הקואופרציה במרחביה
.JPG)
הקואופרציה במרחביה הייתה חווה קואפרטיבית יהודית-ציוניות שהוקמה בעמק יזרעאל בשנת 1911 (כ"ד בטבת ה'תרע"א), על פי רעיונותיו של פרופסור פרנץ אופנהיימר. היישוב התקיים חרף קשיים רבים כולל מחלות של התושבים ושל הבקר, מתקפות מצד ערבים, ארבה, גזרות של האימפריה העות'מאנית וקשיי היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. הקואופרציה עצמה התקיימה עד שנת 1918, ולאחר מכן המשיך תפעול המקום בידי קבוצות פועלים יהודיות אחרות. היישוב עצמו לא ננטש והפך בהמשך למושב (1924) ולקיבוץ (1929).
הקואופרציה במרחביה הייתה חלוצת היישובים העבריים בעמק יזרעאל והקואופרציה החקלאית הראשונה בארץ ישראל. כיום זהו אתר לאומי בשטחו של קיבוץ מרחביה.
היסטוריה
חזון להקמת הקואפרציה
הקמת היישוב נועדה להתקיים כ"קואופרציה" על פי רעיונותיו של הכלכלן והסוציולוג היהודי-גרמני פרופ' פרנץ אופנהיימר. ה"קואופרציה" על פי אופנהיימר הייתה אמורה להיות משק שיתופי שחבריו מקבלים שכר דיפרנציאלי, כל אחד על פי תרומתו. אופנהיימר היה רופא כפרי שעבד בכפרים שונים אולם הוא הגיע למסקנה כי "על מנת לרפא את חוליי האדם צריך לרפא תחילה את חוליי החברה". הוא חזר לברלין ושם למד כלכלה וסוציולוגיה.[1]
אופנהיימר טען שמקור העוול החברתי הוא בהשתלטות בעלי אחוזות על שטחי קרקע נרחבים תוך נישול האוכלוסייה הכפרית מאדמתה. החקלאים הזעירים, נאלצים לעבוד עבור בעלי הקרקעות בשכר זעום או להגר לעיר ולהציף אותה בפועלים נואשים לעבודה. הפתרון שהציע הוא ביטול המונופול של בעלי האחוזות על הקרקע והתיישבות שיתופית של חקלאים על אדמה שהיא קניין הציבור.
היישוב השיתופי שתכנן יושתת על עקרונות של סוציאליזם ליברלי, שהוא דרך ביניים בין הקומוניזם לבין הקפיטליזם. בקומוניזם, הדוגל בשוויון בשכר ראה אופנהיימר השקפת עולם הגורמת לירידה בפריון העבודה, בעוד הקפיטליזם בעיניו גורם לניצול הפועל והרעה בתנאי חייו. בדרך הביניים של הסוציאליזם הליברלי יתוגמל העובד על פי יכולתו והישגיו בעבודה, וכך תתפתח יוזמה אישית ותחרות חופשית. הסוציאליזם הליברלי ימנע פערים חברתיים קיצוניים מבלי להשתמש באמצעים קיצוניים כמו ביטול הרכוש הפרטי, שוויון בשכר העובד, או אף מהפכה. אופנהיימר גרס שהפרט העובד למען עצמו ייטיב עם עצמו, יהפוך לנכס חיוני ולתמריץ בשחרור החברה ממונופולים.
בשנת 1901 החליטו צירי הקונגרס הציוני החמישי לקדם פעילות מעשית להבאת המוני היהודים לארץ ישראל והוקמה קרן קיימת לישראל. בשנת 1902 פגש אופנהיימר לראשונה בתיאודור הרצל שהתרשם מרעיונותיו של אופנהיימר והמליץ ליישמם. באותה שנה פרסם אופנהיימר בביטאון ההסתדרות הציונית די ולט סדרת מאמרים בדבר התיישבות יהודים בארץ ישראל על פי עקרונות קואופרטיביים.
בקונגרס הציוני השישי שהתקיים בבזל בשנת 1903, הציג אופנהיימר לראשונה את תוכנית הקואופרציה להתיישבות חקלאית בארץ ישראל. וכך אמר[2]:
שלושה הם היסודות של המפעל ההתיישבותי של הציונות: עזרה הדדית, יסוד רחב של קרקע וקניין לאומי על הקרקע...בארץ ישראל נוצר גורם שאיננו בארץ אחרת בעולם, הלא הוא כוח הגעגועים של אסירי תקוה אל ארץ אבות שנגזלה מהם לפני אלפיים שנה...בואו ונתחיל! נניח את אבן היסוד
למימוש תוכניתו הקים אופנהיימר את חברת "יסוד מושבות ליהודים בארצות המזרח" שבראשו עמד.[3]
אופנהיימר שב והעלה את חשיבות תוכנית ההתיישבות שלו בארץ ישראל במהלך הקונגרס הציוני התשיעי שנערך בהמבורג ב-דצמבר 1909, והמשתתפים החליטו בחיוב על הקמת משק שיתופי בארץ ישראל. הקונגרס החליט על הקמת יישוב עברי הראשון בעמק יזרעאל.[4] משתתפי הקונגרס גם הקצהו את הסכום הדרוש להקמת הקואופרציה. הקונגרס הטיל על שלמה קפלנסקי לאסוף 100,000 פרנק לביצוע התוכנית.[1] הקואופרציה במרחביה הוקמה בסיועם של ארתור רופין, יהושע חנקין, בנק אנגלו-פלשתינה, אליהו בלומנפלד וכן יק"א, חברתו של הברון מוריס הירש.
קניית אדמות היישוב
אזור ההתיישבות היה מקום ישוב עתיק, סמוך לתל שונם השוכן על חלקו הצפוני מזרחי של הכפר סולם. על תל נוסף ישבו שני כפרים זעירים בשם "פולה" ו"אל-פולה" שחיו בבקתות. אדמות המקום היו שייכות לפאודל אליאס סורסוק. משפחת סורסוק הייתה משפחת עשירה של תעשיינים יוונים אורתודוקסים שישבה בביירות[5] וקנו מידי הטורקים כ-800,000 דונם בארץ ישראל בשנות 1870. האריסים שעיבדו את הקרקע ישבו בכפר זעיר בשם "אל-פולה" שמיקומו היה בלב השטח העירוני של עפולה כשזו נבנתה.[6]
בשנת 1909, הצליחו יהושע חנקין וארתור רופין לרכוש כ-10,000 דונם מאדמות הכפר אל-פולה.[7][8] הייתה זו הצלחה ראשונה לקניית אדמות ממשפחת סורסוק לאחר שניסיונות קודמים משנת 1891, 1903 נכשלו בשל חוקי המקרקעין העות'מאנים ובשל תחרות בין ההסתדרות הציונית ובין יק"א.
הקושן על מכירת האדמה נחתם בתחילת אפריל 1910. לפי החוק הטורקי ניתן למכור את האדמה רק לפרטים שהם נתינים עות׳מאנים ולא לקבוצות. הקושן ציין את אפרים לביב גרוס (אפרים ליב קרואזוה) כקונה של האדמות.[4] אפרים קרואזוה היה מהנדס ומודד, אחיו של האגרונום אליהו קראוזה מנהל חוות סג'רה מטעם יק"א, ובעלה של אסתר שימקין שהייתה לימים הרופאה העברייה הראשונה בחיפה. הכסף לקנייה הועבר על ידי "קרן קיימת לישראל" בשיתוף פעולה עם יק"א. הקנייה עוררה חשש בקרב ערבים בישראל ובמצרים.[9]
האריסים הערבים שחיו במקום פונו ממנו. ב-1924 נרכשה ממשפחת סורסוק אדמת איל-פולה, שם גם הייתה וילה של המשפחה, ועל אדמה זאת הוקמה "עיר יזרעאל", היא עפולה. המתח מול האריסים הערבים לא פסק והוביל לתקריות שונות ביניהן רציחות של יהודים ומשפט עפולה ב-1925.
הקמת היישוב
שם היישוב לקוח מפסוק בספר תהילים: "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". בשנת 1910 עלתה למקום לראשונה "קבוצת כיבוש" מאנשי "השומר" ופועלים, אנשי העלייה השנייה. לפועלים היו מספר סוסים ומחרשות והם קיימו חריש ראשון באותה שנה.[4] בראשית שנת 1911 נוסד היישוב כ"קואופרציה".
תחילה ישבו התושבים בבקתות שהיו שייכות במקור לאריסים שחיו במקום בעבר, על תל עתיק שהיה במקום.[4] הבקתות היו "חושות" עלובות, על בסיס בניית בוץ ובעלות מחלצות קש, ועם רצפת עפר, הן היו לוהטות בקיץ וקפואות בחורף ומלאות בפשפשים ועכרברושים. החלונות היו פתוחים והדבר איפשר כניסה חופשית של יתושים, דבר שגרם למחלות בקדחת[10]
המתיישבים היהודים רצו לגור בבתים טובים יותר אולם נאלצו להמתין לתוצאות משא ומתן על הקמת בתי אבן ראשונים, שקיים חנקין עם השלטונות. לשם כך הקימו על הגבעה מספר צריפים. השלטון הטורקי התנגד לכך, אולם לפי החוק הטורקי אסור היה להרוס מבנה שיש לו גג. עם הקמת הצריף הראשון, הגיע למקום קצין משטרה מנצרת ודרש לראות רישיון להקמתו. המתיישבים קיבלו אותו בסבר פנים יפות, במזון ובמשקה ובשיחה, עד אור הבוקר למחרת. בינתיים עבדו יתר חברי הקבוצה על בניית גג לצריף. באור הבוקר בדק הקצין ומצא כי לצריף יש גג ולכן הוא מבנה חוקי.[10]
מתכנן "החצר הגדולה" בקואופרציה היה ידידו של פרופ' אופנהיימר, אלכסנדר ברוולד, אשר תכנן גם את הטכניון בחיפה ובניני ציבור רבים אחרים בארץ. ברוולד גם הקים וניהל את הפקולטה לאדריכלות בטכניון. החצר הגדולה תוכננה בהשראת חוות חקלאיות מבוצרות באירופה במאה ה-19, כחצר רבועה בעלות צלעות של מאה מטרים לכל צלע, ובעלת אלמנטים מזרחיים של קשתות מסוגננות. בחלק הצפוני שכנו בנייני המשק (אורווה, רפת, מחלבה, מחסנים) שהיו בני שתי קומות. באגף המזרח בנייני המגורים, במערב בתי המלאכה (נגרייה, מסגרייה, מאפייה, מטבח וחדר האוכל) ובדרום היה מורד תלול שנשאר כשטח פתוח להתרחבות עתידית.[10]
לשם הקמת בתי אבן נדרשה עזרה של בנאים מקצועיים. השלטון הטורקי היה עלול לגרש עובדים זמניים. כדי למנוע אפשרות זו הובאו למקום פועלים יהודים ילידי הארץ מצפת, פקיעין וירושלים, שהיו גם נתינים עותמאנים כחוק. הסתת הירושלמי יוצא תימן אברהם מדינה הופקד על ניהול בניית מבני האבן.[10]
בינואר 1911, (כ"ד בטבת תרע"א) הגיעה לכפר קבוצה בת עשרים איש. זמן מה לאחר מכן באה למקום עזרה חשובה – האגרונום שלמה דיק, ואיתו מספר מחניכיו, תלמידי חקלאות שקיבלו את הכשרה בבית הספר החקלאי של פיק"א בגרמניה. המתיישבוים החלו מיד בעבודות חריש, שכן נותרו רק שבועות מספר עד עונת הזריעה. העבודה הייתה קשה ביותר שכן האדמה לא נחרשה במשך שנים רבות, השטח היה מלא קוצים ושיחים דוקרניים בעלי שורשים עמוקים. העובדים סבלו גם מעקיצות דבורים וצרעות שקיניהן נהרסו.[11]
התפתחות היישוב וחקלאות
אופנהיימר מינה את האגרונום שלמה דיק, שהיה תלמידו וידידו לנהל את החווה. זאת מתוך תפיסה שחלק מתנאי להצלחת חווה חקלאית היא ניהולה בידי איש הבקיא בחקלאות. דיק הכניס למשק זנים וגידולים חדשים, הנהיג מחזור זרעים, נהל מלחמה במזיקים, הדריך והכשיר את החברים, קשר קשרים עם השכנים ועם הממשלה וקיים קשרים מקצועיים עם עמיתו למקצוע אהרן אהרנסון.
בהיותה היישוב העברי הראשון בעמק, עוררה מרחביה התנגדות חריפה מצד ערביי האזור, ובמיוחד ערביי חיפה, ונצרת. שכרי אל-עסלי, מושל נצרת, הפיץ תעמולה נגד היישוב, והזהיר שהוא יביא להקמת יישובים רבים אחרים, דבר שאכן התממש. הדבר גרם לסכסוכים רבים, בעיקר בין רועי היישוב לרועים הערבים מהאזור, וההתנגדות הביאה גם להתערבות הממשל העות'מאני. הממשל דרש, בצעד שבבירור נועד להרוס את היישוב, שרק נתינים עות'מאנים יכולים להתיישב (בזמן שהמתיישבים, כאמור, היו עולים). רק אחרי דין ודברים קשים, ביטל הממשל את הדרישה.
אם בגלל מתח על רקע לאומי ואם בגלל נוכחות של שודדים ערבים באזור היו מתקפות שונות על תושבי המקום. ביישוב הייתה נוכחות רבה של שומרים עבריים. סעדיה פז שהיה מראשוני החברים בארגונים בר גיורא (ארגון) והשומר ויד ימינו של יהושע חנקין בגאולת הקרקעות, התגורר במקום ונחשב ל"מוכתר" רחביה - כלומר לנציג היישוב בעיני השלטונות.[4] בט"ו בשבט תרע"א, 1911 נרצח השומר יחזקאל ניסנוב, בדרכו להביא ציוד מיבנאל למרחביה.[4] השומר מאיר חזנוביץ נרצח בידי ערבים בשדות מרחביה בי"ז אייר, תרע"ג, 1913.[4] סעדיה פז המשיך לכהן כ"מוכתר הכפר" עד שיצא להקים את תל עדשים.[11]
רבים מחברי הקואופרציה הושפעו מצורת ההתיישבות הקיבוצית של דגניה א' וקבוצת כנרת ודרשו שכר שווה לכל העובדים וניהול היישוב בידי המתיישבים עצמם, בניגוד לעקרונותיו של אופנהיימר. היישוב המבודד נאלץ לעמוד בפני סכנות קיומיות רבות שכללו התנכלויות של השכנים ומחלות קשות. מלחמת העולם הראשונה הוסיפה קשיים כלכליים.
בשנת 1913 יצאו שלמה דיק ומספר חברים ללבנון, שם קנו פרות טובות, להשבחת הגזע המקומי של הבקר. תנובת החלב של היישוב עלתה מאד. המתיישבים בנו מחלבה חדשה, שהייתה בשעתה הגדולה בארץ. לצורך שיווק החלב נקשרו קשרים עם המושבה הגרמנית בחיפה וכן עם המתיישבים הגרמנים (שרידי ה"טמפלרים") לשם הקמת אגודה משותפת לשיווק החלב, בעיקר בחיפה. עם זאת עדר הפרות סבל מבעיות שונות. האקלים בעמק יזרעאל שונה מהאקלים ההררי בלבנון, ובנוסף חלו הפרות בקדחת וכן במחלת הפה והטלפיים. התחלואה והתמותה של הפרות גרמו לכך שתנובת החלב עלתה וירדה בצורה דראסטית.[11]
בשנת 1913 ביקר אופנהיימר במרחביה, דבר שעודד אותו ואת המתיישבים במקום. בעת הביקור במקום היו בו כמה עשרות חברים כולל נשים, גברים וילדים.
בחורף 1913 הגיעה למרחביה משלחת של כמה רבנים מרכזיים בחיי הדת בארץ ישראל של אותה תקופה - הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב יוסף חיים זוננפלד והרב ידלר. יוזם המסע היה הרב קוק, שהיה אז רבם של יפו ומושבות הדרום, אשר שם לו למטרה לגשר בין המחנה החרדי ובין עולי העלייה השנייה שהיו ברובם אתאיסטים. [1]
מרחביה במלחמת העולם הראשונה
עקב מצב בריאותו הגרוע יצא שלמה דיק בקיץ 1914 לחופשה בגרמניה, אך שובו לארץ נמנע בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה והוא נשאר באירופה.
בשנת 1915 סבלה מרחביה ממכת ארבה קשה. תחילה הגיע ארבה מעופף, שאותו ניסו המתיישבים להבריח בעזרת הקשה נמרצת על פחים, צעקות. אולם הדבר לא הועיל והמקום הוצף במיליוני חגבים שכיסו את הקרקע והסתירו את השמש. החגבים כילו כל צמח ירוק ולאחר מכן הטילו את ביציהם בקרקע. לאחר שבקעו הביצים - הציף גל של זחלים את פני האדמה, חדרו לכל פינה וכילו כל חומר אורגאני. מן הזחלים בקעו חגבים נוספים, התושבים נפטרו ממכת הארבה רק כאשר צמחו לחגבים כנפיים ועפו לתחנה הבאה.[11]
בשנים 1917-1916 היו שנות ברכה באופן יחסי לשנים הקודמות: השדות הניבו תנובתה בשפע, הגורן התמלאה, ומכונות הדיש פעלה ללא הספק. דבר זה יצר בעיה חדשה, שכן השלטון הטורקי, במיוחד לאור המחסור האדיר שלו בזמן מלחמת העולם הראשונה, מיהר להחרים את כל התבואה מיד ביציאתה ממכונת-הדיש. גרשון גפנר, שהיה מוכתר הכפר השני, "קלקל" את המכונה והתבאה הקצורה נשלחה בהסתר לדיש בישובי הסביבה. באותו זמן הוכתה הרפת במרחביה במחלת דבר הבקר ומאז לא חזרה לאיתנה עד לפיזור הקואופרציה.[11]
הטייסת הבווארית ה-304
בשנים 1917–1918, התגוררו בקואופרציה קציני הטייסת הבווארית ה-304 (הטייסת שנשלחה כדי לסייע בידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה),[12] אשר גם צילמו, לראשונה, את מרבית ארץ ישראל מהאוויר.[13]
נוכחות הטייסת במקום הקלה על התושבים מפני רדיפות השלטון ומפני התנכלות השכנים הערבים ונקשרו קשרי ידידות בין אנשי הטייסת לבין התושבים. [2]
פרוק היישוב ומורשת
הקואופרציה התפרקה בשנת 1918 בשל נגישׂוֹת הטורקים, המחלות הקשות, וכן קשיים כלכליים וחברתיים שונים. במקומה התקיימו מספר קבוצות להכשרה חקלאית. ביניהן בלטה קבוצת משוחררי "הגדודים העבריים". לקבוצה זו השתייכו גם מוריס וגולדה מאיר. בשנת 1919 הוחלט על פירוקו הסופי של היישוב. בשנת 1924 הוקם בסמוך למקום מושב מרחביה.
בשנת 1929 עלה למקום קיבוץ השומר הצעיר מרחביה, השומר ומטפח את מבני הקואופרציה עד היום. בין היתר הוקם במקום מרכז מבקרים בשם "החצר הגדולה במרחביה" המספר את סיפור הקואופרציה בטקסט, תמונות, סרט הדרכה וכן באתר אינטרנט. המקום נחשב מבנה לשימור של המועצה לשימור אתרים.[14]
ראו גם
לקריאה נוספת
- ייסוד מרחביה – היישוב הראשון בעמק יזרעאל, מזכרונות יוסף רבינוביץ, חשון תרע"א–תרע"ג (1910–1913), בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק צא, עמ' 961–981.
- אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, תל אביב: הוצאת מסדה, תש"ג - 1942, ע' 76 - 86
- אליעזר לובראני (עורך), מרחביה: הקואופרציה, תל אביב: ותיקי הקואופרציה, 1961.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הקואופרציה במרחביה- מצגת המשלבת קטעים מיומנו של יוסף רבינוביץ – מזכיר הקואופרציה מרחביה ותמונות בנות התקופה באתר ביתמונה
- תולדות מרחביה באתר המושב
- נדב מן, הקואופרציה: חברי "השומר" והסוציאליזם היהודי, באתר ynet, 14 במאי 2010.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 פרנץ אופנהיימר, אתר מרכז המבקרים החצר הגדולה במרחביה
- ^ בן ציון מיכאלי, החוות החקלאיות, ראשית ההתיישבות הלאומית בארץ-ישראל, הוצאת מילוא, 1977, עמ' 55-56
- ^ נפוצות יהודה - ברלין, המגיד, 24 בספטמבר 1903
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 הקואופרציה מרחביה, אתר ביתמונה
- ^ היהודים בעמק יזרעאל, החרות, 23 במאי 1910
- ^ היהודים בעמק יזרעאל, החרות, 23 במאי 1910
- ^ א. מש, כ"ה שנים לעפולה, דבר, 22 ביוני 1950
- ^ * יוסף ויץ, החוזה עם סורסוק, דבר, 21 באפריל 1967
- ^ בן שבת, היהודים בעמק יזרעאל, החרות, 23 במאי 1910
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 בניית החצר אתר המבקרים החצר הגדולה של מרחביה
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 סיפור הקואופרציה, באתר מרכז מבקרים החצר הגדולה במרחביה
- ^ נדב מן, נחיתה נעימה: הטייסת הגרמנית בא"י, 1917, באתר ynet, 11 בנובמבר 2011
- ^ ראו בספר "מבט ועוד מבט על ארץ ישראל", מאת פרופ' בנימין זאב קדר
- ^ החצר הגדולה באתר המועצה לשימור אתרים
34557718הקואופרציה במרחביה