קבלה

עץ החיים - תרשים של עשר הספירות - מבנה היסוד של הקבלה - ו-22 אותיות האלף בית, שמרכיבים ביחד את 32 נתיבות החכמה.

הקַבָּלָה היא תורת הסוד היהודית. תורה זו כוללת את ספרות ההיכלות והמרכבה, מעשה בראשית, תורת הגלגולים ודרכי הבורא. לקבלה השפעה גדולה מאוד על חיי הרוח היהודיים, ותנועות רוחניות שונות כגון הפילוסופיה היהודית, והחסידות שאבו ממנה הרבה משורשיהן. כמו כן, השפיעה הקבלה על תחומים רבים ביהדות, ובהם ההלכה והמנהגים, פרשנות המקרא, סדרי התפילה והפיוט, ספרות המוסר ועוד. גם קבוצות אשר סטו מהיהדות, כדוגמת השבתאות, תלו עצמם בתורת הקבלה.

מבחינה מילולית, המילה "קבלה" באה לבטא מידע הנמסר שלא על ידי ספר אלא מרב לתלמיד. בלשון הגמרא "דברי קבלה" הם דברי הנביאים שבתנ"ך, ולהבדיל מ"דברי תורה" שהם חמשה חומשי תורה בלבד. על אף שהתורה כולה נמסרה למשה מסיני "ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו", חלק ממנה נכתב בתורה שבכתב והועבר לכלל העם בצורה מילולית מדויקת בלבד, חלק נמסר בתורה שבעל פה והועבר לעם ישראל גם כן בצורה מילולית, אם כי בדגש יותר על המשמעות מאשר על עצם המילים, וחלק נמסר רק ליחידים, מרב לתלמידו, ללא תלות במילים מסוימות אלא הלימוד היה עד להבנה האישית של התלמיד כך שיוכל ללמד הוא את תלמידו הלאה. חלק זה הוא הקרוי בימינו "תורת הקבלה", וכלל לא נכתב עד תחילת האלף השישי. וגם מאז, עיקר לימוד תורה זו הוא רק מרב לתלמיד, כשהלימוד מהספרות לבדה באופן עצמאי נחשב לבלתי אפשרי.

מחשבות היסוד בקבלה

ערך מורחב – מושגי יסוד בקבלה

הקבלה מלמדת להבחין בין עצמות ה', שהיא בחינתו הנעלמת של האלוקות, שאין לאף יצור נברא יכולת להשיג בה השגות ("אין סוף"), לבין מעשי ה', שהיא בחינתה של האלוקות המתגלה ליצוריו, אשר מכונה לרוב בשם עשר הספירות, שהן הבחינות שבהן מאציל ה' את פעולותיו, ודרכן הוא ברא את העולם ומנהיג אותו. המקובל משיג בדעתו את המציאות הגשמית כולה ואת התופעות שבתוכה כמערכת סימנים, אשר משקפת את גילויו של האלוקות בעולם. המקובל מבקש להתאחד בדבקות עם האלקות על ידי התבוננות בהוויה האלוקית המסתתרת בכל נמצא ונמצא. דרך כך מבקש המקובל להתעלות במעלות השלמות הרוחנית, להשיב את נשמתו אל שורשה העליון האלוקי, לדבוק באלוקות ואף להיכלל בתוכה.

הספירות:

עיקר מרכזי בקבלה הוא סדר עשר הספירות הנקראות לרוב בכינויים אלו: כתר חכמה בינה, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד ומלכות. פעמים בהם אין מכלילים את ספירת הכתר בכלל עשר הספירות, ובמקומה מונים את ספירת ה'דעת' לאחר ספירות החכמה והבינה.

הקבלה עוסקת בסדר אצילות העולמות ומבארת את סדר העולמות העליונים המורכבים מעשר הספירות, תורת הקבלה מבררת את ייחודה מעמדה ותפקידה של כל ספירה בהשתלשלות ההאצלה האלוקית, עד לעולמנו אנו המכונה עולם העשיה הגשמי. מערכת הספירות הם אורות עליונים שבהם מאיר האור אין סוף והאלוקות, וכל ההשפעה של התולדות החיוביות והשליליות בעולם נקבעים לפי דרגת הארת הספירות בעולמנו אנו.

הספירות שונות זו מזו, ויש מהן שמנוגדות זו לזו, החלוקה היסודית של ספירות האצילות הם לפי סדר ימין שמאל ואמצע, בהתאמה על פי הנהגתן בחסד בדין וברחמים. על ידי עבודת ה' וקיום המצוות, ותפילות בכוונות הידועות ליודעי חכמת הנסתר, משתלבים האורות העליונים זה בזה, ומאירים בעולם התחתון בצורתם ובשילובם הנדרש לתיקון העולם וקירוב ביאת המשיח ברחמים. פעולה זו נקראת ייחוד הקב"ה שהוא האוא"ס, והשכינה שהיא הארת האלקות בעולם.

התפתחות היסטורית

ראשיתה של הקבלה

התורה כגילוי אלוקי, התקבלה מפי ה' כבר לאדם הראשון, אם בציווי על איסור האכילה מעץ הדעת, ואם בהבנת העולם ותפקיד האדם בספר אדם הראשון שהוזכר בתלמוד. מדור לדור עברה התורה מאב לבן ולתלמיד, כשבמשך אלפיים שנות תוהו מבריאת העולם, העברת המסורת היתה אצל יחידים ולא אצל כלל האנושות. עם כליון דור המבול כשרק משפחת נח נותרה, שוב החלה מסירת התורה והמצוה לכלל בני האדם, כשהמצוות המחייבות את כלל האנושות קרויות שבע מצוות בני נח על סמך דור זה. בהמשך שוב הצטמצמו מקיימי המצוות עם תקופת דור הפלגה ותפוצתם על פני העולם, כשרק משפחת אברהם אבינו שמרה על לימוד התורה, מסורת דבר ה', ושימור ההיסטוריה מאז בריאת העולם.

על דברי 'קבלה' במובן של מסורות ונבואות שלא במסגרת מצוות מעשיות, ישנן עדויות גם מתקופה קדומה זו. מסורת היתה אצל בני ישראל במצרים העתיקה על הגואל שיבוא לגאלם בלשון "פקידה" דווקא, והבנת המציאות וידיעת העתידות גם עברה מרב לתלמיד, כמו קץ הגלות שביקש יעקב לגלות לבניו לפני מותו.

תורת הקבלה במובנה המצומצם כמקובל בשפה העכשווית, גם כן נמסרה באופן אישי מרב לתלמיד עד משה בסיני והנביאים שבכל דור. אם כי ביטויי תורה זו באה בכל דור בפנים וסגנון מיוחד. רבי צדוק הכהן רואה רצף התגלויות של תורת הקבלה בפנים שונים: בתקופת הנביאים הקבלה הייתה נגלית בסגנון מראות הנבואה, בתקופת התנאים בסגנון ספרות ההיכלות והמרכבה, במשך האלף החמישי לא הייתה הקבלה בגילוי; אולם, בסמוך לתחילת האלף השישי הופיע רוח הקודש בבית המדרש בפרובאנס (דרום צרפת) כשסגנון זה התפשט ביותר, ועם גילויו שלספר הזהר הגיעה תורה זו בצורה גלויה יותר לצפון ספרד ומשם התפשטה לכל העולם.

קבלת חז"ל

בתקופת התלמוד כונתה תורת הסוד "סתרי תורה", "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" (ע"ע), על פי תיאור המרכבה ביחזקאל, פרק א' ופרק י'. התלמוד מספר על כמה חכמים שחקרו בתורת הסוד ואף עסקו ביצירה מעשית על פי ספר יצירה. בשל כוחה הרב, הוגבלה תורת הסוד ללימוד רק לתלמידי חכמים ולא להמון העם, בנוסף על הגבלות על צורת לימודה (שלא בפומבי: מרב לתלמיד יחיד, ושלא ביחידות).

אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם. וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

— משנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה א'

בתלמוד מסופר על כמה תנאים שלמדו ספר יצירה או מעשה מרכבה. כן מסופר על "אחר", (כינוי לאלישע בן אבויה) ש"נכנס לפרדס" – הגיע להשגה רוחנית גבוהה, אך הוא ניזוק מכך כיוון שלא ראוי להשגות כאלה, והוא יצא לתרבות רעה. ככלל, ”אמר רבי אמי, אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים (ישעיהו, ג', ג') שר חמשים, ונשוא פנים, ויועץ, וחכם חרשים ונבון לחש” (מסכת חגיגה, דף י"ג עמוד א'.).

בתלמוד אף מוזכרים חכמים שהסתייגו באופן גורף מלימוד תורת הסוד^{[דרוש מקור]}.

אזכורים כתובים של תורת הסוד עצמה נמצאים כבר בספרות מתקופת חז"ל.

קבלת הגאונים

בתקופת הגאונים רווחו ספרים המיוחדים לנושאים אלו, כמו "ספרות ההיכלות והמרכבה", כשספרים נוספים שרווחו אז אף מיוחסים לתקופה קדומה יותר. רב חמאי גאון חיבר ספרים קבליים ורב האי גאון שלח תשובה לרב פלטוי גאון בעניין עשרת הספירות ועוד. בין היתר, בידי החכמים באותה תקופה היתה מסורת של סתרי תורה בחכמת היד והפרצוף.

קבלת הראשונים

לאחר תורות הסוד הקדומות מדור הנביאים, תקופת חז"ל ודור הגאונים, החלה תקופת ספרות הקבלה המאוחרת, כשבעולם המחקר קטלגו את תקופה זו כענף נוסף בתורת הקבלה בכלל. ייחודיות התקופה היא מסגנון הכתיבה לדברים שעד אז לא נכתבו מעולם על ספר, אלא רק עברו מפה לפה.

הספר הראשון המזוהה עם תקופה זו, הוא ספר הבהיר, ספר הקבלה שנכתב סמוך לאלף השישי, והופיע בפרובאנס בשנת ד'תתק"ם בקירוב. ספר זה מהוה יסוד מרכזי למשנת המקובלים הראשונים, הוא מכיל בתוכו רעיונות ודרשות העוסקים בהיכלות וסודות המרכבה, וכמו כן את "ספר היצירה" חיבור המתאר את תהליך בריאת העולם והנהגתו על ידי ה'.

בתקופה זו התפתח בפרובאנס חוג של מקובלים, בהם רבי יצחק סגי נהור, רבי אברהם בן יצחק, ראב"ד ורבי יעקב הנזיר ועוד והופיעו מספר חיבורים קבליים קצרים.

תנועת חסידי אשכנז

באותו הזמן בקירוב הגיעה לשיאה, באופן בלתי תלוי, תורת הסוד של חסידות אשכנז. והופיעו ספרים מפורסמים כמו ספר חסידים וספרי בעל הרוקח. על אף השוני הברור בין תורת הסוד של חסידות אשכנז לזו של ראשוני המקובלים בספרד, ישנם קווי דמיון מסוימים בין השתיים. הדמיון נמצא הן בתופעה של היווצרות חוגים שעסקו בתורת הסוד, בלימוד ספר היצירה וספר שיעור קומה ודוגמתם, והן במרכזיותם של שמות ה'. היסוד המשותף לשתי התנועות הוא הבנת המציאות כהשתלשלות רוחנית מן האלוקות, כמדרגות של אור. "אור אינסוף", "אור הגדול", או "השכל העליון", הוא הקב"ה, והתמעטות האור בהדרגה, התמעטות שמאפשרת יצירת תחומים רוחניים המשתלשלים זה מזה וניתנים להבחנה.

התפשטות הקבלה וספר הזוהר

כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה, 1558

עד מהרה התפשטה ספרות הקבלה מפרובאנס למרכזים אחרים כמו בורגוס וטולדו שבקסטיליה (בשטחי ספרד המודרנית). להתפשטות זו תרם תהליך של נדידת רבנים והעברת ספרים וכתבים ממרכז אחד למשנהו. אחד מהם הוא רבי יצחק סגי נהור, שבראשית המאה ה-13 עבר לגירונה ולימד שם את מסורת הקבלה שהתפתחה קודם לכן בפרובאנס. בגירונה התפתח חוג חשוב שמילא תפקיד מרכזי בגיבוש מחשבת הקבלה בספרד ובהתפתחות ספרותה. לחוג זה משתייכים רבי יהודה בר יקר (רבו של הרמב"ן), רבי עזריאל ורבי עזרא מגירונה (שהיו תלמידיו של הראב"ד ורבותיו של הרמב"ן לקבלה), רבי יעקב בן ששת והרמב"ן. בשל היותו של הרמב"ן ראש רבני ספרד, קיבלה הקבלה תהודה רחבה ומעמד של ערך מרכזי במחשבת היהדות. תורת הסוד והקבלה נקלטה כיסוד משלים לתורת הנגלה, ויסודות קבליים מובהקים החלו להופיע בספרות פרשנות המקרא, המוסר וההלכה.

מקובל נוסף שתרם להתפשטות הקבלה הוא רבי אברהם אבולעפיא, שבשל שיטתו הייחודית (הקבלה הנבואית) נדחה בספרד והחל לפעול באיטליה, אחד מתלמידיו המוכזיים הוא רבי יוסף ג'יקטיליא בעל הספר שערי אורה, פעילות זו תרמה לקביעת איטליה כאחד המרכזים החשובים של הקבלה, מרכז נוסף שהתפתח הוא המרכז בביזנטיון.

ערך מורחב – ספר הזוהר

החל משנת 1280 החלו להופיע הגיליונות הראשונים של החיבור המרכזי בספרות הקבלה, הוא ספר הזוהר. הספר מיוחס לתנא רבי שמעון בר יוחאי בן המאה ה-2, וחוג תלמידיו. בתחילה הספר היה מצוי רק אצל בעלי הקבלה, אולם בתקופת גירוש ספרד לערך, החל ספר הזהר לקנות שביתה אצל כלל לומדי התורה.

אחד הפולמוסים הידועים והמשמעותיים ביותר בדבר זהות מחבר ספר, הוא הפולמוס על זהות מחבר ספר הזהר. ההנחה הרווחת כיום היא ייחוס רובו של ספר הזהר לרשב"י, כשחלקים ממנו נכתבו בתקופה מאוחרת יותר.

דחיפה נוספת להפצתו ולקדושתו של ספר הזוהר הייתה במאה ה-16, עם הדפסתו (לראשונה במנטובה). השפעה זו הגיעה לשיאה בקבלת צפת, ובפרט בקבלת האר"י, שרבים מהרעיונות שבה נבעו מפרשנות ספר הזוהר. הזוהר הפך למקור הראשי של תורת הסוד, וקנה לו מקום לצד התנ"ך והתלמוד. עם זאת.

במהלך המאה ה-15 התמעטו העןסקים בתורת הקבלה, אך בשנת 1492 התחוללה תמורה עמוקה בתורת הקבלה בשל גירוש ספרד, ומרכז לימוד תורת הסוד עבר לעיר צפת.

מקובלי צפת

מאז ימי חורבן הבית קיימת בעם ישראל הכמיהה לגאולה ולשיבת מלכות שמים. חישוב הקץ היה מוקד לעיסוק מחשבתי עד שחז"ל קבעו "תיפח רוחם של מחשבי קיצין", אם כי מבין חכמי הדורות עסקו בשאלה זו בסייגים מתאימים. בארבעים השנים שלאחר גירוש ספרד עלתה הכמיהה לגאולה בקרב המון העם, והחלו להופיע גם תנועות משיחיות. מחכמי ישראל החלו לעסוק יותר בחישוב הקץ כרבי אברהם בן אליעזר הלוי ורבי יצחק אברבנאל, ואחרים דוגמתם כדוד הראובני ורבי שלמה מולכו, ועוד. בין משיחי השקר ניתן למנות את אשר לעמליין, בתקופה זו גם התפרסם חיבור הנוסח הראשון של מעשה רבי יוסף די לה ריינה.

באותה עת הפכה ארץ ישראל שתחת שלטון האימפריה העות'מאנית למרכזה החדש של הקבלה ולמרכזו הרוחני של עם ישראל – בתחילה בירושלים ומשנת 1530 ואילך בצפת. לצפת נהרו מן הגולה רבנים בעלי שיעור קומה מכל תחומי ההגות היהודית: בתחום ההלכה – רבי יעקב בירב מחדש הסמיכה, רבי משה מטראני ורבי יוסף קארו; בתחום הפרשנות והדרשה – רבי משה אלשיך ורבי שמואל אוזידא (בעל מדרש שמואל על פרקי אבות); ובתחום המוסר והפיוט – רבי ישראל נג'ארה, רבי אלעזר אזכרי, רבי אליהו די וידאש ורבי שלמה אלקבץ. אולם, ההשפעה הגדולה של צפת באה לה בעקבות ענקי הרוח בתחום הקבלה, הרמ"ק והאר"י, שפיתחו את תורתם בעיר, שהתפשטה משם לשאר תפוצות ישראל.

תורת הקבלה אשר פשטה בעיר שולבה גם בתורת רבנים מתחומים שונים שמיזגו בתורתם את הנסתר והנגלה. דוגמאות לכך הם: רבי שלמה אלקבץ בפיוטיו, רבי יוסף קארו ורבי אלעזר אזכרי שהעלו על הכתב גילויים והשגות מהתגלות המגיד, רבי אליהו די וידאש בספר המוסר "ראשית חכמה" ועוד.

אולם התמורה המשמעותית בשהחלה בתקופה זו היא הבאת חכמת הקבלה לכל שכבות הציבור. שלא כמו הקבלה בראשיתה שנלמדה רק על ידי יחידי סגולה ובני עלייה, תורת הקבלה הפכה לנחלתם של רבים. אחד הזרזים לכך הייתה היווצרותה של ספרות המוסר הקבלי. ספרים רבים כדוגמת "ראשית חכמה", "ספר חרדים", "תומר דבורה" ו"שערי קדושה" נפוצו והפכו לנכסי צאן ברזל בעולם הספר היהודי.

בצפת התאגדו חבורות וחוגים רבים, שכללו בתוכם אף את פשוטי העם. חבורות אלו עסקו בין היתר בלימוד התורה ובהוראת דרכי התשובה. כמו כן נוצרו חוגים של מקובלים שעסקו בלימוד תורת הקבלה ובתיקוני התשובה. בנוסף, נהגו המקובלים להתפלל על קברי צדיקים של חכמי המשנה והזוהר הקבורים באזור, אשר מקובלי צפת שאפו אל דרך לימודם ואורח חייהם. פעמים רבות זכו המקובלים להידבקות בנשמות הצדיקים ולגילוי "מגיד", כמגיד שדיבר מתוך גרונו של רבי יוסף קארו, כמובא בספרו "מגיד מישרים". אחד מן החוגים הבולטים בצפת שעסק בכך היה רבי משה קורדובירו (הרמ"ק) ותלמידיו.

קבלת הרמ"ק

הרמ"ק נחשב כאחד מגדולי המקובלים שבכל הדורות ותורת וספריו נחשבים כספרי יסוד בתורת הקבלה.

הרמ"ק נולד בשנת ה'רפ"ב (1522). מקום לידתו אינו ידוע, אך שם משפחתו מעיד על כך שמוצא משפחתו מהעיר קורדובה שבספרד. הוא גדל וגר בצפת, למד תלמוד והלכה אצל רבי יוסף קארו. הוא התחתן עם אחותו של רבי שלמה אלקבץ, ובגיל עשרים החל בלימוד קבלה אצל גיסו. הרמ"ק פיתח את הקבלה בהרחבה וביסס אותה על רבים מהיסודות של תורת רבו, רבי שלמה אלקבץ. הרמ"ק היה אחד מארבעת הרבנים שנסמכו בידי רבי יעקב בירב ב-ה'רצ"ח 1538, ולאחר שנים אחדות החל לשמש כראש ישיבה בצפת. עם תלמידיו נמנו רבי חיים ויטאל, לימים תלמידי הגדול של האר"י, וכן רבי אליהו די וידאש, מחבר הספר "ראשית חכמה".

עם הגעתו של האר"י לצפת למד האר"י אצל הרמ"ק משך תקופה קצרה, עד לפטירתו של האחרון בכ"ג בתמוז ה'ש"ל (1570). עם פטירתו נחשב האר"י ליורשו הרוחני וממשיך דרכו, אף ששיטתם בקבלה אינה דומה: הרמח"ל יצר הבחנה בין השיטות, והסביר כי קבלת הרמ"ק מהווה לימוד "עולם התוהו", ואילו "עולם התיקון" נמצא בקבלת האר"י.

חיבורו המרכזי והספר שאיתו מזוהה הרמ"ק ביותר הוא "פרדס רימונים", המבאר את שיטתו בקבלה, ומסדר לפי כללים מסודרים את כל הידיעות בקבלה שהיו נפוצים עד אז בכתבים, או עברו מפה לאוזן מרב לתלמיד, הרמ"ק מוצא את ההקשר והחיבור בין כל הפרטים, ומכריע רבות במחלוקות בין המקובלים הראשונים. וכפי שמעיד על כך בהקדמתו לספר:

וכאשר באתי לשלם נדרי ערכתי לפני את כל ספרי האלוקי הרשב"י ואתבונן בהם, ויהי לבבי כהולך בלב ים וכשוכב בראש חיבל, נבוך ומתבלבל בעמקי הדרושים הרבים. ואומרה אקח קסת הסופר אשר במותני ואערוך כל הדרושים עדר עדר לבדו עד אשים ריוח לשכלי בין עדר ובין עדר.

הרמ"ק חיבר גם חיבור מקיף על ספר הזוהר וספר יצירה בשם "אור יקר", וכן ספר מוסר בשם "תומר דבורה" המיוסד על י"ג מידות ההנהגה, ועוד.

על אף התפוצה הרבה שלה זכתה תורתו של הרמ"ק והכבוד הרב שחלקו לו, את הבכורה בתורת הסוד והקבלה נטלו במהרה האר"י ותורתו.

קבלת האר"י

האר"י וגוריו

רבי יצחק לוריא (1534–1572), המכונה האר"י, היה גדול מקובלי צפת במאה ה-16. השפעתו על הלימוד תורת הקבלה היא עצומה, וממנו ואילך זכתה הקבלה שלו, קבלת האר"י, להשפעה רבה בכל רחבי העולם היהודי, עד שיש מחלקים את תורת הקבלה לשניים – לפניו ואחריו. תלמידיו נקראו אחריו גורי האר"י.

האר"י נולד בירושלים לאב ממוצא אשכנזי ולאם ספרדייה. לאחר פטירת אביו חי בבית דודו במצרים. את תורת הנגלה למד מפי רבי בצלאל אשכנזי בעל השיטה מקובצת. עד גיל 36 חי בבית דודו רבי מרדכי פרנסיס שהיה ממונה על המכס במצרים, שם הקדיש האר"י את עתותיו בעיקר ללימוד ספר הזוהר ותורת הסוד. בשנת 1570 עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, ובתום שנתיים של פעילות ערה נפטר והוא בן 38 בלבד.

מכתבי האר"י עצמו נשארו בידינו מספר פיוטים לשבת ("אזמר בשבחין", "אסדר לסעודתא" ו"בני היכלא") וכן מספר מאמרים שנקבצו בתוך ספר "שער מאמרי רשבי". שאר תורתו נכתבה על ידי תלמידיו. ישנה טענה שכתב יחד עם רבי בצלאל אשכנזי את פירוש "שיטה מקובצת" על מסכת מנחות, אך הפירוש אבד עוד כשהיה בכתב יד. האר"י כמעט ולא כתב את דבריו בקבלה, וכל תורתו ידועה לנו רק מכתבי תלמידיו. שלושת תלמידיו הגדולים היו רבי יוסף בן טבול, רבי ישראל סרוג ובעיקר רבי חיים ויטאל,שהיה גדול תלמידי האר"י והוסמך על ידו לכתיבת תורתו, אשר מובאת בעיקרה בספרו "עץ חיים" ו"שמונה שערים".

אל חבורתו של האר"י לא התקבלו אלא תלמידים נבחרים, וגם לאחר פטירתו של האר"י לא הפיצו תלמידיו את תורתו ברבים. התפשטות קבלת האר"י החלה רק במחצית השנייה של המאה ה-16, עם מסעותיו של רבי ישראל סרוג באיטליה ובפולין. בעקבות כך החלה קבלת האר"י לצבור תאוצה באיטליה, בפולין ובטורקיה, וזו גרמה להתעוררות רבה. בשל העובדה שהיה זה הרב סרוג שפעל להפיץ את תורת האר"י, נטבעה בראשיתה קבלה זו תחת חותמו, וזאת עד אמצע המאה ה-17, אז הופצו כתבי היד של רבי חיים ויטאל. עם הפצתם של כתבים אלה התפשטה עוד יותר קבלת האר"י והגיעה לכל קהילות ישראל, עד שקנתה לה את הבכורה במחשבה הקבלית מראשית עלייתה ועד לימינו.

החסידות שהתפתחה בשנים שלאחר מכן בארצות אשכנז, היא למעשה המשך ישיר לתלמידי האר"י, אך מושפעת רבות מקבלת הרמ"ק ותורת האותיות של קבלת הגאונים^{[דרוש מקור]}. לעומת זאת, בקבלת המזרח המשיכה קבלת האר"י להעמיק שורשים ולהתפתח. דוגמה לכך היא פיתוחה ושכלולה של תורת הכוונות בידי הרש"ש אשר עמד בראש ישיבת המקובלים בית אל – ישיבה אשר הייתה הסמכות העליונה בקבלת המזרח.

ההשפעה של הקבלה על יהדות צפון אפריקה היא גדולה וייחודית, השפעה אשר באה לידי ביטוי בכל שכבות העם ולא רק לשכבות אינטלקטואליות תורניות. תופעות אחדות מדגימות השפעה זו, כמו למשל סידורי תפילה לכלל העם שנערכו על פי הקבלה, שיעורים יומיים בספר הזהר בבתי כנסת בין מנחה לערבית לכל באי הקהילה, וריבוי הרבנים המקובלים הספרדיים.

קבלת האר"י

אחד החידושים בקבלת האר"י היה התפיסה של אופן בריאת העולם והשלכתה על תכליתו של האדם בעולם. הקבלה שקדמה לאר"י תפסה את תהליך בריאת העולם כהתפשטות ישירה והדרגתית מתוך האלוקות האין-סופית. הכוחות הכלולים בה הולכים ומתגלים, כשכל מדרגה בסדר ההשתלשלות היא בגדר סיבה ומקור לזו הבאה אחריה. זאת עד להיווצרותו הסופית של העולם בתוך מושג ה"יש", מושג הנתפס בשכל האנושי.

חידושה של קבלת האר"י הייתה בכך שראתה את תהליך הבריאה כתהליך מורכב יותר ודינמי, שכוחות מנוגדים פועלים בתוכו זה על זה. תהליך זה מתואר בהשאלות רבות ומושגים דמויי מציאות, כשמשמעותם האמיתית היא זו המזקיקה את לימוד זה לרב מפי רב בדווקא, עד כדי חוסר משמעות ללימוד המשל ללא הסבר הולם.

כיוון שקודם הבריאה מילא אור אין סוף את כל החלל, הרי שלכאורה לכל מציאות אחרת שהיא נפרדת מהאלוקות לא היה מקום להתקיים ולהתגלות. קבלת האר"י פתרה בעיה זו בהציגה את תהליך הבריאה כתהליך של הסתלקות שקודמת בהכרח להתגלות. תהליך זה מכונה בשם צמצום. בזכות הצמצום של הקב"ה וההתכנסות של הארץ נוצר חלל פנוי שמאפשר להכיל בתוכו את כל העולמות, הן הרוחניים העליונים והן הגשמיים התחתונים. חלל זה נקרא בשם "חלל הטהירו" (טהרה בארמית). על-אף הסתלקותו של האור האלוקי מחלל הטהירו, נותרו במקום שיירי אור המכונה בשם "רשימו" ('רושם' בארמית). שיירי האור שנותרו בתוך החלל הפנוי נותרו מעורבים בשורשי הדין, שקודם הצמצום היו כלולים בתוך האין-סוף אך לא ניתנו להבחנה ולא התגלו בתוכו. לכוחות הדין שנתגלו בצמצום יש תפקיד קונסטרוקטיבי בהתהוות העולמות. כוח הדין הוא כוח ההגבלה והצמצום ובכך מתאפשרת נתינת מידה ושיעור מחוץ להוויה האין-סופית של האלוקות. צורתו של החלל שנתהווה הוא חלל עגול, ובתור שכזה הוא נטול ממדים של מעלה, מטה, ימינה ושמאלה. ממדים אלו נקבעו עם השפעתו של אור אלוקי אל תוך החלל הזה ונקודת הבקיעה הראשונה של האור נקבעה כנקודת המעלה. האור השופע ממלא את כל החלל והדמות המצטיירת שם היא דמות "האדם הקדמון" המתוארת בקבלה כדמיון אדם. מדמות זו עתידים להתגלות העולמות העליונים.

וכך כותב רבי חיים ויטאל בחיבורו "עץ החיים":

דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא... והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם.

— עץ החיים, שער א-ענף ב

העולם הראשון נקרא "עולם העקודים", שהוא חלקו העליון של "האדם הקדמון". העולם השני הוא "עולם הנקודים" שהוא חלקו התחתון של "האדם הקדמון". החילוק המרכזי בין העולמות הוא שבעוד "עולם העקודים" העליון מורכב מ"כלי" אחד, ב"עולם הנקודים" התחתון יש הבחנה מפורטת יותר והוא כלול מעשרה "כלים" – כלי לכל ספירה.

עם היווצרות הכלים החל האור האלוקי להאיר לתוך הכלים. הכלים ב"עולם הנקודים" היו חלשים מדי כדי להכיל בתוכם את ההארה האלוקית, וכך נסדקו כביכול שלושת הכלים העליונים – כתר, חכמה ובינה, ושבעת הכלים התחתונים, שמטבעם חלשים יותר, נשברו. אירוע זה מכונה בספרות האר"י "שבירת הכלים" או "מיתת המלכים". שבירת הכלים נועדה לטהר את הכלים, שכן סייגי הפסולת של שורשי הדין היו מעורבים בכלים ועם שבירתם נפרדו מהם והתכנסו במקום אחד, ב"ממלכת הקליפות".

לאחר השבירה החל התהליך של תיקון והיבנות מחדש. שלב זה של התיקון מכונה בשם "עולם התיקון" או "עולם הברודים". ספרות האר"י מדמה תהליך זה לתהליך של לידה מחדש ומכנה את שלביה "עיבור", "יניקה" ו"מוחין". עם היווצרות עולם הקליפות נלכדו ניצוצות מההארה האלוקית ו"נשבו" שם. ניצוצות אלו הם שנותנים חיות לקליפות, וכל עוד הם שבויים שם יש לטומאה ולרוע אחיזה בעולם. כאן מתגלה ייעודו של האדם ותפקידו בעולם: על האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה"קליפות" ולהעלותם למקומם אל העולם האלוקי, וזאת בעזרת "תורת התיקון והכוונות". כשיסתיים תהליך הבירור וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם, תשלם מלאכת התיקון ואז תבוא הגאולה העתידה. תפקיד זה של הבירור והתיקון לא מוטל רק על יחידי סגולה אלא על כל אדם מישראל, כל אדם כפי כוחו וכפי שיעורו. עם ישראל נתפש כקולקטיב עם ייעוד משיחי, שבכל פעולה שלו צריך לכוון לפעולה של בירור ותיקון לקראת הגאולה הסופית. כך מציירת קבלת האר"י את עבודת ה' כבעלת משמעות משיחית הנושאת את עיניה אל עבר אחרית הימים, ולייעודה הסופי – הגאולה, אשר כל עם ישראל פועל בכל עת לקירובה.

התנגדות לקבלה

בניגוד לפולמוס נגד הרמב"ם, שהיה קרוב בזמן ובמקום לעליית הקבלה, על פי רוב, עלייתה של הקבלה לא לוותה במחלוקות מפורסמות בתוך היהדות. לכך תרמו גורמים אחדים, ובמיוחד לאור המשכיותה של הקבלה כמסורת עתיקה בעם ישראל.

עם זאת, בדומה לספרות ההלכה, גם תורת הקבלה אינה חפה מפולמוסים, כשאלו כוונו בעיקר כלפי היבטים מסוימים של הקבלה, ואת הפולמוסים הובילו רבנים שהיו בעצמם מקובלים. דוגמאות לכך הם הפולמוסים של הרשב"א כנגד רבי אברהם אבולעפיה, והפולמוסים של הגר"א כנגד החסידות.

אך הייתה גם התנגדות עקרונית. בשו"ת הריב"ש תשובה קנ"ז מצטט רבי יצחק בר ששת רבנים בדורו שהם ממתנגדי הקבלה, והוא דן בדברי התנגדותם כדבר לגיטימי אף על פי שהוא באופן אישי מבין ומקבל כלגיטימית גם את השקפת המקובלים. בין היתר הוא כותב בשם רבו רבי פרץ הכהן שהוא איננו מחשיב את הספירות. פולמוס של ממש כנגד הקבלה הוא המחלוקת סביב ספר הזוהר. רבי אליהו דלמדיגו כתב את הספר "בחינת הדת", המתנגד לקבלה ומערער על קדמות הזוהר. חיבור נוסף בשם "ארי נוהם" של רבי יהודה אריה ממודנה הוא חיבור שהוקדש כולו לביקורת על הקבלה וספר הזוהר.

היתה גם התנגדות להפצת הזוהר במתכונתו המוכרת. רבי אלעזר פלקלס (תלמידו של רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה") בספרו "תשובה מאהבה" חלק א' תשובה כ"ו מבקר קשות את ספר הזוהר בטענה ששולבו בתוכו דברי אחרים, ומביע התנגדות לספרות המקובלים, לעומת זאת רבי יעקב עמדין כותב בספרו מטפחת ספרים שעל אף שלא כל ספר הזהר נכתב על ידי התנאים, עומד הוא בקדושתו המופלגת ואין הוא יורד ממעלתו כלל.

אחד מתלמידי החתם סופר (1839–1762), הרב אליעזר נויזץ, כתב שרבו אמר "בפנים רבים מתלמידיו, אילו היה יכולת ביד אדם להעמיד מדרשי רבי שמעון בר יוחאי על טהרתן לבררם מתוך מה שנתחבר אליהם מחכמי הדורות שאחריו, לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מעוטים".

הקבלה בתנועת החסידות

ערך מורחב – תנועת החסידות

תנועת החסידות קמה באמצע המאה ה-18 על ידי מייסד התנועה רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), שינק בהגותו מן המורשת של תורת הקבלה. הגותה של הקבלה החסידית מושפעת ממיזוג של תורת הגאונים עם תורת האר"י והרמ"ק יחדיו. המגמה העיקרית של הקבלה החסידית היא דבקות בלימוד הקבלה, תוך הבנת מושגי הקבלה מתורת העולמות העליונים והאלוקות כשורשים ויסודות לאורות המושפעים בנפש האדם. על ידי ההבנה שכל מצב נפשי הוא בעצם עולם מלא, מגיע החסיד לדבקות פנימית בעולמות העליונים עד מצב של התפשטות הגשמיות וביטול הבחירה.

על אף ההשראה המהותית שהעניקה תורת הקבלה לתורת החסידות, התירו מרבית האדמו"רים רק ליחידי סגולה להגות בתורת הקבלה ואסרו זאת על השאר. יש מהאדמו"רים שאף התירו את הלימוד רק לבני ארבעים ומעלה. אדמו"רים שונים אוסרים במיוחד על בעלי תשובה טריים (שלהם נטייה ללימוד זה) את לימוד הקבלה.

הרמח"ל

ערך מורחב – פולמוס רמח"ל

הרמח"ל היה רב, מקובל, סופר ומשורר במאה ה-18. עוד כנער נמשך לקבלה, ואף חיבר בה חיבורים רבים. נגלה לו "מגיד" והוא קיבץ סביבו תלמידים רבים אשר רחשו לו הערצה רבה, בשל השימוש הנרחב בספר הזוהר ובטרמינולוגיה קבלית דמוית קבלת האר"י בשבתאות, אחת מתגובות הרתע לה הייתה הטלת הגבלות על הפצתה ולימודה של תורת הקבלה. בשל כך נרדף הרמח"ל על ידי גדולי חכמי דורו והוטלו עליו הגבלות שונות, שבעקבותיה התעורר פולמוס גדול שגבל אף ברדיפתו והגיע לכדי שריפת ספריו. הוא אף נחשד לזמן מה בשבתאות.

על אף הרדיפות אחר הרמח"ל, לאחר פטירתו זכה להערכה רבה אצל הגר"א, והתנועה הליטאית שבראשה עמד הושפעה ממנו רבות. תלמידו הגדול של הבעש"ט הלא הוא המגיד ממעזריטש צוה לתלמידו רבי ייב"י מאוסטראהא להדפיס את ספרי הרמח"ל, והסביר את המחלוקת בכך ש"דורו לא הי' ראוי לגילוי נשגב זה".

בעל הסולם

ערך מורחב – בעל הסולם

הרב יהודה לייב אשלג (1884–1954), המכונה "בעל הסולם" על שם הפירוש שכתב לספר הזוהר, עסק בהפצתה של חכמת הקבלה. מלבד הפירוש האמור, הוא כתב גם את "תלמוד עשר הספירות" המונה 16 חלקים ומיוסד על כתבי האר"י.

"בעל הסולם" הדגיש מאוד את חשיבות הנתינה. בראייתו, תיקון "שבירת הכלים" ייעשה כאשר כל אדם יצרוך רק את הדרוש לו וייתן לזולת ככל יכולתו, תוך מילוי מושלם של הרצון האלוקי. כל הקלקולים בחברה האנושית (למשל: הפערים בין עשירים לעניים ומלחמות), הם תוצאות של האגואיזם והרצון לקבל, המנתק את נשמתו של האדם מבוראו, מסביבתו ומקיומו. הוא הצביע על הצורך הטמון באדם להתעלות במדרגות רוחניות, כדי להשיג בשלמותו את הדביקות והנתינה הנצחית לאלוקים, הכולל את כל השפע והטוב.

ההתעלות והדבקות הרוחנית מלווה גם בהתקדמות חברתית גשמית שתתבטא במבנה חברתי מקיף עולם של אחדות ואלטרואיזם. מאמריו וספריו פונים בראש ובראשונה אל היהודי. עם זאת, רעיונות מרקסיסטיים הופכים בפרשנותו לסולם דיאלקטי המוביל אל גאולה. ובמובן המעשי הקבלה נתפשת אצלו כמודל רצוי לתנועה חברתית.

השבתאות

ערך מורחב – שבתאות

אף שכיום מוכרת השבתאות, בדמיון מה לנצרות, כדת חדשה של כת שנפלטה מהיהדות, תחילתה של זו התיימרה לשנות את היהדות עצמה, ולהכריז על זמנה כתחילת עידן הגאולה, ועל העומד בראשה כמשיח ה' אשר בא לגאול את עמו.

על אף שבספרות ההלכה לא מצאו מייסדי השבתאות עילה להכניס את תורתם, בתורת הקבלה, אשר ענייניה מופשטים ובלתי מובנים לעם הפשוט, מצאו מעצבי הכת אילן גדול לתלות בו שגיונותיהם. ובעוד קבלת האר"י הטילה את הייעוד המשיחי על עם ישראל , תוך הנחיית העם למטרה נוספת בקיום דבר ה' ושמירת המצוות, הטילה תנועת השבתאות - להבדיל - את השליחות המשיחית על אדם בודד, והעמידה במרכזה את משיח השקר שבתי צבי.

שבתאי צבי נולד באיזמיר ב־1626. כבר בצעירותו הרבה להתעסק במיסטיקה ובקבלה לצד ספרות ההלכה. מגיל צעיר נתגלו בו סימנים של מאניה דפרסיה. בגיל 25 (או 29) גורש מאיזמיר והחל במסע נדודים. בעזה פגש את נתן העזתי, ששכנע אותו, על סמך חזון נבואי, כי הוא המשיח. פגישה זו, שהתרחשה בשנת 1665, היוותה את האפיזודה הראשונה בסדרה של התרחשויות, שעתידות היו לחולל טלטלה עצומה בקהילות ישראל בשנים שאחר כך. נתן העזתי החל להפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, ובה בעת יצא שבתי צבי עצמו לירושלים להפיץ את בשורתו. בקהילות ישראל באירופה התקבל שבתי צבי כמשיח, הרבה בהשפעת פרעות ת"ח ת"ט (1648–1649). היהודים, שהיו במצב כלכלי, דתי, חברתי וביטחוני קשה מאוד לאחר הפרעות, פירשו את מצבם כחבלי משיח והאמינו שהגאולה קרובה. על כן, כששבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח, קיבל אותו המון העם בהתלהבות.

העולם היהודי חווה חודשים של אופוריה משיחית; צומות החורבן בוטלו על ידו . ואילו שבתי עצמו נהג לעבור על איסורי תורה כמו אמירת השם המפורש – טאבו חמור מאין כמוהו – ובירך על כך: "ברוך מתיר איסורים". על אף שבפומבי הייתה הקריאה שיצאה מתנועתו קריאה לחזרה בתשובה, הותרו לחבריה הותיקים של התנועה איסורי כריתות חמורים בתואנה שכביכול כבר באה הגאולה ובטלו ה"קליפות" מן העולם.

שמועות על מלכותו של ש"צ, ועל כך שהוא עומד להדיח את השליט העות'מאני ולתפוס את מקומו, רדפו זו את זו, ואפילו העיתונות הבינלאומית הקדישה מקום רב לשמועות.

הקדחת המשיחית לא תמה אף כאשר הווזיר הטורקי החליט לעצור את שבתי צבי; ניתנה לשבתי צבי האפשרות לבחור בין מוות לבין התאסלמות; ובספטמבר 1666 הוא בחר להמיר את דתו. התאסלמותו של שבתי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרובו לזנוח את התקווה המשיחית. אף על פי כן, מעטים שמרו אמונים לרעיון המשיחי. נתן העזתי עצמו יצא את עזה ופנה למסע נדודים בקהילות ישראל, והטיף להמשך האמונה בשבתי צבי. התאסלמותו הוסברה כירידה לקליפות האסלאם, כדי להוציא משם את אחרוני הניצוצות שנשבו. מקורות רבניים וותיקים פורשו מחדש בדרך שתתאים לרעיון מופרך זה.

שבתי צבי עצמו נותר באדריאנופול (בבלקן), ראש ל-200 משפחות של נאמניו, שהתאסלמו אתו. התגלויותיו לא פסקו, והוא ניהל אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי; דבר זה היה לצנינים בעיני השלטון. ב-1673 הוגלה שבתי צבי לדולצינו, העיר העתיקה שבאלבניה. בתקופה זו יצר משנה דתית חדשה, הדומה במידת מה לנצרות.

שבתי צבי מת ביום כיפור שנת ה'תל"ז (1676) והוא בן 50, כשנתן העזתי עדיין לא אמר נואש, והפיץ את הרעיון לפיו שבתי צבי "נבלע באורות העליונים", כלומר הפך כביכול לחלק מהשכינה.

המחשבה השבתאית

בעוד הקבלה המוקדמת ביקשה לחקור את האלוקות והבריאה בראשיתה, וקבלת האר"י הטילה את עבודת ה' בשאיפה אל עבר הגאולה העתידית שזמנה אינו ידוע, השבתאות להבדיל, ראתה עצמה כעומדת כבר על סִפה של הגאולה. אי לכך ביקשה השבתאות לעקור את תורת הכוונות של האר"י, ואף את ההלכה, משום שזו נתפסה כתורה השייכת לזמן הגלות ולא לעת הגאולה.

ערך האמונה בשבתי צבי כמשיח ישראל כבש את מקומה של ההלכה כערך עליון. את מעשיו הזרים ומצבי הרוח הקיצוניים שהיה נתון בהם תירצה השבתאות בעזרת פיתוח תאולוגיה יוצאת דופן. את טלטלות הנפש של שבתי צבי תירצו כמצבים שבהם היה שרוי במאבק ב"קליפות", כשבעתות הדפרסיה היה שרוי בעומק ה"קליפה" ובעתות התרוממות הרוח היה כמי שהצליח לחלץ ממנה את ניצוצות הקדושה שהיו שבויים בתוכה. אף את מעשה ההמרה של שבתי צבי תירצו כמהלך הכרחי במאבק מול הקליפות. כדי לחדור לעומקה של הקליפה ואז לשוברה, היה צריך המשיח להידמות לה וכך להיטמא ולהיטמע בתוכה כדי לגאלה.

אצל המאמינים במשיח השקר נתגלו שתי מגמות. אצל המתונים נתפס המעשה של הירידה כמעשה שרק המשיח מסוגל לו ואילו הם מחויבים להמשיך ולקיים את התורה והמצוות. לעומתם, אנשי התנועה הקיצונית בשבתאות ראו עצמם מחויבים ללכת בדרכו של המשיח ולסייע לו במלחמתו כנגד הקליפות ואף להמיר את דתם בעקבותיו. מהפלג הקיצוני הזה התפתחו כתות כ"פרנקיזם" והדונמה שחלקם הגיעו אף לניהיליזם מוסרי מוחלט.

"קבלה" בעמים וכתות אחרות

קבלה נוצרית

ציור של אילן הספירות המכונה 'עץ החיים' מהמאה ה-16 מתוך התרגום ללטינית של פאולו ריצ'יו ל"שערי אורה" של רבי יוסף ג'יקטיליה

בסוף המאה ה-15, בראשית תקופת הרנסאנס, משכה תורת הקבלה את תשומת לבם של מלומדים נוצרים. חיבורים קבליים אחדים תורגמו ללטינית, וההתעניינות והעיסוק בתורת הקבלה הלכו והתרחבו עד שהפכו לתנועה. הסיבה העיקרית לעניין שמצאו המלומדים הנוצרים בקבלה הוא הדמיון שראו בעיניהם בין כמה מיסודות הקבלה לבין עיקרי האמונה הנוצרית. בכך ביקשו למצוא ביסוס לעיקרי הנצרות בעודם נתלים בתורת הקבלה.

הנוצרים, אשר אחד מעיקרי אמונתם היא שלילת המצוות, נטרלו מן הקבלה את אחד מיסודותיה – את הממד התאורגי-הלכתי. כך למשל רבי מנחם רקנאטי, אחד מנציגיה הבולטים של הפרשנות התאורגית ההלכתית, צוטט בסלקטיביות רבה, והובאו בשמו רק היסודות התאוסופים של הקבלה. תנועה זו הייתה הראשונה שהדפיסה ספרות קבלית, ובכך אף הקדימה את הכתבים הקבליים היהודים הראשונים שהובאו לדפוס.

החל מהמאה ה-16 החלו להופיע לראשונה בקרב תנועה זו תרגומים של חלקים מספר הזוהר. על אף הפולמוס על קדמות הזוהר – גם בחוגים הנוצרים – העמדה המקובלת הייתה שהספר אכן קדמון ויצא מחוגו של רשב"י, שלפי דעה קיצונית השתייך לדת הנוצרית. גם במקרה של ספר הזוהר ההשקפה הייתה כי הוא משקף יסודות נוצריים. תנועה זו אף ניסתה לפעול במקרים מסוימים באופן מיסיונרי, על מנת לשכנע יהודים להמיר את דתם בעודם מוכיחים לכאורה את אמיתות הנצרות על יסוד תורת הקבלה וספר הזוהר.

שתי דמויות בולטות בקבלה הנוצרית הם יוהנס רויכלין בגרמניה ופיקו דלה מירנדולה באיטליה. האחרון ניסח בשנת 1486 900 גופי תורה שחלקם שואבים מתורת הקבלה, ובפרט מהביאור לתורה של הרקנאטי.

השימוש בקבלה ובספר הזוהר לצדה של הנצרות, ומאוחר יותר של השבתאות, הביא לכדי הסתייגויות מצד כמה מחכמי היהודים, שהזהירו מפני לימוד והפצת תורת הסוד, ובמקרים מסוימים אף פנו כנגד תורת הקבלה. הבולט שבהם הוא רבי יהודה אריה די מודינה.

קבלה הרמטית

עם התנופה שלה זכה ההרמטיציזם בימי הרנסאנס, מצאו חיבורים קבליים יהודיים את דרכם גם אל מכשפים ואוקולטיסטים הרמטיים שפעלו באירופה, ואלו פיתחו את הקבלה ההרמטית, לצד הקבלה הנוצרית. הקבלה ההרמטית שואבת ממקורות רבים, בהם הקבלה היהודית והאסטרולוגיה המערבית אך גם מאלכימיה, פגאניזם (בעיקר פגאניזם מצרי ויווני - ממנו צמח ההרמטיציזם), גנוסיס, נאופלאטוניזם, ומתחומים הרמטיים נוספים דוגמת "מערכת קסמי המלאכים החנוכית" של ג'ון די. עם דעיכת השפעת הדת על אורח החיים האירופי בימי ההשכלה, הפכה הקבלה ההרמטית לאחד הבסיסים הפילוסופיים והפולחניים של אגודות כישוף, תנועות נאו-פגאניות ואגודות סתרים שונות, כגון המסדר הרמטי של השחר המוזהב, ת'למה, "אחוות צלב הורד" ועוד.

הקבלה ההרמטית השפיעה על תנועות ניו אייג' ותנועות נאו פגאניות מודרניות (לדוגמה ויקה).

הקבלה הייתה מושא ללעגם של המשכילים, אשר שללו כל הווייה והשפעה רוחנית, הם יצאו כנגדה "מפני הזיית דת קבליסטית". מלחמתם של אנשי ההשכלה הגבילה מעט את השפעתה של הקבלה במזרח אירופה, אך בקרב יהדות המזרח המשיכה הקבלה להשפיע על חיי הציבור עד לימינו. תנועה יוצאת דופן בקרב יהדות זו היא תנועת "דור דעה" (דרדעים) התימנית, בראשותו של רבי יחיא קאפח, אשר דחו ודוחים בתוקף את הקבלה, והולכים בכל עניין בעקבות משנתו של הרמב"ם ובעקבות המסורת התימנית הקדומה.

חקר הקבלה

ראשיתם של מחקר הקבלה והעיסוק הביקורתי בה הייתה בהופעות הראשונות של חיבורים קבליים בפרובאנס. על פי רוב לא פנו הביקורות כנגד הקבלה עצמה, אלא כוונו לסילופים שלה. בתקופת הרנסאנס החלו חוקרים לעמוד על הזיקה בין השקפות קבליות לבין תפיסות פילוסופיות שונות. מחקרים אלו תרמו להופעת גישה ביקורתית לקבלה ולניסיונות להבינה בעזרת כלים פילולוגיים-היסטוריים. שניים מהחוקרים הבולטים בעת ההיא הם רבי אליהו דלמדיגו ורבי יהודה מסר ליאון. הופעתו של ספר הזוהר, והשימוש שנעשה בו ובתורת הקבלה בקרב חוגים נוצריים מיסיונרים, היווה בעיה סוציו-אינטלקטואלית ליהדות. ההתמודדות עם בעיה זו תרמה לבחינתם המדוקדקת של הקבלה ושל ספר הזוהר. החיבור הראשון שיוחד כולו להתקפה כנגד הקבלה וספר הזוהר הוא "ארי נוהם" של הרב יהודה אריה ממודנה.

המחבר הראשון שעמד על הקרבה בין הגנוסטיקה לאמונות קבליות היה היינריך אגריפה, בספרו "על הבלי המדעים". דמויות בולטות בחקר הקבלה במאה ה-18 הם רבי יעקב עמדן, שבמסגרת מאבקו בשבתאות חקר באופן פילולוגי טקסטים קבליים, ושלמה מימון, שניסה לפענח את הקבלה במונחים פילוסופיים.

בראשיתה של המאה ה-19, עם התעוררות ההתעניינות האקדמית ביהדות (חכמת ישראל), התגברה גם ההתעניינות בקבלה אצל החוקרים – בהם ניתן למנות את רנ"ק, רבי אליהו בן-אמוזג, אדולף פרנק, שלמה מונק, שד"ל, משה שטיינשניידר וצבי גרץ. אצל חלקם לא היה המחקר האקדמי בתחום חף ממניעים זרים, בהם מניעים דתיים ותרבותיים. מגמה זו בולטת במיוחד אצל שני האחרונים, שאותם מכנה יהודה ליבס "הקברנים": "שביקשו לייבש ולחסל במחקרם את המורשת היהודית ורק לערוך לה קבורה הגונה". יוסף דן הדגיש כי "כל תנועות הרפורמה [היהודיות] המודרניות, עוד בטרם פנו לתקן את סידור התפילה וההלכה, התנערו בתחילה כל שריד של יראה כלפי הקבלה. הם הבינו שאי-אפשר לנתק בינה לשמירת מצוות דקדקנית... עד אמצע המאה ה-20, האורתודוקסים המודרניים, הקונסרבטיבים, הרפורמים והרקונסטרוקטיבים התאפיינו בדחייה גמורה של הקבלה."

חוקר הקבלה הבולט ביותר במאה ה-20 הוא גרשם שלום, אשר נחשב לראש החוקרים של תחום הקבלה. מחקריו וחיבוריו בתחום זיכו את הקבלה במעמד נכבד בעולם האקדמי. שלום העמיד תלמידים רבים וחשובים כמו ישעיה תשבי, רבקה ש"ץ אופנהיימר, יוסף בן שלמה, משה אידל, יוסף דן ויהודה ליבס. תלמידיו של שלום הכשירו את הדור הבא של חוקרי הקבלה ובראשם רחל אליאור, מיכל אורון, בועז הוס, יונתן גארב ואחרים. חקר הקבלה הוא התחום הפורח ביותר בתחום מדעי היהדות; כך למשל, קרוב ל-5% מכלל עבודות הדוקטורט שאושרו באוניברסיטה העברית בשנת 2004 עסקו בתחום הזה. בראשית המאה ה-21 אושרו במוסדות האקדמיה בישראל וברחבי העולם עשרות עבודות דוקטורט בתחום הקבלה.^{[דרוש מקור]}

מחקרים רבים פורסמו גם מחוץ לעולם האקדמי, כגון מחקריו של הרב יוסף אביב"י.

הקבלה משלהי המאה ה-20

כחלק מהתגברות העניין העממי הגלובלי במיסטיקה ורוחניות, זוכה גם הקבלה לפריחה מחודשת בישראל ובעולם, ואף בקרב מי שאינם יהודים. מאמיניה ואלה שרוצים ללמוד אותה, משתייכים לכל שכבות הציבור, והשפעתה ניכרת אף בקרב ידוענים מתעשיית הבידור.

רובם המוחלט של הרבנים האורתודוקסים (ורבים מבין הזרמים האחרים) מתנגדים נחרצות לשימוש שעושים ב"מרכז לקבלה" ובארגונים דומים ללימוד תורת הקבלה. לטענתם הוא פופוליסטי ושטחי, ומהווה זילות של תורה זו וניתוקה משאר חלקי היהדות. היו אף רבנים שהוציאו פסקי הלכה האוסרים לימוד כזה. פסק ההלכה הבולט שבהם הוא זה של רבי עובדיה יוסף. עמדה דומה מובעת גם על ידי רוב חוקרי הקבלה בישראל ובעולם, הטוענים כי ב"מרכז לקבלה" מלמדים תורת ניו-אייג' ולא קבלה ממש. בתגובה, טענו אנשי "המרכז לקבלה" כי מדובר בקיבעון של הממסד.

התפשטות התופעה, שנהפכה לפופולרית מאוד, הובילה לפרסום מאמרי עיתונות רבים על "המרכז לקבלה" בעיתוני העולם. מלבד זאת נעשו גם מחקרים רבים על תופעת הקבלה החדשה בכלל והמרכז לקבלה בפרט. יש חוקרים המבקרים תופעה זו. כך למשל, טען החוקר יוסף דן, כי "מרבית המיסטיקה וה"קבלה" שנלמדים היום בישראל אין להם שום קשר לקבלה היהודית האותנטית וכי לאמיתו של דבר הם מבטאים את ניצחונה של "הקבלה הנוצרית", שהיא פירוש שונה ומעוות של הקבלה היהודית".

מילונים ואנציקלופדיות קבליות

בספרי הקבלה נוצרה שפה חדשה - שפה קבלית. שפה זו כוללת מילים חדשות וכן משמעויות חדשות למילים ולמושגים. במשך הדורות נכתבו חיבורים בצורת רשימות ערכים, מילון, מפתח או אנציקלופדיה העוסקים במושגי ובתכני הקבלה. בהם:

• אור עינים - רבי אליעזר צבי ספרין (תק"ץ-תרנ"ח)
• אדרת אליהו - רבי אליהו דוד סלאטקי (תרנ"ט-תש"מ 1899–1980), ירושלים תשל"ד
• אוצר הזוהר - רבי דניאל פריש, ירושלים תשל"ו, 4 כרכים
• אור נערב, חלק שביעי - רבי משה קורדובירו
• אור עיניים - רבי אליעזר צבי ספרין
• ויאסף דוד (בסוף: קדמות ספר הזהר) - רבי דוד לוריא (1798–1855)
• מאורי אור (בתוך ספר מאורת נתן) - רבי מאיר פופרש
• מגן דוד - רבי דוד בן זמרא
• מלון עברי קבלי - הרב אליהו כלפון, נוף איילון-שעלבים ה'תשנ"ח
• מפתחות הזוהר ורעיונותיו - הרב חיים דוד הלוי, תל אביב תשל"א
• ערכי הכינויים - רבי יחיאל היילפרין
• ערכי הכינויים - רבי יעקב צמח
• ערכי הכינויים - רבי משה זכות
• פרדס רמונים (בתוך) - רבי משה קורדובירו
• ציצים ופרחים - רבי יעקב עמדין
• קהלת יעקב - רבי יעקב צבי יולס (1778-1825)
• רגל ישרה - רבי צבי אלימלך שפירא
• שערי אורה ושערי צדק - רבי יוסף ג'יקטיליה
• שרשים (בסוף: החקירה, דרך אמונה) - רבי מנחם מענדל שניאורסון הצמח צדק

ראו גם

• מושגי יסוד בקבלה
• מקובל
• מיסטיקה
• מיסטיקה יהודית
• פרדס (יהדות)

לקריאה נוספת

• גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו-1976
• יורם יעקבסון, מקבלת האר"י עד לחסידות, תל אביב : הוצאת משרד הביטחון
• ישעיה תשבי, חקרי קבלה ושלוחותיה, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס
• ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרכים א-ב, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ז-1957, תשכ"א-1961
• משה אידל, קבלה - היבטים חדשים, תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן, תשנ"ג-1993
• משה חלמיש, מבוא לתורת הקבלה, ירושלים: הוצאת "ספרית אלינר" ההסתדרות הציונית, 1991
• משה אידל, תורת הסוד. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986, עמ' 542–560.

קישורים חיצוניים

• קבלה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• מילון ערכים בקבלה באתר אור הסולם
• אלי אשד, אוניברסיטאות לנביאים? על מצב חקר הקבלה בישראל
• גליון מיוחד - הקבלה והחברה הישראלית, מקור ראשון, מוסף "שבת"
• סדרת "סודות הקבלה" (אורכב 04.07.2011 בארכיון Wayback Machine) בערוץ התוכן היהודי "אורות"
• קבלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אפליקציית קבלה - תכנים בחכמת הקבלה
• חביבה פדיה, לספר אחרת את תולדות תורת הסוד היהודית, באתר הארץ, 2 באפריל 2018
• קבלה, דף שער בספרייה הלאומית

ספרי קבלה

• ספרייה וירטואלית של ספרי קבלה באתר "הלכה ברורה"
• ספר הזוהר, מהדורת מנטובה, 1558, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
• ספר הזוהר, מהדורת קרימונה, 1559, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
• ספר הזהר עם פירוש הסולם מאת הרב יהודה ליב הלוי אשלג (בעל הסולם)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

קבלה36540824Q123006