יחסי ישראל–מצרים
| יחסי ישראל–מצרים | |
|---|---|
|
|
| |
| ישראל | מצרים |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 22,072 | 1,001,450 |
| אוכלוסייה | |
| 10,009,800 | 117,151,005 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 509,901 | 395,926 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 50,940 | 3,380 |
| משטר | |
| דמוקרטיה פרלמנטרית | רפובליקה |
| שגרירים | |
| אמירה אורון | |
היחסים של מדינת ישראל והרפובליקה הערבית של מצרים הם היחסים הדיפלומטיים בין ישראל למצרים. היחסים בין שתי המדינות ידעו ברבות השנים תהפוכות רבות – החל מיחסי עוינות ומלחמה דרך הסכם שלום היסטורי וראשון בסכסוך הישראלי-ערבי וכלה בקיומם של יחסים דיפלומטיים מלאים, אך קרירים, בין המדינות.
מהקמת המדינה ועד ביקור סאדאת (1948–1977)
ערך מורחב – מלחמות ישראל
ב־14 במאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל, פלש הצבא המצרי לדרומה של ישראל, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב השכנות. יחידות מצריות התקדמו דרך אזור רצועת עזה וניצנה, הצליחו לכבוש את באר שבע, הגיעו עד גשר עד הלום בפאתי אשדוד וניתקו את הקשר בין אזור הנגב משאר הארץ. כמו כן, הכוחות המצרים הצליחו להגיע עד אזור הר חברון ולאזור הדרומי של ירושלים. בהמשך המלחמה הצליחו כוחות צה"ל להדוף את המתקפה המצרית וכבשו את שטחי הנגב עד סיני ואל עריש. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באי רודוס ב-24 בפברואר 1949. ההסכם קבע את הגבול בין מצרים לישראל, על בסיס הגבולות שהתקיימו בין ארץ ישראל המנדטורית למצרים בעבר, למעט רצועת עזה שעברה לידי מצרים[1].
בשנת 1956 פלשה ישראל לסיני בהתקפה מתואמת עם בריטניה וצרפת במה שנודע כמבצע קדש או מלחמת סיני. בריטניה וצרפת שאפו להחזיר לידיהן את תעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעיתים קרובות. פיגועי הפדאיון התעצמו החל מעלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר כחלק ממהפכת הקצינים החופשיים אשר אירעה במצרים. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץ ארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק.
לאחר מבצע קדש, היו ניסיונות גישוש בין הצדדים לכינון הסכם אי לוחמה, אולם אלו נכשלו בעיקר בשל הדרישה המצרית לנסיגה ישראלית חזרה לגבולות תוכנית החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947.
ב-1960 נערך קרב אוויר בין 4 מטוסים מצריים שחדרו לישראל לבין שני מטוסים ישראלים. במהלך הקרב הפילו טייסי צה"ל מיג 17 מצרי[2].
בפברואר 1962 חטפו חיילים מצריים אזרח ישראלי, תושב אופקים, שקטף פטריות סמוך לגבול עם רצועת עזה. מצריים החזירה אותו לישראל לאחר מספר שבועות[3].
ב־1966 עלה לכותרות אייבי נתן, אז בעל מסעדת קליפורניה בתל אביב, כשביקר במצרים כחלק מיוזמה פרטית שהוגדרה כתמהונית על ידי שלטונות מצרים.
במאי 1967 גברה שוב המתיחות בין ישראל למצרים, לאחר שמצרים הפרה את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את מצרי טיראן. במקביל החלה מצרים בתיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. ישראל פתחה במכה מקדימה נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני.
עם תום המלחמה, ראתה מצרים בנוכחות הישראלית בסיני כמסוכנת, שיקמה וחיזקה את צבאה ויזמה באזור תעלת סואץ תקריות גבול. תקריות אלו החמירו לאורך הזמן והתפתחו לכדי מלחמת ההתשה. נאצר, הודיע על ביטולה של הפסקת האש בין הצדדים והכריז כי ההתשה היא שתכריע בסופו של דבר את ישראל. מלחמת ההתשה נמשכה עד שנת 1970, אז הושגה הפסקת אש בעקבות קבלת תוכנית רוג'רס על ידי הצדדים. מותו של נאצר באותה שנה והחלפתו באנואר סאדאת, תרמו אף הם לתחושת הרגיעה בישראל שראתה בו מנהיג אפרורי.
לאחר תרגילים נרחבים והכנות ממושכות, באוקטובר 1973 תקפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת הרמדאן. בתחילת המלחמה הצליח הצבא המצרי לצלוח את תעלת סואץ ולכבוש שטחים לאורך הגדה המזרחית שלה, אולם בהמשך המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר את הכוחות המצריים בסיני. על אף המצוקה המצרית והלחץ שהפעילה על המעצמות להשגת הפסקת אש לנוכח מצבה הצבאי בסוף המלחמה, במצרים הוצגה המלחמה כניצחון הירואי ש"מחה את חרפת 1967". רבים סבורים כי תפיסת המלחמה כניצחון מצרי אפשרה לסאדאת להתחיל במגעים עם ישראל וזאת לאחר שהחזיר את הכבוד האבוד למצרים. בשנת 1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.
ביקור סאדאת בכנסת והסכמי השלום (1979)
- ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל למצרים
מפנה דרמטי ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר 1977 עם ביקורו של אנואר סאדאת בישראל ונאומו בכנסת. ביקור זה התאפשר לאחר שסאדאת הכריז במועצת העם המצרי על כוונתו לבקר בישראל ונענה בחיוב על ידי ראש הממשלה הישראלי מנחם בגין. יוזמה זו הרעידה את אמות הסיפים באזור, גרמה לסילוקה של מצרים מהליגה הערבית ויצרה בישראל תחושה של כמעט אחרית הימים. לאחר הביקור נפתח משא ומתן בין המדינות שידע קשיים רבים.
בספטמבר 1978 חתמו שני הצדדים על הסכם מסגרת לשלום - הסכמי קמפ דייוויד על פיו תיסוג ישראל מסיני באופן מוחלט תמורת שלום מלא עם מצרים. ישראל התחייבה, ששינוי במעמדם של "הגדה המערבית ועזה" יהיה רק במסגרת המשא ומתן על מעמדם הסופי, בהשתתפות מצרים וירדן[1]. מספר חודשים לאחר מכן, ולאחר המשך משא ומתן עיקש, חתמו שני הצדדים על הסכם השלום ביניהם במרץ 1979 על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון. במסגרת הסכם זה התחייבה ישראל לסגת מכל שטח סיני (המצרים לא דרשו את רצועת עזה ונפתח משא מתן על מתן אוטונומיה לפלסטינים) ולהרוס את היישובים הישראליים שהיו קיימים שם ובראשם העיר ימית, תוך 3 שנים. לאחר הנסיגה הישראלית הראשונית מסיני והעברת אל עריש לידי המצרים הוחל בתהליך הנורמליזציה בין המדינות: נפתחו שגרירויות הדדיות והחלה הפעלת טיסות בין המדינות.
במקביל ליצירת הקשרים הפורמליים בין המדינות, ניכרה התנגדות עזה מאוד בקרב האינטליגנציה המצרית להסכם השלום ומרבית הארגונים המקצועיים הוציאו מתוכם את החברים שקיימו קשרים עם ישראל. כמו כן בלטה התנגדותם החריפה של האחים המוסלמים במצרים להסכם.
שלטון מובארק - מלחמת לבנון, הפיגועים במצרים והחזרת טאבה
באוקטובר 1981, ספג השלום מכה אנושה כאשר הנשיא סאדאת נרצח על ידי אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי שהתנגד להסכם השלום. למרות הרצח, מילאה ישראל במלואם את התחייבויותיה בהסכם וב־25 באפריל 1982 נהרסה העיר ימית לחלוטין ואחרון הישראלים עזב את סיני. נשיא מצרים החדש חוסני מובארכ, התקשר לבגין והביע את הערכתו על הביצוע המדוקדק של הסכם השלום. למרות הנסיגה המלאה, תוך זמן קצר החלו היחסים בין המדינות להדרדר עם פרוץ מבצע שלום הגליל ביוני 1982. מצרים מיהרה להחזיר את השגריר שלה מתל אביב לקהיר ופעלה נמרצות לבידודה של ישראל בעולם.
בנוסף, החלה מצרים לטעון כי הנסיגה הישראלית לא הושלמה וכי רצועת החוף של טאבה, בה הקימה ישראל מלון, היא שטח מצרי ועל ישראל להחזירה למצרים באופן מיידי. למרות משברים אלו, תיירים ישראלים רבים החלו לפקוד את מצרים.
ההתקררות בין המדינות המשיכה לאחר רציחתו בקהיר ב-1985 של אלברט אטרקצ'י (אורכב 01.10.2020 בארכיון Wayback Machine), דיפלומט ששירת בשגרירות ישראל במצרים, רציחתה של אתי טלאור ופציעתם של שלושה עובדי שגרירות נוספים בפיגוע בקהיר ב-1986 והפיגוע בראס בורקה באוקטובר 1985 בו חייל מצרי רצח שבעה ישראלים שנפשו בסיני. עדים שהיו במקום סיפרו על התעלמות מצרית מבקשות העזרה של הישראלים ומזלזול בוטה ועוין. במקביל באותה שנה הסכימו שני הצדדים לגשת לבוררות בינלאומית בנוגע למעמדה של טאבה. בעקבות כך החזירה מצרים את שגרירה לתל אביב.
מספר שנים מאוחר יותר בינואר 1989, בעקבות הסכם הבוררות בין המדינות, הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (מלון הילטון טאבה), לידי מצרים במה שתואר על ידי המשטר המצרי כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת". עם זאת, גם החזרתה של טאבה לידיים מצריות לא הביאה למפנה חיובי ביחסי שתי המדינות. זמן קצר לאחר החזרת טאבה למצרים הותקף אוטובוס ישראלי סמוך לקהיר ואחד עשר ישראלים נרצחו. פיגוע זה היווה מכה אנושה לתיירות הישראלית ההולכת ומתמעטת למצרים והיווה נקודת מפנה ברצונם של ישראלים לבקר במדינה השכנה.
מהחזרת טאבה ועד ההפיכה
מאז הסכם הבוררות בטאבה לא חל שינוי חיובי ביחסי שתי המדינות והם נמצאו באופן עקבי במגמת התקררות איטית. למרות הפצרות חוזרות ונשנות, נמנע הנשיא חוסני מובארכ מביקור בישראל למעט באופן חד פעמי להלווייתו של יצחק רבין בנובמבר 1995, תוך שהוא מדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי.
בתקופת השיחות המדיניות בין ישראל לפלסטינים ולסורים והחתימה על הסכם אוסלו, הדרדרו מאוד היחסים בין ישראל למצרים. מצרים ראתה במדיניות המזרח התיכון החדש של ישראל מסווה להשתלטות ישראלית.[דרוש מקור] כך שבאופן פרדוקסאלי ובניגוד לעמדה המוצהרת של מצרים בדבר רצונה בשלום כולל במזרח התיכון, היו שנות ה־90 שנים קשות ביחסי ישראל-מצרים. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה התדרדרו היחסים כאשר מצרים האשימה את ישראל בדיכוי של הפלסטינים והחזירה את שגרירה מתל אביב.
כאמור, בשנות ה־80 נהגו ישראלים רבים לטייל במצרים כתיירים אך מספרם פחת מאוד במהלך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל, לצד החשש מטרור של חוגים קיצוניים. עד ראשית העשור הראשון של המאה ה-21 נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני, אולם למן פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעיקר בשל פיגועי טרור פלסטיני בהילטון טאבה, דהב ושארם א-שייח' בשנים 2004–2006, התמעט באופן דרמטי מספר התיירים הישראלים בחצי האי, וכיום התיירות הישראלית למצרים בכלל ולסיני בפרט, דלה ביותר. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של ממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד - 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות תיירים מדי שנה - כאשר רובם מגיעים לשטחים בלבד.
השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים אך נחשב ל"שלום קר", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית כנגד ישראל, ובהגבלות פורמליות ובלתי פורמליות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים. מדיניות השלום הקר המצרית באה לידי ביטוי בהחרמה מוחלטת שמטילים שלל האיגודים המקצועיים במצרים על כל קשר עם ישראל וישראלים. כך לדוגמה, ביקורו הבודד של הסופר המצרי עלי סאלם בישראל, גרר את נידויו המוחלט על ידי איגוד הסופרים במצרים. מצרים מערימה קשיים רבים על יצירת קשרי מסחר בין המדינות, קשרי תרבות ואקדמיה, ועוד.
עם עלייתו של אריאל שרון לשלטון בישראל בפברואר 2001, והסרת ה"חשש" המצרי מפני יצירת שלום כולל במזרח התיכון ללא הנהגה מצרית, החלו היחסים בין המדינות דווקא להתחמם שוב. שיאם של היחסים בא לידי ביטוי בשחרורו של האסיר הישראלי שהואשם בריגול, עזאם עזאם, כמחווה לשרון, ומחמאות ישראליות למובראכ על טיפולו באירועי הטרור בטאבה ובסיני. שיאם של הקשרים בתקופת שרון היו בימי תוכנית ההתנתקות, אז הגיע התיאום בין המדינות לשיא. הנשיא מובארכ החליט למנות שוב שגריר בישראל ושלח לתפקיד זה את מקורבו, דיפלומט ותיק ומנוסה, מוחמד עאסם איברהים (2005–2008). צוות השגרירות גדל והסגל הדיפלומטי המצרי הפך לאחד הגדולים בישראל.
בפרוץ מלחמת לבנון השנייה השמיעה מצרים ביקורת נגד התנהלות חזבאללה ונקטה מדיניות של תמיכה שקטה בישראל. היקף הפגיעה במטרות ובאוכלוסייה האזרחית גרם למתיחות מסוימת ביחסי שתי המדינות, אף כי מובארכ הבהיר, שלא יתערב במלחמה. כמה אירועים העיבו על מערכת היחסים: בדצמבר 2006 חדר דרך סיני מחבל פלסטיני אשר ביצע פיגוע בעיר אילת במהלכו רצח שלושה ישראלים. בחורף 2007, צצו במצרים האשמות חריפות נגד ישראל וישראלים בדמות טענות על חשיפת רשת ריגול ישראלית; ריאיון שהעניק בישראל השר בנימין בן אליעזר על פעולות סיירת "שקד" במלחמת ששת הימים הביא לגל האשמות קשות במצרים, שכללו עדויות לגבי הרג שבויים מצריים על ידי צה"ל ב-1967; דעת הקהל במצרים סערה בעקבות שמועה על החדרת משאית נושאת חומר רדיואקטיבי לקהיר על ידי השגרירות הישראלית. בעקבות 'פרשיות' אלו דרשו חברי פרלמנט מצריים, רובם ככולם מהאופוזיציה, לנתק את היחסים עם ישראל ולגרש את השגריר הישראלי מהמדינה.
בקיץ 2007, עם חיזוק מקומה של מצרים כמתווכת בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובעיקר סביב סוגיית החייל החטוף גלעד שליט, התחממו שוב היחסים בין המדינות ומובראכ אירח את אולמרט בשארם א-שייח'. לעומת זאת לקראת סוף אותה שנה ותחילת 2008 נרשמה שוב מתיחות בין המדינות, שנבעה ממה שישראל ראתה כמתן יד חופשית מצרית להברחות אמצעי הלחימה מסיני לרצועת עזה. לאחר ששרת החוץ ציפי לבני הישראלית התריעה על הנושא והביעה את מורת רוחה הפומבית מהמדיניות המצרית במסגרת דיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, תבעו גורמים מצריים מלבני 'לא להתערב בעניינים בהם אינה מבינה', וחלקם אף ביקשו לאסור על שרת החוץ הישראלית לשוב ולבקר במצרים.
במאי 2008 החל לזרום גז מצרי בצינור אל-עריש-אשקלון, שהוקם בעקבות הסכם שנחתם בין שתי המדינות ל-20 שנה.
בזמן מבצע עופרת יצוקה נתנה מצרים גיבוי שקט לפעולות צה"ל כנגד ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה, והטילה עליו את האחריות לפרוץ האירועים. למרות דרישת הפלסטינים, היא סירבה לפתוח את מעברי הגבול, כל עוד הרשות הפלסטינית לא תקבל את האחריות עליהם. עם זאת, היא גינתה את ישראל לאחר תחילת המהלך הקרקעי. יחסה העוין של מצרים לתנועת החמאס, נובע בין היתר מחששה מהתערבות והתפשטות איראנית-איסלמיסטית כמו גם התחזקות האחים המוסלמים באזור. מצרים המשיכה עם אותו קו, המתנגד לחמאס גם במהלך שנת 2009. מצרים החלה בבניית קיר פלדה בעומק של כמה עשרות מטרים לאורך ציר פילדלפי, במטרה לעצור את המשך חפירת המנהרות לאורך הציר דרכו מוברחים אמצעי לחימה לעזה וממנה. חמאס, שהבין כי קיר זה עלול לפגוע קשות ביכולותיו הצבאיות ובניהול קשריו עם איראן וחזבאללה, פתח במערכה תקשורתית נגד מצרים[4].
עד המהומות וההפיכה במצרים, היה הגבול שבין המדינות שקט רוב הזמן, אם כי התרבו בו ההברחות רבות של אמצעי לחימה לכיוון רצועת עזה, כמו גם פעילות פלילית ענפה לאורך הגבול עם סיני הכוללת סחר בסמים, סחר בנשים והגירה בלתי חוקית, בעיקר מדרום סודאן ואריתריאה.
הפיכת תחריר: עליית מוחמד מורסי והאחים המוסלמים
ב-25 בינואר 2011 החלו הפגנות המוניות נגד הנשיא חוסני מובארכ שהביאו לחילופי שלטון במצרים. ההפגנות גרמו לאי-סדר במצרים וכן הושמעו ביתר שאת קולות נגד ישראל ונגד הסכם השלום שבין המדינות. קבוצות קיצוניות שהיו נגד הסכם השלום בין ישראל למצרים או שסברו שמחיר הגז המצרי נמוך מדי, פוצצו מספר פעמים את צינור הגז טבעי ממצרים לישראל. החבלות החוזרות בצינור הביאו להפסקת הזרמת הגז לישראל לסירוגין. ב-28 במאי פתחה מצרים את מעבר רפיח למורת רוחה של ישראל, ולראשונה מאז שהוטל הסגר על רצועת עזה.
ב-13 ביוני 2011 נעצר אילן גרפל במצרים בחשד כי ריגל במצרים עבור ישראל[5]. גורמים רשמיים בישראל דחו בתוקף את האשמות של הגורמים המצרים.
ב-20 באוגוסט 2011, העביר ד"ר עבד אל-מונעם אבו אל-פותוח ביקורת חריפה על הסכמי השלום שבין ישראל למצרים. אבו אל-פותוח, איש האחים המוסלמים אשר התכוון להתמודד על נשיאות מצרים, אמר כי הסכמי קמפ דייוויד "למעשה אינם קיימים עוד בשטח" וכי הקשרים היחידים התנהלו בין המשטר המצרי לשעבר "שהיה סוכן של הציונים" לבין ממשלת ישראל. לדבריו, בניגוד לממשלות, "העם המצרי לא ראה בהסכמים אלו מההתחלה דבר מלבד פיסת נייר"[6].
בעקבות מתקפת הטרור בדרום ישראל (2011), אי מניעת המתקפה על ידי מצרים ומותם של חיילים מצריים בחילופי האש שבעקבות המתקפה, החלו הפגנות המונים מול שגרירות ישראל בקהיר. במהלך ההפגנות ב-20 באוגוסט הסיר מפגין את דגל ישראל מעל בניין השגרירות[7] והמועצה הצבאית העליונה של מצרים שקלה להשיב את השגריר המצרי מתל אביב. לבסוף התנצלה ישראל על מותם של החיילים המצריים, אך מצרים הודיעה כי לא תסתפק בהתנצלות זו. יחסו של המשטר החדש לישראל, הפיכתו של הגבול הישראלי-מצרי לגבול עימות, פעילות ארגוני טרור בחצי האי סיני והעוינות ברחוב המצרי לישראל, הביאו את יחסי שתי המדינות לשפל.
ב-9 בספטמבר 2011 התרחשה תקיפת בניין שגרירות ישראל במצרים, במהלכה תקף ההמון את הבניין והשתלט עליו, תוך שהוא בוזז את תכולת חלק ממשרדי השגרירות. המאבטחים הישראלים בשגרירות עמדו בסכנה וחולצו בידי הצבא המצרי לאחר לחצים אמריקניים על השלטון הצבאי המצרי. בעקבות כך הוחזרו לישראל השגריר, עובדי השגרירות ובני משפחותיהם[8]. סגן השגריר נותר כנציג הדיפלומטי היחיד של ישראל במצרים[9].
באוקטובר 2011 סייעה מצרים לישראל ולחמאס להגיע להסכם בדבר שחרור גלעד שליט, וליישום ההסכם, והגיעה להסכם נפרד עם ישראל, שבמסגרתו שוחרר אילן גרפל והוחזר לישראל. בתמורה שחררה ישראל 25 אסירים פליליים מצריים[10].
באפריל 2012 ביטלה מצרים את הסכם הגז עם ישראל[11]. חברת החשמל הישראלית פנתה לבוררות בינלאומית שפסק תשלום לישראל בגובה כ-1.76 מיליארד דולר. באפריל 2017 דחה בית משפט בשווייץ ערעור מצרי על פסק דין דולר[12]. לאחר שמצרים סירבה לשלם את הפיצוי, הגיעו הצדדים לפשרה ביוני 2019 לפיה תקבל חברת החשמל 500 מיליון דולר על פני שמונה וחצי שנים[13].
ההפיכה הצבאית ושלטון א-סיסי
בשנת 2013 ערך צבא מצרים הפיכה צבאית. מוחמד מורסי הודח ונכלא, האחים המוסלמים הוצאו מחוץ לחוק ונערכו בחירות לנשיאות בהן זכה עבד אל-פתאח א-סיסי.
מדיני-ביטחוני
ב-2015 הנשיא הישראלי ראובן ריבלין הביע באוזני קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל דאגה מכוונתה למכור צוללות מתקדמות למצרים. מרקל הבהירה שלעסקה ניתן אישור מגורם ישראלי רשמי[14], שהתגלה בהמשך כראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו[15], במה שהיווה חלק מפרשת הצוללות.
ב-2 במרץ 2016 הורחק המחוקק תאופיק עוכאשה מהפרלמנט המצרי ל-5 שנים, משום שהוא אירח בביתו את שגריר ישראל[16]. בדצמבר 2016 פונתה שגרירות ישראל בקהיר מטעמי ביטחון, ובסוף אוגוסט 2017 חזר שגריר ישראל למצרים[17].
באפריל 2016 אישרה ישראל את החזרת האיים טיראן וסנפיר ממצרים לערב הסעודית. הסכם דרש את אישורה כי חסימת מצרי טיראן הייתה הגורם לפריצת מלחמת ששת הימים[18].
שנת 2018 עמדה בסימן התגברות פעילות דאעש בחצי האי סיני, דבר שהוביל להתגברות הלחץ הצבאי המצרי נגד פעילי הטרור בחצי האי, תוך תגבור כוחות משמעותי[19]. תגבור הכוחות אף נעשה בניגוד להסכם השלום עם מצרים, תוך הסכמה ישראלית יוצאת דופן[20]. במסגרת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, תקפו מל"טים ישראלים פעילי טרור בחצי האי, תוך הסכמה מצרית ושיתוף פעולה מודיעיני קרוב[21].
ביוני 2020 אישרה הממשלה את מינוייה של אמירה אורון לשגרירת ישראל במצרים[22], לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו, כשר החוץ ב-2018, סירב לקבל אז את הצעת ועדת המינויים של משרד החוץ למנותה, וניסה למנות דמות פוליטית כשגריר במצרים, אבל ניסיון זה לא צלח. ב-2020 הביא שר החוץ גבי אשכנזי, בתיאום עם נתניהו, לאישור מינוייה בממשלה[23].
ב-13 בספטמבר 2021, נפגשו ראש הממשלה נפתלי בנט והנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי בביקור פומבי ראשון זה עשור של ראש ממשלה ישראלי במצרים[24].
ב-8 בנובמבר 2021 נחתם הסכם "המסדיר את נוכחותם של כוחות משמר באזור רפיח, לטובת הגברת האחיזה הביטחונית של צבא מצרים באזור זה"[25].
ב-3 ביוני 2023 התרחש פיגוע הירי בגבול ישראל–מצרים (2023), שבו שני לוחמים ולוחמת צה"ל נהרגו בפיגוע ירי בגבול ישראל–מצרים שבוצע על ידי שוטר מצרי.
ב-12 ביולי 2023, ראש המל״ל, צחי הנגבי, ביקר בקהיר ונועד עם בכירי השלטון במדינה. "ישראל היום" פרסם כי הנגבי דן בין היתר בהסכמה הישראלית לפתח את מאגר הגז ״גזה מארין״ הממוקם מול חופי עזה ואשר הכנסותיו אמורות להגיע לרשות הפלסטינית. על פי ההחלטה הישראלית, מצרים היא שתהיה אחראית על פיתוח המאגר עבור הרשות הפלסטינית[26].
ב-12 במאי 2024, מצרים הצטרפה לתלונת דרום אפריקה נגד ישראל בגין רצח עם.[27]
אנרגיה וגז
בינואר 2019 ביקר שר האנרגיה, יובל שטייניץ, במצרים, היה זה ביקור ממלכתי ראשון של שר ישראלי מאז המהפכה ב-2011[28]. ב-15 בינואר 2020 הודיעו שטייניץ ומקבילו המצרי, טרק אל-מולה, על תחילת ייצוא גז טבעי ממאגר לווייתן הישראלי למצרים[29].
בפברואר 2022 נרשמה מחוות כבוד של נשיא מצרים א-סיסי לשרת האנרגיה הישראלית אלהרר. בכינוס אנרגיה בינלאומי שנערך במצרים, א-סיסי חצה את האולם מקצה לקצה, כדי לברך לשלום את אלהרר[30]. מחווה זו יוצאת דופן לאור היחס הקריר, ולעיתים עוין, שמביעה מצרים כלפי ישראל.
ביולי 2023, כי עקב המשבר הכלכלי-אנרגטי שחווה מצרים, פנו גורמים מצרים לגורמים במל"ל בבקשה לאשר את הגדלת ייצוא הגז למצרים. מצרים, שנמצאת במצב כלכלי בעייתי, מעוניינת בגז הישראלי הן עבור הובלתו באמצעות מתקני ההנזלה המצריים לאירופה (קהיר רוכשת מישראל גז טבעי לפי מחיר של 7.5 דולר ליחידת חום, ובשוק ה-LNG מרוויחה ממנו) והן עבור המשק המקומי.
תיירות
במרץ 2022 סיכם ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, עם נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, על הרחבת הטיסות הישירות בין המדינות והשקת קו תעופה מתנב"ג לשארם א-שייח[31]. באותו חודש נפגש בנט עם נשיא מצרים א-סיסי ויורש העצר של אבו דאבי מוחמד בן זאיד, כמו כן נפתחה אפשרות לנדידת רשתות הסלולר הישראליות בחצי האי סיני.
שגרירים
שגרירי ישראל במצרים
- אליהו בן-אלישר 1980–1981
- משה ששון 1981–1988
- שמעון שמיר 1988–1990
- אפרים דובק 1990–1992
- דוד סולטן 1992–1996
- צבי מזאל 1996–2001
- גדעון בן-עמי 2001–2003
- אלי שקד 2003–2005
- שלום כהן 2005–2010
- יצחק לבנון 2010–2011
- יעקב אמיתי 2011–2014
- חיים קורן 2014–2016
- דוד גוברין 2016–2020
- אמירה אורון 2020–הווה
שגרירי מצרים בישראל
- סעד מורתדה 1980–1982
- מוחמד בסיוני 1986–2000
- מוחמד עאסם אבראהים 2005–2008
- יאסר ראדא 2008–2012
- עאטף סאלם 2012
- חזאם חייראת מ-2015[32].
בשנים 1982 עד 1986, 2000 עד 2005 ומ-2012 עד 2015 לא כיהן בישראל שגריר מצרי.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אלוף הראבן, מלחמות ושלום - סוגיות ביחסים בין ישראל לשכניה הערבים (חוברת א', סוגיה 2 - ישראל ומצרים), הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1988
- אפרים דובק, ובכל זאת שלום: יחסי ישראל מצרים; עורך: רמי טל; הקדמה מאת יצחק שמיר; תל אביב: משכל, 1998
- דוד סולטן, בין קהיר לירושלים: הנורמליזציה בין מדינות ערב וישראל - הדוגמה המצרית, הוצאת אוניברסיטת תל אביב (המכון האוניברסיטאי לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי מיסודם של מרכז פרס לשלום ואוניברסיטת תל אביב), 2007
- שמעון שמיר, עֲלֵה טָרָף, סיפור המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2016
- מאיר בוימפלד, קפיצה למים הקרים: המגעים המדיניים בין ישראל, מצרים וארצות הברית בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים 1970–1973 (כרך א'), הוצאת אפי מלצר, 2017
- שמעון שיפר, המתריע: שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד, הוצאת ידיעות ספרים, 2019, עמודים 121–134
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל ישראל | ||
|
פורטל המזרח התיכון | ||
|
פורטל ההיסטוריה | ||
- עמוס הראל, היה שלום? תהיה מלחמה?, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2011
- נקודת מפנה בדרך לשלום: ממשלת יצחק רבין והסכם הביניים עם מצרים, 4 בספטמבר 1975, חלק א בבלוג של ארכיון המדינה, 3 בספטמבר 2015
- ארכיון יחסי ישראל מצרים באתר ארכיון המדינה
- ניר יהב, "אתם פוחדים מאתנו": למה המצרים עדיין שונאים אותנו כל כך?, באתר וואלה!, 24 במרץ 2016
דן סגיר, כיצד תרמה החרדה הגרעינית להסכם השלום עם מצרים, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2017- איריס ז'ורלט, איך נראה השלום עם מצרים בתחילת העשור החמישי לקיומו. דוח מצב, באתר מעריב אונליין, 19 בינואר 2019
- שחר סמוחה, איך שמחנו לקראתו: בשבוע הבא נציין 40 שנה להסכם השלום עם מצרים, והיחסים? קפואים מתמיד, באתר גלובס, 9 במרץ 2019
הערות שוליים
- ^ לא גבול מוסכם, אלא קו שביתת נשק. ברובם גבולות סגורים, ללא תנועה וללא קשר בין האוכלוסיות.
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1960
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1962
- ^ המאבק על קיר הפלדה המצרי, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 24 בדצמבר 2009
- ^ דיווח במצרים: "קצין ישראלי נעצר בחשד לריגול", באתר וואלה!, 12 ביוני 2011
- ^ ניר יהב, האחים המוסלמים: "הסכם השלום עם ישראל - פיסת נייר", באתר וואלה!, 20 באוגוסט 2011
- ^ ניר יהב, גיבור היום במצרים: מסיר הדגל מגג שגרירות ישראל, באתר וואלה!, 21 באוגוסט 2011
- ^ ברק רביד, שגריר ישראל במצרים, העובדים ובני משפחותיהם פונו הלילה בטיסה מיוחדת, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2011
- ^ ניר יהב, "פתיחת השגרירות בקהיר תתעכב, הרחוב עדיין זועם", באתר וואלה!, 18 בספטמבר 2011
- ^ חדשות 2, אילן גרפל ישוחרר היום מהכלא המצרי ויגיע לישראל, באתר מאקו, 27 באוקטובר 2011
- ^ אבי בר-אלי, מצרים ביטלה את הסכם הגז עם ישראל; EMG: "זו הפרה של הסכם השלום", באתר TheMarker, 22 באפריל 2012
- ^ ליאור גוטמן, הערעור נדחה: מצרים מחויבת לשלם לחברת החשמל כ-1.76 מיליארד דולר, באתר כלכליסט, 27 באפריל 2017
- ^ אורה קורן, תספורת של 2 מיליארד דולר: רשות החשמל אישרה את הסכם הפשרה עם מצרים, באתר TheMarker, 11 באוקטובר 2019
- ^ איתמר אייכנר ואלי סניור, ריבלין הביע דאגה ממכירת הצוללת למצרים, מרקל הוכיחה שיש אישור ישראלי, באתר ynet, 19 ביולי 2017
- ^ אסף אוני, משולש היחסים גרמניה-ישראל-מצרים: מה בכל זאת אפשר לספר על "הסוד הביטחוני" שנתניהו לא גילה, באתר גלובס, 24 במרץ 2019
- ^ מבט - חבר הפרלמנט המצרי תאופיק אוקשה מודח ממנו לאחר הפגישה עם שגריר ישראל, בערוץ YouTube של רשות השידור
רועי קייס, נפגש עם שגריר ישראל - והורחק ל-5 שנים מהפרלמנט, באתר ynet, 2 במרץ 2016 - ^ אלעד זיני, מואב ורדי, שגריר ישראל במצרים חזר לקהיר לאחר 8 חודשי היעדרות, באתר חדשות 13, 29 באוגוסט 2017
- ^ הסכמת ישראל להעברת האיים בים סוף: מחווה למצרים וקריצה לסעודיה, באתר וואלה!, 12 באפריל 2016
- ^ ליעד אוסמו, "כוננות שיא במדינה": צבא מצרים פתח במבצע ענק נגד דאעש, באתר ynet, 9 בפברואר 2018
- ^ "ההתעצמות של צבא מצרים - JISS". JISS. 2018-01-07. נבדק ב-2018-04-04.
- ^ בכיר ישראלי לשעבר: ישראל ביצעה תקיפות מל"טים בסיני בשנים האחרונות, בברכת מצרים, באתר הארץ, 11 ביולי 2016
- ^ טל שניידר, הממשלה אישרה מינוי שגרירות במצרים ובטורקמניסטן, באתר גלובס, 7 ביוני 2020
- ^ איתמר אייכנר, אחרי שנה וחצי: הממשלה תאשר את מינוי השגרירה במצרים, באתר ynet, 2 ביוני 2020
- ^ פסגה בשארם א-שייח: בנט יפגוש היום את נשיא מצרים, באתר ynet, 13 בספטמבר 2021
- ^ ניר דבורי, בצעד נדיר | בכירים בצה"ל ובצבא מצרים נפגשו והצטלמו: "דנו בסוגיות הדדיות", באתר מאקו, 8 בנובמבר 2021
- ^ אריאל כהנא, ראש המל"ל ביקר בקהיר ודן בפיתוח מאגר גז מול חופי עזה, באתר ישראל היום, 12 ביולי 2023
- ^ מצרים: תומכים בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג - וואלה חדשות, באתר וואלה, 2024-05-12
- ^ סוניה גורודיסקי, לראשונה מאז האביב הערבי: השר שטייניץ ביקר במצרים, באתר גלובס, 14 בינואר 2019
- ^ Roie Yellinek, Opinion - Pipelines and Politics: Natural Gas Connects Israel and Egypt, E-International Relations (באנגלית)
- ^ ציקי ברנדוין, כך נשיא מצרים כיבד את השרה הישראלית, באתר כיכר השבת, 14 בפברואר 2022
- ^ איתמר אייכנר, דניאל סלאמה, קו חדש ייחנך מנתב"ג לשארם א-שייח, באתר ynet, 16 במרץ 2022
- ^ אמיר תיבון, אחרי שנתיים וחצי: מצרים מינתה שגריר חדש לישראל, באתר וואלה!, 21 ביוני 2015
38637744יחסי ישראל–מצרים