חביבה פדיה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סופר ריקה. חביבה פְּדָיָה (נולדה ב-5 בדצמבר 1957) היא משוררת וסופרת ישראלית, חוקרת תרבות ויהדות, קבלה וחסידות. פרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה של עם ישראל, ראש מרכז אלישר לחקר תרבות יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מופקדת קרן מתנאל בקמפוס וחברת המועצה להשכלה גבוהה.

חוקרת עמיתה במרכז מצוינות "דעת המקום" – המרכז לחקר תרבויות מקום בעולם היהודי בעידן המודרני.

ביוגרפיה

אקדמיה

פדיה למדה קבלה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (1991). למדה במסלול ישיר לדוקטורט בחוג למחשבת ישראל במסגרת האוניברסיטה העברית.

פדיה התקבלה כמרצה במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון ב-1987, ב-1995 התמנתה למרצה בכירה במחלקה למחשבת ישראל, וב-1998 עברה למחלקה להיסטוריה של עם ישראל. ב-2002 התמנתה לפרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. משנת 2013 פדיה היא ראש תוכנית זוהר-מתנאל מייסודה של קרן מתנאל באוניברסיטת בן-גוריון.

פרופ' פדיה התמנתה ב-2009 לראש מרכז אליישר לחקר יהדות ספרד והפזורה באוניברסיטת בן-גוריון, תפקיד בו היא מכהנת (2016). לימדה במכללת אחווה ושימשה מרצה אורחת בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובחוג לקולנוע במכללה האקדמית ספיר.

עמדה בראש בית ספר הליקון לשירה (2015-2014) ושימשה יועצת אקדמית של מכללת עלמא בה לימדה (2015-2014).

פרופ' פדיה הייתה חברת מועצת מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון (2007-2006), שימשה כעמיתה בכירה במכון ון ליר (2015-2006), במסגרתו עמדה בראש שתי קבוצות מחקר (הפיוט, והמזרח כותב את עצמו). חברת ועדת ההיגוי של פסטיבל כיסופים (2015-2014).

לימדה במוסדות רבים, מהם: בית מדרש 'קולות' למנהיגות חינוכית; מכון מנדל למנהיגות חינוכית; בית מדרש 'במדבר', ירוחם; בית מדרש וקומונה עירונית 'בית ישראל' ירושלים; ישיבת הסדר 'מעלה הגלבוע'; סניף מכללת 'שובה' בירושלים; "ממזרח שמש"; ישיבת עתניאל; ישיבת תקוע; מכללת מוסררה; מכללת עלמא, תל אביב; וישיבת 'שיח יצחק', גבעת הדגן אפרת ובית ליבא, נווה צדק תל אביב.

היא זוכת הפרס ע"ש גרשם שלום בתחום חקר הקבלה לשנת 2018, המוענק מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. [1]

משפחה

נולדה בשם חביבה עובדיה וגדלה בשכונת מקור ברוך בירושלים, בתם של שמחה ואליהו עובדיה. אמה הייתה נכדתו של המקובל רבי יהודה פתיה ובתו של המקובל חכם שאול פתיה, שהיה בעל חנות ספרים קטנה בשוק מחנה יהודה. אביה עלה מעיראק ואמה נולדה בישראל. סבה, שאול פתיה, הקים[דרושה הבהרה] ביחד עם אמה את מפעל "חזון" לשיקום תעסוקתי של חולי נפש, שהיה מחלוצי השיקום התעסוקתי בישראל.[2] חביבה פדיה למדה קבלה ופיענוח חלומות מפי סבה, חכם שאול פתיה.

נשואה שנים רבות לחוקר ד"ר דוד סורוצקין, היסטוריון ומבקר של הדת והחילון ופוליטיקת הזהויות בישראל, ולהם בת. מתגוררת בבאר שבע.

פרסי שירה

מחקרים

פדיה עסקה במחקריה הראשונים בראשית הקבלה בפרובאנס ובחוג הרמב"ן ותלמידיו בספרד במאה ה-12. באמצעות מחקר על פגם ותיקון בקבלת ר' יצחק סגי נהור פדיה מקדימה מאוד את התפישה של המקובל כמתקן ומשפיע, המופיע כך מיד עם ראשית הקבלה בפרובנס. כמו כן היא עוסקת רבות בפנומנולוגיה של הקבלה, איתם התחילה את מחקריה בתחום האקסטזה.[3]

פדיה במחקריה המוקדמים על ר' יצחק סגי נהור,[4] במחקריה על הרמב"ן,[5] ואחר-כך במחקריה על חסידות הבעש"ט ורבי נחמן מברסלב,[6] עוסקת במורים שסביבם חוג של תלמידים, מורים שלא תמיד כתבו, אלא מסרו את משנתם בעל פה, ובמתח שהתקיים בין מסירה בכתב לעל פה בחוגים הללו.[7]

בספרה "השם והמקדש" עוסקת פדיה ברעיון של ירושלים של מעלה, באפוקליפסה ובקבלה. בשני ספריה על הרמב"ן ובספרה על יצחק סגי-נהור דנה פדיה בהרמנויטיקה, בארץ ישראל, בסימטריה, בהתאמה בין רובדי מציאות לבין רובדי פרשנות, וכיצד היחס בין הסימבולי לקונקרטי מתבטא בקטגוריות שמופעלות על הטקסט, ובקטגוריות של חיוב או שלילת הגלות.

התפישה המחזורית של הרמב"ן

לפי תורת השמיטות, הקוסמוס מתקיים במשך 6000 שנה וחרב באלף השביעי. הרמב"ן סובר כי בתורה הקדומה נוכחת ישות ספירתית שמקדימה את התורה שבידינו ונקראת בשם "התורה הקדומה". פדיה בודקת את הרצפים הליניאריים והמחזוריים של הזמן ההיסטורי והטקסט הקדוש.

פדיה, בסוף ספרה על הרמב"ן, טוענת כי מתחוללת טרנספורמציה אדירה בתפישת הזמן –יורדת מרכזיות תפישת הזמן כזמן מחזורי-מעגלי; לעומת הזוהר בו יש תפישה חדשה של הזמן היומיומי, זמן פרוגרסיבי ומיקוד רב יותר בזמן ההיסטורי כזמן של המשיחיות והתיקון.

מחקרי החסידות

רבים ממחקרי החסידות הראשונים של פדיה מוקדשים לבעש"ט, חוגו ותלמידיו.[8] פדיה עסקה בבעש"ט ובחוגו ובתחום הזה הקדישה מאמרים לפנומנולוגיה של הבעש"ט.[9]

אחד הטיעונים שמייחדים את פדיה היא שהחסידות היא אחת הצורות הבולטות ביותר של המודרניזם היהודי, זאת לעומת הסברה הרווחת מצד המשכילים ורבים מיורשיהם במחקר העכשווי, לפיה ההשכלה היא הביטוי המודרני ליהדות, בעוד שהחסידות היא ביטוי לא מודרני ולא מפותח.[10] פדיה סבורה שהחסידות היא מודרנית בכל מאפייניה: בתפישת ההמון, בהתרחבותו של הקודש כנגד החילון, בעליית המרכיב האקזיסטנציאליסטי ובגורמים רבים נוספים.[11]

חלק אחר של מחקרי החסידות של פדיה נוגעים לשאלות המבניות העקרוניות של התופעה החסידית. כך למשל היא בודקת את ההתאמה בין שלוש הקונפיגורציות המרכזיות של החסידות: חברה, דת וכלכלה[12] ומראה שהחברה החסידית עולה תוך כדי תמורה במבנה הקהילתי. פדיה רואה את עליית החסידות כצומת של מפגש בין האליטה החברתית לבין ההמונים; זו גם הסיבה שהיא רואה את החסידות כחברה מודרניסטית וגם את השילוב הקיים בין התהליכים הכלכליים, החברתיים והדתיים המתקיים בה. היא רואה את התמסדות החסידות כמעבר מהדגשים של החבורה אל הדגם של החצר. במחקרים אלה היא משתמשת במושג הקומוניטס של ויקטור טרנר ובהבחנה שעורך מקס ובר בין כריזמה לבין השגרה.[13]

רבי נחמן מברסלב

פדיה מרבה לעסוק בניתוח התאולוגיה והפואטיקה של רבי נחמן מברסלב ובזיקתו לבעש"ט.[14]

הליכה מעבר לטראומה

בספר "הליכה מעבר לטראומה" פדיה בודקת את מבנה היסוד של הגלות ואת המוסד של "לעשות גלות" מנקודת המבט של הפרקטיקה של הגלות. היא מגדירה את הפרקטיקה של הגלות כהליכה.[15][16]

פדיה מבחינה בין ההליכה של הרוצח קין לבין ההליכה של הפליט והקרבן. היא בודקת דפוסים של ענישה חברתית וענישה עצמית, מראה את הדומיננטיות של גירוש הפושע מחוץ לעיר ביהדות של ימי הביניים, שם הוא נידון להליכה מחוץ למרחב העירוני, שהיה חזות הכול באותה תקופה.[17]

פדיה מבחינה בין acting out (הפגן) לבין working though (עיבוד הכאב). היא מעמידה את הריטואל כקטגוריה שמאפשרת מעבר הדרגתי מההפגן הקיצוני של הטראומה לכדי עיבודה. על רקע זה היא מאירה את טקסי הערות וההתגרשות של מקובלים בני דור שני ושלישי לגירוש ספרד ומעמידה אותם בהקשר הבין-דורי והקשר העברת הטראומה.

היא מבחינה בין ההליכה והענישה באירופה הנוצרית (אנגליה, צרפת וגרמניה), בהן פושעים ומומרים מוענשים בהליכה מחוץ לגבולות העיר; לבין עונשים בספרד הנוצרית, בה המיסטיקנים גזרו על עצמם הליכה מרצון.

בהמשך, פדיה מבחינה בין הוגים ויוצרים שרואים את ההליכה כפיזור וזריעה, לבין אלה שרואים את ההליכה כאיסוף. היא מקבילה בין אקט ההליכה לבין הפעולה של התודעה, בין ההליכה ברגליים לכתיבה בידיים. בפיזור ובאיסוף היא מאפיינת את הרמ"ק כאפוקליפסה, ומתייחסת לאר"י שמתאפיין בפרקטיקה של איסוף.

המודרניזם היהודי

פדיה מתארת את ההתאמות בין עליית העיר המודרנית לבין תחושת השיטוט וההמון, מבודלר ועד ולטר בנימין והמעבר מהעיר שממנו מגורשים החוצה, לבין העיר כמושג שכולא בתוכו (בהתכתבות עם תפיסת הכלא של פוקו) ועד המרחב שמתאדה.[18]

מושג הטראומה ביהדות

פדיה מסתכלת על ההיסטוריה היהודית כטראומה ועוסקת בתאולוגיה של המשבר. גרשום שלום סבר כי גירוש ספרד הוא אירוע טראומטי בתולדות היהדות. משה אידל התקיף תפישה זו בכמה מקומות.[19] פדיה חוזרת לדיון זה וטוענת שגירוש ספרד הוא טראומה היסטורית מרכזית בדברי ימי היהדות.

פדיה היא הראשונה שמכניסה לחקר המאה ה-16 את הרעיונות של טראומה והעברה בין-דורית, שהיו מופעלים בחקר השואה. באמצעות כלים אלה היא מנתחת את המקובלים של המאה ה-16.[20]

בספרה "הליכה מעבר לטראומה" דנה פדיה ביהודי באירופה הנוצרית ובמוטיב היהודי הנודד - קיומו של הלך נצחי שחי לכל אורך ההיסטוריה.

פדיה מוסיפה לדיון ביהודי הנודד את ההקשר הכפול של ההליכה של קין ושל הבל, ההליכה של הרוצח והנרצח. היא מציגה את הדיאלוג הבין-דתי בין נוצרים ליהודים, כאשר הנוצרי מתאר את רוצח אותו האיש כקין ואילו היהודי מראה עצמו כהבל, כלומר הדיון המשיחי היהודי הוא הדיון שרואה את היהודי כצאצא של הבל ומראה את היצור המשיחי כקרבן או כרוצח, כתוצר הדדי של התרבות הנוצרית-יהודית.

מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התאולוגי-פוליטי

הספר מציע בדיקת עומק של דחפים, תמות וקונפיגורציות בתוך היהדות ומנסה להראות כיצד הם פועלים בתוך המרחב הישראלי המחולן לכאורה.

הספר מחולק לארבעה שערים:

בבסיס השער ראשון עומדת התזה שלפיה מקום נתפש בצורה שונה על ידי אנשים שונים. מקום עבור אדם הוא נגזרת של הצירוף בין שלושה מרחבים: הממשי, המדומיין והסימבולי. בכך יש יישום של מבנה מהתאוריה הלקאניאנית להקשרים חברתיים וגאוגרפיים. במרחב הרביעי המוצג בספר נחתכים הצירים של תפישות המקום והזהות - הוא המציאות, שהיא סוג של שדה התנגשות בין רבדים שונים על מקום.

בהתבסס על התאוריה הזו פדיה מנתחת התפרצויות טרוריסטיות, מבנים קולוניאליסטיים, את הגורמים לאביב העמים ואת המערב החילוני בעצמו כסוג של קולוניאליזם. התאוריה הזו מאפשרת לפדיה להסביר מרחבים חסרים כמו המרחב החסר של המזרחיות ובאופן כללי להסביר דיסוננס של מרחב ומקום של קבוצות שונות בתוך החברה הישראלית.

השער השני של הספר עוסק בפנומנולוגיה של האמונה בזיקה לאימהות ומשם מפתח את הדיון לשאלת הקשר בין מושג הקרדו בנצרות, תוך כדי דיאלוג עם עבודתה של ז'וליה קריסטבה.

כותרת השער השלישי היא "אבות ובנים". פדיה עורכת אפיון סוציולוגי-פנומנולוגי של הדת, זיקה בין אב לבן במבנים חברתיים ביהדות ומעמיד את המתח בין המוסד לבין הקומיוניטס, כאשר הנטייה היא לתאר את המיסטיקאים בתוך הדת כמבטאים את המבנה של הקומיוניטס והמבנה של בן האם, לעומת המבנה המוסדי שמייצג בן האב. פדיה עורכת דיאלוג עם כתביהם של ויקטור טרנר, קלוד לוי שטראוס, מקס ובר ואחרים.

על בסיס תאוריה זו היא מתארת כצורה של קומיונטס את החסידות ואת ראשוני החלוצים הציוניים שנמצאים ברצף של הבן המורד באב בתוקף היותו בן האם.

בשער הרביעי פדיה עורכת דיון בתפישות שונות במיסטיקה היהודית: תפישות תאורטיות במחקר של גרשום שלום, תפישות בתיאוסופיה היהודית בזיקה למיסטיקה ותפישות של המיסטיקאים עצמם. פדיה מתמקדת כמקרה בוחן בתפישה של חב"ד ומדגימה את האופן שבו צילו הגדול של הזמן מטיל על המקום, כתהליך הדרגתי שבו עקרון האימננציה הופך בהדרגה ליצוגה של האדמה את האל.

יצירתה הספרותית

ספרי פרוזה

בעין החתול

אסופת סיפורים על דמויות עירוניות המשולבים בחקירת החתול כנווד בתוך המרחב האורבני.

חותמות

אסופת סיפורים המושפעים מאוד מאגדות עם. הם נעים מהיבטים ריאליים להיבטים אלגוריים ופנטסטיים. רובם נוגעים בשאלות של הקיום הנשי: כשכל החתכים של חיי המשפחה מופיעים שוב ושוב, כשדמות משנית בסיפור אחד, היא ראשית בסיפור אחר. מעין קליידוסקופ שמקיף גיבורה אחת. ב"חותמות", בדומה לספרה הקודם, "בעין החתול", היבטים קבליים נכנסו לתוך הנראטיב ולתוך המבנה הספרותי.

אי M

ספר פרוזה הגותית, בו הגיבורה הראשית, אלינור נוסעת לאי בים הדרומי לצורך מחקר גנטי אנתרופולוגי לאחר שחוותה מספר משברים. מסע זה מתברר כמסע אל עצמה ואל חייה[21][22]

}}

ספרי שירה

בנימוקי השופטים לפרס נשיא המדינה נכתב:

'מופת של כתיבה לירית… בלשון רב קולית ומרובדת היא פורצת דרך חדשה בשירה העברית'.

שיריה הולחנו על ידי ברי סחרוף, שי צברי, דוד מנחם, אסתי קינן עופרי, מירב הלינגר, מורין נהדר וא"ב דן.

מתיבה סתומה

מצטיין בשירה סימבולית. חלק משירי הספר הולחנו ובוצעו ובהם השיר "הלוחש במכוניות", הולחן על ידי ברי סחרוף ופורסם במסגרת הדיסק "אתה נמצא כאן".

מוצא הנפש

השירים ב"מוצא הנפש" רוויים בתמה של הזהב המטפיזי, ובדגמים של החוויה המיסטית עם איתגור השפה הטמון בה.

דיו אדם

הספר מתאפיין באינטגרציה או פיצול בין המטפיזי לבין הקונקרטי או הפוליטי. יש בו שירה מטפיזית כמו בשני הספרים הקודמים, אבל יש בו גם שירת מחאה פוליטית חזקה.

מוקדמים ומאוחרים

שירים שנכתבו ב-4–2013.

הגיהנום הוא גן עדן ברוורס

השירים בספר זה כוללים הן שירים מוקדמים מאוד (לפני פרסום "מתיבה סתומה") והן שירים עדכניים (שירים שנכתבו בין 2011 ל-2013).

מוזיקה

בשנת 2003 הקימה פדיה את אנסמבל היונה להחייאת מוזיקה מיסטית וליטורגית מהמזרח, אנסמבל היונה היה פעיל עד לשנת 2010 ופדיה שימשה בו כמנהלת ומפיקה מוזיקלית. ההרכב הוזמן לפסטיבל המוזיקה יהודית בקרקוב.

פדיה הייתה מהיוזמים והמפיקים של המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול" שהתקיים בכ"ט בנובמבר 2004 בהיכל התרבות, תל אביב.

פדיה יזמה וניהלה מוזיקלית את הפקת האלבום "נג'ארה" ב־2013 ובו פיוטים נוסח מקובלי בגדד, ברוח טורקית סוּפית לפי טקסטים של הפייטן בן המאה ה-16 ר' ישראל נג'ארה.

הייתה חברה בוועדות ההיגוי של אתר "הזמנה לפיוט" (במכון ון ליר בצוותא עם מאיר בוזגלו), של פרויקט 'קהילות שרות' ושל פסטיבל השירה במטולה. העניקה ייעוץ אקדמי לתזמורת האנדלוסית.

פדיה יזמה את "הילולה לאם - אופרת רוק אוריינטלית", תפילת אשכבה לאמה שהועלתה בפסטיבל ישראל, 2015.

פדיה ערכה את הספר "הפיוט כצוהר תרבותי", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2013. הפרק "הפיוט כחלום וכחלון: מרחבי זיכרון" שכתבה בספר מבהיר את מהותו של הפיוט.[23]

פעילות ציבורית

פדיה יזמה פרויקט "זמן יהודי מלא"[24] אנציקלופדיה מקוונת של יהודי ארצות האסלאם.

בשנים 2007–2011 כיהנה כיו"ר עמותת "רשימו" לסביבה רוחנית חומרית ויו"ר עמותת 'חזון פתיה', לשיקום נפגעות נפש דרך אומנויות, שהקימה אימה. הייתה פעילה בעמותת "עמך" לניצולי שואה ויועצת לפרויקט הביאנלה בחיפה.

ב-2013 התמודדה בבחירות למועצת העיר באר שבע, ברשימת מרץ כח לתושבים בעירייה בראשות יהודה אלוש.

בשנים 2013–2014 הייתה פדיה שותפה להקמת המרכז למצוינות Icore: "דעת המקום", פרי שיתוף של אוניברסיטת בן-גוריון והאוניברסיטה העברית. במסגרתו היא אחראית על שני פרויקטים מוזיקליים: 'זהות יהודית, מקום והנעדר' – מוזיקה חסידית מפולין, 'דרומית מזרחית' – חזנות בדרום הארץ.

ביולי 2014 יזמה את אירוע המוזיקה “מוזיקה מדברת שלום”, שהתקיים בבאר שבע. הפרויקט קרא להידברות בין ישראלים לפלסטינים ובין ישראלים לבין עצמם. חברו לה קואליציית “לבי במזרח” עם פרופ’ אבנר פיינגלרנט והמוזיקאי דויד פרץ. השתתפו בה המוזיקאים מארק אליהו, יאיר דלאל, רקפת אמסלם ופרץ אליהו וההרכב “קדמה”.

במהלך מבצע 'צוק איתן' פדיה יזמה את פרויקט "תיקון גבול", שהפך ל״תנועה הרוחנית לשלום״, תוך ניסיון ליצור סולידריות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

חביבה פדיה חברה בפורום הרמס הבינלאומי (בשילוב עם בית הספר לדתות "אליה") לקידום שלום בעולם הנפגש מדי שנה במרקש. הפורום עוסק בעיבוד מסרים תאולוגיים לשפה רוחנית ואוניברסלית של סובלנות והכלה.

מכהנת כיו"ר המועצה לספריות ציבוריות בישראל מאז שנת 2016.

בדצמבר 2016 מינה אותה שר החינוך נפתלי בנט לחברת המועצה להשכלה גבוהה.[25]

פובליציסטיקה, ביקורת אמנות ומזרחיות

מאז שנות התשעים פדיה כותבת מאמרים פובליציסטיים ומאמרים העוסקים במזרחיות, ביקורת חברה ואמנות בכתבי עת ובעיתונות היומית.

במאמר "העיר כטקסט והשוליים כקול - ההדרה מן הספר והניתוב אל הספר"[16] היא חוקרת את הפן המוזיקלי כמראה למזרחים ולאשכנזים בישראל. היא מתארת את הדיאלקטיקה בין הפריפריה בה נשמרים הזיכרון והקול האמיתי, לבין המרכז, אליו נוהרים הזמרים ומאבדים את קולם האמיתי בשל רצונם להתקבל על ידי הזרם המרכזי של המוזיקה. מאמריה הראשונים על שירה היו סוג של מניפסטים בנושא השירה המזרחית או המוזיקה המזרחית, למשל במאמר "הקול הגולה" בעיתון הארץ[26] תיארה את השיבה אל הזיכרון המודחק, אצל אשכנזים ואצל מזרחים שהם דור שלישי לעולים לישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במוזיקה.

במאמרה "ההיסטוריה בוכה"[27] העוסק בתודעה המזרחית, היא טוענת שמושג ה”בכיינות" המתייג את המזרחי, כלומר מטרתו להשתיק את הבכי המהותי והאמיתי, אלא שייתכן כי זוהי מטרתו מלכתחילה. פדיה בוחנת ומפרקת את מרכיבי הביקורת על ה”בכיינות” של המזרחי לשני נושאים - האחד הוא המטפורה של הבכי כאופן של תיוג סטריאוטיפי והפנומנולוגיה של הבכי במסגרת הדיסציפלינה של העצמי ורגשות במערב ובמזרח. הנושא המרכזי השני הוא בדיקה מחודשת את מושג ההיסטוריה של המזרח ושל יהדות ארצות האסלאם. כמו כן היא בודקת זאת בזיקה להאשמת היהודי כבכיין וכבעל היסטוריה של דמעות (היסטוריה לקרימוסה).

במאמרה "גלות הלב ואובדן הקול"[28] פדיה דוחה את התפישה השלילית של הגלות ורואה בה עושר שצריך לשאוב ממנו.

ב–2006 פרסמה בעיתון "הארץ" מאמר בשם "הגיע הזמן לומר 'אני' אחרת בשירה העברית".[29] פדיה הציעה לעזוב את ראיית האני האוניברסלי (האשכנזי והמערבי) מבית מדרשו של נתן זך וחבורתו כטריטוריה היחידה שבה מתחוללת שירה עברית "איכותית". פדיה ערכה הבחנה בין שירה רזה לשירה שמנה ושופעת. במאמר הזה אפיינה את השירה המזרחית כשירה שמחפשת את האנחנו, בהקשר המשפחתי והקהילתי ומתבטאת באמצעים פיגורטיביים ולא קונצפטואליים. פדיה ניסתה לשבור את ההבחנה בין שירה אוניברסלית לשירה האתנית. המאמר זכה לתהודה רבה.[30]

פדיה כתבה מאמרים שונים על אמנות, שמרביתם עסקו באמנות המזרחית, בהם עשתה ניסיון להמשיג ולתת שפה ומקום לאמנות המזרחית בשדה הכללי של האמנות הישראלית ולנסות למקם אותה בשדה הרחב יותר של האמנות היהודית.[31]

פדיה כתבה מאמרים שעסקו במתח שבין אמנות מזרחית לאמנות פלסטינית. במאמרה "שרטת הזהות: אמנות מזרחית – כרוניקה ופרובלמטיקה" טוענת פדיה שלפעמים זהות היא סוג של פצע.[32]

השתתפה בסרטים התיעודיים: "אבן השתייה" בבימויה של טלי אוחיון, "נוזלי חיים" בבימויו של פיני שץ, "שפת אם" (כל הטרילוגיה) בבימויה של נורית אביב, "מלאך מקומי" בבימויו של אודי אלוני, "ביאליק - מלך היהודים" בבימויו של יאיר קדר ו"שיר ידידות – ר' דוד בוזגלו" בבימויו של רפאל בלולו.

ספריהּ

ספרי מחקר

  • השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי-נהור ותלמידיו, ירושלים: מאגנס 2000.
  • המראה והדיבור – טבעה של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס: כרוב 2002.
  • הרמב"ן - התעלות: זמן מחזורי וטקסט קדוש, תל אביב: עם עובד 2003.
  • הליכה שמעבר לטראומה, תל אביב: רסלינג 2011.
  • מרחב ומקום – מסה על הלא מודע התאולוגי פוליטי, קו אדום כהה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד 2012.
  • קבלה ופסיכואנליזה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2015.
  • שיבתו של הקול הגולה - זהות מזרחית: פואטיקה, מוזיקה ומרחב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016.

ספרי פרוזה

  • בעין החתול, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2008.
  • "חותמות", הוצאת ידיעות ספרים, 2014.

ספרי שירה

  • מתיבה סתומה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1996.
  • מוצא הנפש, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2002.
  • דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
  • מוקדמים ומאוחרים, הוצאת גמא, 2015.
  • הגיהנום הוא גן עדן ברוורס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016.

ספרים בעריכתה

  • המיתוס ביהדות, באר-שבע: מוסד ביאליק והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 1996.
  • ספר רבקה - יהדות: סוגיות, פנים, קטעים, זהויות (עורכת עם פרופ' אפרים מאיר), באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2007.
  • הפיוט כצוהר תרבותי: כיוונים חדשים להבנת הפיוט ולהבנייתו התרבותית, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף מכון ון ליר, 2013[33].
  • המזרח כותב את עצמו, ירושלים: מכון ון-ליר והוצאת גמא, 2015[34].
  • מוריה רחמני, לב ממשש דרך קיר עיר ללא צל, הוצאת הקיבוץ המאוחד וגמא (ספר שירים בעברית גרמנית ויידיש), 2016[35].

ספר דיסק

  • ר' ישראל נג'ארה – פיוטים מיסטיים, אנסמבל היונה, הוצאת נענע דיסק, 2013.
  • רישומי פחם בצבע (ביצועים מחודשים לאלבום 'רישומי פחם' למאיר אריאל), (עבודה עברית, 2010) - ייעוץ על הצד היהודי, מאמרים.
  • אדומי השפתות, ברי סחרוף ורע מוכיח (נענע דיסק, 2009) – ייעוץ מבואות וביאורי השירים.
  • יונת רחוקים, 2003.

לקריאה נוספת

על "מרחב ומקום"
  • מוריה רחמני, "על האם: על ספרה של חביבה פדיה מרחב ומקום: מסה על הלא מודע התאולוגי פוליטי", מקף: כתב עת לספרות, 2 (2013).
על "בעין החתול"
על "דיו אדם"
  • אביחי הלפרן. לשים את הנשמה על הדף. ארץ אחרת, גיליון 56, אפריל-מאי 2010, עמ' 84–85.
על "הרמב"ן
התעלות – זמן מחזורי וטקסט קדוש
  • חננאל מאק. 13 העיקרים של חקר הרמב"ן. הארץ, תרבות וספרות, 10 באוקטובר 2003, עמ' ה 3."
  • אסף גולן. שכבת הסוד מתלבשת בתוך הפשט. הצופה, המוסף, 27 ביוני 2003, עמ' 1.
על "השם והמקדש"
  • יהודה ליבס. על זמן כמקום: בספרה של חביבה פדיה, "השם והמקדש". דימוי, גיליון 22 (2003), עמ' 34–36, 74.
  • יהודה ליבס. מקדש שמו של השם ־ מקדש של מעלה ומקדש של מטה. הארץ, תרבות וספרות, 9 בנובמבר 2001, עמ' ב 14; 16 בנובמבר 2001, עמ' ב 15.
על "מוצא הנפש"
  • חמוטל בר-יוסף. "הקצב הקבוע של הבא והולך איננו ידוע לזה שחסר ־ על כן הוא חסר". הארץ, מוסף ספרים, גיליון 499 ( 18 בספטמבר 2002), עמ' 8.
  • חיים נגיד. נצרות וקבלה. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת ־ תרבות, ספרות, אמנות, 9 באוגוסט 2002, עמ' 28.
  • קציעה עלון. "לא ידענו שזה ככה, להיות בני אדם". עתון 77, גיליון 270–271 (2002), עמ' 8.
על "חותמות"
  • רויטל מדר. כוהנת גדולה. הארץ, גלריה 23 בינואר 2015, עמ' 9 (שיחה עם הסופרת עם צאת ספרה לאור).
על "המיתוס ביהדות"
  • יורם ברונובסקי (יוחנן רשת). מיתוס ויהדות. הארץ, תרבות וספרות, 4 באפריל 1997, עמ' ד 2.
על "מתיבה סתומה"
  • דורון ב. כהן. הלילה הארוך של הנשמה. הארץ, מוסף ספרים, גיליון 225 (18 ביוני 1997), עמ' 8 <חזר ונדפס בספרו יש לך משהו לקרוא?: ביקורות ומאמרים על ספרים וסופרים (ירושלים: כרמל, תשס"ג 2003), עמ' 173–177.
  • שמעון שלוש. להיות משורר או שוער. דימוי, גיליון 16 (1998–1999), עמ' 50–51.
  • רמי סערי. ארבע נשים ואימת האהבה. הארץ, תרבות וספרות, 7 במרץ 1997, עמ' ד 2.
  • איריס לעאל. שירה השואפת לגדולה. מעריב, מוסף שבת ־ ספרות וספרים, 28 בפברואר 1997, עמ' 29.
  • נעמי גוטקינד. הנה משוררת. הצופה, 13 בדצמבר 1996, עמ' 6.
  • יהודה קורן. כמה שחורים חיי. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת ־ תרבות, ספרות, אמנות, כ"ו בחשוון תשנ"ז, 8 בנובמבר 1996, עמ' 28.

קישורים חיצוניים


מכתביה

על "בעין החתול"
על "דיו אדם"
על "חותמות"
על "מוצא הנפש"

הערות שוליים

  1. ^ הזוכה בפרס ע"ש גרשם שלום בתחום חקר הקבלה לשנת 2018, המוענק מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים – פרופ' חביבה פְּדָיָה, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 17 באוגוסט 2017
  2. ^ מקס לכמן, נעמי הדס לידור, קריאה מנקודת מבט שונות בשיקום ובהחלמה בבריאות הנפש: פרקטיקה, מדיניות ומחקר, מכללת ספיר 2007
  3. ^ המראה והדיבור – טבעה של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס: כרוב 2002.
  4. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם השם והמקדש
  5. ^ הרמב"ן - התעלות: זמן מחזורי וטקסט קדוש, תל אביב: עם עובד 2003.
  6. ^ "החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות", דעת 55, תשס"ה, עמ' 108-73.
  7. ^ 'Fathers and Sons: The Mirror Community and the Image Community', Rosenzweig Yearbook, 6 (2011), pp. 137-190.
  8. ^ "החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות", דעת 55, תשס"ה, עמ' 73–108. עמ' 81, 101-103
  9. ^ "איגרת הקודש לבעש"ט: נוסח הטקסט ותמונת העולם — משיחיות, התגלות, אקסטזה ושבתאות", ציון ע, תשס"ה, עמ' 354-311.
  10. ^ רפאל מאהלר, דברי ימי ישראל - דורות אחרונים, ספריית הפועלים, תשכ"א - 1961, כרך II ספר שני עמ' 118. Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland, A History of Conflict, The Littman Library of Jewish Civilization, 2009
  11. ^ בתחום תפיסת האני הקיומי ופעילותו המיסטית: "החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות", דעת 55, תשס"ה, עמ' 73–108. עמ' 96–97. בנוגע ליחס אל ה"המון" במובן שלילי וחיובי: "להתפתחותו של הדגם הדתי-כלכלי-חברתי בראשית החסידות: הפדיון, החבורה והעלייה לרגל", בתוך: מנחם בן ששון (עורך), דת וכלכלה: יחסי גומלין, ירושלים: מרכז שז"ר תשנ"ה, עמ' 311–373. עמ' 319–321. דוד סורוצקין, יסודותיה של החילוניות היהודית, תיאוריה וביקורת 42, אביב 2014, עמ' 293–312. עמ' 308.
  12. ^ "להתפתחותו של הדגם הדתי-כלכלי-חברתי בראשית החסידות: הפדיון, החבורה והעלייה לרגל", בתוך: מנחם בן ששון (עורך), דת וכלכלה: יחסי גומלין, ירושלים: מרכז שז"ר תשנ"ה, עמ' 373-311.
  13. ^ "להתפתחותו של הדגם הדתי-כלכלי-חברתי בראשית החסידות: הפדיון, החבורה והעלייה לרגל", בתוך: מנחם בן ששון (עורך), דת וכלכלה: יחסי גומלין, ירושלים: מרכז שז"ר תשנ"ה, עמ' 311–373. (עמ' 327)
  14. ^ Trauma, Crisis and Repair in Nachman of Braslav”, in: L. Fine, E Fishbane and O. Rose (eds.), Jewish Mysticism and the Spiritual Life: Classical Texts, Contemporary Reflections, Jewish Lights Publishing, Woodstock 2010.
  15. ^ "הליכה וטקסי גלות: ריטואלים של גירוש והבניית העצמי במרחבי אירופה וארץ ישראל", בתוך: חביבה פדיה ואפרים מאיר (עורכים), ספר רבקה — יהדות: סוגיות, פנים, קטעים, זהויות, באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2007, עמ' 147-73.
  16. ^ 16.0 16.1 "העיר כטקסט והשוליים כקול - ההדרה מן הספר והניתוב אל הספר", בתוך: תמר גרוס, זאב דגני, ישראל כ"ץ (עורכים), אי-כאן: שפה זהות מקום, הקיבוץ המאוחד 2008, עמ' 167-128.
  17. ^ 'The Wandering Messiah and the Wandering Jew: Judaism and Christianity as a Two-Headed Structure and the Myth of his Feet and Shoes', in: Gesine Palmer und Thomas Brose (eds.), Religion und Politik; das Messianische in Theologien, Religionswissenschaften und Philosophien des zwanzigsten Jahrhunderts, Tübingen 2013, pp. 73-103
  18. ^ "הליכה וטקסי גלות: ריטואלים של גירוש והבניית העצמי במרחבי אירופה וארץ ישראל", בתוך: חביבה פדיה ואפרים מאיר (עורכים), ספר רבקה — יהדות: סוגיות, פנים, קטעים, זהויות, באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2007, עמ' 147-73.
  19. ^ אידל, משה, "על תולדות מושג הצמצום בקבלה ובמחקר", בתוך: "מחקרי ירושלים במחשבת ישראל", כרך י', תשנ"ב, עמ' 60; "מקומו של הסמל בהגותו של גרשם שלום", "מדעי היהדות" 38 (תשנח) 43-72; זרזים חתרניים : "גנוסטיות ומשיחיות בהשקפת שלום על המיסטיקה היהודית", "זמנים" 61 (1998) 64-76.
  20. ^ פדיה, הליכה מעבר לטראומה.
  21. ^ איילת קליין כהן, ‏משא עצמי, באתר ישראל היום, 16 אוגוסט 2019
  22. ^ אתר למנויים בלבד חביבה פדיה, וזה פשוט הים, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2019
  23. ^ "הפיוט כחלום וכחלון: מרחבי זיכרון", בתוך: חביבה פדיה (עורכת), הפיוט כצוהר תרבותי: כיוונים חדשים להבנת הפיוט ולהבנייתו התרבותית, ירושלים: מכון ון-ליר, הקיבוץ המאוחד תשע"ג, עמ' 384-367.
  24. ^ הני זובידה, קול קורא לפרויקט האנציקלופדיה המקוונת של הזמן היהודי המלא בעת החדשה, 31 באוקטובר 2010
  25. ^ תמר טרבלסי חדד, "בעקבות דו"ח ביטון - פרופ' חביבה פדיה מצטרפת למל"ג", ידיעות אחרונות, 22 בדצמבר 2016.
  26. ^ הקול הגולה, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2004 המאמר פורסם גם בכתב העת אפיריון 99, תשס"ז, עמ' 16-10.
  27. ^ ההיסטוריה הבוכה: הדיסציפלינה של ה"עצמי" והבניית ההיסטוריוגרפיה היהודית, בתוך (קציעה עלון, עורכת) המזרח כותב את עצמו, הוצאת גמא 2015, עמ' 25 – 126.
  28. ^ "גלות הלב ואובדן הקול: אגירה והגירה - דרשה הגותית על התפילה בדורנו", מסכת ז, תשס"ח, עמ' 97-79.
  29. ^ "הגיע הזמן לומר 'אני' אחרת בשירה העברית", פורסם בשני המשכים ב'מוסף ספרים' של עיתון 'הארץ' (גל' 688, 2 במאי 2006 וגל' 689, 10 במאי 2006, עמ' 12–13)
  30. ^ *עמוס לויתן. "עכשיו", נכון לעכשיו. עתון 77, גל' 311 (סיון תשס"ו, יוני 2006), עמ' 32–34.
    • גבריאל מוקד. השירה העברית מעולם לא הייתה מנותקת מהמקום. הארץ, מוסף ספרים, גל' (24 במאי 2006).
    • סיגל נאור פרלמן. השירה שאני מבקשת. הארץ, מוסף ספרים, גל' (24 במאי 2006).
    • חוה פנחס-כהן. תחילת מסע הניסוח של פני הדור בשירה. הארץ, מוסף ספרים, גל' (24 במאי 2006).
  31. ^ "ההופעה וההתגלות", בתוך: מרית בן ישראל (עורכת), קולה של המלה, הזירה הבין-תחומית, תל אביב: בבל, 2003; קטלוג התערוכה של שלמה ברוש, 2009.; "מולדת החיים היא הילדות" – קטלוג התערוכה של אמיר נווה, 2010; "תכולת בית", קטלוג הבינאלה הים-תיכונית של חיפה, 2010, עמ' 14–21. פדיה, חביבה; פדיה, חביבה, "איציק בדש, הכהן בשם האם", בתוך: "זאלה", מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2010, עמ' 27-39.
  32. ^ פדיה, חביבה, '"שרטת הזהות: אמנות מזרחית – כרוניקה ופרובלמטיקה", בתוך: קציעה עלון ושולה קשת (עורכות ואוצרות), שוברות קירות: אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל, תל אביב: אחותי תשע"ד, עמ' 61 -108
  33. ^ מאיר בוזגלו, אבי לא רצה שאלמד מוזיקה. אבל פעם אחת הוא לא התאפק, באתר "העוקץ", 5 בנובמבר 2013
  34. ^ איתן כהן, מקום מזרחי בצפת, באתר "העוקץ", 8 ביולי 2015
    אתר למנויים בלבד אריה קיזל, ספרים על זהות מזרחית שכדאי לכם לקרוא, באתר הארץ, 2 ביוני 2015
  35. ^ אתר למנויים בלבד לילך לחמן, לב ממשש דרך קיר: מוריה רחמני אוספת קולות מהעבר, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2016
    אתר למנויים בלבד אילן ברקוביץ', יידיש, גרמנית ועברית בספר שירים אחד, באתר הארץ, 16 במאי 2016
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0