רכוש
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
רכוש, קניין או נכס הוא מונח המגדיר דבר השייך לאדם מסוים או לקבוצת בני אדם. זיקת שייכות זו מוגדרת בדרך כלל כבעלות על קניין.
תכונות הרכוש
כדי שדבר ייחשב רכוש, כלומר, כדי שתתקיים בו זיקת בעלות לאדם או קבוצת בני אדם, נדרש שניתן יהיה לייחס לו מספר תכונות יסוד, שרק כאשר כולן מתקיימות בו זמנית ניתן לכנות דבר כלשהו "רכוש":
- מובחנות וספציפיות: רכוש הוא רק דבר שניתן להבחין בינו לבין דברים אחרים. רכוש גם אינו מושג מופשט, אלא דבר קונקרטי. לדוגמה, אדמה באופן כולל אינה יכולה להיות רכושו של מישהו, רק חלקת אדמה מסוימת יכולה להיות רכוש. באופן דומה, כיסאות, כמושג כללי, אינם רכושו של אף אחד. רק כיסא מסוים יכול להיות רכושו של אדם כלשהו.
- בלעדיות: הדבר שייך רק לאדם או קבוצת אנשים אחת ולא לאף אחת אחרת. בגד הנמצא בארונו של אדם מסוים יכול להיחשב רכוש; אוויר, לעומת זאת, אינו יכול להחשב שייך לאף אדם באופן בלעדי, וכל אחד יכול לשאוף ולנשוף אותו כרצונו. גם רכוש ציבורי חייב תמיד להיות בבעלותו של ציבור מסוים (או רשות ציבורית) ולא של ציבור אחר, אף כי הגדרת "ציבור מסוים" עשויה להיות שונה ממקום למקום ומזמן לזמן.
- שליטה ממשית: דבר יכול להיחשב רכושו של אדם או קבוצת אנשים רק אם הוא ניתן לשליטה ממשית, היינו, שהבעלות על הרכוש ניתנת למימוש. לדוגמה, ניתן לשלוט בכיסא, אך לא ניתן לשלוט בשמש, באלפא קנטאורי או ביופייה של השקיעה.
- היעדר תודעה אנושית: דבר אינו יכול להיות רכוש אם יש לו תודעה אנושית. הגדרה זו ביחס לרכוש היא מאוחרת ולא בהכרח מוסכמת. בתקופות קדומות יותר מקובל היה שאנשים יהיו בעליהם של עבדים.
מהות הבעלות
בעלות על קניין מוגדרת כזיקה בלעדית, פיזית או משפטית, בין אדם או קבוצת בני אדם לרכוש. בדרך כלל, מתקיימות הזיקה הבלעדית הפיזית והמשפטית בו זמנית. לדוגמה, אדם עשוי להחזיק בכיסא בביתו, וגם להיחשב כבעליו על–פי חוק. סוגים מסוימים של רכוש, עם זאת, נמצאים בזיקה לבעליהם רק באופן משפטי. כלומר, הם מוגדרים על–ידי החוק כרכוש של אדם או קבוצת אנשים. כך, לדוגמה, חוקי זכויות יוצרים או חוקי פטנטים מגדירים זיקת בעלות משפטית בין אדם או קבוצת בני אדם לחלק מדבר שאינו מצוי או אינו יכול להיות מצוי בבעלותם הפיזית, או לאופן מסוים של עשיית דברים.
בדרך כלל, נובעת מהזיקה הבלעדית בין אדם או קבוצת אנשים לרכוש שורה של זכויות — כלומר, אופני שימוש המותרים אך ורק לאותו אדם או אותה קבוצה ביחס לרכוש. זכויות אלו כוללות תמיד את כל הזכויות הבאות:
- שליטה ברכוש: הבעלים שולט בפעולות שיעשו ברכוש.
- שימוש: לבעלים זכות ליהנות מן הרכוש ומן הפירות (רווחים, טובות הנאה) שהוא מניב.
- זכות העברה: לבעלים יש זכות, אם הוא חפץ בכך, להעביר או למכור את הרכוש לאחר.
- בלעדיות: לבעלים יש זכות בלעדית על הרכוש.
- מניעה (או "הדרה"): לבעלים יש זכות למנוע שימוש ברכוש מכל אדם אחר.
- הכרה: הבעלות על הרכוש מוכרת בחוק.
ישנן מתכונות מורכבות של בעלות על רכוש, שבחלקן אחת או יותר מהזכויות אינה ממומשת, או שלא ניתן לממשה, אך מתכונות אלו מתאפשרות רק בזכות מימוש של זכות ההעברה על ידי הבעלים. לדוגמה, כאשר דירה מושכרת, בעליה מיישם את זכות ההעברה שלו כדי לוותר מרצונו על חלק מזכויות השימוש שלו, בתמורה להעברת רכוש על–ידי השוכר.
במקרים מסוימים, הבעלות על רכוש מסוים עשויה להיות מחולקת בין מספר אנשים. כלומר, מספר אנשים מוכרים בחוק כבעלים של רכוש או חלקים ממנו. במקרה כזה, עשויות להתגלע מחלוקות בין הבעלים בנוגע למימוש ארבע הזכויות הראשונות. לעיתים קרובות, ניתן להתיר מחלוקות כאלו רק באמצעות קביעה משפטית.
כאשר רכוש מסוים עובר מחזקתו של בעליו לחזקת אדם אחר, שלא באמצעות שימוש בזכות ההעברה, מכונה המעשה בחוק גנבה או שוד. הגנב או השודד השיגו באמצעות ביצוע הגנבה את כל ארבע הזכויות הראשונות, אך האחרונה אינה ניתנת להם.
סוגי רכוש וגישות לבעלות על רכוש
סוגי רכוש
ישנם שני סוגים עיקריים של רכוש: רכוש פרטי ורכוש ציבורי. רכוש פרטי הוא רכוש השייך לאדם או קבוצת אנשים מובחנת. רכוש ציבורי הוא רכוש השייך לקבוצת אנשים המוגדרת על–ידי אדם או קבוצת אנשים. אדם או קבוצת אנשים זו נחשבים לבעלי חזקה מהותית ביחס לרכוש: חזקתם אינה מוגדרת באופן חד-משמעי בחוק, אך הם בעלי יכולת לממש בפועל את כל סעיפי הזכויות האחרים ובנוסף עשויים להיות בעלי יכולת לשנות את החוק הנוגע להגדרת החזקה.
ישנן חמש גישות עיקריות ביחס לסוגי הרכוש: כזו המכירה רק בקיום קניין פרטי; כזו המכירה רק בקיום קניין פרטי, אך גורסת כי ישנם סוגים של קניינים שבהם עדיף מטעמים מעשיים להעביר את החזקה המהותית לידי השליטים בחברה; כזו הכופרת בקיומו או בכך שרצוי שיתקיים רכוש פרטי וגורסת כי כל הרכוש צריך להיות ציבורי (כלומר, בחזקה מהותית של השליטים בחברה); גישה רביעית הגורסת כי כל הרכוש צריך להיות ציבורי, אך על השליטים בחברה לותר על מימוש החזקה המהותית שלהם בסוגים מסוימים של רכוש שנחשבו באופן מסורתי לרכוש פרטי; וגישה חמישית, הגורסת כי כל הרכוש צריך להיות ציבורי, אך לשליטים בחברה אסור שתהיה אפשרות לממש את החזקה המהותית שלהם בכל סוג של רכוש.
גישות לבעלות על רכוש
הגישה המכירה רק בקיום רכוש פרטי מזוהה בדרך כלל עם גישות אנרכו-קפיטליסטיות וליברטריאניות. על–פי תפישה זו, מוגדר קניין באופן רחב, ככולל גם את חייו וגופו של אדם, והבעלות על קניין נתפשת כזכות היסודית והחשובה ביותר שיש לאדם, שממנה נובעות כל זכויותיו האחרות. חירותו של אדם לעשות בקניינו כרצונו נתפשת על–פי גישה זו כערך ולצד זה, גם כדרך הנכונה והטובה ביותר עבור החברה בכללה.
הגישה המכירה בקיום קניין פרטי בלבד, בסייגים מסוימים, מקושרת לגישות ליברטריאניות מתונות יותר ולתנועות רבות ושונות זו מזו, הנבדלות בעיקר ביחס הרצוי בעיניהן בין הרכוש הפרטי לרכוש הציבורי, החל בגישות ליברליות וכלה בגישות דיריגיסטיות, קורפורטיסטיות וסוציאל-דמוקרטיות. גישת התומכים בעמדה זו היא תועלתנית: היא רואה בקניין פרטי זכות יסודית וחשובה, אך ביחס לסוגים מסוימים של רכוש היא סבורה כי ניתן לנהלם באופן יעיל ומוצלח יותר עבור החברה בכללה, אם החזקה המהותית עליהם תהיה נתונה בידי השליטים, או שהכללים לניהול הרכוש ייקבעו בניגוד לתפישה המקדשת רכוש פרטי.
גישה שלישית לרכוש כופרת בכך שרצוי שיתקיים רכוש פרטי וגורסת כי כל הרכוש צריך להיות בחזקה מהותית של השליטים בחברה. גישה כזו אופיינית לסוציאליזם, לקומוניזם ובמובנים מסוימים גם לפשיזם ותורות אטטיסטיות אחרות. על–פי גישה זו, בימי בראשית היה כל הרכוש בבעלות כל בני האדם במשותף וכינונו של רכוש פרטי וזכויות קניין היה דרך שבה מעמדות שליטים "ניכסו" לעצמם את רכוש הכלל ומנעו גישה ושימוש חופשי בו על–ידי הציבור. במובן זה, כמאמרו הידוע של פרודון, "רכוש הוא גזל" ומכאן שהפקעתו מידי הגזלנים דומה להשבת אבידה לבעליה, הציבור. לצד טענה זו כי קניין פרטי הוא בלתי מוסרי ממהותו, טוענים חסידי גישה זו כי ניהול הרכוש על–ידי קבוצת שליטים, שנטען כי הם מייצגים את "רצונו האמיתי" של הכלל, יהיה יעיל יותר מבמצב בו קיים רכוש פרטי.
על–פי גישה רביעית, כל הרכוש צריך להיות ציבורי, אך מטעמים תועלתניים של התחשבות בנוהג ובתפישות מקובלות בחברה נדרשים השליטים לוותר על חלק מהחזקה המהותית שלה הם זכאים על–פי תפישה זו. גישה זו אופיינית למשטרים רווחתניים וכן למשטרים סוציאל-דמוקרטיים מסוימים. רוב הנוקטים גישה כזו לרכוש באו מגישות המקורבות במידה כזו או אחרת לסוציאליזם, דבר המבאר מדוע הן סבורות כי על–כל הרכוש להיות ציבורי, אך מטעמים מעשיים בחרו להגביל את המימוש של החזקה המהותית בתחומים הנחשבים בעיני רוב האוכלוסייה לרכוש הפרט, ובמיוחד נכסים פרטיים "מובהקים" כמו בתים או תכולתם. הגדרת הקו התוחם בין קניין הנחשב פרטי לקניין ציבורי מטושטש במידה רבה בגישה זו, וקביעת מיקומו של הקו נחשבת עניין הצריך להקבע במקח-וממכר בין קבוצות בעלי עניין בחברה, כאשר השליטים זוכים כאן לעמדה של "מתווך הוגן" הגוזר את הפשרות שבין קבוצות אלו. תפישה זו גם גורסת כי ניהול עיקרו של הרכוש על–ידי השליטים ועמדת המתווך והמפשר שלהם הם הדרך הנכונה ביותר לנהל את הרכוש לתועלת הכלל, וכי קיימת שיטה מדעית לעשות זאת.
גישה חמישית ואחרונה היא זו הגורסת כי כל הרכוש צריך להיות ציבורי, שכן כך היה מבראשית, אך במקביל חושד בכוונותיהם של השליטים ומבקש למנוע מהם את האפשרות לממש חזקה מהותית ברכוש כלשהו. גישות כאלו אופייניות לאנרכיזם הסוציאליסטי לסוגיו. על–פי תפישתם של תומכי גישה זו, קיים מנגנון ויסות עצמי ברכוש שאינו מוגדר כמצוי בבעלותו של מישהו, ומנגנון זה יתעל את הפעילות לערוץ היעיל ביותר, גם בלי שיהיה אדם כלשהו האחראי למנגנון כלשהו. גישה זו כופרת באמיתות הטענות כי למערכות ללא בקרה יש נטייה אטרופית (כלומר, לשחיקה והידרדרות הדרגתית), או לכל הפחות כי מנגנונים מובנים אחרים יבקרו את הנטייה האטרופית הזו.
מקרים מיוחדים
סוגיית הגדרת הרכוש, בעליו וסוגי הבעלות העלו מספר שאלות מיוחדות, שישנה מחלוקת ביחס לתשובות ולפתרונות שהוצעו להן.
חזקה על-פי חוק
סוגיה מרכזית בדיון על רכוש ובעלות על קניין נוגעת לחזקה ומימוש חזקה שאינה פיזית אלא חוקית בלבד. דוגמה טיפוסית לסוג כזה של חזקה הן זכויות יוצרים: זכות הקניין על אופן פעולה מסוים בתחום מסוים. לדוגמה, אדם עשוי להיות בעל זכות יוצרים על צירוף של קווים וצבעים ביחסים מסוימים ביניהם, רצף של תמונות, רצף של תווים, רצף של צלילים מוקלטים, או רצף של מילים. זכות היוצרים אינה על תו, קו או מילה מסוימים, אלא על צירוף שלהם באופן מסוים.
על–פי גישתם של התומכים בזכויות יוצרים, ביחס לתחומים מסוימים של פעילות אנושית הניתנים לשימור באיכות גבוהה בשיעתוקים ושהפצתם נעשית באמצעות שיעתוק, הבעלות המהותית אינה רק על רכוש מסוים (ה"מקור") אלא מורחבת גם לשיעתוקיו. לדוגמה, כאשר אדם כותב ספר, הבעלות שלו אינה רק על כתב היד של הספר, אלא מורחבת לכל העתק של רצף המילים הספציפי המצוי בכתב היד.
לעומתם, ישנם כאלו הגורסים כי זכויות יוצרים הן מעשה פרי הדמיון וכי ברגע שפעולה אנושית כלשהי שועתקה, היא הופכת לרכושו של כל אדם המחזיק בשיעתוק שלה. לדוגמה, אדם שרכש עותק של ספר, רשאי להקליד את תוכנו מחדש, להדפיסו ולכורכו ולמכרו בעצמו, בלי שיידרש לרשותו של המחבר המקורי של הספר. חלק מהכופרים בזכויות יוצרים מאמצים טענה מרוככת לכאורה, אך זהה באופן מהותי, לפיה מרגע שהיוצר המקורי מימש את זכות ההעברה שלו ביחס לגורם מתווך כלשהו (לדוגמה, הוצאת ספרים), הרי שזכות הקניין של הבעלים פקעה.
התייחסות לרכוש בביטויי לשון
- חלקת אלוקים הקטנה - נכס היקר ללב בעליו
- כבשת הרש - רכושו היחיד של עני, הנגזל ממנו
ראו גם
לקריאה נוספת
- גבריאל יצחק רוונה, היחס לבעלות ולקניין הפרטי לאור פרשת נבל הכרמלי, יוסף דעת - ספר זיכרון ליוסף אהרן ניצן, רחובות התשס"ו, עמ' 272 - 181
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
33191874רכוש