עץ והוחזרו למקומן כשאת המלט המקורי מילא "מלט" פריך בצבע דומה שיוצר על ידי הבורחים לאחר ניסיונות רבים.

חפירת המנהרה העלתה בעיות שנפתרו על ידי הבורחים:

• הסתרת כמויות אדמה גדולות שהוצאו מהמנהרה - בעיה זו נפתרה על ידי הקמת גינות וערוגות סביב הצריף.
• הארת המנהרה - בעיה זו נפתרה על ידי השגת חוטי חשמל והעברת קו מבית השימוש בצריף (שבו היה חשמל כל הלילה), למנהרה. כאשר החלו לחפור גם ביום, נעזרו בסוללות שהושגו בדרכים שונות.
• אוורור המנהרה - בעיה קשה זו צצה שעה שחפרו תחת הכביש או קטע קצר בעל אדמת כורכר, מקום בו האדמה אינה "נושמת" אוויר. נפתרה על ידי בניית מפוח מגומי של מעיל גשם ונייר פרגמנט שהזרים אוויר לחלל המנהרה בעזרת תנועות מכניות כאקורדיון. כאשר עברה החפירה את הכביש חלפה הבעיה.
• מידור מוחלט של תוכנית הבריחה מהבריטים ובעיקר משאר העצירים שלא שותפו בה.
• השגת אביזרים לחפירה - פטישים, אזמלים ובעיקר כמויות גדולות של קרשים לתמיכת קירות המנהרה לבל תתמוטט.
• הכנת העורף לקבלת הבורחים. ב-15 בספטמבר 1943 הצליח אחד מהקבוצה, עמנואל הנגבי, לברוח מבית החולים הממשלתי בירושלים שם אושפז לאחר שהתחזה לחולה. הוא ויצחק שמיר קידמו את ההכנות לקליטת הבורחים. זמן הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943.

הבריחה

ביום הבריחה נשכר אוטובוס להסעת הבורחים בעזרת אוהד המחתרת שהיה נהג בחברת האוטובוס "דרום יהודה". בבקשת ההשכרה נרשם "לשם הסעת פועלים לחגיגה ברמלה".

עמנואל הנגבי וחבר נוסף - צבי שוהמי (דני בית המקדש), שכרו מונית שנהגה היה חבר המחתרת. על המונית העמיסו שתי מזוודות שבתוכן אקדחים ורימוני יד. לאחר שצפו על המחנה וקיבלו סימן מוסכם מהבורחים שהכל תקין (שני חלונות מוארים ושניים מוגפים בצריף הבורחים), הם ירדו מהמונית עם המזוודות והמתינו בחשיכה לבורחים במרחק 300 מטר מהגדר החיצונית.

האוטובוס המתין לבורחים בחורשה בפאתי הכפר הערבי אל קובאב (כיום מושב משמר איילון) על כביש תל אביב – לטרון.

לאחר המיפקד והספירה של שעה 21:00, החלה הירידה למנהרה. הבורחים נפגשו בחוץ עם הנגבי ושוהמי שציידו כל אחד באקדח ורימוני יד. אחד הבורחים איבד את דרכו אך הצליח לאחר צעידה ממושכת להגיע למזכרת בתיה ומשם לתל אביב. שאר 19 הבורחים הסתדרו בחשיכה בשורה עורפית כשהם אוחזים אחד בידי השני והחלו בצעידה לקראת האוטובוס.

בשעה 03:00 הגיע האוטובוס לתל אביב והבורחים ירדו ממנו בשקט, למרפאתו של פרופסור מכס מרכוס שסייע למחתרות, שהייתה ברחוב שטראוס 3. למחרת הם פוזרו למקומות מסתור בחולות בת ים.

הבריטים גילו את דבר הבריחה רק למחרת ב-1 בנובמבר 1943 בשעה 06:00. הם הטילו עליה צו איסור פרסום אך דבר הבריחה דלף.

השפעת הבריחה על לח"י

הבורחים חזרו מיד לפעילות, במשך הזמן נהרגו שלושה מהם מאש הבריטים. בין הבורחים נמנה נתן ילין-מור, שתפס מקום חשוב בהנהגת לח"י עד לפירוקה ומתי שמואלביץ שנתפס כעבור חמישה חדשים לאחר קרב יריות בתל אביב, נידון למוות אבל גזר דינו הומתק למאסר עולם.

שמות הבורחים

ואלה שמות 20 הבורחים מהמנהרה . (בסוגריים-כינויים המחתרתי):

אבן-זהר יצחק (בן-ציון), אוירבך פנחס (פיניה), אורלי בנימין (צ'וצ'ו), ארנבלט אברהם (אהרן), בויקו אריה (אמציה), ביאלקה-וייס שמואל (אהרן), בן-דב ברוך (אסף), בן-דוד יהודה (עמוס), גור יהודה (בועז), הגלילי שאול (ארנון), ז'ורבין שאול (ישראל), זיו שמעון-סיומקה (איתן), יהודאי אברהם (אלחנן), ילין-מור נתן (גרא), יעקובי שלמה (ראובן), סימן טוב יצחק, עמיקם-ורהפטיג הרצל (עמיקם), ערמוני משה (נדב), שיף מנחם (יעקב), שמואלביץ מתתיהו (צור).

ראו גם

• מחנה המעצר בלטרון
• בריחת 12 אסירי המחתרות מבית הסוהר המרכזי בירושלים

לקריאה נוספת

• נחמיה בן-תור: הבריחה הגדולה הוצאת בורסי, 1993
• נתן ילין-מור: לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974
• מתי שמואלביץ: בימים אדומים, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1978

קישורים חיצוניים

• עדותו של מתי שמואלביץ על בריחת ה-20 מלטרון, באתר לח"י
• בריחת העשרים מלטרון -אתר לח"י
• מנחם שיף, אחד הבורחים, מספר על הבריחה ועל פעילות במחתרת בשיחה מוקלטת

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34833304בריחת ה-20 מלטרון