קיילה גלעדי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קיילה גלעדי
הכתובה של קיילה וישראל גלעדי

קיילה גלעדי למשפחת בקר (וילנה, 1881 – כפר גלעדי, 1970) הייתה חלוצה, חברה בקומונה הירושלמית – קומונת הסתתים, ובארגוני השמירה בר גיורא והשומר, ומראשונות חברי פועלי ציון בארץ ישראל.[1] נישאה לישראל גלעדי ושניהם היו ממייסדי יישובי שומרים בתל עדש, בעמק יזרעאל ב-1913 ובאצבע הגליל, ליד מטולה ב-1916, שנקרא לזכרו של ישראל כפר גלעדי. קיילה נשארה כל חייה בכפר גלעדי, עבדה במחלבה ובזיתים, ועודדה אנשים להישאר במקום למרות הקשיים. כוותיקת ארגון השומר וחלוצי ההתיישבות הייתה מייצגת באירועים ציבוריים את זכרם ועסקה בהנצחת פועלם.

משפחתה

קיילה בקר נולדה בווילנה שבליטא למשפחת שכל בניה עלו לארץ ישראל. אביה, מנחם מנדל בקר, היה צבע-אמן יוצר פרסקאות בירושלים, ואמה, שושנה רייזה, אשה דתייה ורכת חסד[2][3] לקיילה היו חמישה אחים - משה בקר, מקים חוות גולדברג בהר טוב ומייסד משק הבקר המודרני הראשון בארץ, אשר בו הונהג לראשונה "ספר העדר" בו נרשמה תנובת החלב של כל פרה ופרה ושושלת היוחסין שלה,[4][5] אסתר, דוד (ראה באתר ה carmonia "פרשת חייו הסוערת של הצייר דוד בקר"), רבקה וציפורה.[6]

קיילה נישאה לישראל גלעדי. לזוג נולדו חמישה ילדים: גדעון, נפטר בסג'רה בגיל 10 חודשים, כנראה ב-1910, דב נפטר מדיפטריה בינואר 1915 בתל עדש, ודוגל נפטר כתינוק ב"גבעה", לימים כפר גלעדי, באוקטובר 1918. שני ילדים נוספים, נחמן והדסה, היו אנשי כפר גלעדי כל חייהם.[7] הדסה (1911-1992) נישאה ליהודה שפורן. נחמן (1915-1991) נישא לאסתר (גיטה) לבית שקולניק. בנו של נחמן - אביהו גלעדי לחם כסמ"פ ונפל בקרבות ציר הנפט בגולן במלחמת יום כיפור.

פעילותה בירושלים

באביב 1907, ימי העלייה השנייה, עלו קיילה ואחותה ציפורה לארץ ישראל והשתקעו בירושלים. שתי האחיות עבדו בתפירה ובכביסה בבית הספר ליתומות שהקים ישראל בלקינד - עבודה בה לא מצאה קיילה סיפוק. קיילה ואחותה הצטרפו ל"קומונה הירושלמית", שחבריה הקימו את ארגון השמירה "בר גיורא" ולאחר מכן את "השומר". הקבוצה מנתה כ-20 חברים ונקראה בפי הערבים "המוסקבאים". בפי היהודים הם נקראו "החוליגנים" (הבריונים). חברי הקומונה גרו אצל עולים מתימן, ולמדו מהם את מלאכת הסיתות.

השומרים הערבים רצו לחטוף את שתי הבחורות היחידות בקבוצה, קיילה ואחותה. באחד הלילות תקף ערבי חמוש בטבנג'ה (אקדח כבד) את קיילה ואת החבר שליווה אותה. בעקבות זאת, התפתחה קטטה בין חברי הקומונה לערבים. בחשכה הוכו הערבים קשות ומפקדם נפגע קשה והושם במאסר של חצי שנה. התגוננות חברי הקבוצה הייתה לאגדה בקרב יהודי ירושלים.[6][8]

בארגוני השמירה "בר גיורא" ו"השומר"

ב-1908, לבקשתו של ישראל שוחט שביקש ממנה לנהל את ענייני משק הבית,[9] עברה קיילה לחוות הקולקטיב בסג'רה עם אחותה ציפורה ואלכסנדר זייד. מירושלים לנצרת נסעו על עגלה, ומשם הלכו לסג'רה.[6] לאחר שבחנו את כוחה הפיזי, נתנו לקיילה את תפקיד המבשלת בקולקטיב והיא בישלה ל-35 פועלים ודאגה גם לכביסה ולניקיון.[10] בסג'רה היא התקבלה לבר גיורא שהיה ארגון שמירה סודי. לדבריה, "שמחתי מאוד שצירפו אותי לחבורה.... וארגיש כי הרעיון המלכד אותנו הוא רעיון קדוש". המשמעות המעשית של החברות ב"בר גיורא" הייתה חיי שיתוף - חברי הארגון חיו חיי קומונה, הייתה להם קופה משותפת והם ניהלו מטבח משותף.[11]

בחווה הועסקו הנשים לראשונה לא רק בעבודת המטבח אלא גם בעבודות חקלאיות שונות: אליהו קראוזה, מנהל החווה בסג'רה, איפשר לנשים יהודיות, ביניהן קיילה, ללמוד את העבודה בענפי המשק החקלאיים. זאת בניגוד למדיניות יק"א לא להעסיק נשים בעבודות חקלאיות. קיילה העידה שקראוזה עשה זאת, כי הבין שהתיישבות חקלאית לא תצליח אם גם נשים לא יוכשרו לעבודה חקלאית, והוא השתדל לשלם להן שכר עבודה שיספיק לקיומן ולא יכביד על תקציב החווה. הבחורות עבדו בכל עבודות החווה, פרט לזריעה. חברי הקומונה גרו בשני חדרים - הבחורים בחדר הגדול ליד החדר של קרואזה מנהל החווה, והבחורות בחדר הסמוך. בכל ערב אחרי יום העבודה למדו חברי הקולקטיב עברית, ערבית ואת עבודת החקלאות, התאמנו בקליעה למטרה ועשו תרגילי התעמלות.[8][12]

לאחר שנה של עבודה מוצלחת, עברו חברי ה"קולקטיב" מסג'רה למסחה ולכנרת, במטרה לעבוד ולשמור במקומות נוספים. קיילה ושאר הבחורות נשארו בסג'רה, על מנת להדריך את החברים החדשים בלימוד עבודת החקלאות.

בשנת 1907[דרושה הבהרה] חלתה קיילה והובהלה לבית החולים של המיסיון בטבריה, שם הכירה את ישראל בוטרברוט. היא נישאה לו במסחה בא' באייר תרס"ט, 22 באפריל 1909. הכתובה של בני הזוג מעידה שהטקס היה מסורתי עם כתובה חתומה כדת וכדין. ייחודיות טקס הנישואים של חברי "השומר" באה לידי ביטוי לראשונה בחתונתם של קיילה וישראל, והוא שימש מודל לחיקוי למרבית החתונות של אנשי הארגון בהמשך. את החופה פרשו על ארבעה רובים שהחזיקו ארבעה חברים, ומנהג היריות בעת שבירת הכוס התקיים לראשונה בחתונתם.[13]

לאחר חתונתם, במסגרת החברות בארגון "השומר" ועקב הצורך בשומרים, החלו בני הזוג בנדודים ביישובים שונים בגליל. קיילה עברה לכנרת, שם עבד ישראל כשומר. הם גרו בחורשה עם עוד ארבעה אנשים.[6] קיילה כתבה: "לא עלה אז על דעת איש כי זוג צעיר זקוק לפינה משלו. אני עצמי לא חשבתי שמישהו חייב לדאוג לכך. המיטה שלנו הייתה בחוץ. ביום ישנו בה השומרים ובלילה אני. המטבח - על גבי אבנים - בחוץ ומדי פעם בפעם באה רוח חזקה ומכבה את האש ...".[8]

בסוף אותו קיץ עברו הזוג גלעדי לזכרון יעקב. ישראל התמנה לאחראי על השמירה ב-30 כרמים.[8] הם גרו ב"קראוון" - אוהל נטוי על גבי עגלה שנדדה בין הכרמים. לאחר מכן עברו לחדר קטן שנקרא "החדר עם הספה האחת" וגרו שם בקבוצה של חמישה "שומרניקים". כולם ישנו על הרצפה. גם שם עבדה קיילה כמבשלת.[6]

בתום עונת השמירה בכרמים, הם עברו למסחה כדי לשמור על שדות התבואה. הם גרו בחדר וישנו על הרצפה יחד עם כלבי השמירה שישראל גידל. לאחר מספר חודשים שבו לסג'רה.[6] בסג'רה קיבלה קיילה צירי לידה ונסעה בדיליז'נס ערבי, כדי להגיע לבית החולים בחיפה. על הנסיעה הזאת קיילה כתבה: "לא הבין אז איש, כי מישהו צריך ללוות אותי". כך נולד בנם הבכור גדעון. לרגל המאורע שינה הזוג את שם משפחתו לגלעדי.[8]

ב-1910, בעקבות מותו של אחד מחברי "השומר", ישראליק בר"ל, חלתה קיילה. לדבריה, מחלתה השפיעה על בנה גדעון שחלה אף הוא. היא התחננה בפני פקידי החווה שיביאו אותה עם הילד לרופא, אולם התפיסה ששררה אז הייתה "המשק לא אחראי לכך שיש לך ילד". רק לאחר עיכובים רבים, יצאה קיילה עם בנה הגוסס מהחווה בסג'רה לרופא הקרוב בחיפה, אך הוא נפטר מיד לאחר שפגש את הרופא.[8][14]

משם עבר הזוג לשמור ביבנאל, שם גרו בחדר אטום, ללא חלונות וללא רצפה, מלא עכברים גדולים. במהלך שעות היום ישנו בחדר חמישה שומרים, וקיילה ישנה בו בלילה. קיילה כתבה: "החדר הזה, שהיה רוחש כל מיני שרצים, כל כך נמאס עלי, עד אשר לא הבלגתי פעם ואמרתי לישראל כי קצתי בחיי אלה. על הדברים האלה רגז עלי גלעדי מאוד: 'איך את רשאית להתרעם, לאחר שקיבלת על עצמך את הנטל הזה בהכרה ברורה?!'.. הרגשתי כי הצדק איתו".[6][14][15]

בסוף ספטמבר 1911 חזרו הזוג גלעדי למסחה. באחד הלילות התנפלו ערבים על השומר שסבב מחוץ לחומת היישוב. קיילה תפסה באקדח הבראונינג שלה, העבירה את בתה התינוקת, הדסה, לבעלת הבית ורצה למקום הירי. מאחד הבתים בקעו קולות. קיילה ניגשה וראתה איכרים מהמושבה שערכו מסיבה וכלל לא הפריע להם מה שמתחולל מעבר לחומה. היא התפרצה והתריסה כנגדם: "איך לא תבושו להמשיך ולשבת, בעת שיורים על השומרים שלכם". נכלמים קמו והצטרפו אליה.[6] משם נדדו לחיפה, ואז לתל עדשים, ומאוחר יותר לכפר גלעדי.

התיישבות

תל עדשים

ככל שעיסוקם של מייסדי ארגון השומר בשמירה נמשך, גברה שאיפתם לעבור מחיי השמירה לחיים המבוססים על עבודה חקלאית. ראשי המגמה הזו היו מנדל פורטוגלי, ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד וצבי נדב. כדי לממש את החזון הם הקימו באוקטובר 1913 יישוב שומרים בתל עדשים (תל עדש) בעמק יזרעאל, שהיה דליל בהתיישבות יהודית, וראו את תפקידם כקבוצת כיבוש המכשירה שטח פראי לחקלאות.[16] חברי "השומר" חיו בחושות, קיילה בישלה עבור משפחתה, טיפלה בילדיה, ללא לימודים וללא עזרה רפואית. בנה השני דב מת מדיפתריה ביבנאל, כנראה ב-1914.[6][17]

במהלך הזמן נוצרו חיכוכים בין קבוצת גלעדי שטענה שיש לקלוט כל שומר בתל עדשים עד שירווח לו ויסתדר, לבין 'הקבוצת המשקית', בראשותם של שמואל הפטר וחיים שטורמן, שטענה שאין מספיק אמצעים ביישוב על מנת לקלוט את כל חברי "השומר", וכי תחילה יש לדאוג לביסוסו. באספה של "השומר" ביבנאל הוכרע נגד דעתה של קבוצת גלעדי ולכן חבריה, ביניהם קיילה וישראל, נאלצו לעזוב את תל עדשים.[16]

לכן הם עברו למסחה. באותו זמן התנהלה מלחמת העולם הראשונה והתנאים ביישוב היו קשים בגלל גזרות הטורקים, שהחרימו את הפרה היחידה שהייתה במקום והם נשארו בלי חלב. במסחה היה רעב גדול, ואלמלא גינת הירק שטיפחו הנשים, לא היו מחזיקים מעמד. לקיילה היו אז שלושה ילדים ושניים מהם חלו. היא נסעה למושבה יבנאל והחובש במקום הציל את התינוק שלה ממוות. היא כתבה: "לא פעם הפקרנו את עצמנו ואת הנפשות הרכות שלנו - מתוך הכרה, שאין להירתע מפני פגעי המציאות האכזרית. עתה יש ואני שואלת את עצמי: האם הייתה לנו רשות לכך?".[6][18]

כפר גלעדי

בעקבות משא ומתן בין אנשי "השומר", וגלעדי בראשם, לבין חיים מרגליות קלווריסקי, הממונה מטעם יק"א על ההתיישבות בגליל, סוכם על הקמת יישוב חדש בגליל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. ב-19 באוקטובר 1916, לקראת עונת הזריעה, עברו מספר משפחות, ביניהן משפחת גלעדי, ממסחה לאצבע הגליל והתיישבו בגבעה שצופה על עמק החולה, ליד מטולה. מטרתם הייתה להקים יישוב חדש של "השומר" באזור הגבול הזה, שהיה דליל בהתיישבות יהודית, וכך לשלב בין התיישבות, שמירה יהודית ועבודה יהודית. תוך טלטולי הדרך אל היישוב החדש שאלה קיילה את ישראל: "איפה המקום? הלירח אתה מביא אותנו?". "כן", חייך, "עלינו להיות הראשונים ולו על הירח ואחרינו יעלו ויבואו האחרים".[19] היישוב נקרא "בר גיורא", על שם הארגון שקדם לארגון השומר. תחילה התגוררו המתיישבים במטולה. בימים עיבדו את האדמות שיקבלו מיק"א ובלילות עבדו בשמירה על המושבה. בהיעדר כסף לקנות נעליים, שמרו החברים יחפים בחורף הגשום והקר.[6][19]

קיילה סיפרה על הימים הראשונים על הגבעה:

התנאים היו קשים, גרנו באהלים ובסוכות, אך הקור והרוחות הביאו אותנו להבנה שעלינו לבנות מבנה יותר חזק. קיבלנו במתנה צריף ישן שהיה ליד ראש פינה. בעמל רב הצלחנו להביאו לגבעה. העצים של הצריף היו רקובים ושבורים....בגלל המצוקה עברנו לגור בצריף לפני סיום בנייתו. בצריף שוכנו המשפחות והבהמות. שם ישנו ואכלנו, הילדים שיחקו ... הצריף נקרא 'תחשיבה'. מהרגע הראשון הכל היה משותף. באופן טבעי נחלקה העבודה: הנשים בבישול ובגידול ילדים והגברים בשדה ובשמירה, וכך בעצם נולד הקיבוץ. לפעמים לא היה מה לאכול אך בלבבות הייתה שמחה, שמחת יצירה והכרה כי אנו בונים משהו חדש.

— ענת איתי, יעל אשוח, דורית אמיר, חדווה כשר עריכה, מאה שנים על הגבעה, קיבוץ כפר גלעדי, מהדורה מיוחדת לשנת ה-100, 2016, עמ' 30

בימי המצור של השלטון העות'ומני אחר אנשי ניל"י ו"השומר", ירד גלעדי למחתרת. למרות זהירותם נתפסו מספר חברי "השומר" והובאו למפקדה בטבריה. "החלטנו, סיפרה, שאני אסע להתראות עם הפקידות [הטורקית], לדאוג לאסירים ולמסור להם ידיעות מהבית...בדרך הפיל אותי הסוס ואני הרה בחודש השמיני... עוד אני ממשיכה בדרך, נודע לי שישראל ניצל מהמאסר בדרך נס. נפלתי למשכב, עם ישראל התראיתי רק רגעים מספר. בחזרי לגבעה [הישוב] הכל נחרב ואנחנו רעבנו. שוב היה צריך לבנות הכל מחדש".[15]

שנתיים לאחר העלייה על הקרקע, בשנת 1918, חלו מרבית הילדים במקום, בניהם תינוקם של קיילה וישראל, דוגל. כאשר החמירה מחלתו, מיהרה קיילה לרופא בראש פינה, ובדרכה הופיע רוכב והודיע לה שבעלה ישראל חלה מאוד. באותו היום, 2 באוקטובר, מתו בנה דוגל וגם בעלה.[6][14][20] לאחר מות בעלה, החליטו החברים בארגון לקרוא ליישוב על שמו - כפר גלעדי.

חברי "השומר" לקחו על עצמם את האחריות על קיילה ויתומיה. במכתב שכתב גד אביגדורוב, מאנשי "השומר", דרש מיוסף נחמני, חבר ועד "השומר" את המימון הדרוש לכך:[21]

עליך לסדר שהחברה שלנו קיילה וילדיה לא יסבלו. היא קיילה נחשבת חברה במשפחתנו הקבוצתית ["השומר"]. בכל אנו נחלק איתה. יש לה חלק במשקנו כמו לכולנו. אם הוועד החליט שקיילה צריכה לנוח בטבריה אחרי המקרה הקשה, אז היא לא צריכה לסבול, כי הצרה שלה זו הצרה שלנו. באפשרות הכי ראשונה אנחנו נביא אותה אלינו, והיא תעבוד יחד איתנו במשקנו.

— סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, עמוד 260

לאחר מותו של ישראל אימצה קיילה את שליחותו וביקשה להמשיך את דרכו ולהפוך את כפר גלעדי למקום של התיישבות שיתופית, ברוח חזונו. היא העידה שעוד בהיותה בטבריה, נתונה בתוך אבלה העמוק, היא הבינה שמוטל עליה להמשיך את דרכו. "בתוך ים הסבל אשר טבעתי בו, הרגשתי שחובה מוטלת עלי להמשיך בעבודתו של גלעדי ולחזק את לבם של החברים שנשארו על ההר. כתבתי אליהם מה שהיה בליבי, כתבתי שאני איתם והנה אשוב ונמשיך יחד את המפעל שגלעדי עבד למענו ולא הספיק להשלימו בחייו הקצרים".[15][22]

קיילה גרה בכפר גלעדי כל חייה, למעט 7 חודשים של עזיבת היישוב ב-1920, בעקבות מאורעות תל חי, והיא עבדה בכל ענפי המשק והתמחתה בעבודה במחלבה ובזיתים. המחלבה שימשה כמקור הכנסה חשוב ומנעה רעב ביישוב. היא השתתפה כל השנים באירועים שונים של מפלגת "פועלי-ציון", התנועה הקיבוצית והמרכז החקלאי, מה שמוכיח את אישיותה העצמאית והיותה בעלת מעמד מיוחד, הן כאלמנתו של ישראל והן בזכות אישיותה שלה. היא נפטרה בי"ח באדר תש"ל, 24 בפברואר 1970, ונקברה בחלקת "השומר" בבית העלמין של כפר גלעדי.

השתלבותה בארגון "השומר"

קיילה ונשים נוספות הצטרפו ל"השומר" בגלל קשרים זוגיים ונישואין לחבר בארגון. עם זאת, היא ושאר חברותיה בארגון עמדו במהלך השנים במבחנים קשים. הסבל, הנדודים והחיים הקשים היו מנת חלקן. קיילה כתבה: "כל החובות שחלו על חברי "השומר" חלו גם עלי ותמיד הייתי צפויה לנדידה חדשה, גם בשעה שעמדתי לפני לידה, בלי יכולת לדון על הדברים מבחינה אישית... אישה ב"השומר" לא יכלה לעמוד מנגד לחיים הפוליטיים אשר מסביב. אלה היו אינטנסיביים וסואנים במידה כזאת, שהאישה צריכה הייתה להיות מעורבת בהם. כל כיבוש שמירה עברית, כל כיבוש קרקע, בניין משק ויישור יחסים עם השכנים - יד האישה ב"השומר" הייתה בהם. אבל כמה קשים היו חייה! כמה עבדה וסבלה!... עצמיותה של האישה - הצורך להיות אדם מעורב בכל המתרחש - בלטה ב"השומר" כבכל יתר תנועות השחרור. הדבר נבע מעצם חיותנו את חיי "השומר". בזמן הראשון לא היינו צריכות להילחם על כך. היה זה מובן מאליו. רק אחר כך, כשגדלה התנועה ונספחו אליה אלמנטים שונים, צמחה ההכרח להילחם על הזכות והחובה".[23][24]

תימוכין לדבריה נמצאו בעדותה של רחל ינאית בן-צבי, חברת "השומר", על שיחתה עם ישראל גלעדי בפגישת עבודה בתל עדש. ישראל אמר לה: "קיילה חברתי שותפה לי בכל, לא הסתרתי ממנה רעיון מרעיונותינו ואף עתה לא אסתיר". בעקבות דבריו שילבה ינאית את קיילה בתל עדש בכל משבר ומשימה.[25]

החוקרת סמדר סיני כתבה שלקיילה הייתה זהות מוחלטת עם חברי "השומר" והיא ראתה עצמה כחלק בלתי נפרד מהם. לדבריה, "נשות השומרים הקדישו עצמן לבנית האומה, הבינו את גודל המעמד והיו גיבורות חרישיות. הן לא היו בשורה הראשונה של השמירה וההגנה כמו הגברים, הן היו אמהות במשרה מלאה ורעיות דואגות ומסורות, אשר בהתנהגותן ובשיתוף הפעולה שלהן איפשרו את ביצוע המשימה הלאומית של כיבוש השמירה העברית והעבודה העברית".[26]

האישה [ב"השומר"] הודרה מהספירה הציבורית, הופקדה על הספירה הפרטית הביתית, ונדרשה לקבל את המצב ולהשלים עימו, שכן היא קשרה את חייה עם "השומר".

— סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, עמוד 208

תפיסה דומה מבטאת החוקרת דבורה ברנשטיין, לפיה הנשים בארגון השומר ובהתיישבות של ראשית המאה ה-20 "קיבלו ללא עוררין את ההנחה שיש ייחוד לנשים ויש שוני בינן לבין הגברים. הן קיבלו על עצמן את תפקיד החברה הדואגת, הסועדת ומטפלת... הן לא ערערו על הצורך שנשים יעבדו במטבח ורק דרשו בתוקף לעבוד לא רק במטבח, לפתח ענפים נוספים, שהוגדרו על ידן כמתאימים לנשים... כמו גידול ירקות וטיפול בבעלי חיים. ... גם קיילה גלעדי, מחברות הקולקטיב בסג'רה - שהתקרבו יותר מאחרות לדימוי הגברי, מאחר שעבדו בחריש, קצוצות שיער ולבושות מכנסיים - גם היא הציגה את תפקיד אשת השומר כ"עזר כנגדו", כשותפה מלאה בעול, הממלאת תפקידים שונים בבירור, מוגדרים מראש".[27]

נכדה של קיילה, גדעון גלעדי, סיפר שלאחר מותו של ישראל, קיילה ראתה עצמה כשליחה שמשימתה הייתה לתעד ולהנציח את חברי השומר ופעילותם. היא העריצה את ישראל, וראתה עצמה שותפה מלאה לצידו ב"השומר", וכך גם הציגה את עצמה. לדבריו, הייתה לה הופעה מכובדת מאוד, זקופה, מוקפדת בלבושה, כריזמטית ובעלת לשון שנונה וכושר סיפורי.[28]

לקריאה נוספת

  • דבורה ברנשטיין, אשה בארץ ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת היישוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז, 1987.
  • סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1939-1907, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה, חשוון תשס"ט.
  • סמדר סיני, השומרות שלא שמרו: יחסי מגדר בארגון "השומר" ובקיבוצו בכפר גלעדי 1939-1907, הקיבוץ המאוחד, 2013.
  • גרשון גרא, "משפחת בקר- בית אבותם גיבורי חיל", ע"ע 73–80, בתוך זאב ענר (עורך) סיפורי משפחות: סיפורן של חמישים משפחות בתולדות היישוב, תל אביב, משרד הביטחון- ההוצאה לאור, 1990.
  • גרשון גרא, אנשי "השומר" בחייהם ובמותם, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, יחידת המוזיאונים-"בית השומר", 1991.
  • ענת איתי, יעל אשוח, דורית אמיר, חדווה כשר עריכה, מאה שנים על הגבעה, קיבוץ כפר גלעדי, מהדורה מיוחדת לשנת ה-100, 2016.
  • ברכה חבס עריכה בהשתתפות אליעזר שוחט, ספר העלייה השנייה, תל אביב, הוצאת עם עובד, תש"ו.
  • קיילה גלעדי "בגליל", בתוך חברות בקיבוץ, קובץ ראשון, החומר כונס על ידי ליליה בסביץ ויוכבד בת רחל, ערוך בידי מ. פוזננסקי ומ. שחורי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תש"ד.
  • יצחק בן-צבי, ישראל שוחט, מתי מגד, יוחנן טברסקי (עורכים) ספר השומר דברי חברים, ת"א, הוצאת דביר והוצאת מערכות, תשי"ז.
  • שלמה שבא, שבט הנועזים, מרחביה, ספרית הפועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1987.
  • יעקב גולדשטיין, "השומר באצבע הגליל", בתוך מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל 1900–1967: מקורות סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים, יד בן צבי, 1991.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יצחק בן-צבי, לראשית דרכה של העליה השניה בארץ, דבר, 28 במרץ 1945
  2. ^ פרטים רבים על אודות המשפחה כתובים באתר המשפחתי carmonia.net, "גילאי הסבתות" ובכתבות אחרות באתר זה, ריאיון עם תמר שאקי, אוצרת התערוכה "הגליל ושומרותיו" במוזיאון תל חי, אורית פראג". בזכותן: ארבע גיבורות", הזמן הירוק, 18.4.2013.
  3. ^ בין צאצאיה של שושנה רייזא נמנית מירי אלוני.
  4. ^ אריה אתיאל, משה בקר, דבר, 31 בדצמבר 1946
  5. ^ גרשון גרא, "משפחת בקר- בית אבותם גיבורי חיל", עמ' 73–80, בתוך זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות: סיפורן של חמישים משפחות בתולדות היישוב, תל אביב, משרד הביטחון- ההוצאה לאור, 1990.
  6. ^ 6.00 6.01 6.02 6.03 6.04 6.05 6.06 6.07 6.08 6.09 6.10 6.11 גרשון גרא, סיפורי משפחות, סיפורן של חמישים משפחות בתולדות הישוב, תל אביב משרד הביטחון, 1990, עמ' 76-74 כאמור בעמודים אלה כמה טעויות באשר נר גרא הסתמך לצערנו על מקור שאמר דבריו בבדיחות הדעת (שושנה רייזה הייתה סבתה של אימי אשר הייתה בקיאה מאד בתולדות המשפחה)
  7. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 272, 274
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 קיילה גלעדי, "בגליל" בתוך, חברות בקיבוץ, הקיבוץ המאוחד, תש"ד, עמ' 28-25
  9. ^ יוסף גלילי, אגדה שהיתה למציאות ומציאות שהיתה לאגדה, על המשמר, 3 במרץ 1958
  10. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 85
  11. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 135
  12. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 92
  13. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 183-182
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 89, 272
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 גרשון גרא, אנשי "השומר" בחייהם ובמותם, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, יחידת המוסיאונים-"בית השומר", 1991, עמ' מ"א
  16. ^ 16.0 16.1 יעקב גולדשטיין, "השומר באצבע הגליל" בתוך, אצבע הגליל 1900–1967: מקורות סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר (בעריכת מרדכי נאור), יד בן צבי, ירושלים, 1991
  17. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 89
  18. ^ קיילה גלעדי, "בגליל" בתוך, חברות בקיבוץ, הקיבוץ המאוחד, תש"ד, עמ' 30-29
  19. ^ 19.0 19.1 ענת איתי, יעל אשוח, דורית אמיר, חדווה כשר (עריכה), מאה שנים על הגבעה, מהדורה מיוחדת לשנת ה-100, קיבוץ כפר גלעדי, 2016, עמ' 28
  20. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 208
  21. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 260-259
  22. ^ קיילה גלעדי, "ימים ראשונים", עמ' 353 
  23. ^ קיילה גלעדי, "בגליל" בתוך, חברות בקיבוץ, הקיבוץ המאוחד, תש"ד, עמ' 29
  24. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 208
  25. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 131
  26. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 337
  27. ^ דבורה ברנשטיין, אשה בארץ ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת היישוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז, 1987, עמ' 23
  28. ^ סמדר סיני, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי 1907–1939, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט, עמ' 264
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32278767קיילה גלעדי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קיילה_גלעדי&oldid=1876246"