ערך מומלץ

השומר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ארגון השומר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תמונה קבוצתית של חברי ארגון "השומר" ב-1909

"השוֹמֵר" היה ארגון הגנה ביישוב היהודי בארץ ישראל בשנים 1909–1920. הארגון הוקם על ידי אנשי העלייה השנייה, ומטרתו המוצהרת הייתה "כיבוש השמירה" ו"כיבוש העבודה", כלומר, לימודן והעברתן לידיים יהודיות בכפר ובעיר בארץ ישראל. בשיא פעילותו, בשנת 1913, מנה הארגון כ-120 חברים וריכז את השמירה ב-13 מושבות בארץ ישראל. לאחר פירוק "השומר" בשנת 1920, השתתפו חברי הארגון בהקמת "ההגנה" וגדוד העבודה, ותרומתם ניכרה בהקמת הפלמ"ח, וצבא ההגנה לישראל. לארגון "השומר" חלק במורשת הציונית בשל עקרונות כיבוש העבודה ובכלל זה כיבוש השמירה וחלקו בהקמת ההתיישבות בארץ ישראל.

תולדות הארגון

רקע

שומרים (מלווי דרכים) בדואים.

בתקופת העלייה הראשונה, בתקופת השנים 1881–1904, הוקמו ברחבי ארץ ישראל כ-20 מושבות. מושבות אלו הצליחו אמנם לתקוע יתד התיישבותי בארץ ישראל, אך הן נתקלו בקשיים כלכליים חמורים, וזמן קצר לאחר ייסודן נאלצו לפנות ולהסתמך על תרומות, ובמיוחד על ממונו של "הנדיב הידוע", הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, עד אשר ניהולן של מושבות רבות עבר לידי פקידיו. אף שחלק מהמושבות קשרו יחסי שכנות סבירים עם שכניהן הערבים, סבלו רבות מהן מהתנכלויות, מהתקפות וממכת גנבות. הסיבה העיקרית להתנכלויות הייתה סכסוכי קרקעות.[1] חלק ניכר מאדמות המושבות נקנו ממשפחות עירוניות עשירות, שראשיהן כונו "אפנדים". קודם למכירת האדמות הוחכרו אלה לתושבים מקומיים, "אריסים". האריסים, שמלכתחילה ראו את האפנדים כמי שגזלו את אדמותיהם, לא ראו בעין יפה את הגעת המתיישבים היהודים, מתוך חשש שאלו ינשלו אותם מאדמתם. קשיים נוספים עלו מול השבטים הבדואים, אשר נהגו להתעלם מזכויות קניין על אדמות ועל מקורות מים. במסורת הבדואית היו נהוגים חוקים שונים הקשורים לקניין על קרקע, יבול ומים בתלות בעונות השנה; משום כך נתגלעו עִמם סכסוכים על השימוש באדמות המושבות לצורכי מרעה ובבארות לצורך השקיית הצאן. נוסף על כך, היות שהשלטון העות'מאני המרכזי התנגד באופן כללי להתיישבות יהודים בארץ ישראל, היו רבים שראו במתיישבים היהודים כ"ואלד אל מיתה" (ערבית: כמי שדמם מותר), וברכושם – כהפקר.

אברהם שפירא

ההתנכלויות ומכת הגנבות הביאו את המתיישבים להתארגן להגנה עצמית ולשמירה, שהתבססה בתחילה על אנשי המושבות. בחלוף הזמן החלו המושבות להעסיק בשמירה תושבים מקומיים – ערבים, מוגרבים,[2] וצ'רקסים. בעקבות מעבר המושבות לאפוטרופסות הברון ולניהול רוב המושבות על ידי פקידיו, גברה מגמת העסקתם של שומרים ערבים. פקידי הברון, בניסיון למנוע סכסוכים, העדיפו לשכור את השומרים המקומיים על מנת להבטיח את ביטחון המושבות. בנוסף נהגו פקידי הברון לשלם 'בקשיש' (שוחד) לבעלי שררה עות'מאניים על מנת להבטיח את ביטחון המושבות ויחס אוהד כלפיהם.

בשנת 1900 החליט הברון רוטשילד לצמצם בצורה משמעותית את תמיכתו ביישוב בארץ ישראל ולהעביר את ניהול המושבות לידי חברת יק"א. בעקבות כך היו השנים 1900–1904 שנות משבר כלכלי וחברתי עבור המושבות, ובעקבות המשבר הכלכלי חלה ירידה גם באיכות השמירה במושבות.

בשלהי תקופת העלייה הראשונה (1904) הייתה נהוגה במיעוטן של המושבות שמירה מעורבת. בפתח תקווה ראש השומרים היה אברהם שפירא, שנודע כ"מוכתר" המושבה וזכה לכבוד רב מהתושבים היהודים והערבים וגם מהשלטונות העות'מאנים. שפירא העסיק שומרים ערבים ויהודים באתרים רבים. בין היתר עבדו אצל שפירא כשומרים אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין, ממקימי ארגון השומר בעתיד. ברוב המושבות התבססה השמירה על שומרים ערבים וצ'רקסים. במקרים רבים נחשבו שומרים אלו לתקיפים המקומיים, כך ששמם לבדו הספיק להרתיע את גנבי הסביבה מלהתקרב למושבות, ולעיתים הם אפילו לא נזקקו להופיע לשמירה. במקרים אחרים השומרים היו למעשה מנהיגי הכנופיות המקומיות, והתשלום על השמירה היווה דמי חסות להבטחת שלום המושבות. לעיתים, ראו השומרים את עצמם כבעלי הבית במושבות, וביניהם לבין האיכרים שררו יחסים מתוחים, שאף נגררו במקרים אחדים להרמת ידיים והכאת איכרים.[3] בראשית המאה העשרים מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל כחצי מיליון נפש, מהם כ-55 אלף יהודים, רובם אנשי היישוב הישן, ומיעוטם אנשי היישוב החדש - אנשי העלייה הראשונה ובני היישוב הישן שהצטרפו אליהם. השאיפה להקים ריבונות עברית בארץ ישראל, על פי רעיונות התנועה הציונית, הייתה משותפת לרבים בציבור זה, למול מגמות שונות ומנוגדות בכלל היישוב, ובעולם היהודי בכללו.

מפלגת "פועלי ציון" וארגון "בר גיורא"

Click to Shrink Back
יצחק בן צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובני
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יְשׁוּבִים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

בשנת 1904, בעקבות גל פוגרומים במזרח אירופה, החל גל עלייה יהודית לארץ ישראל, שנודע בשם "העלייה השנייה". בתודעתם של הבאים לארץ ישראל בשנות התקופה השתלבו יסודות של עלייה ושל הגירה: מסורת ואמונה, לאומיות יהודית וציונות, פליטות ונרדפוּת בארצות מוצאם ותוכניות פרנסה, במקביל וכחלק מגל הגירה הגדול של יהודים ממזרח אירופה, אל ארצות "העולם החדש", במיוחד ארצות הברית, חלק מהבאים לארץ היו צעירים יהודים שהגיעו לארץ חסרי הון, במטרה להתפרנס להקים יישובים בארץ ישראל, ובכוונה להתפרנס מיגיע כפיהם. חלק ניכר מהם השתייכו בארצות מוצאם לתנועות פועלים סוציאליסטיות ומהפכניות ברוסיה ובמזרח אירופה. רבים מהם פנו לתנועה הציונית לאחר שנואשו מסיכויי הצלחת מהפכה ברוסיה; חלק נאלצו לברוח ממזרח אירופה לאחר השתתפותם בהגנה החמושה על קהילות היהודים בפוגרומים; ואילו אחרים השתייכו מלכתחילה לתנועות פועלים ציוניות, שהגדולה מביניהן הייתה מפלגת "פועלי ציון". המפלגה נוסדה במזרח אירופה בהשראת חזונו של מיכאל הלפרין ובהנהגתו של דב בר בורוכוב. חזונהּ של מפלגת "פועלי ציון" התבסס על ההנחות שתקומת העם היהודי צריכה לבוא בידי שכבה רחבה של פועלים, שאת מדינת העם היהודי ניתן להקים רק בארץ ישראל, ושניתן להקים בה חברה סוציאליסטית אוטופית שתכלול מוסדות שיתופיים, שוויון, עבודת כפיים ועבודת אדמה בד בבד עם השכלה רחבה הפתוחה לכל. פעילי המפלגה שעלו לארץ המשיכו לפעול במסגרת מוסדותיה, שכללו את הוצאת עיתון "האחדות", פגישות שנתיות ומאבקים שונים. פועלים בארץ ישראל אשר לא הסכימו עם דרכהּ של "פועלי ציון" הקימו מפלגה מתחרה: "הפועל הצעיר".

ב-29 בספטמבר 1907 נפגשה בחשאי קבוצת פעילים ממפלגת "פועלי ציון" בחדרו של יצחק בן צבי בבתי ורשה ביפו, והחליטה על הקמתו של ארגון חשאי בשם "בר גיורא". באספה נכחו, לצד בן צבי, מניה שוחט (אז וילבושביץ), ישראל שוחט, ישראל גלעדי, משה גבעוני (גולדשטיין) שכינויו "יוזובר " על שם העיירה ממנה עלה ארצה, אלכסנדר זייד, דב שוייגר, מנדל פורטוגלי, יחזקאל ניסנוב, יחזקאל חנקין וצבי בקר. האידאולוגיה של הארגון התבססה על עבודה, ביטחון והתיישבות. הקבוצה שאפה לבסס קבוצות של פועלים אשר יקימו יישובים, ינהיגו עבודה עברית, יאספו נשק וישתלטו על השמירה במטרה ליצור גרעין של כוח יהודי לוחם. המטרות רחוקות הטווח של הקבוצה היו הקמת צבא יהודי והשגת ריבונות יהודית בארץ ישראל.

ה"קולקטיב" בסג'רה

חברי קבוצת "בר גיורא", פרט ליצחק בן-צבי ויחזקאל חנקין, חויבו לעלות לגליל התחתון ולהצטרף ל"קולקטיב" שהקימה מניה וילבושביץ-שוחט במושבה סג'רה. מניה שוחט הצליחה לשכנע את האגרונום אליהו קראוזה, שניהל את המושבה מטעם יק"א, למסור לאחריות חברי הקבוצה שטחי אדמה, שאותם עיבדו תוך שהם מבססים חיי שיתוף. שיטת ההתיישבות בקומונה תאמה את חזונה של מניה שוחט, אשר חלמה לייסד גרעין של מאות פועלים המנוסים בעבודת האדמה, שבעזרתם ניתן יהיה לעלות ולכבוש את אדמות חורן אשר בעבר הירדן המזרחי. השכר ששילמה יק"א לא הספיק לצורכי השומרים. מניה שוחט שהייתה אמונה על דרכי מהפכנים במזרח אירופה, שקלה לנהוג כמותם ולבצע בארץ "אקספרופראציה" - הפקעת הון מבעליו לשם מימון פעולות מהפכניות - כדי לממן את ה"קולקטיב". אך נסוגה מכך בעצת ידידים.[4]

חברי "בר גיורא" הצליחו לשכנע את אליהו קראוזה, מנהל החווה, או כפי שכונה על ידם: "פקיד החוה" להעביר לידיהם את השמירה בסג'רה. הם ראו בתביעתם זו צעד חשוב בבניית כח מגן עברי. דוד בן-גוריון שהיה אחד מהשומרים בסג'רה סיפר על המאורע כעבור שנים אחדות: "בכל הגליל היה רק שומר עברי אחד. זה היה שלום הכורדי, ששמר בחצר החוה בסג'רה. אך גם אותו פיטר הפקיד באותו חורף, משום שלא נמצא לילה אחד על משמרתו, והעמיד על מקומו שומר צ'רקסי".[5] תחילה סירב קראוזה לבקשתם לקבל את השמירה בחווה, מחשש להתנגשות עם הצ'רקסים מכפר כמא הסמוך, שנודעו כתקיפים ואלימים: "שום פלח ושום בידואי לא יעיז להתגרות את הצ'רקסים. בטוחים הם שאם רק ידעו הגנבים, שהשמירה נמסרה לידם לא יעיזו עוד לבוא לגנוב. ואם גם יקרה "מקרה לא טהור" - נקל להם, על ידי יחסיהם הקרובים לעולם החמסנים והשודדים, לגלות את עקבות הגניבה ולהחזירה לבעליה, כמובן לא בלי פרס הגון מצד בעל הגניבה".[5] על תדמית זו סמך השומר הצ'רקסי הממונה ולא הופיע ל"משמרתו" דרך קבע. "במקום לסובב במשך כל לילה את חומת-החוה ולהתייחד בחשכה עם הסלעים והאקליפטוסים המקיפים את סג'רה - בחר ללכת לכפר הערבי הסמוך ולבלות את הלילות במסיבת רֵעים שיכורים. לשווא העירונו את הפקיד על מלאכתו הרמיה (כך) של השומר הצרקסי ועל ההפסד הכרוך בשיטת שמירה כזו; הוא לא היטה אוזן לדברינו. אז החלטנו להוכיח לו בפועל את צדקת דברינו. בליל-חושך אחד הובילו אחדים מאתנו את הפרדה היותר טובה מתוך החוה - ואנו הודענו מיד לפקיד את מעשה-הגנבה. הפקיד מהר לאורווה והפרדה איננה. תיכף צפר בחלילו לקרוא את השומר, אולם צפר פעם, שתים שלוש - אין קול ואין קשב. יצא החוצה, סבב את החומה - הצ'רקס איננו. ... הפקיד פִטר את הצ'רקס ומסר את השמירה לצבי בקר - לאחד מחברינו".[6]

בעקבות ההצלחה בשמירה בחווה, קיבלו לידיהם חברי "בר גיורא" גם את השמירה במושבה סג'רה. בקיץ 1908, למרות הצלחתו של הקולקטיב בסג'רה, ובעקבות העלייה בביקוש לשמירה בקרב חבריו, לא חודש החוזה בין חוות סג'רה לבין אנשי "השומר" והקולקטיב התפרק.[7] בחודש אב תרס"ח (1908) גרם סכסוך בין איכרים מהמושבה מֶסְחָה (לימים כפר תבור) לבין שומרי המושבה המוגרבים לכדי פציעה אנושה של שומר, לאחר שנפגע מפליטת כדור של רובהו. עקב כך כנראה החלו התנכלויות והתקפות של המוגרבים על מסחה/כפר תבור. להגנת המושבה נשלחו פועלים מהמושבות בגליל התחתון והוקם ועד הגנה זמני. דב (ברלה) שויגר, שהיה חבר בארגון "בר גיורא", נבחר לפקד על הגנת המושבה. באלול תרס"ח 1908 נחתם חוזה שמירה בין ועד המושבה מסחה/כפר תבור לבין חברי הקולקטיב בסג'רה.

מהפכת הטורקים הצעירים באיסטנבול ב-1908, הביאה להקלה בכניסת יהודים לארץ ישראל וגם להתעתמנות של יחידים.[8] תקנות השלטון החדשות הקלו על רכישת הקרקעות בארץ ישראל; ומאידך, המהפכה פגעה בעקיפין במצב הביטחוני במושבות, בשל הקלת יד הדיכוי הקשה של השלטונות על האוכלוסייה המקומית שהיה נהוג קודם למהפכה, ומשום שאריסים רבים האמינו שהמהפכה תחזיר לידיהם את הזכות בקרקעות מושבם.

הקמת "השומר" ושנים ראשונות

דגל "השומר"

בעקבות הצלחת השמירה בסג'רה ומסחה גדל הביקוש לשומרים יהודים, וחברי "בר גיורא" החליטו למקד את מאמציהם בכיבוש השמירה במושבות. משום כך הוחלט להקים הסתדרות שומרים, ארגון חוקי (להבדיל מארגון "בר גיורא", שהיה מחתרת), בשם: "השומר".

אספת היסוד של הארגון התקיימה בכפר תבור בכ"א בניסן שביעי של פסח תרס"ט, 12 באפריל 1909. אספה זאת נערכה כשבוע לאחר הכינוס השנתי של מפלגת "פועלי ציון", שהתקיים בסג'רה בערב פסח, בצִלם של אירועי דמים: בתחילת חודש ניסן נהרג ברלה שויגר בהתקפה של ערבים; בערב פסח הותקף הצלם משה פחטר, שהיה בדרכו לכינוס המפלגה; הוא נפצע ומצלמתו נשדדה, אך הוא ירה והרג את אחד התוקפים; וב-12 באפריל 1909, במקביל לכנס היסוד של "השומר", נרצח שומר חוות סג'רה ישראל קורנגולד, ובמרדף אחר הרוצחים נהרג שמעון מלמד, מאיכרי המושבה סג'רה.

באספת היסוד נאמו ישראל שוחט ויצחק בן צבי. נקבעה תוכנית, פרוגרמה, שהגדירה את מטרת הארגון[9]:

”לפתח בארצנו אלמנט של שומרים יהודים הראויים לעבודה זאת”.

הפרוגרמה קבעה גם את אופן ההתנהלות של הארגון ואת אופן הקבלה של חברים חדשים, וקבעה שבראש הארגון יעמוד ועד בן שלושה חברים. חברי הוועד שנבחרו היו ישראל שוחט, ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי.

בשנים 1909–1910 עברה השמירה במושבות הגליל התחתון לידי "השומר". בחורף 1909 אחד השומרים הצ'רקסים של המושבה בית גן ירה למוות באיכר יצחק בלום, לאחר מריבה ביניהם. בעקבות כך עברה השמירה בבית גן לידי "השומר", ובאביב 1910 נחתם חוזה גם עם המושבה הסמוכה יבנאל[10], ומאיר חזנוביץ מוּנה לעמוד בראש השמירה בשתי המושבות. בחוות כנרת היה ריכוז השמירה נתון בידי מנהל החווה משה ברמן, אך השומרים היו מפועלי החווה וחברי "השומר". שמירת השדות ניתנה בידי יחזקאל חנקין, שהיה לשומר הרכוב הראשון של אגודת "השומר". במושבות מלחמיה וזכרון יעקב הוזמנו שומרים מהארגון להשתתף בשמירה מעורבת עם פועלים ערבים, ואולם התנגשויות בין השומרים היהודים והערבים הובילו לכך שחברי "השומר" עזבו את המושבות, והשמירה בהם נותרה ערבית. בסוף שנת 1909 הוקם על ידי חברי "השומר" "לגיון העבודה", שבמסגרתו נשלחו קבוצות פועלים לסג'רה ולחדרה ובעיקר לאדמות תל-פול (או: תל אל-פול) סמוך לכפר הערבי (כיום מרכז עפולה) ולתחנת הרכבת הגדולה שלידו.[11][12][13]

האספה הכללית השנייה של "השומר" נערכה ב-19 בדצמבר 1909 (ז' בטבת תר"ע) בדירתם של ישראל שוחט ואשתו מניה בחיפה. במהלך האספה הוקם 'לגיון העבודה' על פי הצעתו של יהושע חנקין לכיבוש אדמות אל-פולה בעמק יזרעאל[14], והזמנתם של אנשי חדרה להעביר לידי "השומר" את השמירה במושבתם. בנוסף הוחלט להסיר את השמירה מעל המושבה סג'רה לתקופה של שנה, בעקבות סולחה בין המושבה לבין שבט א-צביח הסמוך, שנכרתה ללא שיתוף אגודת "השומר".[15] לדברי אתר ארגון ההגנה, שבט זה היה עוין ביותר, ואנשיו השתתפו ברצח יהודים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שהחלו ב-1936.[16]

בשנת 1914 שוב נתגלעו מחלוקות קשות בחוות סג'רה, בין אנשי "השומר" לבין ניסן קנטורוביץ, המנהל הממונה אשר ביקש לצמצם את היקף העבודה העברית במושבה. בעקבות כך פרצה שביתה במושבה ו"השומר" הפסיק את השמירה. קבוצה של צעירי "השומר" שלחה מכתב אל קנטורוביץ ובו אולטימטום להפסיק את העסקת הפועלים הערבים או להתפטר תוך 25 יום, ולא – יומת. מכתב זה עורר סערה גדולה ביישוב. ישראל גלעדי מציין[17] שבעקבות כך עמד "השומר" בפעם הראשונה בפני פילוג פנימי חמור.

התיישבות ונפגעים - שנות השיא של הארגון

בשנת 1908 הצליח גואל הקרקעות יהושע חנקין לבצע רכישה גדולה בעמק יזרעאל, אך ישובה למעשה, נתקל בקשיים. באותה תקופה החל לפעול בעמק קו מסילת רכבת, והטורקים הוציאו חוק מיוחד האוסר על נתינים זרים להתיישב בצִדי המסילה. בנוסף, מושל נצרת, שוכרי אל-עסלי, היה לאומן ערבי אשר התנגד להתיישבות יהודית. בשלהי 1909, פנה חנקין לארגון "השומר" לעזור בכיבוש הקרקע, וקבוצת כיבוש של אנשי "השומר", הקימה בה את המושבה מרחביה. ההקמה לוותה בהתנגשויות רבות עם בני כפר סולם (שונם) הסמוך. אולם לאחר פרק הזמן הראשון, התהוו יחסי ידידות ואנשי "השומר" הוזמנו לבקר בכפר, ואף לחתונתו של "בן השיך מחמוד ... שנערכה בפאר גדול. מתל-עדש וממרחביה, היישובים היהודיים היחידים בעמק בימים ההם, באנו כשמונה רוכבים. הכפר קיבל אותנו יפה לפי נימוסי הערבים. הבענו את רחשי הכבוד שלנו לחתן על ידי אמנות-הרכיבה על סוסות אצילות, שלא היו רבות כמוהן גם בין סוסות הבדואים, ועל ידי יריות מרובות מנשק משובח. רושם גדול היו עושים ה"מאוזרים" האבטומטיים (האקדחים האוטומטים) שלנו. ... לאחר ה"פנטזיה", בכניסה לכפר לכבוד החתן אמין, שהכרנוהו מקודם, שתינו קפה ורוב הרוכבים יצאו להפליג ב"מֵידַן". מידן ערבי הנהו למעשה, תמרוני-מלחמה קיבוציים".[18]

ב-2 ביוני 1910, בשדות סג'רה נורה איש "השומר" אברהם יוסף ברל, ככל הנראה מפליטת כדור.[19] בפברואר 1911 נרצח יחזקאל ניסנוב בעת שהיה בדרכו, יחד עם צבי בקר בעגלה ליבנאל.[20] באייר תרע"א (1911) הותקף מרדכי יגאל שרכב בגבולה הדרומי של המושבה על ידי רוכבים מכנופייתו של סעיד א-זועבה, אשר הצעתו לתת חסות למושבה נדחתה. יגאל הצליח לברוח מפני התוקפים תוך כדי ירי, ובמהלך ההתנגשות נהרג אחד התוקפים ואחר נפצע אנושות. בעקבות כך החלה מתקפה גדולה על המושבה על ידי מאות ערבים שהמטירו אש כבדה על המושבה. עם הגעת המשטרה הטורקית נעצרו 12 אנשי המושבה. שלושה מאנשי "השומר" – מרדכי יגאל, קוראקין ויצחק נדב – הושמו במעצר למשך שנה שלמה.[21]

בשנת 1911 קיבל על עצמו ארגון "השומר" את השמירה בחדרה. חדרה הייתה באותה תקופה אחת המושבות הגדולות בארץ, ומשימת השמירה במושבה חייבה את הארגון להתמקד בשמירה ולזנוח את תוכניותיו ההתיישבותיות. בראש מערך השמירה הועמד מנדל פורטוגלי. בתשרי תרע"ב (1911) נערכה אספת "השומר" השלישית בחדרה. לאספה זאת נשלחה משלחת מרחובות בראשותו של משה סמילנסקי, במטרה לבקש מ"השומר" לקבל על עצמו את השמירה במושבה.

עבודת השמירה של אנשי "השומר" ברחובות החלה בט"ו בחשוון תרע"ב (6 בנובמבר 1911). בחוזה האופייני במידה רבה, התחייב ועד "השומר" 'להעמיד לשמירת המושבה וכל הנמצא בה שבעה שומרים שנתִיים שישמרו בלילה'; כמו כן, '"השומר מתחייב להעמיד חמִשה פרשים על כל השנה לשמור את כל הנטיעות, הפירות והזריעות השייך [כך] כולם לבני המושבה', וכן להוסיף שומרים בעונות בציר ואסיף, למשל 'בזמן הפירות שמתחיל בערך מראש חודש אדר"', במקרה גניבת פירות או אילני סרק ו"השומר" [כך] מביא את הגנב עם הגניבה או את הגניבה לבדה לבעלי הנחלה לפני זה שנודעה להם, אזי פטור "השומר" לשלם' עבור הגניבה.[22] לאחר שצבי נדב הותקף סמוך לחדרה ונשקו נגזל ממנו, יצאו חמישה שומרים (מנדל פורטוגלי, צבי נדב, בן-ציון משבץ, מאיר חזנוביץ וחיים שטורמן) לבצע פעולת עונשין נגד אנשי הכפר הבדואי דמאַירה. הפעולה נכשלה – החמישה התגלו בדרכם והותקפו על ידי מאות בדואים מהכפר ומכפרים סמוכים. רעש היריות הרבות של המתנגשים נשמע בכל האזור. אנשי "השומר" נחלצו בחסות ערפל לפנות בוקר. איש לא נפגע. התעוזה שביציאה לפעולה זו העלתה את קרנם של אנשי "השומר" בקרב הבדואים.[23]

בתשעה באב תרע"ב 1912, נרצח דוד סחרוב, משומרי ראשון לציון, שבהּ הייתה נהוגה שמירה מעורבת. בעקבות מעשה זה, והחשד שיד השומרים הערבים של המושבה הייתה ברצח, קיבל "השומר" לידיו בי"א בטבת תרע"ג (1913) את השמירה בראשון לציון ובמושבה באר יעקב הסמוכה. הארגון קיבל על עצמו גם את השמירה במושבה מנחמיה.

בשלהי שנת 1912, היה ארגון "השומר" אחראי על השמירה בכל המושבות הגדולות בארץ, למעט פתח תקווה וזכרון יעקב. באותה שנה קיבל הארגון פניות גם מהמושבות מטולה, נס ציונה, גדרה ורוחמה, אך נאלץ לדחות אותן בגלל מחסור בכוח אדם. באותה תקופה יצא מנהיג הארגון, ישראל שוחט, ללימודי משפטים באיסטנבול, דבר ששיקף את ביטחונם של חברי הארגון בחוזקם וביציבותם.

הפיטורין מחדרה ורחובות

במהלך 1912 החלו להתגלע נקודות מחלוקת בין המושבה חדרה לאנשי "השומר". חלק מהמחלוקת נבע מסכסוך פנימי בתוך המושבה בין ועד המושבה לבין סיעת מתנגדים; אלו התנגדו בין השאר להעסקת "השומר". חלק מהאיכרים פסקו לשלם מסים, והמושבה לא עמדה בתנאי השכר שהתחייבה לאנשי "השומר". בעקבות כך עמד המשך ההתקשרות עם המושבה בסימן שאלה. מאבק על קרקעות בין איכרי חדרה לבין אפנדי ערבי, גרר התנגשות בין איכרי המושבה לבין שליחיו: בדואים משבט הטורקמנים. עקב כך, היה צפי למתקפה גדולה על המושבה, ולהגנתה נחלצו אברהם שפירא יחד עם 25 מצעירי פתח תקווה וחברי "השומר". הוויכוחים במושבה הגיעו לשיא באביב תרע"ג (1913), לאחר שהוחל להעסיק בה שומרים ערבים, בנוסף על שומרים מתנועת "השומר". בכך נפגע עקרון "עבודה עברית", ונפגמו היחסים עם אנשי ארגון "השומר". באדר א' תרע"ג (1913) הופסקה השמירה במושבה כתוצאה מפעולות אלו.[24]

בי"ח בתמוז תרע"ג (1913) התחולל סמוך למושבה רחובות "מאורע זרנוגה". ערבים נכנסו בשיירת גמלים אל כרמים בין ראשון לציון לבין נס ציונה ומלאו את סליהם בפרי הגפן. אחד השומרים התריע בהם, ובתגובה "התנפלו עליו, היכוהו וגזלו את נשקו. דבר שנחשב לפגיעה חמורה ביותר בכבוד איש המגן".[25] השומר הזעיק את חבריו, וארבעה פרשים רדפו אחר שיירת הגמלים עד הכפר זרנוגה; שם הותקפו השומרים במקלות ובנשק חם, והזעיקו לעזרתם את שומרי ואיכרי רחובות. קטטה התלקחה בין כ-70 שומרים ואיכרים, לבין כמה מאות ערבים תושבי זרנוגה, ובמהלכה נהרג השומר שמואל פרידמן. למחרת תבעו אנשי "השומר" את סילוקם של הפועלים הערבים מהמושבה. אך איכרים מהמושבה האשימו את אנשי "השומר" בהידרדרות העניינים. בעקבות ביקורתם זו של האיכרים והמאבק המתמיד על "עבודה עברית", הקים אחד השומרים, מיכאל אבנר שפאל, תא חשאי בשם "נכדי פנחס". הוא הפיץ כרזה במושבות, שבה איים לרצוח איכרים שיעדיפו להעסיק פועלים ושומרים ערבים על פני יהודים.

אל ועד המושבה רחובות הופנו תלונות של איכרים וערבים על אלימות קשה שבה נקטו כלפיהם אנשי "השומר".[26] זאת, למרות היחס המורכב והזהיר אל חשודים, עבריינים ושודדים, שניסו להקנות בארגון לחברים ולשכירים; כך למשל, במושבה ראשון לציון הכה שומר צעיר בקת רובה ערבי זקן אשר הוליך שיירת גמלים בדרך הרחוב הראשי. יחזקאל חנקין סטר על לחיו של השומר הצעיר ושילח אותו ממשמרתו.[27] המעשים והאיומים הללו עוררו זעם וביקורת רבה על התנהלותם של אנשי "השומר" במושבה. כתוצאה ממכלול האירועים הללו לא חודש חוזה השמירה עם אנשי "השומר", והם נאלצו לצאת את רחובות בשלהי תרע"ג 1913. לאחר מכן, נשכרו להגנת רחובות שומרים יהודים בהנהלתו של אברהם בלומנפלד מפתח תקווה.

הקמת תל-עדש

אספת "השומר" החמישית בכרכור בתשרי תרע"ד 1913, עמדה בצל אובדן שני מעוזי "השומר" החשובים בחדרה וברחובות. עם זאת, הפסקת השמירה במושבות אלו אפשרה לשומר לחזור לרעיונות ההתיישבות שליוו את הארגון ואת תנועת "בר גיורא" בימיהם הראשונים. נושא זה נדון בהרחבה באספה, והוחלט על הקמתו של מושב שומרים. מקום ההתיישבות נקבע מאוחר יותר בתל-עדש (לימים תל עדשים), שם היה ממוקם גרעין קטן של שומרים שעלה על הקרקע, והאספה השישית של "השומר" באב תרע"ד (1914) התקיימה במקום.

בסוף 1913 נהרגו שלושה יהודים בגליל בתוך שבועיים בהתנגשויות עם ערבים – משה ברסקי מדגניה, יוסף זלצמן חבר בכנרת, ויעקב פלדמן, שומר בסג'רה. בעקבות אירועים אלה החליטו ועדי המושבות והשומרים בגליל התחתון על הסדרת הגנה עצמית באזור כולו, שבמסגרתה החזיקו המושבות בשומרים רכובים ומינו פרשים חמושים ברובים ואקדחים לשמירה על הדרכים. קבוצה של אנשי "השומר" בראשותו של מנדל פורטוגלי מונתה כ"שומרים מיוחדים" מטעם השלטון הטורקי בטבריה, ואנשיה צוידו בנשק ובתעודות רשמיות.

תקופת מלחמת העולם הראשונה

ישראל שוחט מנהיג "השומר"
ראשיתה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביטלו השלטונות העות'מאניים את הקפיטולציות, שלפיהן נתיני ארצות המערב היו פטורים מחלק נכבד של כללי המשטר העות'מאני; ונהנים מחסותם של קונסולים של מדינות אירופה. מנהיגי "השומר" היו פעילים בתנועת ההתעתמנות, שקראה ליהודים לוותר על נתינותיהם הזרות ולקבל על עצמם אזרחות עות'מאנית, על מנת להראות נאמנות לשלטונות, וכן, כדי למנוע את גירושם מהארץ של יהודים נתיני ארצות האויב. ערב מלחמת העולם הראשונה, מחצית מן היהודים בארץ ישראל היו נתינים זרים, רובם של האימפריה הרוסית. זו הייתה יריבה מימים ימימה, ועתה אויבת כנגד העות'מאנים במלחמה.

אך ההתעתמנות לא תרמה להקלת המצב. מנהיג "השומר" ישראל שוחט הציע לשלטונות העות'מאניים להקים מיליציות יהודיות אשר ישרתו במסגרתו ויגנו על ארץ ישראל; אולם, המושל הצבאי של סוריה וארץ ישראל ומפקד הארמייה הרביעית, אחמד ג'מאל פאשה, התנגד לכך, שכן הוא ראה בציונות תנועת מרד. הקאימקאם (מושל אזרחי) של יפו, בהא-אלדין בך, אשר מוּנה על ידי ג'מאל פאשה, פתח בחקירה חשאית נגד רוב הנהגת היישוב היהודי בארץ. מנהיגי "השומר" ישראל שוחט, רעייתו מניה, יצחק בן צבי, וכן, יהושע חנקין ודוד בן-גוריון, ועוד רבים אחרים נעצרו ונחקרו. ולאחר משפט שנערך להם, הם הוגלו מן הארץ. ישראל ומניה שוחט ויהושע חנקין נשלחו לגלות באנטוליה, ואילו בן-צבי ובן-גוריון גורשו לאלכסנדריה. כמו כן, החלו השלטונות העות'מאניים להחרים את הנשק אשר היה בידי היישוב היהודי.

בחודשי המלחמה הראשונים פקד את ארץ ישראל משבר כלכלי חמור כתוצאה מניתוק הקשר עם המערב, דרכי הדואר השתבשו, הבנקים נסגרו, רבים גויסו בכפייה לצבא העות'מאני, ורכוש רב הופקע לצורכי המלחמה. מכות הארבה שפקדו את הארץ ב-1915 החמירו את הרעב והמחסור. אירועי גזל ושוד לאור היום על ידי חיילים ועריקים מהצבא העות'מאני היו נפוצים, ותרמו להידרדרות המצב. עליית מחירי המזון גרמה לפגיעה במסירת השכר לאנשי "השומר". שכן על פי החוזה שנחתם עם איכרי המושבות, שולם חלק ממנו בדגן, ובנסיבות המלחמה, העדיפו האיכרים למוכרו.

באוקטובר 1916 יצאה קבוצת אנשי "השומר" במסחה, בהנהגת ישראל גלעדי, להקים נקודת התיישבות בגליל העליון, באתר בשם: חמרה (או חמארה). השם החדש שנבחר ליישוב היה "כפר בר-גיורא" (בהמשך שונה שם היישוב ל"כפר גלעדי"). המתיישבים אנשי "השומר" התפרנסו תחילה מעבודת השמירה במטולה. במקביל, הוקמה נקודת התיישבות בטלחה (לימים תל-חי) ובמחניים.

בי"ב באדר תרע"ה (1915) אירעה התנגשות בין אנשי "השומר" במלחמיה לבין ערבים מהכפר עבדיה, ובמהלכה נורה ונהרג אחד הערבים. בעקבות כך נערכה מתקפה גדולה על מלחמיה. במהלך מתקפה זאת נהרג אחד מאיכרי המושבה, ברל (דב) קליי (קולטשינסקי), אולם השומרים במושבה הצליחו להדוף אותה.

בעיצומה

בשנת 1916 חדל "השומר" למעשה לפעול כארגון; הקופה המשותפת של הארגון התרוקנה וחדלה לפעול, ואנשיו המשיכו בשמירה ובעבודה במושבות השונות כל אחד בפני עצמו. באותה שנה, כתב ד"ר יעקב טהון במכתב לד"ר ארתור רופין כי מספר חברי הארגון אינו עולה על שלושים, וכי גזרת פעולותיו מצטמצמת לגליל התחתון בלבד. אך באספת "השומר" השנתית, שהתקיימה בל' באב תרע"ו (1916), הוחלט להרחיב את פעולות ארגון "השומר", לגייס חברים שישמשו כקבוצות הגנה ולהקים מחסני נשק. נוצרו קשרים עם צעירי המושבות לצורך שילובם במסגרת "השומר", ובמיוחד עם אנשי "הקבוצה היפואית". חלק מחברי קבוצת תל-עדש עבדו בתור עגלונים עבור הצבא העות'מאני, והשתדלו להעלים נשק שעבר תחת ידיהם ולהעבירו לתל-עדש.

במרץ ואפריל 1917, לאחר התבוסות הבריטיות בקרב עזה הראשון ובקרב עזה השני, אספו בדואים תושבי הנגב נשק רב, שהופקר בשדות המערכה על ידי הבריטים והטורקים. ארגון "השומר", ובמקביל לו גם "הקבוצה היפואית", החלו לאסוף ולרכוש נשק זה ולהעבירו לגליל. המושבה רוחמה בדרום היוותה תחנת איסוף ראשונה לנשק המוברח. תחנות נוספות היו ברחובות ובפתח תקווה. בכסלו תרע"ז (1917) חזרו אנשי "השומר" לעבוד במושבה רחובות. בקיץ תרע"ז 1917 נערכו פשיטות גדולות של בדואים משבטי רואלה על יישובים כפריים של יהודים וערבים, בין השאר דרשו מזומנים, מעין "דמי חסות". בתגובה ארגנו חברי "השומר" קבוצות סיור להגנה אזורית, אשר הצליחו להגן על היישובים מפני התנכלויות.

לאחר חשיפת רשת הריגול של ניל"י ערכו הטורקים מצוד נרחב אחר יוסף לישנסקי, בחשד שהיה סגנהּ של שרה אהרנסון בהנהגת רשת הריגול. באוקטובר 1917 נערכה פשיטה של הצבא העות'מאני על זכרון יעקב, שבמהלכהּ נעצרו אהרנסון וחבריה. יוסף לישנסקי, שהיה מאנשי ניל"י, ברח מבעוד מועד. הוא הוברח על ידי חברי "השומר" לגליל העליון. עם התגברות חיפושיהם של אנשי הצבא העות'מאני אחר לישנסקי התקבלה באספת "השומר" ההחלטה להתנקש בחייו. הוא נורה בסמוך למטולה על ידי שני אנשי "השומר"; נפצע בכתפו, אך הצליח לברוח. בהגיעו אל דרום הארץ, זוהה ונתפס על ידי בדואים, אשר הסגירו אותו לשלטונות העות'מאניים. אז החל גל מעצרים של חברי "השומר" וחיפושים נרחבים אחר נשק במושבות מזוהות עם הארגון. רבים מאנשי "השומר" נעצרו בבתי כלא בטבריה ובנצרת. רבים מהם נחקרו ועונו בחשד לפעולות ריגול, בגידה ועריקה מן הצבא. בהשתדלות עסקני היישוב נגזרה על חלקם שנת מעצר; חלק שוחררו מן הכלא אל שורות הצבא העות'מאני בהרי ארמניה.

בשיא פעילותה של מחתרת ניל"י הוברחו אליה מטבעות זהב שנטבעו בשנות המלחמה, באוניה שהגיעה אל החוף בסמוך לזכרון יעקב. חלק מהן הועבר אל ה"ועד הפוליטי" אשר הקימה הנהגת היישוב, ובראשה מאיר דיזנגוף, לנוכח המצוקה הקשה בשנות המלחמה. כאשר מחתרת ניל"י נחשפה, ונחשפו גם המטבעות הזרים בשוקי הארץ, הוחלט להחזיר לה 50,000 פרנק. אנשי "השומר" סברו שאין להחזיר לניל"י את המטבעות. צבי נדב ושמואל הפטר פנו לאפרים בלומנפלד שהחזיק בהן בפתח תקווה. בבקשה לקבל את המטבעות, והבריחו אותן בעגלה לתל-עדש. כנראה, חלק מהמטבעות שימש לסיוע לאסירים בכלא דמשק. אך בקרב אנשי "השומר" נשמעו טענות על שימוש לא ראוי בכסף. בשלב מאוחר של המלחמה דרש מאיר דיזנגוף לקבל בחזרה חלק מהכסף ולא נענה. (בעקבות פרשה זאת, החליטה מועצת מפלגת "פועלי ציון" בראש השנה תרע"ט 1918 במחניים, להודיע על ניתוק הקשר עם ארגון "השומר").

בסיומה

בסתיו 1917 הבקיע הצבא הבריטי את קו ההגנה הטורקי בדרום הארץ בקרב באר שבע, אך בפברואר 1918 נעצרה ההתקדמות הבריטית והתייצב קו שתי העוג'ות – קו הגבול בין הכוחות הבריטיים לטורקים – בין נחל הירקון במערב ונחל ייט"ב (ואדי אל-עוג'ה) במזרח. בתקופה שלאחר מכן המשיך ארגון "השומר" בשמירה על מושבות הגליל ובניסיון לתמוך בחבריו העצורים בדמשק.

ראשית תקופת השלטון הבריטי

בספטמבר 1918 התחדשה המתקפה הבריטית בקרב מגידו, שבו נפרצו קווי ההגנה הטורקיים, הושלם כיבוש ארץ ישראל, והתאפשרה התקדמות בריטית מהירה לעבר דמשק. התפתחות זו הובילה לכניעת האימפריה העות'מאנית וליציאתה ממלחמת העולם הראשונה. ב-17 באוקטובר 1918, שלושה שבועות לאחר קרב מגידו, נערכה אספת "השומר" האחת-עשרה בטבריה, ובה התקבלו החלטות על התנדבות לצבא, במסגרת הגדודים העבריים ולז'נדרמריה הבריטית. פעילים רבים של "השומר" אכן התגייסו לגדודים העבריים. כאשר התברר שהצבא הבריטי משאיר למעשה את הגליל העליון כשטח הפקר החלו פעילים אלו בין היתר "לסחוב" נשק ותחמושת מהצבא, אשר יאפשרו להיערך לקראת הפְּרעות שהיו צפויות להתחולל.

בעקבות הכיבוש הבריטי החלו לחזור לארץ פעילי "השומר" שהוגלו או הושמו במעצר בדמשק ואנטוליה. בנוסף לכך הצטרפו לארגון בוגרי הגימנסיה העברית "הרצליה" (בהם אליהו גולומב ודב הוז) וחניכי תנועת "החלוץ", אשר הגיעו לארץ במסגרת העלייה השלישית. מנהיגי" השומר" ישראל ומניה שוחט הגיעו לארץ באביב 1919 – ומצאו בשובם רק חלקים ושברים מן הארגון כפי שהיה בעת הקמתו ב-1909.

מבין המצטרפים החדשים, אליהו גולומב ותומכיו מנהיגי תנועת "אחדות העבודה" דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין, טענו בדבר הצורך בכך שהשמירה על היישוב תהיה מוטלת על גוף רחב ועממי. טענות אלו הביאו למחלוקת עם ותיקי ארגון "השומר", אשר שאפו לשמור על האופי של הארגון כמסדר שומרים חשאי ואליטיסטי.

על רקע חילוקי דעות אלו, ובצל מאורעות תל חי ב-1 במרץ 1920, התכנסה אספת "השומר" האחרונה בתל עדשים ב-18 במאי 1920. במסגרת האספה הוחלט שהארגון יתפרק מרצונו ויעביר את סמכויותיו הביטחוניות למפלגת "אחדות העבודה". ימים אחדים לאחר מכן הוכרז בוועידת "אחדות העבודה" בכנרת על הקמת ארגון "ההגנה", על בסיס "השומר". רחל ינאית בן-צבי מציינת ש"להלכה התפרק "השומר" באספה זו, אך למעשה הוסיף להתקיים בכוח הקשר האינטימי שהיה בן חבריו".[28] במקביל עמלו ראשי "השומר", ישראל ומניה שוחט, על הקמת גדוד העבודה ובנוסף הקימו את "הקיבוץ החשאי", שנועד להמשיך במתכונתו המצומצמת את מסגרת הפעולה של "השומר".

פעילות "השומר"

מקצוע השמירה

האנדרטה לזכר אלכסנדר זייד ליד הגן הלאומי בית שערים, שבה הוא נראה כשומר רכוב

ייעודו המרכזי, אם כי לא היחיד, של ארגון "השומר" היה עבודת השמירה. באותה תקופה התבססה שמירת המושבות על שומרים רגליים, ואילו שמירת השדות התבססה על שומרים רוכבים שכונו 'חיילים'. בתקופות של תקריות קשות נערכה גם שמירה על צירי תנועה ובוצעו סיורים. נוסף על פעילות מניעתית והגנתית, במקרים של גנבות היו השומרים אחראים להתחקות אחר הגנבים, לרדוף אותם ולהשיב את הרכוש הגנוב. במקרים שבהם לא הוחזר הרכוש נקנס הארגון לפי שווי הרכוש הגנוב. כך לדוגמה, בשנות הפעילות הראשונות של "השומר" הצליחו גנבים משבט דלייקה לגנוב 12 ראשי בקר מהרפתות של בית-גן. אירוע הזה היה לכתם על פעילות "השומר"; הארגון נאלץ לשלם פדיון גדול עבור החזרת העדר מהגנבים, והשומר האחראי, בן ציון משבץ, הודח מתפקידו למספר חודשים, ואף ניטלה ממנו הזכות לאכול במטבח השומרים. במקרה אחר, בקיץ 1910, שדדו פרשים בדואים מעבר הירדן המזרחי את העדר של יבנאל והחלו להוביל אותו לעבר בקעת הירדן. מאיר חזנוביץ, שריכז את השמירה במושבה, רדף עם אנשיו אחר השודדים; הם הצליחו להשיג אותם בסמוך לוואדי פיג'אס, שם התנהל קרב יריות בין השומרים לשודדים, ולבסוף הוחזר העדר. קרב זה תרם רבות למוניטין של אגודת "השומר".

לפני תחילת פעילותו של "השומר" הייתה מקובלת בכמה מושבות שמירה מעורבת, שבה מיעוט של שומרים יהודים מועסק לצד השומרים הערבים. בשנים הראשונות לפעילות "השומר" התרחשו מקרים שבהם הותקפו שומרים יהודים על ידי חבריהם-לנשק הערבים, ובעקבות כך הוחלט בארגון לאמץ גישה ששוללת שמירה מעורבת. אנשי "השומר", בדומה לשומרים עבריים אחרים שקדמו להם (כמו אברהם שפירא), הקפידו ללמוד את השפה הערבית ואת אורחות החיים של תושבי הסביבה. שומרים שזכו לכבוד מתושבי הסביבה, בזכות גילויים של אומץ וקור רוח, הותקפו פחות על ידי גנבים ופורעים ויכלו ביתר קלות להגיע להסכמים עם השייח'ים המקומיים במקרים של סכסוכים. מנגד, שומרים בתחילת דרכם הועמדו על ידי הגנבים בפני מבחנים באופן תדיר – לפעמים אף בידי השומרים הערביים שאותם הם החליפו.

המנהג החשוב ביותר שהשפיע על אופן השמירה היה נקמת הדם: כאשר בן חמולה נהרג, משפחתו הייתה מחויבת לנקום את מותו. למנהג זה היה השפעה רבה בשמירה על השקט באזור, מפני שעל מנת להימנע מנקמה הצדדים המעורבים בסכסוכים האלימים היו מנסים להימנע משפיכות דמים ככל האפשר. משום כך נדרש מקצוע השמירה להימנע ככל הניתן משימוש בנשק חם, והשומרים השתלמו בשימוש בכלי נשק קר – נבוטים, שוטים וסכינים. אך היו גם מקרים שבהם שומר שהותקף נאלץ להשתמש בנשק חם, ובשל נפגעים חלה הידרדרות במצב הביטחוני ונערכו התקפות על המושבות.

"השומר" חרת על דגלו את לימוד מנהגיהם ומצבם של תושבי הארץ דוברי ערבית: כפריים ועירונים, בהירים וכהי עור, חסרי רכוש וצמיתים פלחים, עתירי הון והשפעה אפנדים, ערבים, בדואים, צ'רקסים, מוגרבים, בוסנים ואחרים. שלמה קפלנסקי תיאר לאחר שנים את מדיניותו של ארגון "השומר" כלפי האוכלוסייה: "לא היה שואף קרבות ולא שש לקראת תיגרות, להפך, הוא חינך את חבריו לזהירות רבה ביחסיהם אל השכנים הערבים והבדואים. לזכותו יצוין, כי במיטב כוחותיו התאמץ להכיר את הסביבה הערבית, את מנהגיה, שפתה והלך-רוחה ושקד לטפח יחסי כבוד ושלום עם הכפרים והשבטים אשר ביניהם פעל".[29] מדיניותם של אנשי "השומר" כלפי הערבים כללה: רצון ליצור איזון כמותי בין היהודים לבין הערבים בארץ, יחס של כבוד ואף חיקוי, במישור היומיומי, חיכוכים מתמשכים בנוגע לאיוש השמירה במושבות ובעת סכסוכי קרקעות ותפיסתן לאחר קניין חוקי. כמו כן, התגובה לפעולות עוינות והירי בזירות התנגשות הותאמו במידה רבה, להשלכותיו של מנהג נקמת הדם, ה"גום", אשר שלט בארץ ישראל באותן שנים.[30]

בקרב איכרי המושבות הנימוקים בעד העסקת "השומר" היו שיפור איכות השמירה, זקיפות קומה, וכן הפן החברתי – הגעתם של אנשי "השומר" למושבות לוּותה במקרים רבים בהמרצת האווירה החברתית במושבות. מנגד, הטיעונים כנגד העסקת "השומר" היו עלות שמירה גבוהה יותר,[31] פחד מהתנכלויות למושבה מצד השומרים הערבים שפוטרו, טענות לאלימות מוגזמת של אנשי "השומר". המתנגדים להעסקת "השומר" העלו גם טענות לגבי ההתנהלות החשאית והאליטיסטית של חברי "השומר". גורם נוסף שהקשה על המשאים ומתנים על העסקת "השומר" הייתה רצונו של ארגון "השומר" לפעול כגוף פוליטי, שהתבטא בכך שהוא דרש להעסקת פועלים עבריים במושבות, ולהיות שותף בדיונים עם השכנים הערבים.

התיישבות

צריף העץ, בערבית "תחשיבה", בקיבוץ כפר גלעדי 1918

האידאולוגיה שהניעה את מקימי "בר גיורא" ו'השומר" דגלה, בין השאר, בהתיישבות יהודית בארץ ישראל ובעבודה עברית. הקומונה בסג'רה, שעל בסיסה הוקם ארגון "השומר", הייתה אמורה, על פי חזונהּ של מניה שוחט, להוות בסיס לגרעין של כ-300 פועלים אשר יעלו להתיישב בחורן שבעבר הירדן. אולם, בתקופות רבות נזנחו הרעיונות ההתיישבותיים עם התגברות הדרישה לשומרים. בנוסף, התגלעו חילוקי דעות בין דור המייסדים, אשר ראה בהתיישבות חלק בלתי נפרד מפעילות התנועה, לבין המצטרפים החדשים, אשר התעניינו בעיקר בשמירה גרידא.

"כיבוש הקרקע" הייתה פעילות ששילבה את היכולות של "השומר" עם הרעיונות ההתיישבותיים. שם זה ניתן לפעילות שנועדה להשתלט על קרקעות שנקנו על ידי התנועה הציונית. במקרים רבים הן הפלחים האיכרים, והן הבדואים הערבים הנודדים, לא הכירו בקניין זה, והתנגדו להימצאות יהודים עליהן. פעולת כיבוש הקרקע הראשונה נעשתה לאחר פנייה של יהושע חנקין לארגון, והתרחשה על אדמות שבט זביח הסמוך לסג'רה. ההכנות לפעולה זו נערכו בחשאי, והוסתרו אפילו מאיכרי המושבה. הצלחת הפעולה הביאה לפעולות כיבוש נוספות, שהחשובות בהן היו כיבוש קרקעות ה"פולה" בעמק יזרעאל ואדמות כרכור. על הקרקעות בעמק יזרעאל הקים "השומר" את היישוב מרחביה.

בשיא פעילותו של הארגון, לאחר קבלת השמירה בחדרה וברחובות, לא אפשר המחסור בכוח אדם לעסוק בהתיישבות. אמנם, היו בין ותיקי הארגון חברים שסברו שמקצוע השמירה מנוֵון, ושעל הארגון לחזור לרעיונות ההתיישבות שאפיינו אותו בתחילתו; אולם הם נקלעו למחלוקות עם החברים החדשים, שהיו נלהבים מהעיסוק בשמירה ולא היו שותפים לחזון האידאולוגי של מייסדיו. ניסיון ההתיישבות המרכזי של "השומר" היה בתל-עדש (לימים תל עדשים). היישוב, שהוקם על ידי חברי "השומר" באוקטובר 1913, נבנה במטרה להיות מרכז הפעילות של התנועה. חרף מצוקות כלכליות וקשיי ההתיישבות, הפך היישוב אמנם למקלט ומרכז לארגון, במיוחד במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה.

חברי ושכירי "השומר" היו בין מקימיהם של דגניה, מרחביה, תל חי וכפר גלעדי, עין חרוד ובית אלפא.

"השומר" וארגונים בתנועה הציונית

מנחם אוסישקין

רוב אנשי "השומר" היו חברי מפלגת "פועלי ציון", ואחד מראשיה בארץ ישראל יצחק בן צבי, היה ממייסדי "השומר"; אך מנהיגי המפלגה השמיעו לעיתים ביקורת חריפה על פעילות הארגון.[32] כך, לדוגמה, דוד בן-גוריון דרש במסגרת ועידת המפלגה להעמיד את פעולותיו של "השומר" ו"לגיון העבודה" לביקורת המפלגה, וטען שכך, אין המפלגה יכולה להיות אחראית לחבריה. ביקורת חריפה יותר נשמעה בקרב מפלגת הפועלים "הפועל הצעיר"; שלמה לביא היה אחד מן המעטים מחבריה אשר התקבלו לארגון "השומר".[33]

בקרב אישי ההנהגה הציונית היו לארגון "השומר" תומכים רבים, אך גם מתנגדים חריפים. בקרב ציונים במזרח אירופה הייתה תמיכה נלהבת בפעילות "השומר". אחד מהם, היה מנחם אוסישקין. באמצעות הוועד האודיסאי (הוועד ליישוב ארץ ישראל) עודד קרנות של ההסתדרות הציונית לתמוך בארגון, ואף אישר הלוואות לארגון לצורך רכישת סוסים ונשק. תומך חשוב של "השומר" בתחילת דרכו היה גואל הקרקעות יהושע חנקין. בתיווכו נוצרו הקשר עם ד"ר ארתור רופין, אשר עמד בראש המשרד הארצישראלי – הזרוע של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל. קשר זה, הוביל לחתימת חוזי העבודה והשמירה בכרכור ובתל-עדש. לעומת זאת, אחד העם, שדגל בציונות רוחנית, התנגד להקמת כוחות חמושים יהודים, מחשש שאלו יביאו לרוח מיליטריסטית ולניוון באומה.

הארגון קבל הכרה רשמית מן ההסתדרות הציונית בקונגרס הציוני ה-11, אשר התקיים בווינה ב-1913.

חברי "השומר"

סיסמת "השומר": "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", מובלטת בקיר זיכרון בבית הקברות בכפר גלעדי

מייסדי הארגון ומרבית חבריו היו חלוצים אשר הגיעו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה. חלקם היו פעילים עוד טרם עלייתם בתנועות מחתרתיות ובהתגוננות יהודית מפרעות במזרח אירופה בראשית המאה ה-20. יחזקאל חנקין, למשל, נחשב גיבור ההגנה היהודית בהומל, ונרדף בשל כך בידי השלטונות. משה גבעוני (גולדשטיין ) היה ממארגני ההגנה היהודית ביוזובקה ובקישינב, ישראל שוחט היה פעיל ב"פועלי ציון" ובארגון ההגנה היהודית בגרודנה, ואשתו מניה שוחט הייתה פעילה, טרם עלייתה לארץ, במפלגת ה"הבונד" (מפלגת פועלים יהודית לא-ציונית), וב-1898 נכלאה בגין פעילותה המחתרתית. רבים מהפועלים היהודים אשר הקימו את "השומר" היו ממשפחות יהודיות מהמעמד הבינוני והנמוך, שהגיעו לארץ חסרי-כול. אלכסנדר זייד סיפר שהרכוש היחיד שהיה ברשותו עם הגיעו לארץ היה שעון עשוי כסף של אביו, שאותו הוא נתן כ"בקשיש" לחיילים הטורקים בעבור כניסתו לארץ. שתי הדמויות הבולטות בהנהגת הארגון אשר לא היו מבני העלייה השנייה היו יצחק נדב, בן למשפחה יהודית מתימן, שפגש את אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין ב-1908 בירושלים, ומרדכי יגאל, שהיה בן המושבה זכרון יעקב.

דפוסי הפעילות המפלגתיות והמחתרתיות שאפיינו את פעילות החברים במזרח אירופה השפיעו על אופיו ועל דרכי פעולתו של "השומר". הארגון הוקם, כאמור, על בסיס ארגון "בר גיורא", שהיה חשאי לגמרי. "השומר" היה אמנם לגאלי למחצה, אך הוא הוקם לא רק כארגון שמירה אלא גם כארגון פוליטי. השומרים שפעלו במסגרת הארגון התחלקו לחברים קבועים ול"מועמדים": צעירים שרצו להצטרף לתנועת "השומר" נדרשו לעבור בהצלחה תקופת ניסיון שארכה לפחות שנה, ושלאחריה הועלתה מועמדותם להצבעה, שבה הפכו לחברי "השומר" רק אם הם זכו לתמיכת של שני שלישים לכל הפחות מהחברים הקבועים. ה'מועמדים' עברו מבחנים שונים לבדוק את התאמתם למסגרת השמירה - שכללו שליחתם למשימות מסוכנות ואף ירי בסביבתם בשביל לבדוק את תגובתם.

המועמדים לשמירה כללו חלוצים שהגיעו במסגרת העלייה השנייה – בצד צעירים בני המושבות, דור שני לאנשי "העלייה הראשונה". בתחילה התקבל ארגון "השומר" בהתלהבות רבה בקרב צעירי המושבות, ורבים מהם הצטרפו כ"מועמדים" ופעלו להעברת השמירה במושבותיהם לידי הארגון. ואולם, עם הזמן נתגלעו חילוקי דעות בין הקבוצות. צעירי המושבות הסתייגו מהילת הסודיות והאליטיזם שאפיינה את התנהלות החלוצים, ואילו החלוצים נטו לזלזל בכך שהצעירים פעלו ללא "פרוגרמה מפלגתית". אבשלום פיינברג, לדוגמה, בן המושבה חדרה, היה בתחילה מלא התלהבות עם הגעת "השומר" למושבה, אך בהמשך הפך למבקר קשה של הארגון. במושבה זכרון יעקב, ששקלה פעמים מספר לכרות חוזה עם "השומר", היו צעירי המושבה, מקימי ארגון "הגדעונים", מהמתנגדים להתקשרות.

בין הגורמים לקרע הייתה העובדה שרק מעטים מצעירי המושבות שעבדו כשכירים ב"השומר", והגישו בקשה לחברות בו, וחיכו פרק זמן ארוך כ"מועמדים", התקבלו אליו לבסוף כחברים. אחד המקרים השנויים במחלוקת היה מעמדו של יוסף לישנסקי. לישנסקי, שגדל במושבה מטולה, עבד שנים מספר במסגרת "השומר" ונחשב בקרב חבריו כרוכב הסוס הטוב בדורו, כשומר מצטיין וכמנהיג. חרף זאת, ואף על פי שמועמדותו נשקלה מספר פעמים, הוא מעולם לא התקבל כחבר בארגון. בין הסיבות לדחייתו הייתה הטענה שהוא אינו שותף לאידאולוגיה הסוציאליסטית של הארגון, וצוין גם שהוא נהג ביחס מזלזל כלפי האוכלוסייה הערבית.[34] לבסוף פרש לישנסקי מ"השומר", והקים את הארגון המתחרה "המגן".

טענה נוספת על התנהלות "השומר" הייתה נועצה באופי הסודי וההיררכי, על כך כתב אליהו גולומב: "את תפקיד "השומר" ואת מפעליו העריכו רבים, אבל הדרך הזאת של ריכוז השלטון על השמירה בידי יחידים, ללא פיקוח מוסדות צבוריים כלליים, אשר התפתחו כבר בזמן הזה - לא נפגשה באהדה."[35]

חברי "השומר" חיו ברובם בתנאים כלכליים קשים. במושבות רבות התהלכו החלוצים יחפים, ושומרי משמרות היום נהגו להעביר בערב את מגפיהם לשומרי הלילה.

רבים מחברי "השומר" שילמו מחיר דמים על פעילותם. אלכסנדר זייד מציין בזיכרונותיו שמבין תשעת הנוכחים בייסוד "בר גיורא", רק שלושה (בן צבי, זייד וישראל שוחט) האריכו ימים לאחר שנותיו הראשונות של הארגון. בט"ו בשבט תרע"א (1911) נרצח יחזקאל ניסנוב בהתנגשות עם שודדים בדרך לבית-גן. ברלה שויגר ויחזקאל ניסנוב נהרגו גם הם בהתקפות ערבים. מנדל פורטוגלי מצא את מותו מפליטת כדור רובה. יחזקאל חנקין וישראל גלעדי נפטרו ממחלות. זייד עצמו נרצח אף הוא בידי פורעים ערבים שנים רבות מאוחר יותר, בשנת 1938.

האישה ב"השומר"

בהנהגת "השומר" בלטה פעילותן של מספר נשים - ובראשם של מניה שוחט ורחל ינאית. מניה שוחט, אשתו של ישראל שוחט, הייתה אחת ממנהיגי הארגון אף שרשמית לא נמנתה עם חברי הוועד. היא ריכזה את ניהול כספי הארגון, חזונה על התיישבות שיתופית עמד במרכז האידאולוגיה של הארגון, שימשה דמות אמהית לפעילי הארגון ואחזה בנשק במהלך התקפות על המושבות. רחל ינאית הייתה גם היא חברה בארגון כבר מהיווסדו, ובתקופת מלחמת העולם הראשונה - כאשר רבים ממנהיגי ה'שומר' הוגלו מהארץ, לקחה חלק פעיל בהנהגת הארגון וברכישה והברחה של נשק מהדרום. נשים נוספות שבלטו בפעילותם ב"השומר" עוד מימי 'בר-גיורא', היו קיילה גלעדי, אסתר בקר, ציפורה זייד ושרה חיה חנקין.

על פי ספר תולדות ההגנה נושא מעמד האישה ב"השומר" היה אחד הנושאים שגרמו לתסיסה מתמדת בארגון. מצד אחד "השומר" דגל בהקמת חברות שיתופיות שבהם יש שוויון זכויות מלא בין כל החברים. מנגד, בעיקר בימי ראשית העלייה השנייה, הצטמצם עיסוקן של רוב הפועלות לעבודות משק הבית בישול ותפירה - ורק מיעוטן עסקו בחקלאות, והייתה זו התוצאה וגם הסיבה לכך, שחלק מחברי "השומר" לא תמכו בקבלת נשים כחברות שוות זכויות לארגון. כעבור שנים כתבה רחל ינאית בספרה על מניה שוחט, כי שלושה גורמים אפשרו לחברי "השומר" להתגבר על "מכשולים רבים ובעיות חברתיות" בדרכם, והשלישי בהם הוא: "בכוח האישה, אשת "השומר", שעל אף היותה תמיד ברקע, ידעה לשאת בעול הנדודים, הסבל והמחלות שהיו כרוכים בחיים ארעיים של השומרים בלי לרפות את רוח החברים".[36] מניה שוחט עצמה סיפרה בפגישה עם תלמידות חוות הלימוד החקלאית, בשנת 1921, על מעמדה של האשה ב"השומר":

"בראשי ימי "השומר" שררו יחסים של שותפות בין החברים לחברות, והחברות נתקבלו לשורות "השומר" ברשות עצמן. אך כאשר רבו הזוגות והחברות נכנסו למסגרת "השומר" אך ורק בגלל קשרי משפחה, ללא כל הכשרה, חל שינוי ביחס לחברה. אשת "השומר" סבלה קיפוח מצד "השומר" שכן לא לקחה חלק ברוב הדיונים וההחלטות שקבעו את חיי החברים. כל כינוס שנתי של "השומר" היה מאורע חשוב, מעין חג לחברים; אולם הנשים לא הוזמנו לאסיפות, ורק התלוו אל בעליהן, מלאות צער ועלבון."

— רחל ינאית, מניה שוחט, עמ' 104.

מפגשים, טקסים ופעילות חברתית

חברי "השומר" היו נפגשים באספות שנתיות, אשר בהן נדונו ענייני "השומר"; החל מבעיות תקציב וכלה בנושאים מהותיים כגון מעמד האישה, שאלות התיישבות והמשך דרכו של הארגון. בספר תולדות ההגנה מצוין שהאספות מילאו תפקיד נפשי וחברתי חשוב: "תכלית האספות לא הייתה בדיונים ובסיכומים בלבד, כי אם גם בחויה העצומה ... ימי האספה השכיחו מלב השומרים את צרות השמירה, הרחוקה מאידיליה, והפיחו רוח חדשה של אמונה ותקווה בלב החברים. האספות נתנו לחבר מן השורה את הרגשת הערך העצמי וזכותו השוה להכריע בגורל הארגון".[37]

במהלך האספות התנהלו הצבעות על מועמדים חדשים להתקבלות כחברי "השומר". למתקבלים נערכו טקסי קבלה, אשר מתכונתם השתנתה משנה לשנה. כך לדוגמה, טקס הקבלה שנערך בפסח תרס"ט 1909 בבית השומרים במושבה כפר תבור: על הקיר היה תלוי דגל "השומר" ועליו הסיסמה "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום", מתחתיו שתי חרבות שלובות, ובחדר האירה מנורה.[38] ואילו, בחדרה לאחר האספה השנתית בשנת תרע"ב (1911), נערך טקס קבלה בבית בקצה המושבה לאור נרות. טקס הקבלה שנערך לאחר האספה השנתית בכרכור (1913) התקיים מחוץ למושבה תחת עץ ענף. במהלך טקסי הקבלה נשאו החברים החדשים שבועת אמונים לארגון.

חתונות אנשי "השומר", אשר לוו בחגיגות גדולות, היו אירוע חברתי חשוב. מופעי החתונות עוררו התרגשות לא רק בין חברי הארגון אלא גם בקרב תושבי המושבות. בחתונות אלו היו השומרים מופיעים רכובים על סוסים וחגורים בנשקם ובמיטב מחלצותיהם. החופה הייתה נפרשת מעל חודי כידוני הרובים, כמנהג אנשי צבא באותה תקופה. חתונה קבוצתית גדולה במיוחד של שלושת חברי "השומר" אלכסנדר זייד, מנדל פורטוגלי וזלמן אסושקין ורעיותיהם, נערכה לאחר האספה השנתית בתשרי תרע"ג (1912).

ארגוני בת וארגונים מתחרים

מאנשי הרועה

בין חברי "השומר" היו שפעלו בארגונים וקבוצות נוספים, לעיתים כאלה שהתפצלו מתוך "השומר", ואף כאלה שקראו תיגר על פעולות "השומר".

  • לגיון העבודה – גוף שהוקם בידי ישראל שוחט בשנת 1909, ונועד להוות מסגרת בעלת משמעת צבאית המשמשת לארגון קבוצות פועלים. הפועלים בלגיון התחייבו לשרת בו במשך שנתיים, שבמהלכן יעבדו לפי דרישות הארגון. במסגרת הלגיון הוקמו שתי קבוצות פועלים: האחת נשלחה לסג'רה, והשנייה לחדרה. פעילות הקבוצה הראשונה בסג'רה נחשבה ככישלון, בשל סכסוכים בין חברי הקבוצה לבין הפועלים האחרים ואיכרי המושבה, שהובילו שביתות פועלים. הקבוצה אשר נשלחה לחדרה, לעומת זאת, זכתה להצלחה בפעולותיה והייתה חלוץ להגעתו של "השומר" למושבה. לאחר פעילות של כשנה, על רקע הכישלון בסג'רה ודרישות השמירה המוגברות, וכן ביקורת מצד מנהיגי מפלגות הפועלים, התפזר הלגיון.
  • הרועה – קבוצה של 17 פועלים ופועלות אנשי "השומר", שעסקה ברעיית צאן. הקבוצה הוקמה ב-1913, למדה את מלאכתה מהבדואים, ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הספיקה לרעות את עדרי רוב מושבות הגליל. בפרוץ המלחמה גויסו רבים מחבריה והקבוצה התפרקה, אך בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה היא התגבשה מחדש ולקחה חלק בהקמת תל חי.
  • המגן – בקיץ תרע"ה (1915) הוקם ארגון "המגן" בידי יוסף לישנסקי וחברים נוספים שעבדו כשכירים של ארגון "השומר". המגן הקפיד שלא לשמור במושבות שבהן עבד "השומר", על מנת לא להיכנס לתחרות איתו, ואף לא לעבוד במושבות שהעסיקו בעבר את הארגון. תחת זאת, לקח "המגן" על עצמו את השמירה במושבות הקטנות בדרום: רוחמה, באר טוביה, גדרה ועקרון. לאחר תחילת ההתקשרות עם "המגן" הגיעו לגדרה נציגים של "השומר" ודיברו על לב פרנסיה להעביר לידיהם את השמירה במושבה, ללא הועיל. לעומת "השומר", היה "המגן" מצומצם, ועלות העסקתו הייתה זולה משמעותית. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כאשר פעל לישנסקי בריגול במסגרת ניל"י, הארגון התפורר, ובסיום המלחמה התפרק.
  • "הקבוצה היפואית" – קבוצת תלמידי ובוגרי הגימנסיה העברית, שכללה אישים כגון אברהם קריניצי, סעדיה שושני, דב הוז, אליהו גולומב ודוד תדהר. הקבוצה התארגנה בשכונה תל אביב לשם הגנתה. לאחר גירוש תל אביב באביב 1917 נשארו כמה מחברי בתל אביב וביפו. כמו כן, חברי הקבוצה פעלו לרכישת נשק שאספו הבדואים לאחר הקרבות על עזה. חברי הקבוצה זכו להערכה מהנהגת היישוב ומחברי "השומר".
  • הקיבוץ החשאי - "הקיבוץ החשאי" הוקם על ידי ישראל שוחט וחברי "השומר" הוותיקים, אליהם צורפו אנשי ארגון "החלוץ" תלמידיו של יוסף טרומפלדור, אשר הגיעו לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה, רובם היו גם חברים בגדוד העבודה. מימונו של "הקיבוץ החשאי" נעשה, בין השאר, במבצע שנקרא לימים ה"אקס (אקספרופראציה) הגדול" או "מעשה המרכבה" בנובמבר 1923. אנשי "הקיבוץ החשאי" התחפשו לשוטרים בריטיים. הם עצרו שיירה של חלפני מטבעות, אשר נעה מביירות אל ירושלים, ושדדו אותם.[39] רוב הכסף שימש לקניית נשק ותחמושת להגנת יישובים בגליל העליון.
  • הגדעונים – ארגון מחתרתי שהוקם בזכרון יעקב ב-1913, שחבריו היו נוער המושבות ומנהיגיו היו אלכסנדר אהרנסון ואבשלום פיינברג. הארגון ריכז את הנוער במושבות לעבודות במושבה, וכן אסף נשק והתאמן בו. חלק מפעילות הארגון נועדה להוות משקל נגד לפעילות "השומר" ולמפלגות הפועלים של אנשי העלייה השנייה. חברי הקבוצה התנגדו להעסקת "השומר" בזכרון יעקב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייסה קבוצה גדולה של הגדעונים, בראשותו של אלכסנדר אהרנסון, לצבא העות'מאני. אנשיה סבלו מתנאים קשים והתעמרות של מפקדיהם. הם נשלחו לפלוגות העבודה, ה"עמליה", ולא לצבא הלוחם כפי שרצו; בעקבות כך השתמטו רבים מהם (ובכללם אלכסנדר אהרנסון) מהשירות וחזרו למושבה. בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה היה הארגון לעתודת גיוס של פעילים עבור תנועת ניל"י.
  • ניל"י – ארגון ריגול הוקם בשנת 1915 על ידי אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג. בשיא פעילותו נוהל על ידי אחותו של אהרן, שרה אהרנסון, וסגנה יוסף לישנסקי. הארגון אסף ידיעות מלחמה והעביר אותן למודיעין הבריטי. בין ראשי ניל"י, אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג, לבין אנשי "השומר" שררו יחסי איבה, וכאשר נודעה פעילות ניל"י, טענו אנשי "השומר" שפעילות הריגול לא רק מסכנת את היישוב, אלא פסולה מוסרית. ואולם, בשיא פעילות ניל"י, כאשר דרך ספינות בריטיות שעגנו בחוף עתלית הוברח אוצר מטבעות חדשות גדול לארץ ישראל, נוצרו קשרים והידברות בין שני הארגונים. עם נפילתו של ארגון ניל"י באוקטובר 1917, החל גל מעצרים ורדיפות גם נגד אנשי "השומר".

מורשתו ביישוב

אות "השומר"

ארגון "השומר" הצליח ביעדו העיקרי: שמירה עברית ביישוב בארץ ישראל. והוכיח את יכולתו ואת ערכו של "השומר" העברי. "השומר" לא הצליח לקבל את השמירה בכל היישובים העבריים בארץ ישראל, ואף נאלץ לעזוב את המושבות הגדולות חדרה ורחובות בעקבות חילוקי דעות; אך השמירה העברית הונהגה ונשארה בידי שומרים עבריים.

החוקר מרדכי נאור העריך כי "מייסדי "השומר" וותיקיו, שכה היטיבו לפעול ולהפעיל בשנותיו הראשונות של הארגון, לא הצליחו להשתלב במנהיגות הפוליטית והביטחונית בימי המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. למנהיגים שצמחו מקרב אנשי העלייה השנייה (להוציא את יצחק בן-צבי) לא היה יחס חם ל"השומר" בשנות פעילותו, וחלק מהם אף התנכרו לאנשיו בשנים מאוחרות".[40] ישראל שוחט, מנהיג ארגון "השומר" לא שב למלא תפקיד מרכזי ביישוב היהודי בארץ ישראל, בשנות המנדט הבריטי; אך לקח חלק בהקמת ארגוני מגן, בין השאר, בראשית התעופה העברית בארץ ישראל.

הנצחה

בשנות ה-30 יצא לאור קובץ 'השומר', ובשנות ה-50 יצאו לאור ספר השומר: דברי חברים וספר תולדות ההגנה, אשר הציגו חומרים רבים על "השומר", וגישות שונות להבנת מהלכיו. חלק נכבד מארכיון "השומר", שכלל פרוטוקולים של ישיבות ואספות, מכתבים ותזכירים, אבד או הושמד בשנות מלחמת העולם הראשונה, במיוחד לאחר גילויה של מחתרת ניל"י, ועקב המצוד הנרחב של השלטונות העות'מאנים אחר אנשי "השומר"[41].

בול "השומר" שבו נראים רכובים החברים יצחק נדב, ישראל גלעדי, צבי בקר, גד אביגדורוב ויוסף נחמני

על שם הארגון נקראו:

ראו גם

פורטל
פורטל

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

לקריאה נוספת

מקורות: זכרונות וביוגרפיות של אנשי השומר

כיכר השומר בכפר תבור

מחקרים

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: השומר

הערות שוליים

  1. ^ ראו: בן-ציון דינור, ספר תולדות ההגנה, א, עמ' 75.
  2. ^ מהגרים מאזור ארצות צפון אפריקה, שנקרא המגרב.
  3. ^ ספר תולדות ההגנה, א, א, עמ' 91.
  4. ^ רחל ינאית, מניה שוחט, עמ' 66.
  5. ^ 5.0 5.1 דוד בן-גוריון, (תרע"ו), בתוך: קובץ השומר, עמ' 266.
  6. ^ דוד בן-גוריון, (תרע"ו), בתוך: קובץ השומר, עמ' 267.
  7. ^ יעקב גולדשטיין, ההתגוננות, השמירה וארגוני "בר-גיורא" ו"השומר" בעלייה השנייה, העלייה השנייה, עמ' 455 -457.
  8. ^ פרושה היה ויתור על האזרחות הזרה וקבלת אזרחות טורקית. מהלך זה התאפשר בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים, ונחשב כצעד פטריוטי, אך כלל מחויבות לאזרחות הטורקית ואפשרות הגיוס לצבא העות'מאני. תחת אזרחות זרה היו היהודים נעזרים בקונסולים הזרים ולא במערכת המשפט המקומית, שהייתה מבוססת על הדין האסלאמי – השריעה.
  9. ^ תכנית השומר, הפועל הצעיר, 1 ביולי 1909
  10. ^ פ. בן יוכבד, עם ראשוני העליה השניה בגליל העליון, על המשמר, 24 בדצמבר 1954
  11. ^ מצבות מדברות: יחזקאל ניסנוב אתר סיפורי מצבות בארץ ישראל
  12. ^ מבט ועוד מבט על ארץ ישראל, בנציון זאב קידר, הוצאת יד יצחק בן-צבי, עמודים 197, 198. צילומי אויר וסיפורה של עפולה במלחמת העולם הראשונה
  13. ^ החורש - ערש חיי הציבור הפוליטיים של תנועת העבודה מאיר חזן (אתר מדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב)
  14. ^ על מנדל פורטוגלי אתר סיפורי מצבות בארץ ישראל
  15. ^ שבט א-צביח או: 'שבט הזביח' קשורים עם שבט שבלי אשר נותרו במקום גם לאחר קרב בית קשת בתש"ח.
  16. ^ בית קשת באתר ארגון ההגנה. וראו גם: יוסף (ולטר) קלמן אחד הנופלים בהתקפות הבדואים על אנשי כפר תבור.
  17. ^ ישראל גלעדי, "דברי ימי האגודה".
  18. ^ צבי נדב, מזכרונותי, בתוך: קובץ "השומר", תל אביב: הוצאת ארכיון העבודה, תרצ"ז-1937, עמ' 337.
  19. ^ נקדימון רוגל, ‏מי הרג את אברהם יוסף בַּרַל?, קתדרה 69, ספטמבר 1993, עמ' 174-165
  20. ^ אמו דרשה מבנה השני, צבי ניסנוב, לנקום את רצח אחיו. וכך, הועלתה לדיון שאלת גאולת הדם היהודי בפגישה מיוחדת של חברי בר גיורא שנערכה בעתלית. הוחלט על פגיעה בשודד עצמו, אך נאסר על צבי ניסנוב להשתתף בה. ב-1913 תבע צבי בקר (חברו הטוב של ניסנוב) לקיים את ההחלטה על גאולת הדם, אך פעולה זאת נאסרה על ידי ועד "השומר".
  21. ^ בפקודת המושל הצבאי של נצרת, הקאימקאם, נפתחה חקירה ממושכת, שבמסגרתה ניסה התובע להוכיח שאנשי מרחביה הם שודדים ורוצחים. רק לאחר שיהושע חנקין הצליח להשיג "סולחה" עם משפחות ההרוגים הערבים, שכללה את הרחקתו של יגאל מהעמק, שוחררו השלושה.
  22. ^ משה סמילנסקי, רחֹבות: שִשים שנות חייה, תר"ן-תש"י, תל אביב תש"י-1950, עמ' 212-209.
  23. ^ ספר תולדות ההגנה, א, א, עמ' 230.
  24. ^ ספר תולדות ההגנה, א, א, עמ' 239 -241.
  25. ^ ספר תולדות ההגנה, עמ' 241.
  26. ^ גור אלרואי, 'משרתי המושבה או רודנים גסי רוח? מאה שנה לאגודת "השומר" – פרספקטיבה היסטורית', קתדרה, 133, תשרי תש"ע, עמ' 77–104.
  27. ^ יעקב יערי-פולסקין, חולמים ולוחמים, עמ' 374.
  28. ^ רחל ינאית בן-צבי, מניה שוחט, עמ' 96.
  29. ^ שלמה קפלנסקי, קובץ השומר, תרצ"ז.
  30. ^ יעקב גולדשטיין, בדרך אל היעד, עמ' 78.
  31. ^ לדוגמה, בחדרה עלות השמירה העברית הייתה 10,000 פרנקים בשנה (לעומת 4,000 עבור שמירה ערבית), והיוותה כשליש מהוצאות המושבה. מחיר זה התקזז בחלקו משום שטרם ההתקשרות עם "השומר" היו למושבה הפסדים של אלפי פרנקים בעקבות גנבות. העלות הגבוהה יותר של השמירה הביאה להעלאת המסים על האיכרים.
  32. ^ ספר תולדות ההגנה, א, א, עמ' 286.
  33. ^ ספר תולדות ההגנה, א, א, עמ' 286. זאב צחור, העלייה השנייה, עמ' ג:240.
  34. ^ ראו: יוסף לישנסקי איש ניל"י; בספר מצוין שחרף הטענות הללו של אנשי "השומר" כנגד לישנסקי, הוא היה דווקא דמות מוערכת בצורה יוצאת דופן בקרב הפלאחים הערבים והבדואים, בעיקר באזור בן שמן והנגב.
  35. ^ אליהו גולומב, 'ראשי פרקים בתולדות ההגנה' מתוך הקובץ 'מעשים ומגמות' בהוצאת 'עם עובד'.
  36. ^ רחל ינאית, מניה שוחט, עמ' 74.
  37. ^ ספר תולדות ההגנה, א, א, עמ' 257.
  38. ^ מרדכי יגאל, עלי אוכף, עמ' 40 -42.
  39. ^ ראו: יעקב גולדשטיין, בדרך אל היעד, עמ' 119 -120.
  40. ^ מרדכי נאור, '"השומר" - המיתוס נולד כבר בעלייה השנייה', בתוך: העלייה השנייה, 1903–1914.
  41. ^ גור אלרואי, לאן נעלם השומר מיכאל אב נר שפאל, עיונים בתקומת ישראל 14, עמ' 627
  42. ^ הנפקת בול לציון 100 שנה לארגון השומר, החלטה מספר 1897 של ממשלת ישראל, משנת 2007, באתר של משרד ראש הממשלה
  43. ^ ביקורת: יעל ויילר ישראל, ‏מניה שוחט שלא הכרתם, קתדרה 125, תשרי תשס"ח, עמ' 172–176


מחתרות עבריות בארץ ישראל לפני קום מדינת ישראל
בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23217757השומר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=השומר&oldid=2711374"