חכמת ישראל

חכמת ישראל (בגרמנית: Wissenschaft des Judentums, מילולית: 'מדע היהדות') הייתה תנועה אינטלקטואלית באירופה שפעלה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. היא ייסדה את המחקר האקדמי של היהדות והיהודים, והייתה הראשונה לבחון נושאים אלו בכלים מדעיים וביקורתיים באופן שיטתי. "חכמת ישראל" שירתה הן את המחקר לשמו, הן את הצורך להתגונן בפני האשמות נוצריות והן את השינויים והחידושים של הקהילות היהודיות המתקדמות בעידן האמנציפציה. היא הרימה תרומה עצומה בתחום, ומדעי היהדות האוניברסיטאיים מתבססים על הישגיהם הראשוניים של חוקריה.

תולדותיה

ראשיתה של התנועה באגודה לתרבות ולמדע של היהודים, שקמה בגרמניה ב-1819. חוקרים מתארכים את קצה לעיתים קרובות לשנות ה-70 של אותה מאה, כשהושלמה הקמת הסמינרים הרבניים המרכזיים באירופה, אך מחקר ברוחה הוסיף לצאת לאור עד עליית הנאצים לשלטון. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר התחום סופית לאוניברסיטאות ולהתנהלות בשפה האנגלית והעברית המודרנית, במקום גרמנית או עברית משכילית.

'האגודה לתרבות' כוננה על רקע פרעות הפ-הפ. המייסדים, שכללו את יום-טוב ליפמן צוּנְץ והיינריך היינה, קיוו לספק מענה לאדישות ולניכור שפשו בקרב יהודי גרמניה לדתם. לאחר דור שלם של אקולטורציה וטמיעה מואצת, היה פער גדול בינם ליהדות המסורתית. החינוך הישן הלך ונעלם (ב-1828 נסגרה הישיבה האחרונה בכל אשכנז) ורוב ההורים לא שלחו את ילדיהם לתלמודי תורה במקביל לבתי-הספר החדשים. הסביבה הנוצרית התייחסה ליהודים בסלידה: הפילוסופים המובילים גינו את דתם כשריד מאובן, וקבלת משרות יוקרתיות הותנתה בהתנצרות. הריאקציה הפוליטית לאחר קונגרס וינה ליבתה עוד יותר את העוינות כלפיהם. מתוך משבר זה, כשרבים מאוד מהצעירים המירו את דתם, שאפו ראשי האגודה לספק אלטרנטיבה שתציג את היהדות כתואמת את ערכי המודרנה, וכך הם קיוו לדחות את השנאה ולהפיג את הזרות והניכור של בניה כלפי מורשתם. כעבור עשור נסגר המועדון, כשחלק גדול מחבריו נטבלים לנצרות. צונץ המשיך את העיסוק המדעי, אותו שכלל ופיתח. הוא נחשב לרוב לדמות הבולטת מבין מייסדי 'חכמת ישראל'.

שני ענפים מרכזיים היו לתנועה: הראשון במרכז אירופה, ובו פעלו אחרי צונץ חוקרים שכתבו בגרמנית ובראשם אברהם גַיְיגֶר, היינריך גְרֶץ, יצחק מרקוס יוֹסְט, משה שטיינשניידר ואחרים; הענף השני צמח במזרח אירופה - בגליציה ובאימפריה הרוסית - ובו פעלו חוקרים שכתבו בעברית, אנשי תנועת ההשכלה היהודית, ובהם רבי נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק), שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) ואחרים. כמו כן, פעל כך גם שמואל דוד לוּצאטוֹ (שד"ל), שחי באיטליה והצטרף לבית המדרש לרבנים בפאדובה בשנת 1828.

התנועה ביקשה לסייע ליהודים לחקור ולחזור אל עברם ההיסטורי, כפי שעמים שונים עשו באירופה - ברוח התנועה הרומנטית. בנוסף לכך, באותה התקופה הייתה אנטישמיות רבה. משכילים אלו חשבו שאם יראו לחברה הנוצרית אשר בתוכה חיו, מה היא היהדות, יפסיקו הנוצרים לפחד מהיהודי ולראות בו זר. בעקבות כך, קיוו משכילי "חכמת ישראל", ילמדו הנוצרים לקבל את היהודי וישלבו אותו בתוכם.

תנועת חכמת ישראל, החוקרים האקדמיים שיצאו בעקבותיה, וחברת הוצאת הספרים "מקיצי נרדמים" שהוקמה בהשראתה, הניבו יבול של מחקרים מונומנטליים במדעי היהדות, ופרסום מהדורות מדעיות של ספרי היסוד של היהדות.

ראו גם

• מדעי היהדות
• האגודה לתרבות ולמדע של היהודים
• בית המדרש לרבנים בברסלאו
• בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין
• בית המדרש לרבנים בברלין

לקריאה נוספת

• פול מנדס פלור (עורך), חכמת ישראל: היבטים היסטוריים ופילוסופיים, מרכז זלמן שזר, 1980.

• יצחק שורש, הפנייה לעבר ביהדות המודרנית, מרכז זלמן שזר, תש"ס.
• משה ‫פלאי, "כרם חמד", כתב העת העברי של חכמת ישראל בגליציה ובאיטליה, קשר, 38, 2009, עמ' 77-86.
• אסף ידידיה, בנימין מנשה לוין ומחקר "חכמת ישראל" ברוח המסורת, קתדרה, 130, תשס"ט, עמ' 156-131.
• גאורג ק. האסלהוף, "חכמת ישראל" Wissenschaft des Judentums של גרמניה במאה ה-19 ותרומתה לגילוי השפעות הרמב"ם על הנצרות, בתוך: היסטוריוסופיה ומדעי היהדות, (עורכים: מיכאל פ. מאך, יורם יעקבסון), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשס"ה, עמ' 107-138.
• רן הכהן, התמודדות חוכמת ישראל בגרמניה עם ביקורת המקרא במאה התשע-עשרה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2002.
• שמעון פדרבוש (עורך), חכמת ישראל (3 כרכים), ירושלים-תל אביב, הוצאת עוגן, שליד הסתדרות העברית באמריקה, והוצאת ראובן מס, תשי"ט-תשכ"ה - 1958-1965.
• גאורג קוהלר, Judaism Buried or Revitalised? Wissenschaft des Judentums in Nineteenth-Century Germany – Impact, Actuality, and Applicability Today.
• אסף ידידיה, ביקורת מבוקרת: אלטרנטיבות אורתודוקסיות ל'מדע היהדות', 1956-1873. מוסד ביאליק, 2013.
• יוהאנס הייל, Wissenschaft des Judentums 1819–1933 – Wissenschaft, Selbstbild und Trugbilder.
• גרשם שלום, מתוך הרהורים על חכמת ישראל, 1945.
• מיכאל מאיר, בין מחקר יהודי וזהות יהודית בגרמניה המודרנית.

קישורים חיצוניים

• חכמת ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29080091חכמת ישראל